אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אפלטון / קריטון


מותו של סוקרטס. ציור מאת ז'ק לואי דויד (1787)
מותו של סוקרטס. ציור מאת ז'ק לואי דויד (1787)

הדיאלוג השלישי ברצף הנושאי שקבע תרסימאכוס מאלכסנדריה הוא הדיאלוג קריטון. בעוד הדיאלוג הראשון, אותיפרון, היה דיאלוג טהור, הדיאלוג שלפנינו איננו דיאלוג טהור. חציו הוא סיפור שסוקרטס מספר לקריטון. בסיפור הוא מביא בפניו את הדיאלוג שיכול להתעורר בינו ובין החוקים של אתונה, אם הוא יעשה כעצתו של קריטון ויברח מהכלא. הדיאלוג השלישי הוא בחציו דיאלוג ובחציו פרוזה. השינוי הסגנוני לא אמור להפתיע, מאחר וכבר בדיאלוג השני אפלטון עובר לז'אנר אחר וכותב מונולוג, או ליתר דיוק: שלושה מונולוגים שהאמצעי ביניהם נקטע לזמן קצר בדיאלוג בין סוקרטס ואחד התובעים אותו, מליטוס. הבדל נוסף בין שלושת הדיאלוגים הראשונים מתבטא בנושא: בראשון מדברים על החסידות, השני מראה את המתינות והדיאלוג הנוכחי מדבר על ומראה את הצדק. בעוד סוקרטס וקריטון דנים בצדק, סוקרטס מראה לקריטון מהי התנהגות צודקת במעשה; אפלטון מצרף דיבור למעשה בדיאלוג הזה. ההבדל השלישי בין הדיאלוג עם קריטון לדיאלוגים האחרים הוא ההבדל בזמן התרחשותם: הדיאלוג עם אותיפרון התרחש בשעות היום ולפני משרדי המלך הארכון של אתונה. אותיפרון אמנם לא נמנה על תלמידי סוקרטס, אולם הוא מראה את האהדה שלו – ואף מביע אותה במלים – בכך שהוא מסכים לענות על השאלות של סוקרטס, גם אחרי שהאחרון מכעיס את אותיפרון במהלך השיחה.[1]

הדיאלוג הבא מתרחש בזמן לא מוגדר מבחינה דרמטית, אולם ברור שהמשפט של סוקרטס מתבצע לאור יום גם הוא ולעיני לפחות חמש מאות אתונאים. לעומתם, הדיאלוג עם קריטון מתרחש בלילה, לפני עלות השחר ובבדידות המוחלטת של תא הכלא. המשוחח עם סוקרטס הפעם הוא ידידו הקרוב, בן גילו ואחד מתלמידיו: קריטון.

בדיאלוג הראשון אותיפרון הוא זה שיוזם את השיחה עם סוקרטס, או לפחות הוא זה שפונה ראשון לסוקרטס. בדיאלוג הנוכחי קריטון אמנם הוא זה שבא אל סוקרטס לבקר אותו בתא הכלא שלו, אולם סוקרטס מתחיל לדבר ראשון. קריטון לא העז להוציא קול, אלא ישב בשקט בזמן שסוקרטס ישן, כי הוא לא רצה להעיר את סוקרטס למציאות הקשה שנפלה עליו. בפתיחת הדיאלוג קריטון מתפלא על השקט שבו סוקרטס מקבל עליו לא רק את עונש המוות שנגזר עליו, אלא אף את הציפיה מורטת העצבים לביצועו. סוקרטס מסביר לקריטון שאין זה יאה לזקנים להתמרמר על כך שהם קרובים למות. למעשה ההתנהגות של סוקרטס היא ההתנהגות הטבעית: זה באמת נראה מוזר לכל מי שחושב על כך, שדווקא האנשים שנמצאים קרוב אל המוות, זאת אומרת הזקנים, יתמרמרו על מותם המתקרב יותר מאלה שנמצאים רחוק מהמוות, זאת אומרת הצעירים. מי שלא חושב כך אכן מתפלא לנוכח ההתנהגות של סוקרטס. קריטון מראה בדיבורו לאן הוא נוטה: הוא מציין שרוב הזקנים – ואסור לשכוח שקריטון הוא בן דורו של סוקרטס – מתמרמרים על מותם כשהוא מתקרב. קריטון אוהד מאוד את דעות רוב האנשים, או לפחות את דעות רוב הזקנים.

