לאקאן: עיון ביקורתי בתיאוריה חלק א´

אבשלום אליצור, 08/06/2005

על תלאותיו של שם האב

הרצאה בקולוקוויום של המגמה הבין-תחומית ללימודי פרשנות ותרבות, אוניברסיטת בר-אילן, 2003.
לקריאת המאמר במהדורה מורחבת ראה באתרו של אבשלום אליצור
על השימוש לרעה בשם האב: עיון ביקורתי בתיאוריה של לאקאן

לקאן בהרצאה 1970.

דיוננו זה יתחיל, כנהוג, בהערה על שם מרכזי ועל אות שאינה כתובה. אבל אחר כך, שלא כנהוג, יפנה הדיון אל הסכנות שבסגידה לטקסט ובעריצותה של המילה. נדמה לי שסטודנטים כמותכם, שחונכו על חשיבות המילה הכתובה, שוכחים לפעמים שאת הכתוב יש לא רק לכבד אלא גם לחשוד בו, שמילים יכולות לא רק להורות אלא גם להתעות.

שמו של ז'אק לקאן, כמרבית השמות הצרפתיים, מצריך הגייה מיוחדת. הדרך הטובה ביותר למי שאינו מורגל בכך היא לומר "לקאנג" בלי הגיית ה-ג, כך שה-נ נשמעת מאונפפת מעט. לכל המבקש ליטול חלק בדיון על תורת לקאן, צורת דיבור נאותה היא כלי חיוני. ההיזקקות למילה צרפתית כלשהי במהלך השיחה, שאחריה תבוא המילה המקבילה בעברית אבל בארשת-פנים של אי-נוחות המבהירה לשומע שהתרגום אינו מצליח להעביר כראוי את הניואנסים שבמקור, תקנה לדובר את ה- parlance , כלומר, הלשון (התרגום, כמובן, אינו מצליח להעביר כראוי את הניואנסים שבמקור) הראויה ללקאניאני. [1] כך יוכל לראות עצמו כמי שראוי היה להשתתף במעמד ההיסטורי ב-רומא, שם נשא בעל השם לעיל את דבריו בפני קהל משתאה:

ואשר לכותב שיח זה, גם אם אין כוחו שקול נוכח המשימה של הדיבור על הדיבור, היה הוא סבור שנושע על ידי איזו שותפות-סיוע סמויה הטבועה במקום זה עצמו.

הוא בעצם נזכר שהרבה לפני שהתגלתה כאן תפארת המושב הגבוה בעולם, יחס אוּלוּ גֶל, ב"לילות אתונה" שלו, למקום שנודע כ-" Mons Vaticanus " את האטימולוגיה של vagir , המורה על המלמולים הראשונים של הדיבור.

וגם אם לא יהיה שיחו יותר מאשר מלמול-תינוקות, ינצל לפחות אכסניה זו כדי לשפץ בחסותה את היסודות שהדיסציפלינה שלו נוטלת מן השפה.

יתרה מזאת, שיפוץ זה שואב משמעות כה רבה מן ההיסטוריה, שאין בדעת הכותב להינתק מן הסגנון המסורתי שממקם את "הדיווח" ( le “rapport” ) בין המקבץ לסינתזה, אך ורק על מנת לעצבו בסגנון אירוני שיעמיד במבחן את יסודותיה של דיסציפלינה זו (‏27 , ע' 54).

הסיבה שאני מדבר היום על לקאן היא שהפסיכואנליזה קרובה ללבי. אני מאמין, בפשטות, שהפסיכואנליזה היא דבר טוב. היא, ושיטות הטיפול שהושפעו ממנה, מיטיבות להקל על אומללותם של בני אדם ולרפא מחלות נפש. היא, ושיטות פרשנות שנוצרו ממפגשיה עם האנתרופולוגיה, ההיסטוריה, הספרות והאמנות, קירבו להבנתנו לא רק את החולני והמוזר אלא גם את היפה, הנשגב והגאוני. לא פחות חיונית הפסיכואנליזה לעתידו של עולמנו. כי בהבנת הגורמים להרסנות האנושית טמונה התקווה היחידה שנפסיק להרוג אלה את אלה, להשחית את הטבע הסובב אותנו ולהשמיד בסופו של דבר את עצמנו. נכון, גם לא מעט טעויות ופגמים השתרשו בפסיכואנליזה, אבל התפתחותה מתאפיינת במאמץ מתמיד להתגבר על מגרעותיה אלה ולהגיע, כמו כל תיאוריה מדעית, קרוב ככל האפשר אל האמת (‏23 ).

כזאת היא יומרתו של המפעל שראשיתו בפרויד והמשכו בתלמידיו ויריביו, שלעתים הסתמכו עליו ולעתים חלקו עליו. כך נוצרו בפסיכואנליזה לא מעט אסכולות, ולעומתן אסכולות מתנגדות מחוץ לה, וכמובן אסכולות רבות הנמצאות איפה שהוא באמצע, וכל אחת קרויה בשם נבדל: אדלר, יונג, קליין, ויניקוט, קוהוט ואחרים ייסדו את הזרמים הידועים כאדלריאני, יונגיאני, קלייניאני וכיוצא בהם. והנה, מבין אסכולות אלה יש אחת המתבלטת בהרגל מוזר: תלמידי לקאן הם, אבל הם ממש לא אוהבים כשמכנים אותם לקאניאניים. הם, על פי הכרזתם, רק פרוידיאניים והאסכולה שלהם היא הפסיכואנליזה עצמה. לקאן היה אומר: "תלמידיי הם לקאניאניים, אני עצמי פרוידיאני." פרפראזה על פרפראזה יש כאן: מרקס הצהיר כי הוא עצמו אינו מרקסיסט ו-פרויד אחריו טען שאינו פרוידיאני. בא עכשיו לקאן ומחקה אותם, אבל עם תוספת מוזרה: אולי פרויד לא פרוידיאני, אבל אני כן. וכך, לקאן נקרא השכם והערב "פרויד הצרפתי," את עבודתו כינה "חזרה אל פרויד" ובתי-הספר הלקאניאניים נקראים Ecole” “,Freudienne "השדה הפרוידיאני" "האסכולה לפסיכואנליזה" (הס מלומר לקאניאנית) או, כאן בארץ, "המקום הפרוידיאני" ו"התנועה הפרוידיאנית בישראל." יש אפילו כתב-עת לקאניאני בעברית ושמו – נחשו? – כן, "פסיכואנליזה"!

שום אדם שעתיד הפסיכואנליזה חשוב לו אינו פטור מלהתייחס אל תורה המכריזה כי אין פסיכואנליזה זולת דברי פרויד ולקאן הוא שליחו הנאמן.

א. הסתכלות ראשונה בקנקן

הדבר הראשון התובע התייחסות בתורת לקאן הוא, כמובן, סגנון כתביה. דומני שאני יכול לבטא את מה שחשבו רבים מכם לשמע הקטע שהקראתי לכם קודם מנאומו של לקאן: "רגע, לא הייתי בריכוז מספיק. המרצה הזה מדבר מהר מדי. אני מקווה שהוא ייתן הפניה לנוסח הכתוב." הירגעו. ראשית, תקבלו כאן טקסטים והפניות כאוות נפשכם. ושנית, לעולם אל תאשימו את הריכוז שלכם כשאתם קוראים את לקאן. הנה, נקרא עתה, יחד ולאט, עוד נאום שלו:

...זה שמתכנה פסיכואנליטיקאי רוצה להיות ה"חרא," אבל לא תמיד אותו חרא. זה ניתן לפרשנות, בתנאי שהוא יתפוס שההוויה של החרא, היא באמת מה שהוא רוצה, מרגע שהוא נהיה איש-הקש של הסובייקט-האמור-לדעת.

החשוב, אם כן, אינו חרא זה או ההוא, אך אין זה גם לא-משנה-איזה. החשוב הוא שהוא תופס שהחרא הזה איננו שלו – לא יותר מאשר הוא של העץ שאותו הוא מכסה, בארץ ברוכת ציפורים. כלומר, יותר מן הזהב, החרא הוא שעושה את פרו.

הציפור של ונוס חרבנית. האמת מגיעה אלינו על כנפי היונה, את זה כבר קלטנו. אין זו סיבה עבור האנליטיקאי לראות את עצמו כפסל של המרשל ניי ( Ney ). לא, אומר העץ. הוא אומר לא כדי להיות פחות קשיח. כדי לגלות לציפור שהוא נשאר קצת יותר סובייקט התחשיב המואנש של האידיאה של אלוהות היצירה (‏4 , ע' 85).

ברכה אטינגר-ליכטנברג, המביאה קטע זה כמוטו לסדרת מאמריה "מבוא לעיון בכתבי ז'אק לקאן ושאלת 'מיהו אנליטיקאי,'" פותחת כך:

הקורא הניגש אל הכתבים והסמינרים של ז'. לקאן מצפה מראש לערפול, לעמימות, לחוסר הגדרה ואף לאי-הבנה. אפשרויות הפירוש למשנתו של לקאן הן מרובות, הטקסט קשה לעתים קרובות לפיענוח, והוא בנוי באופן מורכב: ממשפטים הנובעים מהקשר אחד ומרמזים על הקשר אחר; ממשפטים המתחברים הן לאירועים מציאותיים והן ל"אירועים" מתחום התיאוריה שלו; ממשפטים המביעים תמיהה על עצם אמירתם עוד בטרם הסתיימו וממשפטים מוסגרים או חידתיים; ממשפטים המתייחסים לאירועי לשון הכתיבה כמו לכתבים של סופרים ופילוסופים נודעים ואף מקטעים עמומים ואידיוסינקרטיים המבטלים לעתים הבנה חלקית שהושגה קודם לכן (‏4 , ע' 85).

ז'אק-אלן מילר.

במילים אחרות, אם, אחרי קריאה מאומצת, חשבתם שעלה בידכם לפענח משפט כלשהו, הנה המשפטים הבאים יבהירו לכם שלא הבינותם כלום. ומה המטרה של צורת הכתיבה הזאת? "תיאוריה המבקשת לקדם את מעמדה של הפסיכואנליזה כמדע" (‏4 , ע' 86).

תאמרו, הערפול היה רק בעיה סגנונית של לקאן עצמו ולא של התיאוריה. רשות הדיבור אפוא לפרשנו הרשמי (וחתנו) של לקאן, ז'אק-אלן מילר:

כך נפתחות הדלתות למה שאנו יכולים לכנות, "הקליניקה הנשית." ללא כל יומרה של מיצוי, אפשר כבר לדבר על הקליניקה הנשית באופן ישיר מההמשגה של המינוס. בפרק זה של הקליניקה הנשית אנו יכולים לדבר על המקום שתופס חוש אי הצדק, נושא העשוי למלא פגישות אנליטיות. היינו יכולים לדבר על פנטסמה בסיסית של אי צדק. יכולנו אולי לומר – זה עשוי היה להיות משעשע – שיש להתחקות אחר עצם המקור של מושג הצדק בתלונה הנשית. יכולנו גם לדבר על ההרחבה, התדירות, הקביעות הרגילה של תחושת חוסר ערך, שאף היא קשורה למה שיכולנו למקם, באופן קצת גס, בתוך המרכאות של רגש הנחיתות. הקליניקה של העכבה, למשל, יש לה ביטויים שונים בקליניקה הנשית ובזו הגברית. לא מדובר בה רק בעכבה כלפי הידע או הלימוד, אלא לעתים קרובות יש ביסודה "אין זכות" לידע. ה"אין לה" עובר סובלימציה ל"אין לה זכות," כלומר אי לגיטימיות שלא פוגשים כמוה בקליניקה של הגברים (‏32 , ע' 11-12).

ואם מילר, המפרש את לקאן, מצליח כל כך לפזר את הערפל, לא ייפלא שדהאן, במאמר בעברית המגיב על מאמרו של מילר, עושה קפיצת מדרגה ממש:

עלינו לזכור שהסקסואציה היא מה שאפשר להתחיל לדבר עליו רק החל מן התגלית של ההתענגות האחרת. עד אז אפשר היה לדבר רק על הסקסואליות. סקסואליות אשר אמנם הגיעה עד הנקודה של הגדרת האחר על פי התענגותו, כלומר זה אשר מתענג הוא תמיד או אחר או האחר, אך שלא יכולה הייתה להגדיר את האחר על פי התענגותו, שכן על פי התענוגות מגיעים תמיד לזהה. כלומר, הסקסואליות אינה מבחינה בין איש לבין אישה כי אם בעזרת מה שמכונה "המגדר." הסקסואליות היא מה שנשען על ההבחנות הדמיוניות בין איש לבין אישה. ונעשו לא מעט ניסיונות לבנות הבחנות מעין אלה כמו ההבחנה שפרויד עצמו מכיר בה כדמיונית בין הפסיבית לבין האקטיבית (‏22 , ע' 20).

ושמא תאמרו כי הערפול הוא בעיה של הכתבים הקליניים, ואינו מאפיין את יישומי החשיבה הלקאניאנית לתחומי התרבות והרוח? הנה לקאניאני מודרני, רהוט ומפורסם, סלאבוי ז'יז'ק, המדבר לא על המתרחש בד' אמות חדר הטיפול אלא על הדברים שברומו של עולמנו המיוסר: החברה והכלכלה, הקולוניאליזם והעוינות בין התרבויות:

ניגוד זה בין הפרוורסיה וההיסטריה נוגע במיוחד לימינו, בתקופה זו של "שקיעת האדיפוס," כאשר האופנות הפרדיגמטית של סובייקטיביות איננה עוד הסובייקט המוכלל אל תוך החוק האבהי באמצעות הסירוס הסמלי, אלא הסובייקט ה"פרוורטי באופן פולימורפי" המונחה על-ידי ציוויי האני העליון להתענג. השאלה כיצד נוכל ליצור היסטריזציה של הסובייקט הלכוד בלולאה הסגורה של הפרוורסיה (כיצד נוכל להחדיר בו את ממד החסר והשאלה) הופכת לדחופה יותר לנוכח הסצינה הפוליטית של ימינו: הסובייקט של יחסי השוק הקפיטליסטי המאוחר הוא פרוורטי, בעוד ש"הסובייקט הדמוקרטי" (אופנוּת הסובייקטיביות הנרמזת מהדמוקרטיה המודרנית) הוא היסטרי במהותו (האזרח האבסטרקטי המותאם למקום הריק של הכוח). במילים אחרות, היחס בין ה- BOURGEOIS (הבורגני) הלכוד במיכניזם השוק לבין ה- CITOYEN (האזרח) המעורב בספֵרה הפוליטית האוניברסלית הוא, בכלכלה הסובייקטיבית שלו, היחס בין פרוורסיה להיסטריה. כך כאשר RANCIERE מכנה את תקופתנו "פוסט פוליטית," הוא מכוון בדיוק לשינוי זה בשיח הפוליטי (הקשר החברתי), מההיסטריה לפרוורסיה: "פוסט פוליטיקה" הוא האופן הפרוורטי של ניהול העניינים החברתיים, האופן שחסר בו הממד האוניברסלי/מנותק שעבר היסטריזציה (‏25 , ע' 34).

אין ספק, לקאן סיפק שפע פרנסה לאינספור מסבירים, הזקוקים גם הם למסבירים משלהם וכך הלאה, ולא אתפלא אם עד סוף הרצאה זו תשמעו גם אותי פולט משפטים שיצריכו פרשן מיוחד. במחשבה שנייה, עליי להודות שדבריי אלה הם התפארות גרידא. אין לי שום מושג איך לבטא סימנים כמו S |◊Φ( a) האמור להיות "פנטזמה גברית," או A /(φ) הלא הוא "האיווי הנשי." למרות שנזקקתי לא-אחת למשוואות בעבודתי כפיסיקאי, מעולם לא נתקלתי בסימנים S | או A / (ועכשיו, כשאני מעלה הרצאה זו על הכתב, אני צריך גם להיאבק בתוכנת ה"וורד" החדשה שלי כדי לאלצה לייצר סימנים אלה). לא נתעסק, אם כן, בכתב הסמלים של תורה זו, ונשמח אם נצליח להבין משהו ממה שהיא אומרת בלשון בני-אדם.

ובעוד יש לקאניאנים המודים שניסוחי האסכולה שלהם נשמעים מוזרים, לקאן טוען כי הוא עצמו "מחבר צלול כבדולח" (‏33 , ע' 18). מילר מחרה-מכריז כי תורת פרויד היא "בלגאן" בעוד שלקאן עושה, לא פחות, סדר בבלגאן הזה (‏34 , ע' 12). פיצ'וטקה, בתורו, מעיד על כתביו של מילר: "חתירה בלתי נלאית לרישום המבנה הלוגי הטמון בעובדות השיח ולניסוחן הבהיר, ומתוך העדפה ברורה של הוכחה מדייקת של טיעונים על פני ניחוש אינטואיטיבי" (‏31 , ע' 6). ובן-משה, שתרגם את "טלוויזיה" של לקאן ומילר, מתפייט על גב הספר:

יפה לקאן לעברית ויפה העברית ללקאן. מן הניסיון למדתי כי כל תרגום הוא רק פירוש והד קול של היצירה. "המנוסח בבהירות – הגוי כיאות" כלשונו של לקאן. ואם אמנם תורגם "ראיון" זה בבהירות – אין המפורש נצרך לפירוש (‏27 ).

מאנשים העוסקים כל כך הרבה בבלשנות הייתי מצפה למעט יותר כבוד להגדרה המילונית של "בהיר." כמובן, אדם הטוען נגד תיאוריה שהיא אינה מובנת, ייתכן שהוא מוכיח רק את בורותו שלו ולא את חולשת התיאוריה. לשאלה זו אשוב בהמשך בפרוטרוט (פרק ‏ח ). בשלב זה אסתפק בדבריו של נועם חומסקי על העובדה שגם הוא אינו מבין את לקאן ודומיו:

כיוון שאיש לא הצליח להראות לי מה אני מחטיא, אנו נשארים עם האפשרות השנייה: אני פשוט לא מסוגל להבין. אני מוכן בהחלט להניח שזה אולי נכון, אם כי חוששני שאצטרך להיות חשדן מסיבות הנראות לי טובות. יש הרבה דברים שאיני מבין – למשל, הויכוחים האחרונים בשאלה האם יש לנייטרינו מסה או הדרך בה הוכח (כנראה) לאחרונה המשפט האחרון של פרמא. אבל מ-50 שנה במשחק הזה למדתי שני דברים: 1) אני יכול לשאול חברים העובדים בתחומים אלה להסביר לי ברמה שאוכל להבין, והם יכולים לעשות את זה, ללא קושי מיוחד; 2) אם ארצה, אוכל להמשיך וללמוד עוד, כך שאוכל להבין. והנה, דרידה, לקאן, ליוטאר, קריסטבה , ודומיהם – אפילו פוקו, שהכרתי וחיבבתי ושהיה קצת שונה מהאחרים – כותבים דברים שאיני מבין, אבל (1) ו-(2) אינם מתקיימים: אף אדם האומר שהוא מבין [את דבריהם] אינו יכול להסבירם לי ואין לי שום מושג איך להמשיך ולהתגבר על כישלונותיי. זה משאיר שתי אפשרויות: א) התפתחות חדשה כלשהי הושגה בחיים האינטלקטואליים, אולי באמצעות מוטציה גנטית פתאומית, שיצרה מין "תיאוריה" שהיא מעבר לתורת הקוונטים, הטופולוגיה וכד'; או ב) טוב, לא אקרא לילד בשמו (‏63 ). [2]

בואו אם כן נשוב אל משפטי הפתיחה של אטינגר: "הקורא הניגש אל הכתבים והסמינרים של ז'. לקאן מצפה מראש לערפול, לעמימות, לחוסר הגדרה ואף לאי-הבנה (‏4 , ע' 85)." ובכן, הקורא הזה, אם עוד יש בו מעט חשיבה ביקורתית, צריך לקפוץ ממקומו כבר בשלב זה ולשאול: למה, לעזאזל, אני צריך לצפות ש פסיכואנליטיקאי יהיה בלתי-מובן? אולי עליי גם לצפות שמדריך-תיירים ילך דרך קבע לאיבוד? שמורה לזמרה יתגלה כחרש-אילם? הרי פסיכואנליזה, מעצם הגדרתה, באה להבהיר. עמום הוא החלום, מעורפלת היא הדלוזיה הפסיכוטית, סתום הוא מעשה-הכשל, חידתית היא יצירת האמנות – הפסיכואנליזה אמורה לפרש לנו אותם. אבל אם גם הפסיכואנליטיקאי בלתי-מובן, במה יועיל לנו כאן? הלוואי והייתי מצויד בביטוי צרפתי נאות לאוזניכם הפרנקופיליות, אבל כל שמצליח אני לדלות מהשכלתי בהקשר זה הוא האמרה העממית "גִ'יבּנַא אל אַגרַע יְוַּנֵסנַא, כָּשַף גַרַעתוֹ וְּחַוַּפנַא." הבאנו את הקרח כי ישעשענו, גילה קרחתו והפחידנו.

