אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אליזבת רודינסקו / מדוע אנו זקוקים לפסיכואנליזה בימינו


התמונה של דן לחמן

אליזבת רודינסקו / מדוע אנו זקוקים לפסיכואנליזה בימינו? הוצאת רסלינג

אליזבת רודינסקו מלמדת בבית ספר ללימודים גבוהים במדעי החברה בפריז, שם היא מוכרת כאשת רוח. היא עוסקת בספר זה במעמד של הפסיכואנליזה בתרבות ימינו. היא מנסה בספר זה להסביר את ההבדל בין התרופות נוגדות הדיכאון לבין טיפול נפשי המטפל בדיכאון בשיטה המקובלת, שיחות, מלים.

דיכאון איננו חום. יש כמובן אנשים שכדור ממשפחת פרוזאק יעיל ומספיק אך אלו המדוכאים לעומק נפשם, גם אם הסימפטום החיצוני יעלם עדיין לא יבינו מה גרם להם, בתוכם, להגיע למצב דכאוני. מכאן מנסה אליזבת רודינסקו לצאת הלאה ולהגן על הצורך בטיפול הנפשי.

הסבל הנפשי מופיע היום בדמות דיכאון אומרת רודינסקו. אלא שהיום האנשים הסובלים פנו מסיבות שונות אל הפרמקולוגיה במקום אל הפסיכותרפיה והאנליזה. הכדור עוזר להעלים סימפטומים אך לא לרדת למקורות האמיתיים של הסבל. "האדם הדיכאוני סובל מן החירויות שהשיג, שכן אינו יודע מה לעשות בהן".

השינויים החברתיים, הסוציאליים והכלכליים שינו את מערכת ההשפעות על הנפש. אם עד לפני מאה וחמישים שנה יום עבודה רגיל נמשך ארבע עשרה עד שש עשרה שעות, לא היה זמן לכל העמלים לפתח לעצמם דיכאונות מהסוג המוכר לנו. לא שלא היו כאלה, אך הם התפתחו בתוך תוכו של האדם עד לממדי "שיגעון". רק למעמד הבורגני העשיר ומעלה היו התקפי "מרה שחורה" כפי שקראו פעם בעברית למה שהיה נהוג להיקרא מלנכוליה בשפות אחרות. להם גם היה כסף לטפל בעצמם על ידי טיולים בעולם כדי לרפא את הדיכאון חסר השם. אדם שנתקף מרה שחורה נשלח לבלות, לנסיעה ארוכה, לבתי זונות.

הקדמה והורדת שעות העבודה לשמונה שעות העניקה הרבה שעות פנאי לבני האדם ופתאום המרה השחורה הלכה והתפשטה לשכבות חדשות. איש לא נתן את דעתו לחנך את האנושות איך למלא את הזמן הפנוי החדש שבידיו. כעת הולכים לתת לנו עוד ועוד זמן פנוי. במקומות רבים בעולם עברו לחמישה ימי עבודה, מדברים להוריד אפילו לארבע ימים ימי עבודה במשרות חלקיות. תוחלת החיים עלתה, מי שנחשב לזקן בן חמישים עד לא מכבר הוא איש כמעט צעיר בימינו. יש לו לפניו שנים רבות של חיים ופעילות. איש איננו מקדיש זמן לשאלה במה יענינו את כל האנשים עם עודף הזמן הזה. לאיזה שעמום שיוליך לאיזו מצוקה יגרום כל החופש הזה. לא, אינני מתכוון לעצור את התהליך, אני מתכוון לציין רק את הצורך להכין את האדם לתוספת הזמן החדשה שלו. אדם שעבד ארבע עשרה שעות, לא היה לו זמן לאהוב, לא היה לו זמן לסבול. היה קיום יומי חדגוני וההפרעות הנפשיות דוכאו והתפתחו בנפש עד להתפרצותן בדרכים שונות.