קריטון נושא בשורה רעה לסוקרטס: הספינה החוזרת מדלוס נראתה לא רחוק מאתונה. להערכתו של קריטון, שנשענת אף היא על דברי אנשים אחרים, הספינה תגיע למחרת. החוק קובע שביום שלמחרת חזרת הספינה מתחדשות ההוצאות להורג מטעם המדינה.[2] הניחוש שסוקרטס מציע לגבי מועד הגעת הספינה נשען רק על מה שהוא יודע. הוא מנחש שהוא ימות יום אחד מאוחר יותר, זאת אומרת בעוד שלושה ימים. ההערכה הזאת נשענת על חלום מוזר שהיה לסוקרטס בדיוק לפני שהוא התעורר ובו אישה יפה לבושה לבן באה וציטטה לו שורה מהאיליאדה של הומרוס.[3] במקביל לכך, אפשר לתאר לעצמנו את ניטשה, למשל, חולם לפני מותו שאישה יפה לבושה לבן באה ומנבאת לו את יום מותו באמצעות שורה מפאוסט מאת גתה.

בין אם סוקרטס ימות לאחר יומיים ובין אם הוא ימות לאחר שלושה ימים, הידיעה אודות התקרבות הספינה מדלוס לאתונה לא הייתה הסיבה האמיתית לבואו של קריטון בלילה, אלא רק ההקדמה למעשה שהוא רוצה לעשות יחד עם סוקרטס. הוא מציע לסוקרטס לברוח מהכלא ומעונש המוות שנגזר עליו במשפט. כמו שבבסיס המעשה של אותיפרון עמדה הדעה אודות החסידות, כך בבסיס המעשה של קריטון, או המעשה שקריטון מציע לסוקרטס, עומדת הדעה אודות מה שראוי לסוקרטס לעשות, או נכון לעשות, או צודק לעשות במקרה הזה. את מקור הדעה הזאת קריטון בכבודו ובעצמו משייך להמונים, או לאנשים. הוא חושש מכך שהאנשים יגידו שהוא לא עשה את כל הדרוש מידיד כדי להציל את סוקרטס; האנשים לא יאמינו שהיה זה סוקרטס שלא רצה לברוח. קריטון מפחד יותר מדעותיהם של ההמונים מאשר מהמעשים שההמונים יכולים לעשות. סוקרטס שותף לדעתו וטוען שההמונים לא יכולים לעשות את הדבר הטוב ביותר ולא את הדבר הרע ביותר: לא להפוך אדם לנבון יותר ולא להפוך אדם לטיפש יותר. בכך הוא מבטל לחלוטין את הסכמתו עם הגדרת מליטוס: השניים הסכימו במהלך הדיאלוג הקצר שניהלו בזמן המשפט, שההמונים, או כל האזרחים, הם המחנכים של הצעירים. יכול מאוד להיות שההבנה הזאת היא שגרמה לסוקרטס לנסות ולחפש את בעל המקצוע שמחנך את הצעירים, את המחנך המקצוען. אולם מליטוס סרב להמשיך איתו בחיפוש זה והוא נאלץ לוותר עליו. סוקרטס מסרב, לעומת זאת, להצטרף לחששות של קריטון מפני מחשבות האנשים. הוא טוען שאולי יהיו אנשים רעים שיחשבו מחשבות רעות אודות ידידיו של סוקרטס, אולם הוא בטוח לחלוטין שהאנשים הטובים יחשבו שידידיו של סוקרטס פעלו כשורה. אפשר לנסות לנסח את מחשבות האנשים הטובים לגבי ידידיו של סוקרטס כך: ידידי סוקרטס לבטח באו אליו ומתוך דאגה לשלומו ולאריכות ימיו הציעו לו לצאת לגלות, כשהם מוכנים להקריב לשם כך כל סכום כסף דרוש ואפילו את בטחונם האישי. כי אם סוקרטס היה בורח, האנשים הראשונים שהיו נחשדים בעזרה לבריחה, ושהיו מובאים למשפטים בהאשמות הקשורות בכך היו אותם ידידים. קריטון שומע מסוקרטס שהוא אכן דואג לכספם ולבטחונם של ידידיו, כמו גם לדברים רבים אחרים, ומנסה לשכך את דאגותיו: לא נדרש סכום כסף גדול, יש רבים שמוכנים לתת את הכסף – ביניהם קבס וסימיאס מהעיר תבי – ויש לפחות מקום אחד אליו סוקרטס יכול לברוח ללא דאגה: תסאליה.