ב. מה בכל זאת יש בו?

אבל מה, מעבר לכל בעיות הניסוח, אמר לקאן? כבר בשלב זה אנו נתקלים בבעיה: כמעט כל טקסט על לקאן בעברית ובאנגלית פותח בהתנצלות על כך שקיימים מעט תרגומים של לקאן לשפות אלה. התנצלות נוספת השכיחה בטקסטים הלקאניאניים היא שלקאן עצמו אמנם סתום אבל מפרשיו עשו את רעיונותיו ברורים יותר. לפיכך לא אצטט ישירות את לקאן אלא את מפרשיו המוסמכים. הציטוטים יהיו ארוכים כי, אודה ואבוש: עדיין, אחרי כל מאמציי, איני בטוח שהבנתי קטעים אלה כראוי.

טענתו הבסיסית של לקאן אומרת: "הלא-מודע מובנה כשפה." בהמשך נוטל לקאן טענה יפה של דה סוסיר (de Saussure) מתחום הבלשנות. על פי טענה זו, השפה משמרת בין מושגיה את היחס הקיים במציאות בין העצמים שאליהם מתייחסים מושגים אלה. כך, הבחירה במילה tie באנגלית לציון הפועל "קשר" היא שרירותית ואינה מחויבת מבחינה לוגית, שהרי שפות אחרות משתמשות בהצלחה במילים אחרות. שרירותית באותה מידה היא הקידומת האנגלית un , הבאה לבטא שלילה. אולם משנקבעו מילים אלה, הרי היחס בין "לקשור" to tie , לבין "להתיר" to untie , כבר משקף באופן לוגי את הקשר הפיזי בין שתי הפעולות ההפוכות.

בא לקאן וממשיך: גם הלא-מודע הוא שפה, וזאת מפני שהלא-מודע מתהווה כתוצאה מפגישת השפה עם התשוקה (‏70 ). השפה, על פי לקאן, אינה יכולה להעביר כיאות את התשוקה, וכתוצאה מהכשל הזה של השפה נוצר הלא-מודע. לדברי מילר:

הוא צירף את שמו לשמו של זיגמונד פרויד, והחיבור הזה הולך ומתחזק. לקאן לא שם לו למטרה להמציא מחדש את הפסיכואנליזה. להפך. הוא הציג את ראשית הוראתו תחת הכותרת "השיבה לפרויד." הוא רק שאל את עצמו באילו תנאים הפסיכואנליזה אפשרית. זוהי שאלה בעלת חשיבות מכרעת. מה הייתה תשובתו? הוא ענה: הפסיכואנליזה אפשרית אך ורק אם הלא-מודע מובנה כשפה. מה שמכונה "משנתו של לקאן" הוא פיתוח מלא של ההנחה הזאת (‏34 , ע' 11).

חיי הנפש על פי לקאן מתנהלים בשלושה מישורים או "משלבים": הדמיוני, הסמלי והממשי:

הדמיוני הוא המשלב של כל היחסים הנרקמים עם הזולת האספקלרי, הדואלי. הסמלי הוא הממד הסמלי של השפה, הפועל כמקום שלישי ביחס לדואליות שבין מקום הסובייקט למקום הזולת במשלב הדמיוני. הממשי הוא גרעין ההתענגות בחיים הנפשיים, הנשאר מחוץ לכל מובן ומעבר לסירוס ( ע' 16).

לקאן מדגיש את תפקידה של השפה בהתעצבות הסובייקט:

הטיעון הנחשב לטיעונו המכריע של לקאן הוא, שהלא-מודע נוצר לא רק מההתנסות הפרטית המקרית של הסובייקט, אלא ממפגשה של השפה – שהיא מערכת מובנית – עם התשוקה; השפה מגדירה את מושאי התשוקה ואת המותר והאסור בביטוייה. כך המודע והלא-מודע נוכחים תמיד יחדיו (ביחס לא סימטרי) בשיח הכללי והפרטי. משתמע מכאן שהתבנית הסמויה, הלא-מודעת, קובעת את ההמשגות המודעות, וכן שהדיבור והכתיבה תמיד רוויים בתשוקה סמויה.

הטיעון המכריע מתייחס לרגע ההתפתחותי המכריע – להפרדה הראשונית של הילד מאמו, העושה את שניהם לישויות נבדלות. בפרידה זו שני שלבים: "שלב המראָה" והמעבר אל "הסמלי" (החניכה אל הלשון). ב"שלב המראָה" מתוארת התהוות זהותו הנפרדת של הילד כאירוע נרקיסי של הזדהות-מתוך-תשוקה עם דימויו במבטה של האם ו/או עם צורת גופה של האם (‏20 , ע' 79-80).

"שלב הראי" מופיע זמן-מה אחרי גיל ששה חודשים, כשהתינוק מזדהה עם דמותו שלו. כיוון שדמות זו מופיעה לתינוק כאחדות שלמה במרחב, שלב זה מציין את רכישת האחדות המרחבית של התינוק. תחילה מגיב התינוק לגילוי זה בשמחה, בגלותו דרך הדמות כי הוא שלם, אבל מאוחר יותר מתחלפת שמחה זו בחרדה כאשר הוא חש בפער שבין אחדות הדמות בראי לפיצול הקיים עדיין בנפשו פנימה. פער זה מלווה את האדם כל ימיו (‏70 ).

וכך, השפה היא לא רק ראי המציאות אלא גם מעצבת אותה, והיא לא רק אמצעי התקשורת למערכת היחסים הנרקמת בין התינוק, אמו ואביו, אלא קובעת יחסים אלה:


בעבור לקאן השפה (בנבדל מהדיבור). אינה ביטוי של תכנים שהיו קיימים קודם ללא מילה, אלא היא ראשונית ביצירת התוכן, המשמעות והסובייקט האנושי. התינוק נולד לתוך שדה השפה ונמצא שם, מהרגע הראשון. לדעת לקאן, ללא שפה לא קיים כלום, המציאות נבנית מהשפה ואת האדם מכנה לקאן "parlêtre" , "ההוויה המדברת." לקאן רואה בשפה את המקום שמַבנה את המערך הנפשי, בעצם היא תנאי לקיומו על ידי הזדהות בשלב הראי (ראו בהמשך ...). זה קורה בשלב השלישי של "שלב הראי" ומציין את הכניסה לתוך הסדר הסמלי. כיצור חסר וחסר אונים התינוק תלוי לחלוטין בכך שהאם (primary care taker) מתאווה אליו, רוצה משהו ממנו ורוצה אותו. הוא תלוי באיווי של האחר בהיותו נתפס כממלא את החסר של האם. את החסר הבסיסי והמהותי של האם לקאן מכנה פאלוס. הפאלוס הוא בעצם הפין החסר של האם, אותו "האין איבר" שהילדים מייחסים לה תחילה. לו לאם באמת היה פין לא היה בה חסר, היא הייתה שלמה. לאב, לעומת זאת, לא מייחסים שלמות מלכתחילה. בכך הפאלוס מסמן את החסר של עצם הקיום האנושי וגם מסמן את הניסיון הבלתי נלאה והסיזיפי להתגבר על חסר זה (‏57 , ע' 226).

המילה היא "מסמן" והדבר שאליו היא מתייחסת הוא ה"מסומן," אולם הקשר ביניהם, על פי לקאן, הוא הרבה יותר דרמטי מכפי שחשבנו:

 

ובאשר לשפה? לדעת לקאן יש לשפה תפקיד מאניש, אך לאור העובדה שהיא מסמלת (symbolize) , היא בעלת ממד ממית. המילה היא בבחינת רציחתו של הדבר – שומה על הדבר להיעלם כדי שהמילה תתקיים. מרגע שניתן לדבר שם, הוא איננו (‏24 , ע' 25).

מעצם העובדה שמדברים על משהו, הוא מתחיל להתקיים ברמה של השפה אך הוא נעלם ברמה של המציאות, של הדבר עצמו. לאחר מכן אם אנחנו נתקלים באותו דבר במציאות, הוא לעולם לא יהיה דומה למה שדיברנו או קראנו עליו. השפה במובן זה מוחקת את הדבר, או כמו שאמר לקאן בעקבות היידגר: "המילה היא המוות של הדבר." אנו מדברים על מה שלא קיים מעצם העובדה שאנו מדברים עליו, מייצגים אותו בייצוגים שונים, מתארים אותו בשמות תואר שונים. מבחינה זו של מחיקת הדבר על ידי המילה, קשור הממד הסמלי לחֶסֶר, והדבר מיוצג על ידי החסר שלו. זהו אופן ההתייחסות שמכונה על ידי פרויד – הסירוס (‏18 , ע' 13)

למכלול הטענות הלקאניאניות נוסף גם פירוש מחדש של ההיסטוריה של הפסיכואנליזה: לפרויד היה מסר רדיקאלי וחתרני שממשיכיו עמעמו והחלישו, עד שבא לקאן והחזיר לתיאוריה את אופייה המהפכני. "מנקודת מבטו של לקאן," אומרת גולן (‏18 , ע' 11), "כל עבודתו של פרויד דוללה ואולפה על ידי הדור השני שבא אחרי פרויד, ולכן הפכה נוחה לעיכול ולהתקבלות בחברה, כלומר, ניטל עוקצן של התגליות הגדולות והמהפכניות שלו." ולקאן, שנון כרגיל, הגדיר את האיגודים הפסיכואנליטיים המקצועיים כאיגודים של "תמיכה הדדית נגד הלא-מודע" (‏34 , ע' 109).

ג. הערות מקדמיות

עד כאן עיקרי תורת לקאן. מה ניתן לומר עליה?

זיגמונד פרויד.

זיגמונד פרויד.

ראשית, אני חייב להודות שיש בה טענות שפשוט איני יודע איך להתייחס אליהן. האם העצם נעלם אחרי שקראתי לו בשם? מימיי לא נתקלתי בתופעה כזאת, וכמובן שהתשובה הלקאניאנית לכך תהיה שהמדובר רק במטפורה עמוקה מאוד שלא הבנתי. לא אחר מאשר מילר מודה כי "כשקוראים את לקאן, לעולם אין לדעת בביטחון אם צריך להבין מילה מסוימת שהוא משתמש בה במובנה הרגיל, היומיומי, או בדרך אחרת" (‏34 , ע, 14). ההודאה הזאת באה דף אחד בלבד אחרי הכרזתו הפסקנית כי כתבי פרויד הם "בלגאן" בעוד לקאן עשה בהם סדר. [3] תורת לקאן, אם כן, היא תורה העושה שימוש נרחב במטאפורות עזות-הבעה, וכאן, אם להשתמש בעוד מטאפורה, קבור אחד הכלבים: תיאוריה פסיכואנליטית המשתמשת במטאפורות מניבה טקסטים בעלי עוצמה פיוטית וכוח שכנוע לאנשים רבים, אבל בכך פוחתת יכולתה לעשות מטאפורות אחרות למובנות.

שנית, עד כמה שלא הבנתי את הטענה בדבר היעלמות העצם, בדבר אחד אני בטוח: אין כאן שום חזרה אל פרויד, כי פרויד לא אמר מעולם שום דבר שיכול להיות דומה אפילו דמיון קלוש לטענה זאת. באותה מידה ניתן היה לטעון טענה זו תחת הכותרת "חזרה אל ויטגנשטיין" או (ביתר צדק) "חזרה אל שופנהאואר." כמו כן, אין שום קשר בין פרויד לבין הטענה שהלא-מודע מתהווה מפגישת השפה עם התשוקה, שכן ההדחקה ושאר מנגנוני ההגנה אמורים על פי פרויד להרחיק מהתודעה כל תוכן המאיים על ה"אני," כגון תוכן מיני או תוקפני, ללא כל קשר לשפה. ייתכן, כמובן, שלקאן צודק ופרויד טועה, אבל התעקשותו של לקאן להסתתר מאחרי פרויד היא נטולת יסוד. הקישור המלאכותי הזה נעשה חמור במיוחד – עד כדי כזב גלוי – כשלקאן ממש שם את טענותיו המוזרות בפי פרויד. איך הייתם מפרשים את הטענה הבאה שמצטט ואנייה (‏24 ) מלקאן?

היפותזת הלא-מודע [פרויד מדגיש זאת], אינה יכולה להתקיים אלא אם נניח את קיומו של שם ה-אב. להניח את קיומו של שם ה-אב, זה אלוהים. כך שהפסיכואנליזה, על מנת שתצליח, מוכיחה שנוכל להסתדר ללא שם ה-אב בתנאי שנדע להשתמש בו (ע' 88).

המילים "פרויד מדגיש זאת" שוואנייה שם בסוגריים מרובעים מציינות, למיטב הבנתי, קיצור דברים שאמר לקאן עצמו בקטע המצוטט. בהנחה שוואנייה אינו מסלף את דברי מורו, יש כאן משהו מוזר: על פי הציטוט הזה, פרויד עצמו הדגיש שההנחה בדבר קיומו של הלא-מודע נכונה רק אם מניחים את קיומו של "שם ה-אב." אז שיהיה ברור: בכל כתבי פרויד לא מופיע שום דבר הדומה אפילו באופן קלוש לטענה הזאת. אשר לשרבובו של אלוהים לקטע הזה – כאן אני מרים ידיים. זו לא טענה אתיאיסטית, ולא טענה תיאיסטית, ולא טענה פסיכואנליטית – זו פשוט אמירה לקאניאנית טיפוסית: החלטית, נחרצת – ונטולת-מובן.

ש לישית, המלכוד שאליו מכניס לקאן את הפסיכואנליזה הוא ברור: הפסיכואנליזה תהיה אפשרית, היא תהיה מדע, היא תהיה "לא בלגאן," רק אם נקבל את טענת לקאן שהלא-מודע מובנה כשפה. כך הופכת תורה שלמה לבת-ערובה תיאורטית שתקום ותיפול על טענה שאת ההוכחה לה טרם ראינו. גרוע מזה: הקשירה הלוגית של הפסיכואנליזה למשנה פילוסופית מסוימת – במקרה זה: האידיאליזם – פוגעת באוניברסאליות שלה, שאותה ניסה פרויד (‏51 ) לבצר בהצהרה שהפסיכואנליזה מתיישבת באותה מידה עם כל השקפת-עולם פילוסופית. האם באמת לא קיימת מציאות ללא שפה, כפי שטוען לקאן (‏57 , ע' 226)? השאלה בהחלט מעניינת ודורות של פילוסופים מתחבטים בה, אבל אין שום סיבה בעולם להתנות את נכונות הפסיכואנליזה בתשובה חיובית לה. וכך, כשלקאן דורש מתלמידיו ללמוד את הגל, היידגר ודומיהם כתנאי להבנת תורתו, הוא רק מחליש את הפסיכואנליזה, שכן כל מי שחושב שהוגים אלה דיברו דברי הבל (בערך מחצית הפילוסופים) יפסול באותה מידה את הפסיכואנליזה.

לכן, לטענה שהפסיכואנליזה אפשרית רק אם הלא-מודע מובנה כשפה, התשובה היא בפשטות: לא נכון. הפסיכואנליזה, הבה נזכור, היא אוסף רבגוני של טענות לגבי נפש האדם שהמשותף להן הוא לעתים רק העובדה שאדם אחד הגה אותן, ולכן יש לבדוק כל אחת בפני עצמה. הפסיכואנליזה, על כן, אפשרית אם המחקר האמפירי מאשש את הטענה שקיים בכלל לא-מודע (‏3 ), אם התצפיות בילדים יאשרו את השערותיו של פרויד על המיניות הילדותית (‏65 ), אם הטיפול הפסיכואנליטי מרפא אנשים מהפרעותיהם הנפשיות, ואם אכן נכונים הממצאים האחרונים שפסיכותרפיה מחוללת במוח שינויים שניתן לראותם בהדמיה מוחית (‏60 ). [4] בלי קשר לכל אלה, הטענה שהלא-מודע מובנה כשפה צריכה להיבחן לגופה, ללא כל חשש לנכונות הפסיכואנליזה אם טענה זו תתגלה כמוטעית.

כמו כן, לא הצלחתי עדיין לראות כיצד מחזיר לקאן לפסיכואנליזה את הממד המהפכני שלדבריו אבד לה. זה מהפכני לומר לבני-אדם שהמיניות והתוקפנות ממלאות תפקיד מכריע בחיי הנפש שלהם, שילדים הם יצורים מיניים, שתשוקותיהם המיניות הראשונות היו סביב גילוי-עריות, שיש להם משאלות מוות כלפי האנשים האהובים עליהם ושהדו-מיניות טבועה בהם מלידה. כל מרצה לפסיכואנליזה מכיר את תגובות ההתקוממות המתעוררות בקהל השומע דברים אלה. מה יכול להיות יותר מהפכני מזה? על דעתי עולה הטענה הקשה של מאסון (‏72 ), שפרויד עצמו נבהל מהשערתו המוקדמת בדבר ההתעללות המינית בילדים כגורם להיסטריה והעדיף את ההשערה שהמדובר היה במשאלה של הילד עצמו. נכונה או לא, זו טענה מטרידה ומרגיזה מאוד, ולכן גם היא מהפכנית. אבל מה יכול להיות בטענה של לקאן, לפיה הלא-מודע מובנה כשפה, שיכול להרגיז את החברה, הממסד והדת? נראה שלקאן מערבב כאן סכסוך אחר שהיה לו עם הממסד הפסיכואנליטי בדבר ההכשרה של פסיכואנליטיקאים (ראו פרק ‏יב להלן). זה, עם כל הכבוד, עניין פרוצדורלי, לא מהפכני.

אשר לטענות האחרות, כגון שלב המראה, הריהן מובנות יותר וניתן להתייחס אליהן בחיוב או בשלילה, אבל גם לגביהן רשאי אני לטעון טענה פשוטה: אין שום סיבה שאנשים המדברים על תיאוריה זו יהיו מעורפלים, דו-משמעיים או חידתיים. הנושאים עליהם מדבר לקאן אינם מסובכים יותר מהנושאים בהם עוסקים האקזיסטנציאליזם, הלוגיקה סימבולית, הבלשנות המשווה או האלגברה הליניארית. בכל התחומים האלה, מי שטרח ולמד את משמעותם של מושגי היסוד זכאי לצפות לכך שיבין את הנאמר. כמובן, הדבר שונה בתחומי-דעת מיסטיים. שם, מילים רבות משמשות כמאנטרות, כלומר, שהגייתן החוזרת ונשנית יוצרת אפקט מעין-היפנוטי המאחד את כל חברי הכת באווירה מיוחדת, כמו בין חסידי חב"ד או "הארי קרישנה." ללא ספק, התיאוריה של לקאן מתיימרת להשתייך לקבוצה הראשונה. היא נסמכת על הבלשנות ועל הפסיכואנליזה, [5] שתי דיסציפלינות שכתביהן ניתנים להבנה. כיוון שכך, כיוון שמדובר בתיאוריה הפונה אל השכל הישר וטוענת למעמד של תורה מדעית, אתייחס מעתה לביזאריות של הסגנון הלקאניאני כאידיוסינקרזה אישית של המייסד שאין להסכים בשום פנים לחיקויה מצד ממשיכיו.