האדם החופשי מחפש את עצמו ומחפש במה למלא את זמנו. כמובן שתעסוקה היכולה למלא את שתי הפונקציות הופכות להיות פופולאריות. סדנאות, דתות מעולם אחר, סיינטולוגיה ותיאוריות אחרות דומות ושונות, ספרות לעזרה עצמית שהיא אולי הפופולארית בספרות בימינו. אכן, יש חיפוש ויש זמן לחפש ומחפשים במקומות שרק חלקם הקטן נותן תשובה אמיתית חלקית. אם פרנקל כתב את "האדם מחפש משמעות" וכיוון להליך פסיכולוגי-פילוסופי, היום האדם מחפש במה למלא את הזמן המעיק. כבר לא מחפשים משמעות, מחפשים איך למלא את השעות המתות והמשעממות. מועקה ההופכת אצל רבים לדיכאון וריקנות שאת התשובה לה הוא מחפש אצל מתקשרים וידעונים.

"בהתמכרו לאשליה של חירות ללא סייג, של אי תלות ללא איווי האדם של ימינו נעשה היפוכו של סובייקט... העדרו של סובייקט הוא בהחלט הגורם הקובע לא רק את המרשמים הפסיכופרמקולוגיים אלא אף את ההתנהגויות הכרוכות בסבל נפשי. כל פציינט מטופל כאילו היה ישות אנונימית השייכת למכלול אורגני"

מה שאומר שאין יותר עניין פנימי אישי מורכב ואינדיווידואלי. גם בזה הפכנו לחלק מהעדר הגדול ומחקנו חלק מאישיותנו. אנשים מחפשים אמונה ודרך זה אשליה של ריפוי. ראו את גל החוזרים בתשובה בכל העולם ובכל הדתות המערביות. הפכנו לחברה המכריחה להסתיר את האומללות כי אחרת חזות ההצלחה החברתית כלכלית לא תצדיק את עצמה. כולנו חלק מפוליטיקה גלובלית של עולם ההולך ונעשה מאושר. הסובלים בעיקר כשהם רבים, מטילים את צלם על האושר הכפוי.

"החברה הדיכאונית המאפיינת את התקדמותה של גלובליזציה כלכלית ההופכת את בני האדם לאובייקטים, אינה מוכנה עוד לשמוע דיבורים על אשמה, על תחושה פנימית, על מצפון, על איווי, על לא מודע. ככל שהיא מסתגרת בתוך ההיגיון הנרקסיסטי כך היא בורחת מרעיון הסובייקטיביות. היא אינה מתעניינת בפרט אלא כדי לחשב את הצלחותיו, ובסובייקט הסובל, כדי להתייחס אליו כקורבן. ורם היא משתדלת לחשב את החסר, למדוד את המוגבלות לכמת את הטראומתיות, היא עושה זאת כדי לא להתייחס יותר לעולם לשאלת מקורם"

על העיקרון החדש, אומרת רודינסקו:

" זכותו של כל יחיד, ועל כן גם חובתו, לא להפגין עוד את סבלו... כך הפכה שנאת האחר לצבועה, נפשעת ואף יותר מסוכנת בעטותה מסכה של מסירות לקורבן. אם שנאת האחר היא קודם כל שנאה עצמית, היא נשענת כמו כל מזוכיזם, על שלילה מדומיינת של האחרות....אי הסובלנות היא על כן תולדה של הרצון לבסס על האחר את הלכידות הריבונית של עצמי נרקיסיסטי, שהאידיאל שלו יהיה להרוס את האחר עוד בטרם יוכל להתקיים"

החברה של סוף המאה העשרים חדלה להעדיף את הקונפליקט הפנימי האישי. המדוכא של התקופה הזאת הפך להיות יצור תלותי. אם סבותינו (לא היהודיות כמובן) היו מכורות לאופיום ונגזרותיו שהיה מהול בתוך תרופות נגד שיעול וכדומה, מבלי לדעת כמובן שהן מתמכרות. היום למרות הידיעה אנשים מתמכרים לסמים חדשים המחולקים די בזול על ידי רופאים. כל אותן תרופות המחליפות את הטיפול הנפשי. בקרוב יצטרכו להמציא תרופות נוגדות התמכרות לתרופות אנטי דיכאוניות.