לאחר שהראה שלא נשקפת לגופו של סוקרטס – אם ישירות בדברו על הבטחון ואם בעקיפין בדברו על הכסף – שום סכנה, קריטון פונה לדבר על נפשו של סוקרטס באמצעות שלושה דברים חשובים בעיניו ששייכים לה: החיים, הילדים והמעשים. לגבי החיים, הוא טוען שסוקרטס מעדיף שהגרועים ביותר מבין אלה שחיי סוקרטס לא שייכים להם – האויבים של סוקרטס – מחליטים מתי לסיים אותם. לגבי הילדים קריטון טוען שסוקרטס מזניח את חינוכם ואף מזיק להם בכך שהוא הופך אותם ליתומים. לגבי המעשים הוא טוען שסוקרטס מתנער מכל מה שלמד ואמר ופונה לעשות את המעשה השגוי ביותר. עד כדי כך קריטון משוכנע שסוקרטס צריך לברוח, עד שלאחר הדברים האלה הוא כמעט ותופס בידו למשוך אותו אל מחוץ לכלא.[4]

סוקרטס מסכים מיד עם קריטון, אולי אפילו בגלל שהאחרון משתמש באלימות במידה מסויימת. הוא טוען שהם צריכים לעשות את המעשה שאכן ראוי לעשותו בנסיבות האלה, אך קודם לכן עליהם לבדוק מהו המעשה שראוי לעשותו. המעשה שראוי לעשות הוא כזה לכל הדעות, או לפחות לכל הדעות הנכונות. הרי מכל המעשים שיש באפשרותו של סוקרטס לעשות, צריך לסנן ולבטל את המעשים המגונים והרעים באמצעות המחשבה אודות מהו שראוי ונכון לעשות. אסור להם, סוקרטס טוען, לבחור ככלי הסינון את הדעות של אנשים כאלה או אחרים. סוקרטס אומר שהוא טען את זה כל חייו ושעכשיו הוא לא יכול לסטות ולהכניע את שכלו לרגשותיו. הוא מבקש מקריטון לעזור לו, מאחר וקריטון לא עומד בפני עונש מוות שנגזר עליו מאת המדינה. סוקרטס חושש מנסיבות החיים הקשות שיסיטו אותו לעשות את המעשה הלא נכון. אם יש דבר שיכול לגרום לו לטעות, אלו נסיבות החיים ולא דבר אחר.

סוקרטס שואל אילו דעות ושל אילו אנשים עליהם לקבל. השניים מגיעים מהר מאוד להסכמה שצריך לקבל את הדעות הנכונות ולדחות את הדעות השגויות. מטבע הדברים, הדעות הנכונות שייכות לאנשים שמדברים נכון, או לאנשים הנבונים והדעות השגויות שייכות לכסילים. השניים פונים עכשיו להגדרת התחום של הדעות הנכונות שבו עליהם להתרכז. ברור להם שאין להם שום צורך כרגע בדעות הנכונות לגבי פיתוח הגוף, כי הבריחה של סוקרטס מהכלא לא תפתח את גופו, אלא תשאיר את הדבר החשוב ביותר ששייך לנפש, לדעתו של קריטון בשלב הזה, את החיים. מטרת הבריחה של סוקרטס היא השארותו של סוקרטס בחיים. סוקרטס מביא את קריטון להבין שהחיים בנפש שהושחתה שוים אף פחות מחיים בגוף שהושחת ורק בנקודה זאת הוא קורא לו הטוב באנשים.