לבסוף, ממה ששמענו עד כה נראה שאנחנו יודעים למה היינו מצפים מתיאוריה כזאת – פשוט, מה שהיינו מצפים מכל תיאוריה המכנה עצמה מדעית: לעמוד לביקורת ההיגיון המדעי. כך, למשל, האם ההסבר הלקאניאני עולה בקנה אחד עם תצפיות בהתפתחות הילד? האם יש הפרעות נפשיות שלגביהן התגלה הטיפול הלקאניאני עדיף על טיפולים אחרים? האם, מבחינה לוגית, ההסבר הלקאניאני חסכני יותר בהנחות יסוד? האם ניתן לחשוב, ברוח הביקורת של פופר, על מקרה המפריך טענה לקאניאנית זו או אחרת?

ד. התפוגגות המציאות

לקאן

לקאן .

מאומה מכל אלה לא קרה בתורת לקאן. מסכת הטיעונים שביסוד התיאוריה היא שרשרת של טענות הנאמרות בטון פסקני והחלטי, ללא כל מאמץ לעצור ולנמק, והמגדל ההולך ונבנה על טענות היסוד הולך ונעשה יותר ויותר שרירותי, תמוה, ובעיקר מנותק מהמציאות.

באמרי "מנותק מהמציאות" אני מניח, כמובן, הנחה שהיא כמעט טריוויאלית על פי השכל הישר, דהיינו, שכל תיאוריה מתייחסת למשהו ש"נמצא שם" בעולם באופן אובייקטיבי, כך שתיאוריה טובה מתארת את המציאות בצורה טובה יותר מאחרות. אני יודע, צריך להיזהר כשאומרים דברים כאלה בסביבתו של פילוסוף פוזיטיביסטי או פוסט-מודרניסט, אבל הפוזיטיביזם עבר זמנו מזה שנים רבות, ולמרבה המזל, גם השטויות של הפוסט-מודרניזם נמאסו כבר על מרבית האנשים החושבים. כשאנו בוחנים תיאוריה, אנחנו שואלים, בפשטות, עד כמה היא מלמדת אותנו על מה שהיא מדברת עליו.

הפסיכואנליזה תמיד שמרה על מחויבות להנחה שהיא מתארת דברים אובייקטיביים. פרויד (‏49 ) אמר: יש דבר כזה שנקרא לא-מודע, ובבוא היום גם נדע למקם אותו באנטומיה של המוח (והוא צדק: אזורים מסוימים בהמיספרה הימנית של קליפת המוח ושני גרעיני האמיגדלה במערכת הגובלתית הם דוגמאות מובהקות לאזורים במוח בהם מתרחשת פעילות נפשית מורכבת מאוד ועם זאת לא-מודעת). לקאן, לעומת זאת, הוא סטרוקטורליסט, כלומר, חוקר את היחסים בין התופעות מבלי לומר דבר על התופעות עצמן. וכשמדובר בלא-מודע: הוא חוקר את המבנה של הלא-מודע, כלומר את היחסים בין חלקיו, ומתעלם מזיקתם למשהו מציאותי. העניין הוא שההתעלמות הזאת יכולה להיות התעלמות מתודית – גישה האומרת "בואו נעסוק ביחסים בין הסמלים ונתעלם בינתיים מהדברים האחרים כדי שלא יפריעו לנו בשלב זה" – או התעלמות עקרונית, בנוסח "בואו נעסוק רק ביחסים בין הסמלים בלי להתעניין אף פעם במה שעומד מאחרי הסמלים." ברור שהגישה השנייה תהפוך בשלב מסוים לעקרה. דוגמא טובה לכך היא הבלשנות. יכול אדם לעסוק רק ביחסים בין המילים עצמן בלי להתעניין או אף בלי לדעת דבר על הדברים המציאותיים שהמילים הללו מייצגות. בדרך זו יגלה ללא ספק קשרים מעניינים בין מילים, כגון בין "שיחק" ו"צחק," "כסיל" ו"סכל," ואפילו זיקות פרדוקסליות כמו בין "קירבה" ו"קרָב" או "נֶשֶק" ו"נשיקה." אבל שום התעמקות בחוקי השפה בלבד לא תביא אותו להבנת הקירבה בין "חמור" ו"סוס" כפי שתביא ההסתכלות הפשוטה בשתי בהמות אלה במציאות, ושום התעמקות במקורות המילה "בקבוק" לא תשווה להקשבה לקול המים הנשפכים מבקבוק, שהוא כנראה מקור האונומטופיאה.

אצל לקאן, כאמור, הופכת ההתעלמות מהמציאות שאליה מתייחסים ה"מסמנים" כמעט לעיקרון. "מכיוון שאנחנו יצורים מדברים," אומרת גולן (‏18 , ע' 14), "לא קיימות עובדות (אפילו לא עובדות ביולוגיות) אלא רק על פי המשמעות העולה מהן. העובדות הביולוגיות קיימות רק בהתאם למשמעות אשר ניתנה להן בהיסטוריה של הסובייקט." הטענה של נועם חומסקי ש-לקאן אינו שפוי באה על רקע זה. חומסקי, כזכור, גילה כי חרף הרבגוניות העצומה של השפות האנושיות, יש לכולן מבנה משותף ומכאן הסיק מסקנה החורגת מתחום חקר הלשון עצמה: יש במוח, טען, חלקים מולדים המאפשרים להשתמש בשפה. כשהרצה לקאן ב- MIT (מכון מסצ'וסטס לטכנולוגיה, האוניברסיטה של נועם חומסקי), שאל אותו חומסקי באמצעות מה הוא חושב. לקאן – שידע היטב עם מי הוא מדבר – ענה כך: ראיתי מספיק תרשימי EEG בימי חיי (רמז להכשרתו כפסיכיאטר ונוירולוג) כדי לדעת שאני לא חושב באמצעות המוח שלי אלא באמצעות... הרגל שלי. חומסקי התרתח, מה שעשה, מן הסתם, ללקאן את היום (‏73 ).

אדם שעבר התעללות בילדותו ואינו זוכר אותה שומר, למיטב הבנתי, את הטראומה בזיכרונו הלא-מודע. הזיכרון הזה או שהוא שם או שהוא לא שם, והוא תלוי בשאלה אם הייתה או לא הייתה התעללות. אסור בשום פנים להתחמק מהשאלה הזאת.

בעצם, נדמה לי שהפנייה אל מה שמחוץ ל"טקסט" היא אפילו מאפיין מהותי של הפסיכואנליזה. קחו שתיים מיצירותיו הגאוניות ביותר של פרויד, פשר החלומות (‏42 ) ופשר הבדיחות (‏69 ). ללא ספק, טקסט החלום וטקסט הבדיחה מזמינים המון ניתוחים סטרוקטורליסטיים שיתמקדו בטקסטים בלבד, וימצאו דברים מעניינים מבלי להתעניין בשום דבר מחוץ להם. אבל פרויד עושה בדיוק ההפך: עד כמה שמבנהו הפנימי של טקסט החלום מעניין – ההקבלות, הניגודים, הסמיכויות ושאר הזיקות בין חלקיו – בסופו של דבר מה שמגלה לנו את פשר החלום על פי פרויד הוא האסוציאציות החופשיות, הלוקחות אותנו הרחק מחוץ לחלום, אל היום הקודם ואל כל סיפור חייו של החולם. הוא הדבר, ובמשנה תוקף, בבדיחה: כאן ההקפדה על המבנה היא חמורה הרבה יותר מאשר בחלום ובה תלויה הצלחת הבדיחה. אבל גם כאן, הבדיחה מצחיקה לא רק בגלל המבנה המיוחד שלה – זה תנאי הכרחי אבל לא מספיק – אלא בעיקר בגלל מה שרמוז בה ונמצא מחוץ לטקסט הגלוי: מין, תוקפנות, משהו מהחיים עצמם. ניתן להדגים זאת גם במחדל גדול של פרויד, זה הקשור בניתוחו למקרה של שרבר (‏68 ): פרויד הגביל עצמו לניתוח ספר זיכרונותיו של ד"ר שרבר, מבלי להתייחס למקורות אחרים, ועשה בניתוחו מה שעשה. באו פסיכואנליטיקאים אחריו (‏10 ) ובדקו מסמכים נוספים והנה התגלו הקבלות מדהימות בין ספרי הרפואה המטורפים שכתב ד"ר שרבר האב, ובהם המלצות להתעלל בתינוקות וילדים, לבין הזיות הטירוף שפקדו את הבן בבגרותו – כארבעים שנה אחרי מעשי האב. בקיצור – פרויד פספס משהו חשוב כי הוא לא היה מספיק פרויד. בכל המקרים הללו, המקור החוץ-טקסטואלי חיוני להבנת הטקסט, מה שמותיר את הגישה הלקאניאנית כנטע זר בנוף הפסיכואנליטי.

הוא הדין באמירתו המפורסמת של לקאן, לפיה הלא-מודע מתהווה במהלך השיח בין המטופל והפסיכואנליטיקאי. "לקאן מתעקש להדגיש: הלא-מודע הוא פרוידיאני, ובזה הוא רוצה לומר שלא צריך להשליך אחורה, אל ההיסטוריה, את הלא-מודע שפרויד גילה בעזרת המנגנון שלו, כדי לחשוב אחר כך שהוא היה שם מאז ומעולם" (‏34 , ע' 85-86). משתמע מכאן שאין צורך להניח את קיומו של הלא-מודע כמשהו הקיים במציאות, שהיה קיים לפני המפגש הטיפולי או לפני שבא פרויד, אלא שהלא-מודע מתהווה במהלך הטיפול. זו אמירה לא רק מופרכת אלא גם מסוכנת. אדם שעבר התעללות בילדותו ואינו זוכר אותה שומר, למיטב הבנתי, את הטראומה בזיכרונו הלא-מודע. הזיכרון הזה או שהוא שם או שהוא לא שם, והוא תלוי בשאלה אם הייתה או לא הייתה התעללות. אסור בשום פנים להתחמק מהשאלה הזאת. אינספור מטפלים בעלי כוונות טובות ופחות טובות נכשלו בה, אם משום שנטו אוטומטית לפרש כל זיכרון עמום כמשאלה בלבד ולא חשפו את הטראומה הממשית, ואם משום שעשו ההפך ונחפזו לאבחן טראומה מציאותית במקום שבו אמנם הייתה רק פנטאזיה. דרך ייסורים ארוכה עברה הפסיכואנליזה עד שלמדה להזהיר מטפלים לחקור כל מקרה לגופו במשנה זהירות ורגישות. בא לקאן ומשמיע אמירה כל כך ערבה לאוזניים פוסט-מודרניסטיות: אנחנו לא חושפים את מה שקרה באמת אלא כותבים עוד טקסט. ובלשון ממשיכיו הפוסט-מודרניים בפסיכותרפיה: המטופל בא אלינו עם נראטיב מסוים, ואנו מציעים לו נראטיב אחר מתוך כמה חלופות אפשריות. מי שאומר דברים כאלה יורה לעצמו ברגל פעמיים. פעם באופן מדעי, כשהוא מנתק את עצמו מהתהליכים האמיתיים המתחוללים בנפש המטופל (בלי קשר לשאלה אם הוא בטיפול או לא), ופעם באופן מוסרי, כשהוא נוקט ב"ראש קטן" בשאלה שהשלכותיה החוקיות והאתיות הן חמורות כל כך.

להלן אראה איך ההתמקדות בסטרוקטורה עצמה, על חשבון השאלה מה הסטרוקטורה אומרת על מה שמחוץ לה, גורמת לשרשרת של סילופים: בהתייחסות אל המטופל, במישור השיח בין בני אדם ובמישור הבנת התרבות כולה.

החלק השני של המאמר

מקורות
1. אדלר, ב. (2003) פסיכואנליזה והמיניות של האישה. מתוך: הטב, י. (עורך) פסיכואנליזה: הלכה ומעשה. ע' 235-254.
2. אוגדן, ת. (1989) הקצה הפרימיטיבי של החוויה. תל-אביב: עם עובד.
3. אור-בך, י. (1992) עולמות נסתרים: התבוננויות בתת-ההכרה. תל-אביב: שוקן.
4. אטינגר ליכטנברג, ב. (1989) מבוא לעיון בכתבי ז'אק לאקאן ושאלת "מיהו אנאליטיקאי." שיחות, ג: 85-93.
5. אטינגר ליכטנברג, ב. (1989) מבוא לעיון בכתבי ז'אק לאקאן ושאלת "מיהו אנאליטיקאי." – חלק ב'. שיחות, ג: 199-207.
6. אטינגר ליכטנברג, ב. (1989) מבוא לעיון בכתבי ז'אק לאקאן ושאלת "מיהו אנאליטיקאי." – חלק ג'. שיחות, ד: 44-53.
7. אטינגר ליכטנברג, ב. (1989) מבוא לעיון בכתבי ז'אק לאקאן ושאלת "מיהו אנאליטיקאי." – חלק ד'. שיחות, ד: 136-138.
8. אטינגר ליכטנברג, ב. (1989) מבוא לעיון בכתבי ז'אק לאקאן ושאלת "מיהו אנאליטיקאי." – חלק ה'. שיחות, ד: 212-216.
9. אליצור, א. (1996) זמן ותודעה: תהיות חדשות על חידות עתיקות. תל-אביב: האוניברסיטה המשודרת.
10. אליצור, א. (1999) חזרה אל "רצח הנפש" (צבי לוטן: תגובה לאבשלום אליצור. א. אליצור: תשובה ללוטן). שיחות, י"ג: 155-165.
11. אליצור, א. (2003) בשם האב, הבן והרוח הרעה: על חלום שחלם פרויד לאור יחסו של רוטנברג לפסיכואנליזה. מתוך: מדרש בנפש: עיונים בפסיכולוגיה ויהדות לכבוד מרדכי רוטנברג. עורכים: שחר ארזי, מיכל פכלר וברוך כהנא. תל-אביב: "ידיעות אחרונות" (בדפוס).
12. בּוֹלַס, כ. (2000) צלו של האובייקט: פסיכואנליזה של הידוע שלא נחשב. תל-אביב: דביר.
13. ביאליק, ח. נ., ורבניצקי, י. ח. (1948) ספר האגדה. תל-אביב: דביר.
14. ביכובסקי, ע. (1998) הערות בעקבות ראיון. פסיכואנליזה, 7: 61-62.
15. בנימיני, י. (1998) בין החוק ל-דבר: בין לאקאן לפאולוס. הוצאת רסלינג, 5: 42-61.
16. בנימיני, י., וצבעוני, ע., (עורכים) (2002) עבד, התענגות, אדון: על סאדיזם ומזוכיזם בפסיכואנליזה ובביקורת התרבות. תל-אביב: רסלינג.
17. ברמן, ע. (1993) פתח-דבר. מתוך: ברמן, ע. (עורך) פרויד ודורה. תל-אביב: עם עובד.
18. גולן, ר. (2002) אהבת הפסיכואנליזה: מבטים בתרבות בעקבות פרויד ולקאן. תל אביב: רסלינג.
19. גלדמן, מ. (1993) מראה אפלה: הערות לדיון בסיפורו של א. א. פו "המכתב הגנוב." שיחות, ז: 124-134.
20. גלדמן, מ. (1998) ספרות ופסיכואנליזה: סקירה ביקורתית. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.
21. גסר, נ. (1999) "תנאיה של מסירה": בעקבות קריאה ב-QUARTO 66 שנושאו השואה. פולמוס, כתב-עת פסיכואנליטי, 12: 48-51.
22. דהאן, ג. (2001) בעקבות מאמרו של ז'. א. מילר – על מראיות העין (SEMBLANTS) ביחס בין המינים. פסיכואנליזה, 16: 20-22.
23. הטב, י. (עורך) (2003) פסיכואנליזה: הלכה ומעשה. תל-אביב: דיונון.
24. ואנייה, א. (2003) לאקאן. תל-אביב: רסלינג.
25. ז'יז'ק, ס. (1999) מדוע הפרוורסיה איננה חתרנות. פולמוס, כתב-עת פסיכואנליטי, 12: 33-40.
26. לוי-ולנסי, א. אמדו (1979) הדרכים והמכשלות בפסיכואנליזה. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.
27. לאקאן, ז'. (1989) פתח דבר מתוך הפונקציה והשדה של הדיבור ושל השפה בפסיכואנליזה. שיחות, ד: 54-56.
28. לאקאן, ז'. (1992) טלויזיה. כפר-סבא: חנות הספרים.
29. לורנץ, ק. (1969) הרע לכאורה: על התוקפנות בטבע. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.
30. מיגלין, פ. (1993) ההיסטרית תיאורטיקאית מופלאה.
31. מילר, ז'.-א., ואחרים (שנה?) מפגש: לאקאן – הדרך לקליניקה. תל-אביב (?): הספריה הפרוידיאנית מספר 0 [כך במקור!].
32. מילר, ז'.-א. (2001) על מראיות העין (SEMBLANTS) ביחס בין המינים. פולמוס, 16: 10-19.
33. מילר, ז'.-א. (2001) עצם האנליזה. ירושלים: כתר.
34. מילר, ז'.-א. (2002) בדרכו של לאקאן. ירושלים: כתר.
35. נוי, פ. (1999) הפסיכואנליזה והיצירתיות. תל-אביב: מודן.
36. סטור, א. (1983) הדינאמיקה של היצירה. תל-אביב: פועלים.
37. סטור, א. (1999) הכלב השחור של צ'רצ'יל ותופעות אחרות בנפש האדם. תל-אביב: דביר.
38. פופר, ק. ר. (1977) מדע, השערות והפרכות. מתוך: ספר מקורות לקורס פילוסופיה של המדע. תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
39. פיצ'וטקה, א. (1990) "מתמחה": סובייקט או אובייקט? חדש אות, העיתון הפסיכואנליטי, 6: 9-11.
40. פיצ'וטקה, ס. (1995) המעבר (Passe) – מבוא. פסיכואנליזה, 3: 57-61.
41. פרויד, א. (1936/1977) האני ומנגנוני ההגנה. תל-אביב: דביר.
42. פרויד, ז. (1900/1974) פשר החלומות. תל-אביב: יבנה.
43. פרויד, ז. (1901/1972) פסיכופתולוגיה של חיי יום-יום: על שיכחה, פליטת-פה, מעשה-שגגה, אמונת-הבל וטעות. רמת-גן: מסדה.
44. פרויד, ז. (1966-1968) כתבי זיגמונד פרויד. תל-אביב: דביר (להלן: כתבים; השנה מציינת את שנת ההופעה במקור).
45. – (1906) השיגיונות והחלומות בסיפור "גראדיווה של ו' ינסן. כתבים, ב: 31-92.
46. – (1910) זיכרון ילדות של ליאונרדו דה וינצ'י. כתבים, ב: 111-167.
47. – (1914) משה של מיכאל-אנג'לו. כתבים, ב: 9-30.
48. – (1913) טוטם וטאבו: מקבילות אחדות בחיי הנפש של הפראים ושל הנאורוטיקנים. כתבים, ג: 7-146.
49. – (1915-1917) מבוא לפסיכואנליזה. כתבים, א: 3-204.
50. – (1927) דוסטוייבסקי ורצח-האב. כתבים, ב: 167-182.
51. – (1932) לעניין של השקפת עולם. כתבים, ה: 303-323.
52. – (1932) הנשיות. כתבים, ה: 267-286.
53. פרויד, ז. (1905/1994) קטע מתוך אנליזה של היסטריה. מתוך: ברמן, ע. (עורך) פרויד ודורה. תל-אביב: עם עובד.
54. פרויד, ז. (1918/1999) איש הזאבים: מתולדותיה של נוירוזת ילדות. תל-אביב: ספרים.
55. פריד, י' (1987). פסיכופתולוגיה –פגישה ראשונה. תל אביב: אוניברסיטה משודרת.
56. קייסמנט, פ. (1985) ללמוד מן המטופל. תל-אביב: דביר.
57. ריבניצקי, א. (2003) החזרה לפרויד – התיאוריה הלאקאנית. מתוך: הטב, י. (עורך) פסיכואנליזה: הלכה ומעשה. ע' 223-234.
58. (ללא שם) (1998) מישור ההטלה. פסיכואנליזה, 7: 63.