"המכור לסמים הוא היום הדמות הסימבולית המשמשת להגדרת תכונותיו של האנטי סובייקט. לפנים תפס המשוגע את המקום הזה. אם הדיכאון הוא סיפורו של הסובייקט שאי אפשר למצוא אותו, ההתמכרות היא הגעגועים אל סובייקט אבוד"

בפרק העוסק במשפחת התרופות היא אומרת

"ככל שמרבים להבטיח "קץ" לסבל הנפשי הודות לנטילת גלולות, שלעולם אינן אלא מסלקות סימפטומים או משנות אישיות, כך נוטה הסובייקט לפנות אחר כך, באכזבתו, לטיפולים גופניים או מאגיים"

אי אפשר כמובן להתנגד באופן מוחלט לתרופות. הן הפכו חלק מהטיפול בחולים קשים לאנושי יותר. כותנת הכפייה כבר כמעט שאיננה בשימוש, כי יש דרכים להרגיע חולה מתפרץ. אף אחד איננו מזלזל בנחיצותן של התרופות. השאלה שמתעוררת היא ריבוי השימוש. אם לפני עשרים שנה כל רופא מילא את חוליו בכדור הפלא "וואליום" היום כל מי שיכול מבקש פרוזק גם אם איננו צריך. זו הפכה להיות סוג של אופנה, ותולדה של המחשבה שגם אם אינני מדוכא אך יד כדור העושה בני ל"מאושרים" למה לא לקחת ולנסות להיות מאושר יותר והרופאים משתפים פעולה. וכך כל מי שחש "דיכי" קטן שמשמעותו קמתי בלי מצב רוח, רץ לקחת כדור נוגד דיכאון וגם הרופאים עצמם לא נמנעים מהם. התרופות הנפשיות הללו מתייחסות לכל המצוקות הנפשיות כאילו היו תולדה של דבר אחד.

"התרופה הפסיכוטרופית הפכה להיות מה שהיא רק משום שהופיעה ברגע המתאים. התרופה סימלה את ניצחון הפרגמטיזם והמטריאליזם על ההגיגים הפסיכולוגיים המעורפלים שניסו להגדיר את האדם"

מצטטת רודינסקו ממקום אחר. לאידיאולוגיה התרופתית הזו מצטרף גם כדור הויאגרה, המבטיח להשיב לגבר את אונותו ושיפור ביצועיו מבלי שילך לבדוק מה קרה שאונו נחלש. כך מוות במשפחה, חרדה, נטישה, אבטלה ותאונה מטופלות כולם באותו כדור כאילו יש רק סימפטום אחד וצורה אחת לטפל בו.

"רופאים ממליצים על טיפול אנטי דכאוני לאנשים שהם פשוט עצובים ונטולי אשליות, שהחרדה קלעה אותם לקשיי הרדמות... ההיסטריה של פעם ביטאה ערעור על הסדר הבורגני, שעבר דרך גופן של הנשים. למרד זה, שהיה חסר אונים אך משמעותי ביותר בתכניו המיניים ייחס פרויד ערך משחרר שהיה לברכה לנשים כולן. מאה שנים אחרי מחוות פתיחה זו אנו עדים לנסיגה. בארצות דמוקרטיות מתנהגים כאילו לא יתכן מרד נוסף, כאילו עצם הרעיון של חתרנות חברתית, ואפילו אינטלקטואלית, היה לאשליה, כאילו הסתגלנות וההיגייניזם האופייניים לברבריות החדשה של הביו כוח ניצחו במערכה. מכאן עצבות הנפש והאין אונות המינית, מכאן פרדיגמת הדיכאון"

על מי עלינו לסמוך אם נרצה לבדוק מקרוב את שאלת הפסיכואנליזה, שאלת הנפש בכלל, את ז'אק שירק שאמר "התבוננתי בתוצאות הפסיכואנליזה, ובמבט ראשון לא שוכנעתי, כך שאני תוהה אם כל זה אינו תלוי למעשה בכימיה יותר משזה תלוי בפסיכולוגיה?" ושמא נעדיף על פניו את ז'ורז פרק שהעיד על התנסותו הטובה בטיפול. ואם צריך היא מביאה ציטוט מפי פרנסואז ז'ירו ( שם שאומר בצרפת יותר מאשר כאן):

"היא קשה, האנליזה, ומכאיבה. אולם כאשר מתמוטטים תחת משאן של מילים מודחקות, של דרכי התנהגות כפויות, של כבוד שיש להצילו, כאשר הדימוי העצמי נעשה כבד מנשוא, שם נמצאת התרופה. אני מכל מקום התנסיתי בה ומכירה על כך תודה ללא גבול לז'אק לאקאן.... לא להתבייש עוד בעצמך, זו החירות בהתגשמותה... זה מה שפסיכואנליזה מנוהלת היטב מלמדת את הפונים לעזרתה"