סוקרטס מדגיש את הנקודה הקודמת וטוען שלא רק לפני המוות שלו, אלא בכל מהלך חייו אדם צריך להעדיף את החיים הטובים על-פני החיים סתם כך. וגם המעשה שקריטון מנסה לכפות על סוקרטס שייך לתחום המשותף של הנאה, הצודק והטוב. כי המעשה שנכון לעשות אותו ברגע המסויים הזה, כאשר סוקרטס מחכה לביצוע עונש המוות, זאת אומרת המעשה היאה, הוא גם המעשה שטוב לעשות אותו בניגוד למעשה הרע – בדיוק כמו שהדעה הטובה מנוגדת לדעה הרעה. שני התארים האלה זהים בתחום המעשים יחד עם תואר נוסף והוא תואר הצדק: המעשה הנכון לעשות אותו הוא גם המעשה הצודק או המעשה שמן הצדק לעשות אותו. נאה, טוב וצודק מתאחדים ומגדירים את התחום שבתוכו צריכים סוקרטס וקריטון לבדוק מה על סוקרטס לעשות.

כמו קודם כך גם עכשיו: הסכמות נוספות שהשניים הגיעו אליהן במהלך השיחות שניהלו קודם לכן, כאשר סוקרטס היה חופשי ולא נתון לעונשה של אתונה, צריכות להמשיך להתקיים ולא להיזנח בגלל האסונות שבאים על בני אדם. מסתבר שאי פעם בעבר הסכימו קריטון וסוקרטס לכך שאין לעשות עוול אף פעם. למרות שאפלטון מודה בפירוש שהשניים ניהלו דיאלוגים לפני הדיאלוג הזה שאותו כתב, ולמרות שהדיאלוג הנוכחי נשען על הסכמות כבדות משקל בין השניים, הוא לא טרח לכתוב דיאלוגים אחרים שבהם סוקרטס מגיע להסכמות האלה עם קריטון. מסתבר שרוב האנשים מחזיקים בשני עקרונות שהם קוראים להם צודקים, אלא שלמעשה הם מתנגשים זה עם זה: מצד אחד, ברור שמן הצדק אסור לעשות עוול לאף אחד. אם אדם מחזיק בטענה שמותר לו לעשות עוול לאדם אחר, הוא משמיט מבלי לשים לב את הקרקע מתחת לתחושתו הבסיסית שלאחרים אסור לעשות לו עוול. מצד שני, אנשים טוענים שמותר להם לעשות עוול לאדם אחר שעשה להם עוול. יוצא מכך שהעקרון הראשון איננו קבוע, או איננו נכון, אלא יחסי לאדם מסויים בזמן מסויים. מעקרון של צדק הוא הופך להיות עקרון מנחה. אם בני אדם מוכנים שלא לעשות עוול רק לאלה שלא עושים עוול להם, הם הופכים לצודקים בדיוק כמו כל חבורת שודדים טיפוסית. השודדים בחבורה הרי לא פוגעים זה בזה, אלא מפנים את מעשי העוול הרעים שלהם כלפי חוץ. בינם לבין עצמם הם שומרים על עקרון הצדק הראשון. סוקרטס מודע לכך שמעטים מאוד יסכימו איתו בנקודה הזאת ושאין כמעט קרקע משותפת לדיון בין מי שלא רוצה לעשות עוול לאף אחד ובין מי שלא רוצה לעשות עוול רק לאלה שלא פוגעים בו. קריטון מצהיר – למרות שמעשיו ודבריו עד לתחילת הדיון הראו אחרת – שהוא שייך לקבוצה הראשונה.