59. Brown, N. O. (1959) Life against Death: The Psychoanalytic Meaning of History. New York: Random.
60. Cozolino, L. (2002) The Neuroscience of Psychotherapy: Building and Rebuilding the Human Brain. New York: Norton.
61. http://www.elsewhere.org/cgi-bin/postmodern/Bulhak, A. C.
62. Bychowski, G. (1968). Evil in Man: The Anatomy of Hate and Violence. New York & London: Grune & Straton.
63. Chomsky, N. (1995?) Noam Chomsky on postmodernism. http://www.mrbauld.com/chomsky1.html
64. Dawkins, R. (1998) Postmodernism Disrobed. Nature, 394: pp. 141-143.
65. Fisher, S., & Greenberg, R. P. (1996) Freud Scientifically Reappraised: Testing the Theories and Therapy. New York: Wiley.
66. Freud, S. (1954-1973) The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud (Henceforth: SE). London: Hogarth Press [Dates indicate date of writing].
67. (1938) An Outline of Psychoanalysis. SE, 23: 139-208.
68. (1911) Psychoanalytical notes on an autobiographical account of paranoia (dementia paranoides). SE, 12: 1-82.
69. (1905) Jokes and their Relation to the Unconscious. SE, 8.
70. Lee, J. S. (1990) Jaques Lacan. Amherst: University of Massachusetts Press.
71. Loftus, E. (1980) Memory: Surprising New Insights Into How We Remember and Why We Forget. Reading, MA: Addison Wesley.
72. Masson, J. M. (1984) The Assault on Truth: Freud's Suppression of the Seduction Theory. New York: Farrar, Straus and Giroux.
73. Roudinesco, E. (1997) Jacques Lacan. Cambridge: Polity Press.
74. Schreber, D. P. (Macalpine & Hunter, eds.) (1955). Memoirs of my Nervous Illness. London: Wm. Dawson & Sons.
75. Sokal , A., & Bricmont, J. (1998) Fashionable Nonsense: Postmodern Intellectuals' Abuse of Science. New York: Picador.
76. Waite, R. G. L. (1971) Adolf Hitler's anti-Semitism: A study in history and psychoanalysis. In Wolman, B. B. [Ed.] The Psychoanalytic Interpretation of History. New York: Basic Books. Pp. 192-230.

[1] הצרפתים עצמם, שאינם יכולים להרשים איש את רעהו בדרך זו, מצאו עצה: הם משתמשים במילים גרמניות. כך, למשל, מדבר לקאן על ה- Lust Ich (האני של העונג), das Ding (הדבר) וכד', מן הסתם בטענה שהתרגום אינו מצליח להעביר כראוי את הניואנסים שבמקור.

[2] דומה לכך מה שסיפר לי פרופ' אבי שגיא, ראש המגמה ללימודי פרשנות ותרבות באוניברסיטת בר-אילן: במשך כמה פגישות ישב עם פסיכואנליטיקאית לקאניאנית כדי ללמוד מה אמר לקאן – ולא הבין דבר.

[3] מילר, על פי הנוהג החביב על הלקאניאנים, משתמש במילת הסלנג הרווחת בוונצואלה ל"בלגאן," zaperoco , כדי להרשים את מארחיו בקראקאס. כיצד, אם כן, נקרא להדבקה של מובנים לא מקובלים למילה רגילה? הרשו לי להציע את ה"חונטרוש," מילה תורכית שממנה נגזר ה"חנטריש" שלנו, ושניתוח האטימולוגיה האוראל-אלטאית שלה יניב ללא ספק תובנות פסיכואנליטיות חשובות.

[4] סליחה שאני נוקט כאן בגישה כל כך מטריאליסטית, אבל אם כבר צריך להתנות את נכונותה של הפסיכואנליזה במשהו, אני בכל זאת מעדיף את המשענת של מדעי הטבע על פני אמירות מעורפלות שכל אחד מפרשן כרצונו.

תגובה למאמר

לדיון המלא בפורום

 

Re: מאמר נהדר וחשוב, תובנות יוצאות מהכלל.

1

מיכאל שרון ( 2005-02-04 01:43:49 ) בתגובה לאימגו

אכן, פרויד טוען טענות ספציפיות וברורות להפליא על מכניזמים נפשיים. טענות אלו ניתנות כולן בעקרון להפרכה, ואני מסכים כאן עם אליצור (בניגוד לטענות שרווחו בפילוסופיה האנליטית האנגלו-אמריקנית בשנות ה-70).

מנגנונים אלה, ובפרט הפתולוגיה שלהם, דהיינו שיבושיהם התיפקודיים, כרוכים ישירות בהתרחשויות במציאות, הניתנות לברור ("היתה או לא היתה התעללות" למשל).

לקאן , כפי שמראה אליצור, אכן מנתק את העוגנים הללו מהמציאות, מבטל את יסוד המציאות, ויוצר טרנספורמציה מוזרה ומעוותת של המנגנונים הללו ל- נראטיבים שונים, הנוצרים ברגע ה"שיח" הטיפולי...

אכן, צודק אליצור לחלוטין ועד כדי כאב גם בכך שלקאן מעקר את המסר המהפכני והכואב בטענותיו של פרויד (והרי במציאות קיים יסוד הכאב, הרע, הסבל - היוצר את העיוותים המנגנוניים הללו) בהפכו אותם למעין טרנספורמציות סטרוקטורליסטיות, וזאת באותו דחף עצמו להטייה לכוון ה"רוחני" וחדור השגב הנימלץ של קארל יונג, כפי שאליצור מראה באופן מבריק. זוהי משנה איזוטרית בעצם, ממש כמו האיזוטריות שיונג היגיע אליה, אך כזו המעקרת את הרצון לשינוי המציאות, ומסיחה את הקשב מיסוד הסבל והדברים הלא קבילים שבה.

יש לדעתי לחשוד שהמערפלים את המציאות באיזוטריקה נימלצת, מכשירים את הפוליטיקה של העריצות והקירבון השמאניסטי האטאויסטי - הן במערכות משפחתיות, והן במערכות חברתיות ושילטוניות. לא לחינם כה נפוצה בישראל תורתו של לאקאן, שהובאה לכאן בעיקר על ידי תלמידיו ממיטב הבורגנות ה"מהפכנית" של בואנס איירס. בארגנטינה כיום שולטים העריצות והחוליגניזם יחד עם חוסר יוצלחות ואי תפקוד כלכלי ואירגוני של רוב המערכות במדינה, ומעניין מה משקלו של לקאן וחסידיו בהכשרת הניתוק הכמו-פיוטי הזה, חדור איזוטריקת השגב המכשירה את הבלתי קביל.


יסודות סדום ודה-סקסואליזציה בישראל
http://www.nfc.co.il/archive/003-D-8832-00.html?tag=15-46-18

[%sig%]
הגב להודעה זו

 

Re: שאלה

2

זיו מגן ( 2005-02-04 06:18:20 ) בתגובה למיכאל שרון, ( 1 )

ממאמרך המקושר - "...בישראל השמרנית והבולשביקית בנוסח הפאשיסטי של שנות ה-50 וה-60, פרחה ההעדפה למין סוטה יותר מלמין טיבעי ואנושי"

אשמח לשמוע על מה מבוססת הגדרתך ל"מין סוטה" ומה היא כוללת (קיבלתי רמיזות בהמשך הטקסט, אבל כדי שלא לנסות ולפרש דברים שלא אליהם התכוונת, הבהרה תתקבל בברכה), ועוד יותר מכך אשמח לשמוע על מה מבוססת הגדרתך ל"מין טבעי ואנושי".

אני הייתי תחת האשליה שהמין שאנחנו, כבני אדם, עוסקים בו, אינו "טבעי" מהרגע בו פסקנו לעלות זה על זו לצרכי רבייה וסיפוק מיידי (רצוי מאחור, כדרך הטבע, וכדי למנוע התנגדות מצידה של הנקבה אגב אחיזה או נגיסה בעורפה) והתחלנו לעשות שימוש בגופנו ובמוחנו כדי לענג את עצמנו ואת בן זוגנו, שלא לדבר על בדיקה הדדית של הרצון ההדדי לקיום אותם יחסי המין (וזאת, שוב, בניגוד לסיפוק הצרכים הביולוגיים בפורקן עצמי מיידי וברביה, כפי שהדבר נעשה בטבע ה"טבעי") - והנה באת וחידשת לי ברמיזתך כי יש עדיין, גם במאה העשרים, מין "טבעי" (ל"אנושי" קשה יותר להתייחס, כי כל מין שנעשה על ידי בני אנוש, ובכללו פדופיליה, לדוגמא, הוא מין "אנושי", אלא אם יש לי חוסר הבנה גם במושג הזה). על דברים מאוחרים יותר כגון אמצעי מניעה, החיפוש אחר האורגזמה הנשית ושאר ירקות כמובן שאין מה לדבר...או שכן? אולי גם הם נחשבים למין "טבעי"? דווקא לפי משוואת הטבע דומה שהאנסים התרים אחר פורקן ללא כל התחשבות בהסכמתם, עינוגם או רצונם של האובייקטים שלהם הם הם העוסקים במין "טבעי", ולא אחר מלבדם.

אנא, הסבר לי מהו, לטעמך, מין "טבעי" בימינו אנו. יש לי חוסר בהירות קשה הנוגעת למושגים כפי שאתה מציג אותם במאמרך האמור.
הגב להודעה זו

 

התשובה: מה שהאדם הסביר בעל השכל הישר הממוצע רואה כמין טיבעי

5

מיכאל שרון ( 2005-02-04 13:00:28 ) בתגובה לזיו מגן, ( 2 )

איני נכנס כאן לשאלות ערכיות, אלא מתייחס להמשגה המקובלת על האדם הסביר הממוצע. בדומה, אתה יכול להשתמש בקלישאה המקובלת: "על טעם וריח אין להתווכח". אך עדיין תהיה הסכמה נירחבת על המיקרים הקוטביים: לא יהיה ויכוח רב על סלט וולדורף אסטוריה או ביף סטרוגנוף, ומהצד השני - על לחם מעופש וישן עם חמאה לא טרייה. תחום אי ההסכמה הוא תחומי הביניים. כך גם, באשר למין שאנשים יגדירוהו כסוטה (וקיים שימוש רווח כזה בשפה המדוברת , לא כן ? - והכל מבינים למה הכוונה). תוכל להקשות על ידי קושיות הולצמך, אך זה יראה כפילפול. ויש גם מקרי ביניים לגביהם יתקיים ויכוח.
הגב להודעה זו

 

במאמרי דיברתי על ספרות הסטלגים כדוגמא למין סוטה

7

מיכאל שרון ( 2005-02-04 13:32:46 ) בתגובה לזיו מגן, ( 2 )

הצלפות שוט וגרימת כאב והשפלה לזולת, חירבון על פניו (ביזאר..) וכיוצא באלה. אני נוטה להניח שקיים גג ביולוגי הנעוץ במבנה המוח ומערכת העצבים המרכזית, לתצורות "טיבעיות" של מין. אך יש גם שיבושים תפקודיים, כאשר סבלו הנורא של הזולת למשל, הרכון לפניך עירום, מכוסה בצואתך, עקוד, מוכה וזב דם, ומביט בך בתחינה נוראה, גורם לך לזיקפה והנאה עצומה. הטבע לא תכנת אותנו לדפוסי הנאה מינית כאלה. ואין בהם שום חשיבות פונקציונלית. האם אתה מניח שהביולוגיה האנושית שהתפתחה במשך עשרות מיליוני שנים של אבולוציה, הינה לחלוטין חסרת פונקציונליות?

אכן, תצורות התגודדות פורעות כאלו היו נפוצות בתקופת הטרום ציויליזצייה, כאשר המין הסוטה היה עזר של השמאנים והעריצות השיבטית, להמם את חושיהם של האנשים, ולכפות עליהם תצורות אירגון שיבטי הכפוף ומנציח את העריצות. הדבר מונע פיתוח טכנולוגיה, מדע, התבוננות שיטתית, שיקול מורכב ורב שלבי, מעניש ומקרבן את מיטב המוחות היוצרים ובעלי הכישרון בשבט, וגורר קיום חרוף עתיר מלחמת הכל בכל.
הגב להודעה זו

 

Re: השימוש במילים "טבעי" ו"סטייה" מוטה מאד

9

זיו מגן ( 2005-02-05 03:41:24 ) בתגובה למיכאל שרון, ( 7 )

"הטבע לא תכנת אותנו לדפוסי הנאה מינית כאלה. ואין בהם שום חשיבות פונקציונלית. האם אתה מניח שהביולוגיה האנושית שהתפתחה במשך עשרות מיליוני שנים של אבולוציה, הינה לחלוטין חסרת פונקציונליות?"

אבל מיכאל, הטבע לא תכנת אותנו לדבר מלבד פורקן ורבייה. הוא לא תכנת אותנו למין אוראלי או אנאלי (בין שני המינים או בין בני אותו המין), הוא לא תכנת אותנו לשימוש בביגוד מגרה או בגילוח הרגליים ובתי השחי כמגרים/דוחים (איש/ה איש/ה וטעמו/ה הוא/היא), לשימוש בתנוחות מסוימות לתגבור הגירוי/העמקת החדירה או בתנוחות אחרות התואמות דבר מלבד נוחות הבועל והשבתת הנבעל. מה שהאדם ה"סביר" תופש כ"טבעי" אינו טבעי, בראש ובראשונה, אלא שגור ותו לא. כפי שהטבע לא תכנת אותנו לשלשלאות, שוטים והפרשות זה על זה, הוא לא תכנת אותנו גם לגרימת כאב קל שבקלים (נשיכות, טפיחות והצלפות "קטנות" למיניהן) וגם לא לכל דבר אחר. אם אתה טוען שבעצם יצירת מוחנו בתצורתו המתפתחת והקיימת הוא סיפק עבורנו כלי טבעי להנאה מוגברת מן המין ומן הסובב אות (ועם זה אני דווקא מסכים), הרי שאין שום דבר הקשור במין אותו אנחנו עושים שאינו "טבעי", ואם לאו, אזי שום דבר שאנחנו עושים אינו "טבעי".

כשאתה מדבר על סטייה, הדבר היחיד שאתה יכול לדבר עליו, לטעמי, הוא סטייה מוסרית (שטיבה משתנה מדי שנה ובהתאם למיקום הגיאוגרפי, מעצם טיבו הסובייקטיבי לחלוטין) או סטייה באחוזים מן הפרקטיקות ה"נפוצות" אצל רוב האוכלוסיה (סובייקטיבי ומשתנה לא פחות).

אני לא מסכים לחלוטין עם הניסיון להציג פעולות מסוימות כ"טבעיות" ואחרות כ"סוטות" בהקשר ישיר למידת ה"טבעיות" המדוברת. זה ניסיון להציג ערך סובייקטיבי ותלוי מיקום ותקופה לחלוטין כמשהו אובייקטיבי וכזה החורג או שאינו חורג מן הטבע. אתה מדבר על קלגסים אבל, אם תסלח לי, עושה שימוש במינוחים שקלגסים רבים עשו ועדיין עושים בהם שימוש, ואין ספק שאתה מודע היטב לערכן ולהקשרים האסוציאטיביים המקושרים במילים הללו, כך שנראה כאילו אתה מנסה לקדם את דעתך האישית/מוסרית (ולא משנה אם היא שלך בלבד או של רבים אחרים) במסווה של דיעה ביולוגית/מדעית. אשמח לגלות שלא כך הדבר בהסברך הבא, אבל כך בהחלט הוא נראה.
הגב להודעה זו

 

אבל לפי דבריך אין בנמצא כל שיבוש תפקודי אנושי?

11

מיכאל שרון ( 2005-02-05 04:41:26 ) בתגובה לזיו מגן, ( 9 )

מנוע מכונית יכול להתקלקל, ותפקודים אנושיים, שהינם מבוססי מערכות כה מורכבות - לא?

הדגשים שלי אינם סמנטיים, ולא קשורים בלחצים הסוציולוגיים המופעלים כלפי השימוש בביטויים מסויימים. לא הגבלתי את המין הנשען על מערכות שלא השתבשו (זה שקראתי לו "טיבעי") לצורה מסויימת. דיברתי על גג ביולוגי. האם גם בולימייה היא תצורת אכילת מזון "תקינה"? יש אופנים תקינים של אכילת מזון, ויש אופנים משובשים.

שוב, איני עוסק כאן בשאלות ערכיות, אלא במנגנונים רגשיים ודרכי השתבשותם. רצונך לקרוא למנגנון משובש - תקין?

אם כן, אין כל טעם למחקר המוח והמחקר ההתנהגותי, מבחינתך. או שאינך מעוניין לעשות שימוש בידע הזה. זכותך לבחור, אך היה מודע לכך שאילו ההבחנות מבוססות הידע המדעי בתחום ההתנהגותי היו בטלות, היה הדבר מביא לאימלול רבים.

מפעיל ההתעללות בכל מקום שהוא פעל ל"הגברת הנאתו" למשל, ואתה מביא בכך לראיית ההתעללות כדפוס אנושי טיבעי. וההשפלה המינית - כדפוס טיבעי, וכיוצא באלה. אתה יוצר בכך תמונה של הטבע האנושי כחדור מפלצתיות שכל חושינו הטיבעיים מתקוממות לה, ועדיין אתה הופך אותנו בלהטוטי לשון חסרי אונים למחות שאין מדובר כאן במציאות הטיבעית, אלא במציאות ביזרית שניכפתה עלינו. מה טעם ימצאו רבים ליצור ולבנות בעולם כזה, בו האנושיות מצטיירת כמפלץ פרוץ לכל רוח?

אילו הייתי ברון סמים המעוניין ברווחי עתק עבורי ועבור חברי לקרטל, הייתי אכן משלם סכומים גדולים לאנשי רוח או פסיכולוגים שיפיצו תמונת אנוש כזו, של האדם כמפלץ חסר גבולות. הדבר היה מסייע לרווחיות תעשיית הסמים, שכן רבים היו פונים אז לברוח להימום עצמי בסם, עקב אובדן האמון בצלם האדם והינטל הטעם העמוק בבנייה ויצירה

[%sig%]
הגב להודעה זו

 

Re: דיון עקרוני או פרטני?