בכל המקרים שנבדקו לאורך השנים החל מ 1952 לאחר שבודדו שאלות של ציפיות התאמת מטפל מטופל ועוד מני דברים המקשים מאוד לבדוק את יעילות הטיפול דיווחו הרוב כי גם אם לא התרפאו חל בהם שינוי רב ללא הכר. הטיפול היטיב אתם, הם חוו רווחה נפשית, שיפור ביחסים עם הסביבה, בחיי האהבה והמין אלא שקשה באמת לקבל הערכה נכונה של טיפול. הנפש איננה חפץ. לא תמיד רואים את השינוי בצורה מיידית נגלית לעין. מה גם שהפסיכואנליזה איננה מתכוונת "לרפא" כמו ריפוי של מחלה סומאטית.

את השינוי שחל ומנסים לחולל נגד הפסיכואנליזה אפשר לראות כבר בשמות הקורסים הניתנים באוניברסיטה."פרויד: גאון או נוכל". "האם צריך לשרוף את לאקאן". "המדע נגד פרויד".

במעבר היסטורי מעניין מעבירה אותנו רודינסקו את דרך השינוי שהביא בסופו של דבר להכרה בטיפול הנפשי. היא מתחילה בימים בהם חולי הנפש היו נכבלים באזיקים כמו אסירים, עד המהפכה הצרפתית, שם התחילו להכיר מעט בהבדל שבין משוע למטורף, והבנה שאויר טוב וחירות יכולים לעזור יותר מכבלים. ומאז דרך שינויים מתקופה לתקופה בהתאם לרופאים המטפלים השתנו ההתייחסויות, עד למתן רשות דיבור לאדם החולה. היא מקטלגת את צורות ההסתכלות בחולה ומחלקת לארבע מחלקות שונות של טיפול והתייחסות, עד לפרויד.

חוקר אמריקאי טען לאחרונה שהסיבה הבלעדית להתאבדות אינה מצויה לא בהחלטה סובייקטיבית בנקיטת מעשה או בהקשר היסטורי, אלא ביצור לקוי סרוטונין במוח. כך נמחק האופי הטרגי של הפעולה

האנושית מסוקרטס ועד מישימה, מקליאופטרה ועד אנה קרנינה. מולקולה אחת פשוטה מחקה את כל יצירות התרבות, מקרים בהיסטוריה, מחשבות בפילוסופיה ובפסיכואנליזה. ובתיאוריה שלא הוכחה כלל בוטלה התייחסות משמעות אתית לאקט הקשה כל כך להתייחסות של מוות מרצון. מכאן התפתחה במהירות וחברה לעניין קבוצת הגנטיקאים שטוענים למנגנונים גנטיים הגורמים לאלימות חברתית, הומוסקסואליות, אלכוהוליזם וסכיזופרניה. כאן מצטטת רודינסקו שוב מאמר של נוירוביולוג אנגלי:

"חשיבותם של רעיונות אלה עולה היום בארצות מסוימות, כגון ארצות הברית ובריטניה, כי ממשלותיהן, הימניות בכל מאון, מחפשות נואשות אחר פתרונות אינדיווידואליים לבעיות חברתיות... ביקורות רבות פורסמו בעקבות מאמרו של דין המר על הגנים של הגיי, ולפי שעה לא שחזר איש את הנתונים שלו – לא הוא עצמו ולא אחרים - ... מעניין לציין, בהכללה שכתבי עת מדעיים מסוימים מפרסמים מחקרים כה ירודים על האדם, שאילו היו מתייחסים כך לחיות הם היו נדחים...כל המחקרים הללו הם תוצאה של האובדן הקטסטרופאלי הפוקד את העולם המערבי בשנים האחרונות. אובדן התקווה למצוא פתרונות חברתיים לבעיות חברתיות... כתבתי שעם מחקרים כאלה עוד יטענו בקרוב שהמלחמה בבוסניה הייתה תוצאה של סרוטונין במוחו של קאראדיץ' ושהיה אפשר לעצור אותה במרשם לפרוזאק"