נשארה רק שאלה אחת נוספת לבדוק: האם הבריחה מהכלא היא מעשה עוול או לא. השאלה הזאת היא בסך הכל חזרה על השאלה המרכזית הנגזרת מהדיאלוגאותיפרון. ההתנגשות בין החסידות כקשר בין הפרטים של המשפחה, או בין החסידות כציות לאלים המסויימים של הקבוצה המסויימת אליה אדם שייך לבין הצדק כציות לעקרונות המתעלמים משייכות קבוצתית כלשהי הובלעה בסופו של דבר בדיאלוג ההוא בגלל שהאדם שאיתו שוחח סוקרטס, זאת אומרת אותיפרון, פעל בשם עקרון הצדק. קריטון פועל בשם עקרון החסידות, אליה שייכת הידידות והדאגה שלא לעשות עוול לאלה שלא עשו לי עוול. בהתאם לכך סוקרטס שואל את קריטון האם צריך לקיים או להפר את הכללים שהוסכם עליהם בין הפרטים של קבוצה מסויימת. קריטון עונה ללא היסוס שיש לקיים כללים כאלה. סוקרטס פונה מנקודה זו ואילך עד סוף הדיאלוג להראות לקריטון מה נובע מההסכמות שהושגו ביניהם עד לנקודה זאת. סוקרטס מראה לקריטון שהמעשה אותו הוא מציע לעשות איננו צודק. סוקרטס בוחר להראות זאת לקריטון באמצעות הדגמה של השיחות שהוא מנהל עם הדיימוניון שלו. במהלך המשפט וגם אחריו סוקרטס התייחס מספר פעמים לדיימוניון ואפיין אותו בעיקר בכך שאותו דיימוניון מונע ממנו לעשות מעשים מסויימים. מההדגמה הנוכחית מתברר שהדיימוניון מנע ומונע ממנו לעשות מעשי עוול. השיחה שסוקרטס מציג בפני קריטון בחלק הפרוזאי של הדיאלוג מתנהלת בין החוקים של אתונה וכלל המדינה האתונאית לבין סוקרטס. אולם ברור שקול ההגיון הבריא עליו סוקרטס מדווח לקריטון איננו קולם של החוקים, מאחר ואלה לא מדברים ולא מסוגלים לעשות שום מעשה. החוקים כתובים בספרי החוקים ואינם מסוגלים לזוז לשום מקום; מי שקורא את החוקים לא שומע מהם שיחה חיה כפי שסוקרטס מדווח עליה, אלא הוראות בלשון משפטית יבשה ודקדקנית.

אין שום חוק כתוב המחייב אדם להישמע לחוקים אלה או אחרים של מדינה זאת או אחרת. למעשה, אין שום חוק כתוב המחייב אדם לקיים את החוקים של מדינתו. יש חוקים רבים הקובעים את העונש למי שלא מקיים את חוקי המדינה שבה הוא חי. בכל מדינה קיימים אלה שבסמכותם לבטל חוקים מסויימים ולקבוע חוקים אחרים וסמכות זו נתונה אך ורק בידם. מצב שבו אנשים מבטלים וקובעים חוקים כראות עיניהם, שלא במסגרת הסמכות שניתנה להם, שקול למצב של אובדן המדינה שבה זה קורה. מסגרת המדינה – כמו גם מסגרת המשפחה – היא זו שמאפשרת את קיום העקרון של אי פגיעה במי שלא עשה לי עוול, עקרון המוסכם, כאמור, על כל האנשים. חוקי המדינה מקיפים את כל תחומי החיים של האזרח מלפני לידתו, קרי חוקיות נישואיהם של הוריו ועד לאחרי מותו, קרי הסדרי הקבורה והירושה. אם נעשה לאזרח עוול בידי אזרח אחר, אין לו שום זכות לעשות עוול חזרה. מעשה כזה יעביר את המדינה למצב אנארכי. אדם כזה פונה לחוקי המדינה ולמוסדותיה ומבקש מהם את הגנתם; הוא מתחייב לקבל עליו את פסיקתם ואת גזר דינם. והנה לכל אדם – אפילו אם הוא חי במדינה בעלת שלטון יחיד, שלא לומר דבר אודות אדם החי במדינה דמוקרטית כסוקרטס – נתונה האפשרות לעזוב את המדינה שלו, במקרה וחוקיה אינם מוצאים חן בעיניו ולהגר למדינה המתוקנת יותר בעיניו. סוקרטס ציין במהלך השיחות שניהל בעבר מספר מדינות שבהם היו מספר חוקים עדיפים על-פני החוקים של אתונה. אבל הוא מעולם לא מצא את המדינות האלה ראויות למגורים יותר מאשר מולדתו. לא רק בדיבור, אלא אף למעשה סוקרטס הכפיף את עצמו לחוקי אתונה כעבד לאדוניו. האדם הנמלט מהחוק הוא פושע כפול: הוא פושע כנגד חוק מסויים והוא פושע כנגד החוק בלתי כתוב המהווה את עמוד השדרה הצודק של כל החוקים כולם, הכתובים ואלה שעוד ייכתבו – החוק הקובע שחייבים להישמע לחוק. סוקרטס יעשה עוול לא רק לקבוצה שקריטון לא רואה את עצמו שייך אליה כל-כך, זאת אומרת המדינה האתונאית,[5] אלא גם לעצמו, לבניו ולידידיו. הוא לא יועיל לאף אחד מהם בבריחתו מהכלא ומעונש המוות שנגזר עליו בבית המשפט.