14

זיו מגן ( 2005-02-05 09:40:25 ) בתגובה למיכאל שרון, ( 11 )

יש כאן שני מישורים, ואנסה להפריד אותם -

המישור הראשון, והוא זה שעליו הגבתי מעלה, הוא השימוש במושג "טבעי". טבעי פירושו כדרך הטבע - אין לו משמעויות אחרות. הנקודה שהעברתי טענה שאי אפשר לקרוא למין ה"שגור" שאנחנו עושים "טבעי" ואז לכנות אחד ממופעיו כ"בלתי טבעי". אתה מכנה את מה ששגור ומקובל עליך "טבעי" ומביא כסיבה לכך את היות המוח ומוקדי הגירוי האנושיים פיתוח של הטבע, אבל כשאנשים עושים בהם שימוש שלא נראה לך, ולא משנה לפי איזו אמת מידה, אתה קורא לשימושים "לא-טבעיים" - אם ההגדרה שלך ל"טבעי" אומרת, כפי שטענת, שכל מין שבו אנו עושים שימוש במוח ובמוקדי הגירוי האנושיים שלנו הוא מין "טבעי" הרי שגם האדם המתעלל פיסית ומינית באדם האחר עושה מעשה טבעי, כי הוא עושה שימוש באותם הכלים ובאותם המשאבים הפיסיים והנפשיים שהעניק לו הטבע.

אם אתה רוצה לבוא ולטעון (טיעון מבורך בעיניי) שדברים שנעשים, נניח, באדם בניגוד לרצונו מראים שיבוש בתפקודו המיני של הכופה, אדרבא, אבל בשל חוסר ההתאמה לפרשנות שלך עצמך למילה "טבעי" תיאלץ לבחור עבורו הגדרה אחרת. אולי "לא מוסרי", אולי "לא נכון" ואולי אפילו "לא מאוזן נפשית", תהיינה הגדרותיך למושגים אלה אשר תהיינה, אבל כשאתה משתמש ב"לא טבעי" עבור התנהגות כזו, אתה סותר את ההגדרה שלך עצמך. ולא, לא מדובר בבחירה שרירותית במילה, משום שפירטת באופן רהוט למדי בדיוק למה אתה מתכוון ב"טבעי" ו"לא טבעי" ואף הפנית למאמרים שמחזקים את דעתך ואת הגדרתך.

ולא, אני לא "נדבק" לבחירה שלך במינוח - כשאתה מגדיר מין סאדו-מזוכיסטי באשר הוא כמין לא טבעי אתה מכליל. דין הכופה את עצמו על אדם אחר, לפי ההגדרה הזו, כדין המבצע מעשים כאלה ואחרים באדם אחר בהסכמה וברצון שניהם? לדעתי לא, אבל אין לזה קשר לטבעי אלא לדברים שונים בתכלית. הגבולות בנושא הזה הם דבר עדין מאד, והקטרוג של כל מי שנהנה ממין שאינו שגור אצל שאר האוכלוסיה כ"לא טבעי", קטרוג שבהחלט משתמע מהשימוש במושג הזה, עושה להרבה אנשים מאד מאוזנים נפשית ומאד בלתי-פוגעניים עוול די גדול, לטעמי.
הגב להודעה זו

 

Re: רגע, מה אם אנורקסי המעביר את מזונו לבולימי -שניהם מסכימים לאינטרקציה התזונתי

18

מיכאל שרון ( 2005-02-05 12:27:00 ) בתגובה לזיו מגן, ( 14 )

ת. ואף על פי כן וחרף ההסכמה, מדובר באופן תזונה משובש תפקודית אצל שניהם. אין קשר בין הסכמה ובין פעולה בשרות נוורוזה. אתה יכול להסכים או לא לצדד בכך שהנוורוזה לוחצת את הכפתורים אצלך, אך הנוורוזה נשארת נוורוזה, לא כן?

[%sig%]
הגב להודעה זו

 

Re: עוד פרטים, ואין פרטים

22

זיו מגן ( 2005-02-06 13:32:47 ) בתגובה למיכאל שרון, ( 18 )

בבולימיה ואנורקסיה (כמו כל תופעה נפשית המתבטאת בעיסוק מוגזם במה שלא יהיה), כנראה שאתה צודק. אם דיברנו על מקרה פרטי אחר, לא הייתי מודע אליו, אבל אני גם איני מודע למה בדיון העוסק אנורקסיה ובולימיה או כל התעסקות מוקצנת במה שלא יהיה קשורה לדיוננו במי שנהנה, נניח, מכך שאשתו קושרת אותו לפעמים למיטה ונוגסת בפטמותיו, הדיון בו אני, לפחות מנסה לעסוק ושאליו נדמה לי שאתה מנסה להכליל את כל מי שעוסק במה שלא יהיה שחורג מ...ממה בעצם? מחלה? סטיה? אם כן, אשמח לשמוע באיזו מחלה מדובר ואם בסטיה, בהשוואה למה או באילו אמות מידה. כמו שאליצור אומר, בוא והסבר לי את סרגל הכלים שבו אתה עושה שימוש בפרטי פרטים, כדי שאוכל להתייחס למקרה עליו אתה מדבר לגופו (אם יש כזה. אנורקסיה/בולמיה? סקס סאדו-מאזוכיסטי? כשאתה מגדיר משהו כסטיה, אשמח אם תוכל לתחום, עבורי, כמי שאינו מכיר את המושגים בהם אתה משתמש, את המושג ולהתייחס אליו באופן שיאפשר לי להבין מה, לטענתך, כלול בהגדרה הזו ומה משמעותה עבורך. עוד לא הבנתי למה אתה מתייחס בדבריך כ"סטיה" או "דבר לא טבעי". עכשיו הרחקת לכת והוספת "מחלה", כמו אנורקסיה/בולמיה, ועדיין לא הסברת מה כלול בזה לטענתך ומדוע).

וללא כל קשר לדיון הזה, עוד לא הבנתי מה באדם אנורקסי או בולמי קשור ל"טבעי" ו"לא טבעי". אנא, הבהר לי את המשוואה. האם חוסר איזון של הפרט בינו לבין עצמו (עם או בלי הרס עצמי או הרס הסביבה) חורג במשהו מהיותו חלק מן הטבע? איך קשור כל זה לצירוף המילים "לא טבעי"?
הגב להודעה זו

 

זיו - אם זה מעודן ומסוגנן (הדוגמא שהבאת עם הקשירה והפטמות)

23

מיכאל שרון ( 2005-02-06 21:31:40 ) בתגובה לזיו מגן, ( 22 )

זה עדיין הולם תפקודים מוחיים גבוהים. מאידך אם זה גס, בוטה, ובעקר, מעורר דחייה עזה ובחילה קשה בכל אדם סביר , אזי זו נוורוזה, השתבשות מכניזמים

1) אדם סביר: קיימים אצל המין האנושי אוניברסלים ביולוגיים, כשם שאלה קיימים מטבע הדברים האבולוציוני (אצל בן המין המסויים specie מבחינת בן מינו) אצל כל אורגניזם ביחס לבני סוגו או כמקרה פרטי אצל כל פרימאט אחר מהאדם.

2) תגובות דחייה ו/או בחילה עזות - משקפות תגובת הגוף השוללנית - הנסגנית או השואפת לאיין - כלפי אלמנטים סביבתיים (סביבה פיזית או אנושית-חברתית, או אורגנית אחרת) פוגעניים להשרדות - המייצגים עבור הגוף ורקמותיו נזק, סביבה לא מיטיבה, אקולוגיה רעילה, או כללית - גילום ערכים שמדניים ומסוכנים לקיום, או כאלה המשבשים את תהליכי החיים והמטבוליזם.

[%sig%]
הגב להודעה זו

 

Re: מה?

25

זיו מגן ( 2005-02-07 04:03:01 ) בתגובה למיכאל שרון, ( 23 )

"אם זה מעודן ומסוגנן...זה עדיין הולם תפקודים מוחיים גבוהים...מאידך אם זה גס, בוטה, ובעקר, מעורר דחייה עזה ובחילה קשה בכל אדם סביר , אזי זו נוורוזה, השתבשות מכניזמים"

אשמח לקבל הפניה לספר הפסיכולוגיה בו מפורט המשפט הכללי הבא, או דומה לו, הניתן לפירוש אישי לחלוטין עבור כל קורא אשר הוא בעולם הזה. אני הייתי נתון באשליה לפיה בתחום הפסיכולוגיה יודעים להגדיר נוורוזה באופן קצת יותר מדויק מ"גס, בוטה ומעורר דחייה עזה ובחילה קשה בכל אדם סביר" ותפקודים מוחיים גבוהים באופן קצת פחות סובייקטיבי ופרוץ מ"מעודן ומסוגנן".

ייתכן, כמובן, שאכן מדובר בהגדרה פסיכולוגית כלשונה או בציטוט הדומה במשהו למקור, אבל מעצם הסבירות הגבוהה, אני מקווה שתסכים איתי, שיש למשפט כזה להיות דעתך האישית, אשמח, כאמור, אם תוכל לסייע בעדי להעמיק בחומר ותספק לי שם מקור בר-איתור אחד או יותר בו מוגדרת נוורוזה באופן דומה להגדרה הנ"ל. הרי בכל זאת, פסיכולוגים מאבחנים נוורוזות מזה שנה שנתיים, אני בטוח שיש להם משהו שעוזר להגדיר אותן באופן קצת יותר מפורט מזה.
הגב להודעה זו

 

Re: עסוק מדי, מיכאל?

34

זיו מגן ( 2005-02-09 01:07:34 ) בתגובה לזיו מגן, ( 25 )

נראה שלא הייתה לך הפנייה לספק להגדרה שסיפקת כאן ל"נוורוזה", אולי מפאת שיכחה? לא נורא. הלכתי וחיפשתי בעצמי, ומסתבר שבאמת לא טעיתי, ואפילו בהגדרות "חובבניות" ובציטוט חופשי יש קצת יותר חומר על נוורוזה (מושג שיש הטוענים שכבר כמעט ולא עושים בו שימוש כיום) ממה שאתה סיפקת, שנראה משום מה לא ממש קשור בהגדרות הפסיכולוגיות הרווחות. הנה כמה דוגמאות שמצאתי -

"...השימוש המוגזם במנגנוני הגנה, המצביע על קונפליקט פנימי המתרחש אצל האדם והמפריע לתפקודו הרגיל..."

"...מחסומי חשיבה, רגש או פעולה שכמעט וכולנו ירשנו בילדותנו. כמעט לכולנו יש משקע, כמות מסויימת של כאב מודחק הנובע מפגיעות בילדות...אנו מתבגרים ובאמתחתנו בעיות הנוגעות להימנעות ממחשבות, רגשות או פעולות המעוררות מחדש את אותם הפצעים שלא רופאו..."

"...כשיש לנו מחסום מספק בעוצמתו המקיף תחום פרטני כזה או אחר בחיינו, ניתן לומר שאנו *נורוטיים* בכל הנוגע לתחום שבנדון...אדם המבקש לשפר דבר מה בחייו כדי *להשיג/להינות מהם יותר* אינו נחשב כבעל נוורוזה - אדם המבקש *לתקן בעיה* בחייו נחשב כזה, באופן כללי מאד - הפעולה מרחיקת הלכת שהוא נוקט בה ללא יכולת שליטה רק כדי להימנע מהתמודדות עם אותו פחד גורמת לו לקשיים בחייו..."

מה אתה אומר, מיכאל? איך זה מתקשר ל"מי שנוקט בפעולה שגורמת בחילה קשה לכל אדם סביר סובל מנוורוזה"? אולי לא חיפשתי במקומות הנכונים? יש לך הפניות אחרות למקור שאינו אתה, הפניה שאולי תתמוך בהגדרה שסיפקת קודם לכן? על פניו, ושוב, אני מקווה מאד שאני טועה, נראה כאילו סילפת לחלוטין הגדרה מתחום העיסוק שלך כדי שתתאים לדעתך האישית...אנא, הראה לי שאני טועה ושיש בנמצא הגדרה שממנה יכול "כל אדם סביר" להסיק משהו שדומה להגדרה שאתה סיפקת כאן, כי זה ממש לא נראה כך לפי החומר שאני מצליח לאתר בנושא, נכון לרגע זה.
הגב להודעה זו

 

עבודתי החלוצית בנושא הנוורוזות, המערכת הרגשית ושיבושים פונקציונאליים

36

מיכאל שרון ( 2005-02-09 06:56:33 ) בתגובה לזיו מגן, ( 34 )

The role of the limbic system and self esteem in Psychopathology - the emotional roots of systematically inefficient behavior

http://www.amazon.com/exec/obidos/tg/detail/-/B0001ZM28M/ref=pm_dp_ln_eb_6/103-0293317-9628620?v=glance&s=ebooks&vi=reviews

הגדרתי לנורוזה באופן סכמטי: היפוך מנגנון רגשי

וראשית אודות הרגשות: המערכת הריגשית היא מכניזם של בקרת התנהגות שהתפתח במהלך
האבולוציה, המספק פתרונות גמישים יחסית לבעיות סביבתיות ומצבים סביבתיים. בניגוד למוח הזוחלי הקדום יותר שהפתרונות שהוא מציע הינם רצף נוקשה של פעולות המופעל נוכח גירוי ספציפי, הרי המערכת המוחית הלימבית מייצרת נטיות לפעולה, או מעין המלצות לפעול בכוון מסויים dispositions for action שביכולת לקבלם או לדחותם. כאן מתערבת קליפת המוח neocortex . המנגנון הרגשי התפתח ביונקים, וקליפת המוח ובפרט האונה הפרונטלית - מפותחת בפרימאטים.

כל רגש לפי התאוריה שלי (שבניתיה עוד ב-1979 ושלחתי לספריית הקונגרס, בין היתר) מורכב מ-3 חלקים (כמו כל דבר בצבא...)

1) האלמנטים הסביבתיים המפעילים trigger את הרגש
2) התחושה הרגשית emotive tone
3) הפעולה כלפיה דוחף הרגש המסויים.

שנאה למשל: מופעלת כשאורגניזם אחר מפריע לך בהשגת מטרות. הטון הרגשי: תחושת השנאה. רכיב הפעולה: ניטרול האובייקט המפריע: פציעה, הרג או ניטרול.

סבל: מתעורר כשבסביבה מסויימת יש מכשולים לטווח ארוך המסכלים סיפוק צרכים חשובים וגורמים נזקים אורגניים. התחושה: סבל. רכיב הפעולה: שינוי התנהגות או שינוי סביבה.

אושר: השגת מטרות מאז´וריות בסביבה מסויימת . ההתנהגות: התמדה והצמדות לסביבה או להתנהגות המשיגה אותם.

נוורוזה: היפוך פונקציונאלי של הרגש, במערך אותו תיארתי בפרוטרוט.

כששנאה למשל עוברת היפוך נוורוטי, הרי שתפגע דווקא באובייקט שמסייע לך - ההפוך קטגוריאלית מזה כלפיו מופעל הרגש במקורו. סבל שעבר היפוך נוורוטי יביאך לחוסר מנוחה ורצון לשנות סביבה או דפוסי,התנהגות ותפקוד עיקריים שלך דווקא כשהכל מסתדר. וכך הלאה.

הרגש שעבר אינהיביציה יופעל מעתה ללא טון רגשי (לא תחוש יותר שנאה או סבל - אלה פשוט יעלמו מהרפרטואר הריגשי שלך), ובאופן חוזר ונשנה (רפטיטיבי) כלפי גירוי ההפוך מהגירוי המקורי. הניאוקורטקס לא יוכל עתה לספוג את ה- action potential של הרגש שעבר היפוך פונקציונאלי, ולכן הוא יופעל באופן אוטומטי וללא בקרה גבוהה.

מדובר בתאוריה מהפכנית, שחוקרים (למשל מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת ייל בארה"ב) שעיינו בה מאז 1979 היכניסו קטעים ממנה והושפעו בין היתר בהצבת התאוריה של אינטליגנציה רגשית. גם בארץ היא הישפיעה בשנות ה-80 על חוקרים ישראלים, ש"שכחו" לתת קרדיט ליוצר התאוריה (ממש כמו העמיתים האמריקנים). התאוריה מוגנת בזכויות קופירייטס מאז דצמבר 1979 , והיתה בספריית הקונגרס פתוחה לעיון של חוקרים.






This work, published in 1979 in California State University (and re-edited in 2001) , was at its time and is still a pioneering contribution. Sent to the Library of Congress, it was read by American scholars, thus enhancing further fruitful research in the area of emotions, particularly parts of the theory on Emotional Intelligence.

The book “Emotional Intelligence, published in 1995 by the popular science writer, Dr. Daniel Goleman, consolidated under one conceptual “roof” (a roof concept termed “emotional intelligence,”), numerous research works, by researchers from Yale and others.

Many diverse concepts are rather eclectically placed in that book, where my original book from 1979, which may be the source for the new concepts in the field (For example, chapter 1 in “Emotional Intelligence “What are emotions for”), is non-eclectic, cohesive, rather short and non-redundant, and well integrated - as may be the case with the initial creative momentum, as compared with later developments and editions. On these days I am working on writing an extended edition of this work that includes novel chapters.

On the whole, this framework comprises a pioneering contribution towards functional understanding of basic properties of the emotional system, and portrays the sources for pathological behaviors involving functional failures of emotional mechanisms integrated with higher cortical functioning (Which never appeared untill now).

[%sig%]
הגב להודעה זו

 

Re: סלח לי שאני קוטע את הדיון

37

זיו מגן ( 2005-02-10 11:44:03 ) בתגובה למיכאל שרון, ( 36 )

אבל מכיוון שנכון לרגע זה, יש בידי שלוש הגדרות לנוורוזה (בוא נקרא להן, כרנולוגית לפי סדר חשיפתן בדיון הזה, מיכאל א´, שאר העולם ומיכאל ב´), קשה לי להגיב לדברים שאתה אומר.

נראה כאילו התחלת בהגדרה מסוימת (שכל קשר בינה לבין השתיים האחרות אינו קיים, להבנתי), וכשראית שיש בנמצא גם את ההגדרה הרווחת, מיהרת וחשפת הגדרה שונה לחלוטין מהראשונה שלך, שלהזכירך, תחת תילי המילים ששפכנו כאן מאז, היתה תלויה בכלל בתגובתו של האדם האחר לפעולתו של האדם הנוירוטי, ולא, בדומה להגדרה "שאר העולם" ו"מיכאל ב´", הצמודה יותר למקורות, שמתמקדות, כראוי, בנעשה בנפשו של האדם הנוירוטי ולא בהשפעת פעולותיו על הסביבה, להגדרת הנוורוזה.

כך או כך, נראה שחזרת בך מהגדרתך הראשונה והתלושה ("אם זה מעורר בכל אדם סביר בחילה"), ועל כך אני מודה לך. הטיעון שלך, חוצב להבות ככל שיהיה באותו מאמר ראשוני בדבר הרקבון הפושה בחברה הישראלית, אחרי ולמרות הכול, נובע בעיקר מהגדרתך המאד אישית למושגים "סטיה נפשית" (זה בסדר, זה טבעו של המינוח הזה, ניסיון חיינו הוא שמגדיר את מה שנחשב סטייה בעינינו, בדרך כלל). ה"טבעי" וה"לא טבעי", בסופו של עניין, אכן התבררו כאינם קשורים לנושא, והם אכן אינם מופיעים בשום מקור רשמי, אני רוצה לקוות, למעט מאמרי דיעה כגון אלה שלך (שכבודם במקומם מונח, אבל אין להם קשר ישיר במיוחד למדעי הטבע, ולכן המינוח אינו במקומו).
הגב להודעה זו

 

מדעי הטבע?..

38

מיכאל שרון ( 2005-02-10 17:27:01 ) בתגובה לזיו מגן, ( 37 )

I presented biological mechanisms that produce specific types of adaptively-reversed behavior. Semantic issues highly imbued with politically correct considerations certainly have their place, but are out of the scope of accounting for the behaviors at hand. This or that definition in the DSM are a contingent matter, far off the concern of a rigorous explanation of the phenomena at hand here. The fact that you immediately jump inadequately to your hind legs in a sort of Pavlovian response evoked by issues that are perhaps related to your general attitude or social-activist milieu, seems to block you from noticing that in this case your associations are totally irrelevant. In regard to forms of deviant behavir (or deviant sexuality), I presented the biological mechanisms facilitating this behavior

[%sig%]
הגב להודעה זו

 

Re: לא, זה ממש לא מה שעשית

39

זיו מגן ( 2005-02-10 23:49:16 ) בתגובה למיכאל שרון, ( 38 )

בהגדרתך הראשונה ניסית "למכור" שאם מישהו עושה משהו שלא נראה סביר בעיני אדם אחר, הרי שהוא נוירוטי, וניסית לשכנע אותנו שהקריטריון העיקרי (והיחיד?) לנוורוזה הוא אותו רף דימיוני של "דעתו של האדם הסביר", אם יש חיה כזו בכלל (אולי התכוונת לעצמך ולמה שנראה סביר בעיניך).