מן הראוי שיישמר איזון בין טיפול בתרופות ובין טיפול נפשי. לתרופות יש ערל משל עצמן והן כן עוזרות במקרים רבים. העניין הוא הגבול והשפעת האמונה בתרופה כדבר מאגי כמעט. התרופות תחלקנה מחדש את ההתייחסות החברתית בין "משוגעים" ללוקחי תרופות מאושרים. את השינוי שחל בחברה אפשר לראות במדריך ה dsmשהוא מדריך הסימפטומים לתופעות נפשיות. שמות של תופעות רוככו הן בשל "תקינות פוליטית" והן בשל שינוי הגדרות כדי שחולים לא יוכלו לדרוש יותר פיצוי על טיפול רפואי כושל. כך למשל המלה אלכוהוליסט הוחלפה ב"תלוי אלכוהול", סכיזופרניה שונתה ל "פגוע הפרעות המשקפות שיבוש מסוג סכיזופרני". שונו מלים שעשויות לגרום עוול לאדם. המלה דיכאון איננה בעיתית וכך נוורוזת החרדה, שהשימוש בהן הורחב ללא שיעור. הקטגוריות נעשו עמומות וכלליות. המצב הגיע לזה שבשנת 1975 דרשו פסיכיאטרים שחורים לכלול את הגזענות ברשימת ההפרעות המנטאליות, בקשה שסורבה.

בפרק הבא מתארת רודינסקו מדענים שמתנגדים לפיסיולוגיה מסיבת מדעיות שונות. היא איננה מתחמקת ונותנת תשובות לשאלות אחדות שהועלו. שהמוח הוא "מכונה משוכללת" וככזה אינו נפש הצריכה טיפול. היא מביאה דעות כמו" לא מודע מוחי ומודל המחשב במקום הלא מודע הפרוידיאני בעולם בו הרגש עומד להיעלם"

היא מצטטת את פרנסיס פוקויאמה "אנו עומדים לסיים לצמיתות את ההיסטוריה האנושית, משום שאנו עומדים לחסל את בני האדם ככאלה. ואז תתחיל ההיסטוריה חדשה מעבר לאנושי" אך נוירוביולוג אחר (ג'רלד אדלמן בעל פרס נובל) הגיב בתגובה "העוינות למודל הפרודיאני נובע בעיקר לא מוויכוח מדעי, אלא מהנגדות המדענים עצמם ללא מודע הפרטי שלהם" מכאן היא חורת לפרויד "למכתב אקווינוס" מנתחת את היווצרות כמה מהמחשבות שלו התפתחותן והשפעתן. היא מגדירה מחדש את חשיבות המין בתורתו של פרויד ומסבירה למה קמה התנגדות כה רבה לתורתו.

"האשימו את הפסיכואנליזה בהחדרת מהומה מוסרית לתוך המשפחה. בעוד שבארצות הלטיניות התייחסו לפסיכואנליזה כאל מדע ברברי שהולידה השקיעה "הטבטונית" בארצות סקנדינביה ראו בה סימן של התנוונות לטינית, בארצות פוריטניות נוסח ארצות הברית הגדירו אותה כ"דוקטרינה שטנית". השנאה האנטי מינית שעוררה הפסיכואנליזה הייתה בו בזמן גם הסימפטום של הצלחתה הגוברת וגם הסימן לשחרור מיני ונפשי שהיא הבטיחה"

אחרי מלחמת העולם ראה העולם שינוי גדול בכל המערכות. המיניות הישנה התיישנה, התנועה לשחרור האישה הביאה שינויים גדולים, החרדה מהשינויים הללו העלה גל של תיאוריות חדשות. קוגניטיביות ביהביוריסטיות ואחרות שיצאו בהתנגדות לפסיכואנליזה, תורה שאינה נותנת את עצמה להפרכה. אלא שיש גם מגינים:

"רוחה של אמריקה מתמסרת לפי שעה לממדים, שקילה, למספרים וסטטיסטיקות. אמריקאים יכולים להבין את הבניינים הגבוהים ביותר ככאלה, את אמות המים הארוכות ביותר, את התהומות העמוקים ביותר. הם רוצים להחזיק את הציורים היקרים ביותר במוזיאונים הגדולים ביותר. הם פחות מוכשרים להתייחסות מדעי אל האי רציונאלי של הנפש. אוו שהם דוחים אותו כלא מדעי או שהם מקבלים אותו בצורת דוקטרינות פסבדו מדעיות אופייניות לאמריקאים, כדון מדע נוצרי, או כדוקטרינה אוונגלית משפתי כוהנות בגלימות לבנות"