יוצא שקריטון מציע לסוקרטס לעשות עוול לפי שני עקרונות הצדק המתנגשים ולשתי הקבוצות: אתונה וידידי סוקרטס. עקרון הצדק הראשון קובע שאין לפגוע באחרים והנה סוקרטס יפגע בחוק הכללי ביותר של החוקים, החוק שקובע שיש לקיים את החוקים. עקרון הצדק המשני קובע שמותר לפגוע רק במי שפוגע בי והנה סוקרטס יפגע במדינת אתונה שקבעה את עונשו ולא באותם אופורטוניסטים שהביאו אותו למשפט כדי להשיג את הרווח הפוליטי הקטן שלהם. סוקרטס יפגע בילדיו אם יברח: הם יאלצו לחיות חיי פליטים יחד איתו בשנים המועטות שנשארו לו לחיות. אם לעומת זאת הם ישארו באתונה, אמנם יהיו יתומים – מצב זה יבוא עליהם בכל מקרה במהרה, כי סוקרטס כבר זקן מאוד – אבל יזכו לחיות כאזרחים מלאים בעירם ובקרב ידידי אביהם. סוקרטס יפגע בידידיו בין אם בממון, בנפש או בגלות שתיגזר על חלקם. סוקרטס יפגע באתונאים כי הוא ילמד אותם במעשיו שעדיף לפגוע בחוקי המדינה שלהם ולהפר אותם מאשר לשמור עליהם ולפעול במסגרתם. סוקרטס יפגע בעצמו בצורות הבאות: אם ילך לערים הקרובות שלהן חוקים טובים כמו מגארה ותבי, יסתכלו עליו ובצדק כאויב החוקים. אסור לשכוח שגם בערים אלה יש חוקים. הוא אפילו יצדיק עוד יותר את דינם של שופטי אתונה. הוא לבטח לא יוכל לשוחח עם הצעירים כפי שעשה עד עתה ואלו הם החיים הטובים לדעתו. על בריחה לערים שלהן חוקים גרועים הוא אפילו לא רוצה לשמוע. בהשקט ובצנעה סוקרטס לא מדבר על בריחה לערים הרחוקות שלהן חוקים טובים כמו ספארטה וכרתים.

קריטון מסכים איתו שאכן זה המשתמע מהסכמותיהם לגבי עקרונות הצדק והחסידות והשניים פונים להמשיך חייהם כרגיל: קריטון לחיים שהוא מנהל באתונה וסוקרטס לחכות לביצוע גזר דין המוות כאשר זה יקרה.

לקריאה נוספת - אימגו:

אפלטון / אותיפרון מאת נחום שטיינברג

אפלטון / האפולוגיה מאת נחום שטיינברג

אפלטון / פידון (חלק ראשון) מאת נחום שטיינברג

התפיסה החושית ב"תאיטיטוס" של אפלטון מאת שרון בורנשטין

אפלטון / זמן ונצח

המשפט של סוקרטס

אפלטון במקום פרוזק מאת מתי שמואלוף

[1] כתבי אפלטון (תרגום: יוסף ג. ליבס, ירושלים: הוצאת שוקן, תשל"ה), כרך 1, עמ' 256-257 ועמ' 269-270.[2] כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 240 הערה 2.[3] כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 241 הערה 4. [4] כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 243. [5] כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 249.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נחום שטיינברג