כל מה שתיקנת והוספת אחר כך, מכובד ככל שיהיה, לא אומר שום דבר דומה לזה אפילו, ולא מנסה לקבוע מה נוירוטי ומה לא לפי השפעת הפעילות על כל מיני צופים ווירטואליים סבירים או בלתי סבירים. בהתאם להגדרתך השניה (וגם בהתאם להגדרה הרווחת יותר שהבאתי אני) אין שום יכולת לבצע חיבור בין מנהגיו המיניים של אדם כזה או אחר ובין נוורוזה, וטוב שכך - מטרת הפסיכולוג, להבנתי, אינה לקבוע "מהו נוהג מיני סביר ומה אינו כזה", בטח ובטח שלא כשמדובר בדברים הנעשים בהסכמה ומרצון בין בני אדם - תוריד את הכובע הזה מהר מהר מהראש, הוא לא שלך ולא של אף אחד אחר.
הגב להודעה זו

 

Re: אי הבנה: לא אמרתי שמטרת הפסיכולוג

40

מיכאל שרון ( 2005-02-11 12:34:14 ) בתגובה לזיו מגן, ( 39 )

לתת ציוני סבירות. ועדיין, גם התנהגות מינית, כמו דפוסי התנהגות אחרים נוורוטיים (אנורקסיה, אגירת דברים חסרי ערך, פגיעה באנשים מסייעים לקיומך וחיזוק אנשים מזיקים לקיומך) עשויה לעבור היפוך פונקציונאלי נוורוטי.

2) כששאלת אותי מהו דפוס לא תקין מינית, הרי היה זה בשלב בו עדיין לא היצגתי כאן את מחקרי ופיתוחי התאורטיים בתחום המערכת הרגשית (והמערכת הלימבית בזיקה עם הניאוקורטקס), מעגלים עיצביים וטרנספורמציות ואינהיביציות של יצוגים וכן בנושא ההיפוכים (או הכשלים) הפונקציונליים שקידמתי. השתמשתי לכן בכלי כולל ורופף ולא מדוייק כאינדיקטור לדפוס לא תקין: תחושת רתיעה ובחילה חזקה (התרחקות) תוך הסכמה נירחבת בין אנשים בעלי שכל ישר סביר.

3) שים נא לב שבמדה גבוהה אין כאן התבססות על נורמות חברתיות ברגע מסויים (שהרי אלה עניין קונטינגנטי, פרי תהליכים חברתיים, סוציולוגיים, שילטוניים ואחרים), אלא על אוניברסלים ביולוגיים המאפיינים באופן כולל את האדם באשר הוא בן מינו. והדגשתי גם שמדובר בהצבת מעין גג לתופעות, ולא באיפיונים ספציפיים.

4) מתי אנו רשאים בסבירות כלשהי להסתמך על הדבר הלא ברור והלא מוגדר הזה לו קראתי "אוניברסאלים ביולוגיים"? אמרתי שבמקרי גבול קיצוניים, אך לא בתחומי ביניים. לאלה קורספונדנטיות תחשות *חזקות* של התרחקות ודחייה (או לחילופין - רצון התקרבות ומשיכה).
הגב להודעה זו

 

Re: אוקיי (זהירות, תוכן בוטה)

41

זיו מגן ( 2005-02-12 10:14:05 ) בתגובה למיכאל שרון, ( 40 )

עכשיו, כשעידנת, הדברים נראים קצת אחרת, אבל הוויכוח שלנו נשאר באותה הנקודה - המדד הכולל והרופף שנתת בהודעתך הראשונית בנושא, מבחינתי, הוא לא מדד כלל ועיקר, לא כולל, לא רופף ולא נעליים. אני לא חושב שמנהגיו המיניים של אדם יכולים להגיד עליו משהו בהשוואה למנהגיו המיניים של אדם אחר או בהשוואה לתגובה שהם מעוררים אצל אנשים כאלה ואחרים.

כדי להמחיש, בוא ניקח את הדוגמא הבאה - יוסי ורותי הם זוג די רגיל (אולי, כפי שאתה מכנה אותם, אנשים "סבירים"). במיטה רותי גומרת לעיתים רחוקות, יוסי גומר כל פעם כמו ענק, בתנוחה החביבה עליו, אם יש לו כוח הוא יורד לה קצת, באירועים מיוחדים וכאלה, אבל בדרך כלל הוא מתהפך על הגב והולך לישון. כשהוא ממש ממש עייף ואין לו כוח להתאמץ מדי הוא משכנע אותה לרדת לו. רותי, שלא ממש מכירה מערכות יחסים אחרות אבל גם לא ממש מרוצה מחיי המין שלה, עוקצת אותו בכל הזדמנות, לעיתים גם בציבור, מתוך מרירות ותסכול, ויוסי, מצידו, מתנהג אליה בגסות ובזלזול. כולנו מכירים אינספור זוגות שכאלה, אני בטוח. אני מעז אפילו לנחש שאולי כחמישים אחוז (אם לא יותר) מהאנשים שאנחנו מכירים מנהלים חיי מין "סבירים" שכאלה.

דירה מעליהם (למורת רוחם של יוסי ורותי) גרים דני ונעמה. הם זוג ממש מוזר. לא רק שהם מתלבשים הרבה יותר חושפני מיוסי ורותי ואומרים זה לזו "תראה איזה יפה ההיא/הוא", הם גם נוהגים לעסוק בקשירות (ובכלל זה שלשלאות ברזל, מסיכות עור, מצבטי פטמות ודילדו אחד משונן), ולפעמים הם אפילו משתינים זה על זה. לך תבין. מה שכן, הם הרבה יותר פתוחים, חולקים ומפרגנים זה לזה. יש האומרים עליהם שהזוגיות שלהם היא מופת לאחרים, אבל בדרך כלל מדובר באלה שלא ממש יודעים מה קורה אצלם במיטה, אחרת, בהיותם אנשים סבירים (כמו יוסי ורותי), הם היו מן הסתם מתחלחלים עד עמקי נשמתם וקובעים שהם סוטים ומשוגעים. אם הם היו אתה או מישהו שחולק את דעתך, הם היו אולי מתייגים אותם אוטומטית כנוירוטים.

אתה מבין את הגיחוך שב"מדד הכולל והרופף" שלך? אתה מבין שהוא משתנה טוטאלית ממקום מגורים אחד למשנהו, מרקע תרבותי אחד למשנהו, משנה לשנה ומדירה לדירה? ה"קבוע האוניברסאלי" היחיד שאתה יכול לדבר עליו בהקשר הזה הוא ביצוע הפעולה באדם בוגר אחר ללא הסכמתו. זהו. ואפילו ה"בוגר" משתנה ממקום למקום ומשנה לשנה, בהתאם להקשר ולנסיבות.

אין "הסכמה נרחבת בין אנשים בעלי שכל ישר וסביר" - מה שנעשה בין אדם לאדם אחר תלוי אך ורק בהם, וכל עוד זה נעשה בהסכמה וברצון הדדי, כמו כל דבר אחר בחיינו, לא משנה מה עומד מאחורי זה ואיזה רצון או משאלה, חבויים או גלויים, זה משרת - זה בסדר גמור. לדעתי (ואני רוצה לקוות שלדעת נוספים). הנוירוזות שלנו, קיימות או לא, לא קשורות למה מגרה אותנו מינית - הן קשורות במניפולציות הקטנות והגדולות שאנחנו עושים לעצמנו ולאחרים, בהטעיה ובהונאה העצמית וההדדית, לא בדברים הכנים והמוסכמים על כל הצדדים. אם זה לא מקובל עליך, זו לחלוטין הבעיה שלך. טפל בה או לא, להשקפתך, אבל אל תשליך אותה על האנשים המאושרים והאוהבים שאתה פוגש, ולא משנה איך הם נהנים להביע את אהבתם.
הגב להודעה זו

 

נושא הבקרה, השליטה, הקואורדינציה הדקה והתפקוד עילאי

42

מיכאל שרון ( 2005-02-12 23:17:55 ) בתגובה לזיו מגן, ( 41 )

כשאני חושב על זה אולי יש כאן גם את הנושא של המשחק העדין בין היתר של התקרבות לגבול הסכנה הפיזית הממשית ומניעתה עקב שליטה ודייקנות (בדומה לטיפוס הרים), איני יודע. יתכן שהצד העילאי המוחי כאן הוא גם יכולת הדיוק והפעולה המתואמת והקואורדינטיבית הגבוהה. וסביב מתווי גבול, התקרבות והתרחקות. מין איזה סוג של דיאלוג פיזי מדוייק ודק. כשם שאמרתי ברשימתי על המין - על הפונקציה המינית מרכיבים גם את הרכיב הגבוה והמובנה, עתיר הדימיון הזה.

למען האמת, תאוריית הנוורוזה שלי כלל לא עסקה בנושא של מין "יוצא דופן" או "עתיר דימיון" או "סאדו-מאזו" מיני או "ביזאר" או איך שתקרא לזה.

כך אם כן, הקריטריון של "הסכמה וולונטריות" שהצבת הוא חשוב, שכן דומה שאף אדם לא "יסכים" שיגרם לו נזק רקמות קשה ובלתי הפיך או אף כאב גדול וחד לזמן ממושך. תחשוב על התחשמלות שאף פקק לא מפסיק אותה. אלא אם -

קח מקרה קיצוני: קיים סוג של פיגור שיכלי בו המפגר נושך באופן כפייתי את שפתיו, ומקלף עור ורקמות בשר משפתיו. יש מצבים שאדם פוגע בעצמו באופן אוטומטי, לא מבוקר ולא נשלט. או באחר, באופן אוטומטי, לא מבוקר ולא נישלט (בדומה למקרה תקיפה מסוכן וניזקי פתאומי מצד אדם שאיבד לרגע את הבקרה המוחית עקב גידול סרטני באיזור מסויים במוח).

גם נוורוזה כלשהיא עשוייה להיות דומה לזה: פעולה לא מבוקרת, אוטומטית, לא נישלטת וניזקית באופן זה או אחר. כך, מה במקרה של תקיפה מינית פתאומית, בו במין בולמוס ופעולה נכפית, בלתי מדוייקת, בעלת קואורדינצייה גסה תהמם את הזולת, תעקדו ותתעלל בו - נכון, כאן כבר רלוונטי עקרון ההסכמה מרצון שהצבת.

[%sig%]
הגב להודעה זו

 

Re: ובבניין ציון (או היכל אי-ההשלכה) ננוחם [ל"ת]

43

זיו מגן ( 2005-02-13 00:51:15 ) בתגובה למיכאל שרון, ( 42 )

.
הגב להודעה זו

 

Re: ובבניין ציון (או היכל אי-ההשלכה) ננוחם [ל"ת]

44

מיכאל שרון ( 2005-02-13 20:56:47 ) בתגובה לזיו מגן, ( 43 )

לא הבנתי. אשמח אם תבהיר תגובתך.
הגב להודעה זו

 

Re: הסברתי לאורך הטקסט כולו

45

זיו מגן ( 2005-02-16 07:53:42 ) בתגובה למיכאל שרון, ( 44 )

בבנין ציון (כלומר, הגענו לסיכום והבהרת הסוגיות, הללויה) והיכל אי ההשלכה, בגין התזכורת, שכל תיאוריה שאותה אנו מנסים לכפות על המציאות משקפת, בסך הכול, את השקפתנו האישית. "האדם הסביר" הוא תמיד לא פחות ולא יותר מכותב המילים באותו הרגע, לא איזו חיה מדעית מדודה, והנטיה להפכה לכזו הוא השלכה.
הגב להודעה זו

 

Re: ובנוגע למאמר עצמו - ווידוי של מטופל

3

זיו מגן ( 2005-02-04 06:42:20 ) בתגובה למיכאל שרון, ( 1 )

שוב, כהדיוט בתחום, שאינו בקי בכתביהם של לקאן או של פרויד, וכמי שהיה לו העונג לקבל המלצה חמה שהתבררה כנכונה בכל מילה, כשהזדקקתי לשירותיו של מטפל, נדהמתי דווקא לגלות במטפלת שלי (שבדיעבד אני למד שהמבטא הארגנטינאי שלה אמור היה לחשוף בפני את היותה בורגנית ארגנטינאית עריצה וחוליגנית, ואני, תמים שכמותי, לא עליתי על הסכנה הטמונה בה) מטפלת שבניגוד למפורט במאמרו של אליצור ובדבריך שלך ידעה לגעת היטב בנושאים שלטענתו של אליצור הלקאניינים "אינם מרגישים בנוח לעסוק בהם".
היא, אגב, הציגה את עצמה כלאקניינית ולא כפרוידינית שחונכה על פי משנתו של לקאן הנאמן, בניגוד מוחלט להצגתו של אליצור את הנושא, וכנ"ל מי שהמליץ עליה - היא דווקא העידה שלקאן נחשב "ילד חורג" של פרויד בכל הנוגע לתפיסתו ולא כמי שנצמד לכתביו וטוען כי כל השאר מדברים שטויות - אולי היא לא קראה את אותם הספרים במהלך הכשרתה?

אם זה לא מספיק, היא גם ידעה היטב להצביע בפניי, בניגוד לנטיה לדיונים אינטלקטואליים וחסרי נגיעה ברגש אותם מביא אליצור כלחם חוקם של הלקנייאנים, על מקומות בהם אני חוטא בדיוק באותה הפרקטיקה, ולשאול "היכן הרגש" כשאני מדבר על נושאים שאמורים להיות כואבים או רגשיים בריחוק לוגי ושכלתני (אחסוך ממך את המשך השתלשלות הטיפול ואסתפק בלומר שהיא צדקה, ובגדול).

בלי קשר לכל הרשום מעלה, שעומד, כאמור, בניגוד מוחלט לגישתו של אליצור שאיתה אתה מסכים, אם אני מבין נכון, נראה שהוא גם שכח לציין כמה מהדברים החשובים יותר בפרקטיקה הלקנייאנית הנפוצה (שכאמור, זכיתי להיחשף אליה רק בהזדמנות אחת - ייתכן כמובן שהם שונים בתכלית והתמזל מזלי ליפול על לקנייאנית סוררת דווקא, או כזו ש"חוזרת בשאלה") - את אי-קציבת פרק הזמן הטיפולי בכל טיפול בהתאם לשעון אלא, מה שנראה היה לי הגיוני הרבה יותר, בהתאם להתקדמות שהושגה או הנושאים בהם נגעו המטפל והמטופל, את הגמישות (למעלה ולמטה) שבדמי הטיפול בהתאם למטופל ואת ההאזנה המרובה לאותה חיה מוקצה מחמת מיאוס, האינטואיציה, כחלק מההליך הטיפולי, הן אצל המטופל והן אצל המטפל.

מוזר, לא? כאילו אליצור (ואתה, המחרה מחזיק אחריו) מדבר על פרקטיקה שונה בתכלית מזו שחוויתי אצל מישהי ששוב, בניגוד מוחלט לדבריו, דווקא היתה גאה מאד להציג את עצמה כלקנייאנית ולהצביע על מספר מוקדי שוני מהותי בינה לבין פרויד.

מה דעתך על הסתירה הזו? האם היא רק בראשי שלי, כהדיוט שאינו מבין דבר? האם מתחת לפני השטח רחש לו כל אותה העת, אצל המטפלת שלי, השד הלקנייאני השכלתני, הקר והמנותק מן המציאות, ורק עוורוני שלי מנע ממני להכיר בו? או שמא, לדעתך, יכול להיות שמישהו (לא נאמר מי) חוטא בחוסר הבנה, כפי שהוא מעיד בעצמו, או באנטי בסיסי (שסיבותיו אינן מענייני, אבל לא כולן מופיעות בגוף הטקסט, לדעתי) שגרם לו לאסוף ולפרש את הדברים שאמר לקאן כפי שהוא היה רוצה לראות אותם?

(אני מתנצל, אגב, אם השימוש בניסיוני האישי מביך מישהו מהקוראים, אבל אני לא מכיר דרך אחרת להעיד על תחום שחוויתי אישית ואני קורא לפתע על השמצתו - סטודנט לפסיכולוגיה אני לא, ודווקא ביקרתי לפחות פעם אחת קודם לכן אצל מטפלים "סטנדרטיים", שמכל אחד מהם התרשמתי באופן די שונה. כך שלמרות שניתן, כמובן, לטעון שאני מוטה ומזדהה, אני די בספק, ויעידו חוות דעותיי הקודמות בנושא הפסיכולוגיה בכלל ופרויד בפרט, לפחות לפי המעט שאני יודע עליהם).
הגב להודעה זו

 

Re: תיקון - בינה לבין פרויד = בינו לבין פרויד [ל"ת]

4

זיו מגן ( 2005-02-04 06:44:31 ) בתגובה לזיו מגן, ( 3 )

.
הגב להודעה זו

 

Re: זיו, אליצור כנראה נגע בטיפוס לקניאני "טהור"

6

מיכאל שרון ( 2005-02-04 13:09:11 ) בתגובה לזיו מגן, ( 3 )

מה שמקס וובר כינה "טיפוס אידאלי". זו קונסטרוקציה די דימיונית, או אולי מדובר באנשים בעלי דוגמטיות תאורטית?

אך רוב האנשים, ובתוכם גם מטפלים, הינם אקלקטיקנים בגישתם. כמובן, אצל מטפל שעבר הכשרה לקניאנית יש הטיות לכוונים של הבחנות ופרקטיקה מסויימת. אך הטיות אלה אינם תמיד נוכחות בקשב התרפיסט בכל רגע ורגע של הטיפול. והוא משלב גישות ותובנות נוספות שלו. גם אדם בעל רגישות אנושית, וכזה שהושפע ממלני קליין או מפרויד עצמו, יכול להיות לקניאני. אלא שלפי אליצור דומני, הוא פועל באופן סביר (טיפולית) חרף הלקניאניות ולא בגללה.

[%sig%]
הגב להודעה זו

 

Re: יפה אמרת - לפי אליצור

10

זיו מגן ( 2005-02-05 03:46:30 ) בתגובה למיכאל שרון, ( 6 )

"אלא שלפי אליצור דומני, הוא פועל באופן סביר (טיפולית) חרף הלקניאניות ולא בגללה"

אני מסכים בהחלט שזו דעתו המשתקפת מן הכתוב באופן חד-משמעי, אלא שאפילו מניסיוני (חסר הידע לחלוטין, כאמור) ומן הדברים שהוצגו בפניי ממקור אחד ויחיד ולא, כפי שאליצור טוען, לאחר חשיפה מתמשכת ומפורטת לכתביו של לקאן, למדתי דברים שדומה שלא הוצגו כלל, אולי מחוסר ידע ואולי מחוסר תאימות לתזה של כותב המאמר - כך או כך, מחשיפתי האישית והמצומצמת מאד לנושא, דומה שאליצור עושה לו עוול לא קטן. וקשה לי להאמין, בהתחשב בכמות החומר שהוא טוען שנחשף אליו, שמדובר בעוול שנעשה בשוגג וכתוצאה מחוסר ידע, אלא מבחירה מכוונת של הצגת הצדדים שיתאמו את דעתו והסתרת/השמטת אלה שאינם "מסתדרים" איתה. אם אפילו אני הקטן וחסר הידע הצלחתי, בעקבות חשיפה לאדם במסגרת שאינה אפילו חינוכית/לימודית, להבין שהידע שהוצג במאמר לוקה בחסר.
הגב להודעה זו

 

עצבוב עילאי של התפקוד המיני

8

מיכאל שרון ( 2005-02-04 15:36:27 ) בתגובה לאימגו

עצבוב עילאי של התפקוד המיני

http://www.faz.co.il/reply.php3?id=415&rep=3191&LastView


האדם עמל להקים ציויליזציה, וגם בעל צרכים עילאיים נוספים, מעבר לצורכי קיום גרידה (שהרי לכך מספיקים חופן גרגירים, מערה, והזדווגויות אינסטינקטיביות למטרות התרבות).

המרכזים המיניים במוח אצל האדם עברו עצבוב נוסף המחבר אותם למרכזי עיבוד אינפורמצייה גבוהים/עילאיים. הפעילות המינית אצל האדם מתחברת תכופות עם רגשות רומנטיים עילאיים, ומשמשת כגורם מוטיבציוני רב כוח להקמת מפעלים אנושיים. זאת במנותק מפונקציית הרבייה. לכן, פעילותו המינית של האדם אינה מבוקרת על ידי מעגלים הורמונליים כאצל בעלי חיים, אלא על ידי פונקציות גבוהות המפעילות בין היתר את הדמיון.

זוהי נקודת המוצא האנושית.

גם הנטייה האנושית להסתאב ולגלוש לרגרסיה קיימת. זאת מבצעת דהגנרציה של המין לסטיות ופטישיזמים למיניהם. כאן דומיננטית גלישה ממערכים גבוהים למערכים מחפשי גרייה ריגושית חיצונית Sensation-seeking .
הגב להודעה זו

 

זיו: אנשים לא פועלים באופן רוחני בעלמא

12

מיכאל שרון ( 2005-02-05 05:20:41 ) בתגובה לאימגו

יש להיות מודע לנושא הכלכלי, המסביר היטב מדוע "דוחפים" באופן כה אגרסיבי תפיסות מציאות מסויימות ומנסים לגדוע בגרזן אלים ויד פרועה תפיסות מציאות אחרות. כשהבוכטות מדברות, השכל האנושי הישר יורד לתחת, מה לעשות?

יש תפיסות עולם שניתן לראותן כ-stinking with evil money, money , money

[%sig%]
הגב להודעה זו

 

Re: איבדתי הקשר - לאיזו הודעה הגבת? [ל"ת]

15

זיו מגן ( 2005-02-05 09:42:12 ) בתגובה למיכאל שרון, ( 12 )

.
הגב להודעה זו

 

הפסיכולוגיה והכלכלה, נושא שפרופ´ אליצור הניכבד לא נגע בו.

13

מיכאל שרון ( 2005-02-05 05:36:59 ) בתגובה לאימגו

אבל הכלכלה היא שמדברת כאן, ב"דחיפה" אגרסיבית של פילוסופיות ופסיכולוגיות עמומות ומבולבלות, חדורות שגב רוחני לכאורה, כשהטקסט נעשה לפתע בהיר ומובן להפליא באותם נושאים כלכליים-חברתיים שבשרותם או בהקרנתם פועל אינטלקטואל הרשע.

הלקניאנים אגב הרסו את כלכלת ארגנטינה, והפכו את המדינה ההיא למאורת גנגסטריזם חוליגני: הפסקות חשמל מידי יום בערים, בוזזים אותך באלימות ליד רמזורים, שוחד, שחיתות עצימים, כלכלה פושטת רגל.


ראה את המאמר המבהיר דבר או שתיים בנושא כלכלת הרשע והשקפת העולם התואמת אותה.
http://www.nfc.co.il/archive/003-D-5320-00.html?tag=5-28-21

כלכלת הסמים האיזורית ודווח ה-CIA
כלכלת הסמים הישראלית, המשולבת בנתיבי הסמים במזרח התיכון, ואשר בה שותפים חוגים משפיעים באליטות, מקרינה כלפי תחומים חברתיים ואירגוניים רבים, ויוצרת אקלים חברתי ופרקטיקה מוסדית שרבה בהם מידת חוסר הסובלנות, הנוקשות, העריצות והדיכוי באיצטלה של ליברליזם

[%sig%]
הגב להודעה זו

 

Re: אסמכתאות בבקשה

16

זיו מגן ( 2005-02-05 09:51:12 ) בתגובה למיכאל שרון, ( 13 )

מעולם לא שמעתי שהאשימו את תורתו של לקאן או כל אדם אחר מתחום הפסיכולוגיה והפסיכואנליזה במצב הקיים בארגנטינה. אשמח לקבל הפניות למחקר או דיווח של מרכז כזה או אחר העוסק בתחומים קשורים לנושא (ולא, מומחה לפסיכולוגיה, חובב לקאן או ממתנגדיו, היינו הך, אינו מומחה ליחסים בינלאומיים ולמדעי החברה בעיניי).
הגב להודעה זו

 

Re: זהו היסק שלי והנחה בעלת סבירות גבוהה שלי, הנוגעת לקשר בין

17

מיכאל שרון ( 2005-02-05 12:15:22 ) בתגובה לזיו מגן, ( 16 )

תפוצת גישות תרבותיות מסויימות, וקריסת החברה. מדובר בתזה שלי. לפעמים אתה הראשון האומר דברים מסויימים, ואחר קורה ואחרים מצטרפים ויוזמים מחקר או תחקיר ברוח דבריך. על כן, יש אסמכתא: הרשימות שלי שהובאו כאן. ומאמרו של אליצור. כל אלה שוטחים תמונה בהירה להפליא, כיצד חברה בה רווחות גישות מסוג אלה של לקאן, מתמוטטת. איני סבור שאפשר אחרת. הפילוסופיה היא הבונה חברה או הממוטטת אותה.

[%sig%]
הגב להודעה זו

 

Re: לא מבין, לא יודע - אקרא ואלמד [ל"ת]

21

זיו מגן ( 2005-02-06 13:12:35 ) בתגובה למיכאל שרון, ( 17 )

.
הגב להודעה זו

 

וקראו המאמר החשוב שעשה היסטוריה: שרינק בהלם המציאות

19

מיכאל שרון ( 2005-02-05 13:12:48 ) בתגובה לאימגו

מאמר המפתח ששינה את התייחסותנו מן הקצה: שרינק בהלם המציאות

http://www.literatura.co.il/website/index.asp?id=5374

[%sig%]
הגב להודעה זו

 

זהירות!

24

גלעד ( 2005-02-07 01:09:25 ) בתגובה למיכאל שרון, ( 19 )

אחרי התלבטויות רבות החלטתי להגיב, לא מכיוון שאינני מסכים לתוכן המאמר עצמו ולביקורת שבעיני היא לקויה במספר אופנים שאציין בהמשך, אלא בגלל האתוס המזלזל שנודף ממנו.

אני אישית מתעניין מאוד בלאקאן ותורתו, ובשנים האחרונות מצאתי את עצמי במסע לנסות להבין את רעיונותיו, זה מסע קשה ובמקומות מסויים אף חסום, אלא שבשום שלב לא הרגשתי שהוא מיותר וזאת משום שאני , וכל אדם אחר שאני מכיר שניסה לקרוא את כתביו של לאקאן מרגיש שלאקאן עצמו מחפש בצורה בילתי מתפשרת הבנות חדשות. החיפוש לאקניני הוא שובה, מכיוון שהוא עובר דרך מרחבי ידע רבים ושונים תוך הסתכלות חדשה ויסודית במבנים הקיימים, הקריאה של לאקאן את ההיסטוריה של האתיקה , את "לאס מנינס" של ולאסקז או את האומנות בכלל , את הארכיטקטורה, , את הטרגדיה, את הסקסואליות , את השפה ואת ההתנעגות היא רדיקאלית ומעוררת מחשבה יסודית במידה שמאפיינת את גדולי הפילוסופים.
ככל הקשור לביקורת של המאמר, כמעט goes without saying שהביקורת מתעלמת לגמרי מכתבי לאקאן עצמו ומהמימד המרכזי של עבודתו - הדיאלקטיקה , במובן ההתפתחות של התיאוריה החל מהניסיון לאחד את הפסיכאטריה עם הפסיכואנליזה בשנות ה-30 עד לאלגברה של המטמות בשנות ה70.
השיטה של הבאת מבואות ארעיים מדגימה מעט מאוד מהמחשבה הלאקנינית, אולי היא יכולה ללמד משהו על הרטוריקה הלקאנינית אבל בודאי שלא על התכנים עצמם, מה גם שיש פער הרמנויטי עצום בין לאקאן עצמו לבין פרשניו, פרשנות לאקאן שונה מאוד מהכתיבה הלאקנינית עצמה ממספר סיבות שלא אפרט כרגע.
אני יכול להמשיך ולהצביע על עוד ליקויים רבים, כמו למשל הטענה שלאקאן מתרחק מפרויד ובאופן שאינו ניתן לגישור היא לא מבוססת, לאקאן עובד במקומות רבים בצמוד לכתביו של פרויד(הוא מוציא את הבניית מושג ה"דבר" למשל מתוך ה"פרוייקט לפסיכולגיה מדעית" מ-1893 למשל...), ומבחינתי לפחות האיר שכבות רבות ושונות שניתן למצוא בכתביו של הוגה מורכב זה.

אבל מעבר לכל ליקוי תוכני של המאמר, הניסיון לשלול את הרעיונות הלאקניניים ולהציג אותם כאובססיה סכיזואדית (רעיון שלאקאן עוסק בו רבות דרך-אגב, בעיקר ביחס לסובלימציה של הפעילות האנליטית עצמ) ובצורה מזלזלת מעיד על מגמה מדאיגה בעיני,
אני מאמין שלפני ששוללים צריך לאייש - רק ככה יכולה להתקיים דיאלקטיקה , גם אם זה אומר שלכמה זמן העמדה האובייקטיביסטית-פוזיבטיסטית(שבפני עצמה באמת שאין בה כל רע) מוטלת בספק.
הגב להודעה זו

 

Re: גלעד, תודה על הארותיך: הרפפת ההיגיון כדרך לתפוקה רבה של גבב שרלטני

26

מיכאל שרון ( 2005-02-07 06:44:57 ) בתגובה לגלעד, ( 24 )

תודה על הערותיך. הדברים נישמעים מעניינים. השאלה רק אם יש פה תובנות של ממש, כאלה המציגות באופן חד יחסים וסיסטמות שונות, או שהמלך הוא עירום, ויש כאן הונאה אינטלקטואלית. דהיינו, כאשר אתה מפענח מבנה טעוני לקניאני, אתה מוצא בפרוש היסקים רופפים ושגויים, ומבנים טריביאלים ולא מענינים, שלא לאמר - הטעיות הגיוניות. למשל מושג השלם הלקניאני בשלב הילדות המוקדמת. למשל איון הדבר ברגע שאתה נוקב בשמו. העירפול מסייע לקדם טענות הנישמעות על פניו מעניינות, אך חידוד הדברים מראה שאין שם כלום. האיש הונה אותנו, ובראש וראשונה את עצמו. האם לא כך הוא? האם לא חבל על השקעת זמנך?

מה כוונתך בדיאלקטיקה? במובן הגליאני? או בכך שיש כאן שימוש בגימיק הנועד להמם את ההגיון, כאשר חומרים המוצבים בשלב ראשוני, הופכים בעקבות להטוטי לשון והטעיות הגיוניות לדברים אחרים לגמרי?

אישית, כאדם שמשקיע ובונה מבנים חדשניים של ממש, המוכוונים להגברת יעילותם של תצורות חברתיות ופסיכולוגיות, מרגיז אותי שמישהו זוכה לפירסום בטכניקות שרלטניות. ויכול לכתוב הרבה גבב, יום יום, שעות רבות, בגלל שהמתודה בה בחר אינה כלל כללי משחק חדים וברורים, אלא היפוכם - הרפפת בקרת ההיגיון.

[%sig%]
הגב להודעה זו

 

Re: גלעד, תודה על הארותיך: הרפפת ההיגיון כדרך לתפוקה רבה של גבב שרלטני

27

גלעד ( 2005-02-07 12:07:11 ) בתגובה למיכאל שרון, ( 26 )

לדעתי לאקאן לא הונה איש, הוא ניסה באופן בילתי מתפשר לתת תיאור מדוייק של התקיימות האדם , ולגעת במה שהוא קרא לו ה"ממשי".
לגבי השאלה האם טיעוניו של לאקאן תקפים מבחינה לוגית, פשוטים וקוהרנטים. ובכן, לאקאן מבנה מושגים מסויימים ומשתמש בהם באופן קוהרנטי בהסברת הרבה תופעות שונות - מושג המסמן למשל, שאת הלוגיקה שלו - (לוגיקה של מעברים מטונומיים , מטאפוריים , ועוד , מושגים שלאקאן דואג להסביר היטב) לאקאן מגדיר ונעזר בה בשביל דברים רבים ושונים. אבל אם נשים את הדברים על השולחן - ללאקאן אין סיסטמה או פרדיגמה במובן שקון מתייחס אליו, ובמובן שיאפשר מדידה על-פי קריטריונים פופריינים. התיאוריה הלקאנינית אינה מדע במובן הזה, וכדי להימנע מסופיסזם אפילו ארחיק לכת ואומר שאין היא מדע בכלל.
מה זה אומר ? , שלאקאן מצהיר על משהו ועושה משהו אחר ? - לא. לאקאן עושה ככל יכולתו לבאר ולהגדיר באופן מדוייק את תהליכי הנפש.
האם עבודתו של לאקאן מסוכנת למדעים האחרים שכן עומדים בקריטריונים המחמירים ? - לדעתי לא, התלמיד או החוקר צריך לדעת לעשות את ההבחנה בין דיוק מדעי לבין דיוק מסוג אחר (על סוגי דיוק ובהירות שונים אפשר למצוא הבהרה במאמרו של היידגר - "מהי מטאפיזיקה?")
הגב להודעה זו

 

Re: גלעד, תודה

28

מיכאל שרון ( 2005-02-07 14:17:33 ) בתגובה לגלעד, ( 27 )

דבריך מעניינים.

[%sig%]
הגב להודעה זו

 

הפקת משפטים שלא מוליכים לשום מקום

29

מיכאל שרון ( 2005-02-07 14:45:29 ) בתגובה לגלעד, ( 27 )

ראה, כל אובייקט דומה לכל אובייקט אחר באספקט מסויים. אתה דומה לנייר טואלט טישו מהאספקט של רכות הטקסטורה של עורך. עכשו, כל מה שאתה צריך זה להפוך את האספקט המשותף למהות כבירה בפני עצמה. וכל שם עצם יכול להיות מקושר אסוסיאטיבית, באמצעות מעברים, עם כל שם עצם אחר. אסוסיאציות רופפות ורחוקות אמנם, אך מה בכך, אליבא דלקאן?

אם תאמץ את שיטות הקישור הלקניאניות, באמצעות מעברים שרירותיים היוצרים אסוסיאציות חדשות ורופפות ובאמצעות העצמת יחסי דימיון והפיכתם לשמות עצם, תוכל לאמר משפטים מסוג:

הרוך הרציף של מרקם פני הדברים גולש לעברנו, אך גם חומק מאיתנו בו זמנית. ההתקרבות, המאמץ, המגע הרך, הוא ראשית ההתקשות שאין לטעות בזהותה - חמקמקות הרוך, אך גם יצובו.

גליל הנייר הוא אם כן המהות, הוא פני העור, אך גם הגילגול הסמוי של ריצודים וורודים של טישו, המשקפים את העור בבחינת שלמות בלתי חצוייה. אך כאן יש להבחין שאי החצותם של המסומנים היא גם פריסתם, כפי שראינו במשפט הקודם. וחשוב להדגיש שפרויד מבליט היבט זה, של רכותו החצוייה של תסביך אדיפוס מבחית מרקם אחיד ומגובש היטב, שרכותו היא גם קשיותו והיותם מהות חמקמקה. דרושה באותה מידה ובהכרח מידה של תובנה היסטרית, על מנת לסמן כאן את חמקמקותו של עורך, שאינו אלא גליל משתלשל, המאיין כל ניסיון להבין, אך שאינו אלא ההבנה עצמה במלוא כאבה.

גלעד, האמן לבבא מיכאל, זה בדיוק מה שעושה לקאן.

[%sig%]
הגב להודעה זו

 

Re: הפקת משפטים שלא מוליכים לשום מקום

30

גלעד ( 2005-02-07 18:52:16 ) בתגובה למיכאל שרון, ( 29 )

תן לי להבין, טענתך היא שכל תורתו של לאקאן היא חיבור משפטים ריקים דוגמאת המשפט שכתבת?, אם כך אני יכול לסתור את טענתך. לאקאן מדבר לעיתים בבהירות ובהתייחסות ישירה לטקסטים אחרים. לדוגמא בסמינר על ה"מכתב האבוד" של אדגר אלן פו , או הקריאה של לאקאן את החלום של אירמה בסמינר ה-2. אם הטענה שלך היא שהחלקים שאינם מובנים בהגות של לאקאן הם מהסוג שתיארת, זאת אומרת משפטים סתומים שאינם ניתנים להבנה כעיקרון, עדיין נשארנו עם כמות גדולה של רעיונות וטיעונים שאינם משתייכים לקבוצה הזאת.
לי אישית נראה בילתי סביר שהחלקים ה"אטומים" בהגות הלקאנינית הם תוצר של שרלטנות. בעיקר בשל העובדה ששארית הגותו היא מעניינת ומרחיקת לכת. אך גם אם כן, עדיין יש הרבה מאוד מאחורי עבודתו רבת השנים של האיש הזה, אם הדברים לא מעניינים אותך, אדרבא אל תדרוש בהם, אבל אם כן, תנסה לראות קודם מה כן יש, ורק אחר"כ לראות מה חסר,
מה בעצם בסיס ההיכרות שלך עם לאקאן?
הגב להודעה זו

 

אפרופו מילים מילים מילים

31

מר קג´טי נגהי ( 2005-02-08 04:00:33 ) בתגובה למיכאל שרון, ( 29 )

חיפשתי אצל פרויד אזהרה ממילים סתם בלי קשר למציאות מוחשית והנה מה שדגתי בחכתי ( אני בטוח שיש עוד המון דגים שאפשר לדוג עם יותר סבלנות ואולי חכה יותר מושכללת משלי ):

But we should have to be very cautious and not forget that, after all, we are only dealing with analogies and that it is very dangerous, not only with men but also with concepts, to tear them from the sphere in which they have originated and been evolved

(Civilizatiob and its Discontents, vol 21 standard ed. p.144)
הגב להודעה זו

 

מר קלטי - תודה. הציטטה מאד רלוונטית,

32

מיכאל שרון ( 2005-02-08 16:37:29 ) בתגובה למר קג´טי נגהי, ( 31 )

לכך שלקאן אוכף את השפה על המציאות. וגם עושה זאת באופן גרוע. מה, כך נראית המורפולוגיה של השפה? אמר: שפה, טקסט. אז אמר. הוא מדבר על השפה כמו שמגגה.

[%sig%]
הגב להודעה זו

 

Re: מר קלטי - תודה. הציטטה מאד רלוונטית,

33

גלעד ( 2005-02-08 17:17:18 ) בתגובה למיכאל שרון, ( 32 )

פרויד מדבר ספציפית על מצב שבו מרחיבים את השימוש באנלוגיה אל מעבר לתחום הדיון שבו נעשה בה שימוש. אנלוגיות הם באמת כלי שפה שיש להשתמש בהם בזהירות. התחושה שלי היא שאתם (מיכאל, קג´טי ואליצור לצורך העיניין) מנסים ליצור קונטרה למגמות שבצורה כללית נקראות "פוסט-מודרניות" , שבהם הפרשנות והשפה מקבלות חופש מסוג חדש, זה לגיטמי וטוב, אבל בבקשה בלי לוחמנות טיפשית.
השימוש של בורדיאר , דרידה והיידגר במשחקי מילים ואנלוגיות הוא אומנם לא שימוש מאותו הסוג שפרויד עושה , למשל כאשר הוא משווה את הצנזורה למלכת הנילוס או את הלא-מודע לעתיקות רומא ,אך הוא שימוש בעל דיוק מסוג אחר. ואם אתם חושבים שלא, תגבו את טענותיכם בהסברים מבוססים ולא באתוס לוחמני.
הגב להודעה זו

 

Re: תומך בכל מילה [ל"ת]

35

זיו מגן ( 2005-02-09 01:24:43 ) בתגובה לגלעד, ( 33 )

.
הגב להודעה זו

 

נו?

47

מימוזה ( 2007-08-30 01:31:26 ) בתגובה לגלעד, ( 24 )

לגלעד,
מסכים והתחלתי לעשות בתגובתי שנקטעה. אבל מה איתך אם צריך "לאייש"
כדבריך, אז קדימה. אמירות מעורפלות כמו "המטמות בשנות ה-70", לא עושות
את העבודה. תציג את עיקרי משנתו לפרופ´ אליצור.
אמירתך שיש פער הרמנויטי עצום בין לאקאן עצמו למפרשיו מדאיגה; אני
סבור שכמה מהם הבינו אותו הייטב וכדאי לקרוא אותם - ביחד עם כתביו;
הנחת פער "עצום", משרתת את הטענה שהוא בלתי ניתן להבנה וחבל.
הגב להודעה זו

 

Re: עיון ביקורתי בתיאוריה של לאקאן חלק א´ מאת אבשלום אליצור

20

מר קג´טי נגהי ( 2005-02-06 04:59:12 ) בתגובה לאימגו

התענגתי על כל שורה ושורה

כמה נקודות משכו את תשומת ליבי:

1) המאמר כותב:
>>>"וכך, לקאן נקרא השכם והערב "פרויד הצרפתי," "<<<

אולי כותב המאמר מרמז על רגשי נחיתות שיש לצרפתים מול שכניהם במזרח (פרויד היה גרמני או יותר נכון אוסטרי מהתרבות הגרמנית). היה מי שאמר לי שבצרפת מי שמכניס מילים בגרמנית באמצע השיחה , נחשב לאינטלגנאט. כמו היחס של הישראלים לאנגלית.

2) חוסר הבהירות של לקאן.
כשמאמינים שמציאות היא שפה אזי אפשר לשחק אם המציאות איך שרוצים . יש פה היבריס אבל מעבר לזה
המאמר מציג:
>>>"מרגע שניתן לדבר שם, הוא איננו"<<<

השאלה היא האם לדבר כשלעצמו היה אי פעם תוקף משלעצמו אפילו מעבר לשפה. לדעתי אין פה קשר לשפה (או שפה היא רק הביטוי של התופעה הגדולה יותר: אנחנו מסוגלים להבין רק במסגרת של פנומנה)

3) המשפט הנ"ל משך את תשומת ליבי:
>>>"תיאוריה פסיכואנליטית המשתמשת במטאפורות מניבה טקסטים בעלי עוצמה פיוטית וכוח שכנוע לאנשים רבים, אבל בכך פוחתת יכולתה לעשות מטאפורות אחרות למובנות."<<<

ולכן צריך לשאול מהי מטרת הכתיבה. אם היא כתיבה עבור כתיבה ולמילים רק משמעות ביחס למילים אחרות (כמו שאמר סוסיר או דרידה) אז למה לצפות בכלל לתועלת בטקסט לקאני שהיא כתיבה למען הכתיבה? ובכלל אם כותבים למען הכתיבה (למען המילה) למה אולי לא להודות בחצי פה שאנחנו סופיסטים?

המאמר מוסיף:
>>>"האם יש הפרעות נפשיות שלגביהן התגלה הטיפול הלקאניאני עדיף על טיפולים אחרים? האם, מבחינה לוגית, ההסבר הלקאניאני חסכני יותר בהנחות יסוד? האם ניתן לחשוב, ברוח הביקורת של פופר, על מקרה המפריך טענה לקאניאנית זו או אחרת?"<<<

צריך באמת לשאול מה הערך הטיפולי של כתבי לקאן והאם הם בכלל מיועדים לטפל (נראה את האבא שישלח את ילדו שלוקה בנפשו לטיפול אצל הפסיכולוג באמצעות מבנים דיקדוקים של שפה)
אני אישית מעולם לא קראתי את פרויד מתוך עניין טרפיסטי אבל לעולם לא יכולתי להמנע מזה משום שקוראים את פרויד מבינים שקודם כל הכתבים משרתים מטרה זאת. זה הפריע לי אישית לפעמיים אבל מה לעשות, הברירה היחידה שנותרה לי זה להניח את הספר כשהוא פנה יותר מידי לכיוון קליני ולעבור לכתבים אחרים של אותו הסופר.

4) המאמר כותב:
>>>"המילים "פרויד מדגיש זאת" שוואנייה שם בסוגריים מרובעים מציינות, למיטב הבנתי, קיצור דברים שאמר לקאן עצמו בקטע המצוטט. בהנחה שוואנייה אינו מסלף את דברי מורו, יש כאן משהו מוזר: על פי הציטוט הזה, פרויד עצמו הדגיש שההנחה בדבר קיומו של הלא-מודע נכונה רק אם מניחים את קיומו של "שם ה-אב." אז שיהיה ברור: בכל כתבי פרויד לא מופיע שום דבר הדומה אפילו באופן קלוש לטענה הזאת."<<<

אני מסכים. דווקא האב והפחד מהאב מקושרים יותר לצמיחתו של מנגנון הסופר אגו. הפחד מהאב כישות חיצונית נהפך אחר כך לפחד מהסופר אגו שהיא ישות פנימית.

5) המאמר טוען:
>>>"מאומה מכל אלה לא קרה בתורת לקאן. מסכת הטיעונים שביסוד התיאוריה היא שרשרת של טענות הנאמרות בטון פסקני והחלטי, ללא כל מאמץ לעצור ולנמק, והמגדל ההולך ונבנה על טענות היסוד הולך ונעשה יותר ויותר שרירותי, תמוה, ובעיקר מנותק מהמציאות. "<<<

אין פלא, שמאמינים כי המציאות היא קונפליקט בין מבנים (clusters) של שפה אין מנוס ממגדל בבל אחד גדול של בלבול.

6) המאמר יוצא נגד >>>"שפע ניסוחים לוגיים, אבל מעט מאוד אמפתיה."<<<

כיצד אפשר לצפות מפוסט מודרניסט לאמפתייה כלפי אינדיבידואל כשהראשון מאמין שבעולמנו אין מקום לאינדיבידואלים חושבים מעבר לאותם מבנים של שפה. איך אפשר להגיע לאמפתטיה עם אדם שאינך מאמין שהוא קיים מעבר למילים שלו?

אלו הרשמים שעברו לי בראש שקראתי את המאמר הנפלא כלכך של מר אליצור. אני מסכים עם כל מילה.
הגב להודעה זו

 

שובו של לאקאן.

46

מימוזה ( 2007-08-25 00:27:13 ) בתגובה לאימגו

שלום,
בעבר כבר הגבתי למאמר של פרופ´ אליצור; לאור שובו של המאמר יש מקום
להגיב שוב.
א. אני בהחלט מזדהה עם השאיפה לכתיבה בהירה ככל שניתן; זאת דרישה אתית
מצד הדובר-כותב לנסות ולהיות ברור ומובן. לאקאן ללא ספק לא עומד בדרישה
זאת. חלק מפרשניו בהחלט כן; נזכיר כאן את פינק (Bruce Fink).
ב. מה לאקאן טוען? אכן כפי שאמר אליצור, התיזה הידועה ביותר של לאקאן
היא "הלא מודע הוא שרשרת של מסמנים (לשוניים)". הלא-מודע מאופיין כבעל
מבנה לשוני.
ג. מסמן לשוני חותך אקטיבית אל משהו אחר שעדיין אינו מובנה באופן חד.
פעולה כזאת נותנת מקום למשמעות. לדוגמה: "אב". המסמן "אב" אינו רק
תיאור של מציאות לא-לשונית (תיאור נותן הזרע הגברי או השותף להריון).
יש כאן הכרעה מסוימת, שאת הפונקציות החברתיות שכרוכות במושג "האבהות"
ימלא זה ששכב עם האשה ולא נניח ראש השבט או דמות אחרת. כך ההבחנה בין
אדם לחיה או בין גבר לאשה - מקורן ללא ספק ביולוגי, אבל תמיד מעורבת גם
המערכת הסימבולית באופן אקטיבי ומחדדת או מדגישה הבדלים מסוימים
ומטשטשת או מדגישה דומויות מסוימות. לאקאן לא מכחיש שקיימים הבדלים
ודומויות במציאות, אבל טוען כמו קאנט לפניו והיגל שיש צד אקטיבי
והכרעתי במושג, בהגדרה, במסמן הלשוני. זהו הסימבולי.
ד. יחסים סימבולים הם היחס לשפה, לחוק שמציבים ההורים, המורים, הדת,
המדינה; האידיאלים שטבעו בנו כל אלו; יחסים אלה גורמים לנו לרדוף אחרי
דברים מסוימים להימנע מאחרים, למרוד וכו´
( לצערי, אני נאלץ לסיים כאן להיום...)
הגב להודעה זו

 

אהלן!

48

אבשלום ( 2007-09-12 11:40:51 ) בתגובה למימוזה, ( 46 )

שלום מימוזה ושנה טובה. איזה כיף לפגוש שוב מגיב כמוך. הרבה זמן לא
נכנסתי למאמרים שלי כי היה בלגאן באתר המקורי. עכשיו מבטיח לי העורך אתר
חדש וחסין טרולים שיתחיל לפעול במהלך החג, וכמה נחמד לחנוך אותו עם תגובה
למדנית שעדיין איני יודע איך להשיב לה.
אני מבין שהולך להיות המשך לתגובתך. שאחכה להמשך? או שנחכה שנינו לעורך
המדור שיתקין לנו כמובטח אכסניה הולמת לדיון?
מכל מקום שתהיה לך שנה מאושרת ומלומדת.

נ.ב. מר עיון, לעיונך. ושנה טובה גם לך ולאימגו.

הגב להודעה זו

 

שנה טובה

49

מימוזה ( 2007-09-16 03:15:33 ) בתגובה לאבשלום, ( 48 )

שלום אבשלום,
ראשית, שמחתי על התגובה ושנה טובה גם לך.
שנית, אני מתכוון להמשיך (לאחר החג, אני מקווה.) במתן הסבר כללי
בנקודות למה שלאקאן טוען; ניתן להגיב כבר על נקודות אלו או לחכות לסיום
ההצגה. הבחירה שלך.
הגב להודעה זו

 

"מצחיק אז צוחוקים"

50

נחום שחף ( 2008-01-11 15:54:51 ) בתגובה לאימגו

תענוג להסכים אתך אבשלום, וחוצמזה שמחתי לדעת שאני לא הטמבל היחיד.
תודה כבר אמרתי?
הגב להודעה זו

 

תגובה למאמר

51

אבנר ( 2008-10-14 19:25:51 ) בתגובה לאימגו

תגובה חלקית של מי שעושה את צעדין הראשונים בעולם הלאקאניאני.

אכן ההתענגות הלאקאניאנית על השפה מעוררת אי נחת, כזה המתעורר בעת צפיה
במעשה אוננות של אחר. אי נחת אבל לא זעם. נשמע כי אצל אבשלום אליצור
החשיפה לתוכן ולסגנון הלקניאני מעוררת זעם. מהו? ברמה פסיכואנליטית,
כפי שגם מאשר לנו אבשלום אליצור, ניתן לשאול מה הסיבה הנפשית שהאוננות
הפומבית על הבלתי מובן מעוררת כזה זעם דווקא אצלו.

התרומה של לאקאן עבורי היא במשקל העצום שהוא מניח על השפה. השפה נזנחה
לאחר פרויד, ומבחינה זו לאקאן דווקא מחזיר למקורות ומעצים את מורשתו של
אבי הפסיכואנליזה. מטפלים רבים מאסכולות אחרות עסוקים באיתור מבנים
פתולוגיים והשלכתם על המטופל, דווקא העדר מבנים פתאלוגיים אצל לאקאן
מאפשר הקשבה רצינית ובלתי מתיימרת. טבעי כי בשל המשקל שהשפה מקבלת ניתן
לשגות ולחשוב שהכאב והרגש מקופחים בקליניקה הלאקניאנית. זו טעות.

כשאני לומד לאקאן אני מפתח את איבר השמיעה של השפה, אני לומד לקרוא את
מה שהמטופל מספר ובכך הטקסט בקליניקה הופך לחומר שגם המטופל מקשיב לו
באופן שונה, וזה יסוד הריפוי. כמובן שהיכולת הזו בקליניקה לא מפריעה לי
להרגיש, לכאוב ולחוש אמפתיה עם הסבל של המטופל. ממש באותו אופן שתהליכי
נפש מורכבים וכואבים מתחוללים בעת קריאה בספר. לאקאן, בדרכו הקשה,
מעניק כלים להפוך את הסיפור לטקסט ואת הקריאה בו לעצם העניין. חבל
שהמחבר פוסל חלק מן הכלים ובכך פוסל את כל התורה. הכלים אינם חשובים,
לאחר הפנמתם ניתן להשליכם ולהשאר קורא נאמן. ממש כפי שאיננו משתמשים
בניקוד שלמדנו בכיתה א´ כדי לקרוא.
הגב להודעה זו

 

תשובה לאבנר

52

אבשלום אליצור ( 2008-10-15 20:08:28 ) בתגובה לאבנר, ( 51 )

תודה אבנר על הביטוי "אוננות" בקשר ללקאן! אני עצמי לא הייתי מעז
לנסח זאת כך.

תגובתך באה בזמן בו אני שקוע בכתיבה מחדש של מאמריי
הפסיכואנליטיים כדי להעלותם לרשת. תודה.

אם אתה מודה שמה שלקאן עושה מהווה אוננות, מה הפלא שאני "זועם"
כדבריך? לאונן אפשר בזמנך הפרטי, לא בשעה שעליה המטופל משלם לך!

ואני בטוח שמה שאמרת על לקאן לא חל עליך, שאתה מטפל קשוב ומלא
כבוד למטופליך ואינך נוקט בפראקטיקות המופקרות של לקאן ודומיו.

ובכל זאת, מה שהפריע לי בזמן כתיבת המאמר לפני כמה שנים עדיין
מפריע לי כשאני מכין את המהדורה החדשה: מילא לקאן עירפל, בילבל
וקישקש, ולדבריך בכל זאת יצא גוף ידע ששווה להתאמץ ולפענח את
החוכמה החבויה בו. יפה, אבל למה ממשיכים כל תלמידיו, כולל
(ובייחוד) הישראלים, ליצור טקסטים נפתלים וביזאריים הממשיכים
להתיש כל סטודנט אומלל המנסה להבינם? ממה נפשך: אם הסגנון
הבלתי-קריא היה אידיוסינקרזה אישית של הגאון ממציא השיטה, יקומו
נא ממשיכיו ויוציאו ספרים ומאמרים ברורים ומובנים שיראו איך מאחרי
כל זה יש משהו ששווה להתאמץ עבורו.

חד-משמעית: זה _לא_ קרה עד היום, אלא אם כן אני סובל מדיסלקסיה
רבת-שנים (שמשום-מה לא הפריעה לי עד היום לכתוב יותר מלקאן, ספרים
ומאמרים שמעולם לא סבלו מעירפול).

תראה לי ספר אחד – אחד! – שעושה את תורת לקאן מובנת כמו כל זרם
פסיכואנליטי אחר – האגו, יחסי-האובייקט, העצמי וכו´ – ואני מתחייב
לחזור בי בפומבי מדבריי.
הגב להודעה זו

 

תודה לתגובתך

53

אבנר ( 2008-10-16 20:47:59 ) בתגובה לאבשלום אליצור, ( 52 )

תודה על התייחסותך.

אני חושש שאינך מפריד בין הטקסט הלאקאניאני לדורותיו ובין הפרקטיקה
בקליניקה. לא טענתי שהמטפל הלאקניאני "מאונן" בקליניקה ודעתי היא שאין
דרך לקשור בין התיאוריה מתוכה פועל המטפל, ובין מידת הרצינות והאנושיות
בה הוא נוכח בחדר הטיפול. אני מכיר מספיק מטפלים מאסכולות אחרות
שמדברים בקלישאות נוראיות ומפיקים הנאה עצמית אין סופית מכך. הדבר קשור
בעיקר במבנה אישיותם ועולמם הנפשי של המטפלים.

הנושא של קטיעת הפגישה בטרם חלוף השעה הטיפולית הפך להיות הדגל בה
תוקפים המבקרים את הקליניקה הלאקאניאנית כמזלזלת במסגרת. כמו כל דבר
בחיים העניין קשור למידה האופן שבהם משתמשים במנגנון. אכן ניתן להשתמש
בו באופן מבזה, אבל באותה עת אוכל להעיד כי הן כמטפל (לא לקאניאני)
וכמטופל אני חש הרבה פעמים כי טוב היה (מבחינה קלינית) אם פגישה הייתה
מסתיימת טרם זמנה.

יחד עם זאת אני בהחלט מסכים איתך שיש אי בהירות אינהרנטית ומקוממת
בטקסט הלקאניאני. אני מזדהה באופן עמוק ביותר עם דעתך שיש לדרוש מכל
תורה מדעית (ואפילו אם היא פרטיקולארית כדברי לאקאן) להיות נהירה
וקוהרנטית. ואם הדבר קשה להשגה באופן מיידי, יהיה זה רק אמפטי ונכון
לצייד את הקורא במפת דרכים, סימני דרך ואף לציידו במידה של פתיחות
לגבי אותם אזורים בלתי פתורים. העובדה כי אף אחד מהדברים האלו לא קרו
עד היום, אכן מעוררת תמיהה.

ההחלטה ללמוד לאקאן ברצינות מלווה אצלי ברגשות אמביוולנטיים. כמי שהגיע
לעולם הפסיכולוגיה לאחר שנים רבות בתחום המתמטיקה ומדעי המחשב, נראה לי
שלא אוכל לשאת לאורך זמן משוואות בלתי פתורות, מבנים רופפים והנחות
סותרות. הלאקאניאנים יאמרו שהצורך בסדר לוגי הוא הסימפטום שלי.. בסדר.
יחד עם זאת אני חש כי דווקא אצל לאקאן אוכל למצוא כלים מדויקים יותר
להקשבה ולאיפוק עצמי. אני מקווה כי במהלך הדרך אוכל לשרטט לעצמי מפה
טובה ויעילה.

אמשיך לעקוב בעיון אחר עבודתך המרתקת שתעזור לי לא להפוך לחסיד שוטה.
הגב להודעה זו

 

ספר ברור על לאקאן

54

ירון אבני ( 2008-10-22 13:45:19 ) בתגובה לאבשלום אליצור, ( 52 )

אני בטוח ששני הספרים הבאים יעזרו לך:

1. הפילוסופיה והפסיכואנאליזה של לאקאן - אוניברסיטה משודרת

2. מילון מבואי לפסיכואנאליזה לאקאניינית - בהוצאת רסלינג
הגב להודעה זו

 

Re: ספר ברור על לאקאן

55

אבשלום אליצור ( 2008-10-22 21:12:50 ) בתגובה לירון אבני, ( 54 )

תודה אבל (2) אזל ברסלינג ו-(1) אינו מופיע באינטרנט. אתה בטוח
שזו הכותרת המדויקת? מי המחבר?
הגב להודעה זו