בין השנים 1948-1956 עמדה הפסיכואנליזה במתקפה גם מכיוון המפלגות הקומוניסטיות וגם מכיוון הכנסייה הקתולית. שני הגופים הגדולים נסוגו כל אחד מסיבותיו. הקומוניסטים מכיוון שאנשי רוח גדולים צידדו בפסיכואנליזה, הכנסייה מכיוון שכמרים רבים פנו לטיפול. רודינסקו אינה חוששת להביא הרבה מהטענות שהושמעו נגד הפסיכואנליזה. היא אינה מפחדת מביקורת ויש לה תשובות לכל הטענות.

בהקשר לדחף המוות הפתלוגי היא מדברת על העמדה הכפולה של תרבות ושל חייתיות אנושית מלבד "החיה המזוהמת" של ברכט יצירה עליה יש לה מה להגיד היא מביאה עוד אמירה שתיגע בנו כאן בצורה קצת אחרת וכאילו מחוץ לנושא:

"אייכמן בירושלים אינו מפלצת נטולת אנושיות, אלא סובייקט שהנורמאליות שלו גובלת בשיגעון. מכאן האימה התוקפת אותנו כאשר אנו שומעים אותו מגנה את השיטה הנאצית בעודו מסתמך על שבועת האמונים שלו לאותה שיטה עצמה שעשתה אותו מכשיר מודע ונרצע של פשע מתועב. הצופה בתמונות מן המשפט רואה בבירור שאם הבנאליות של הרוע, אכן קיימת, כפי שטוענת חנה ארנדט, היא אינה ביטוי של התנהגות מצויה, אלא של שיגעון רצחני המתאפיין בעודף נורמאליות. אין דבר קרוב יותר לפתולוגיה יותר מפולחן קיצוני של נורמאליות. עובדה ידועה היטב היא שבמשפחות הנורמאליות ביותר למראית עין צומחות לעתים קרובות ההתנהגויות היותר מטורפות, נפשעות וסוטות"

מערכת המושגים הפרוידיאנית מאפשרת לתפוס את ההיגיון של איזה אייכמן יותר משמאפשרת זאת חנה ארנדט. כשם שלא כל אדם הופך למשוגע, כך לא כל אדם הופך לתליין או כדבריו של קלוד לנצמן:

"אייכמן לא היה פקיד זוטר כלל וכלל. להיטותו האנטי יהודית לא ידעה גבולות. הוא היה מודע לגמרי לכך שהוא מבצע פשע עצום. תמיד אפשר לומר שהרוע הוא בנאלי שאין דבר בנאלי מרכבות להובלת קורבנות. אלא שמארגני הפשע ומבצעיו היו מודעים לאופי היוצא דופן של מה שהם עוללו"

חשיבה הנאצית משתמשת במדע כבהזיה תחת מראית עין של נורמאליות שאין למעלה ממנה. ביקום הנאצי הכל היה תקין, עקבי, הגיוני, נקי, מסודר, רציונאלי. בשם המדע ובעזרת הטכנולוגיה את היפוך הנורמה המפחיד ביותר שאפשר להעלות על הדעת.

היא ממשיכה לבדוק את פרויד מול מתנגדיו ומראה לנו את רוחב השינויים שחלו בעקבות פרויד והצמצום שמציעים המתנגדים. כמובן שהיא בעד המשך חייה והתפתחות הטיפול הפסיכואנליטי.

אליזבת רודינסקו נלחמת בספר על חיי הפסיכואנליזה. אינני בטוח שטיפול פסיכולוגי רגיל נראה בעיניה שווה ערך. אין לי מה להגיד בעניין. אינני יודע כלום, לפחות לא מניסיון על פסיכואנליזה לכן אינני מסוגל לשפוט ולחוות דעה. אך אין ספק שזה ספר חשוב ומרחיב דעת בשל כל הנושאים שהיא נוגעת בהם. ניתוחיה החברתיים פילוסופיים כלכליים מרתקים. ובאשר לי כקורא שאינו אמון בתיאוריות גדולות. לא אכפת לי מי צודק. אך את הנפש הפרטית שלי לא ייקחו ממני גם אם יוכיחו לי שהיא איננה קימת. אני מכיר אותה, היא קיימת בשבילי.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן