אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

לאקאן חלק ב


התמונה של דן לחמן

לחלק הראשון של המאמר

לאחר שניסיתי לעשות הכרות עם כמה מהמונחים שטבע לאקאן אעבור לתורתו כפי שהיא מובאת בספרו של בואי. "זה שהאיווי מנוסח, בדיוק בשל כך אין הוא בר ניסוח" במשפט מצוטט זה מתחיל בואי את הספר ומרמז מתחילתו על הקושי. לאקאן הוא תיאורטיקן של התשוקות האנושיות המקיים בתוך עצמו עוינות מתמדת לשפתה של התיאוריה. הוא כמו אותו ג'ונגולייר בקרקס המעיף באוויר כדורים רבים כשהקהל המתוח מצפה שיתפזרו. בתחילת שנות השלושים כשהחל לכתוב התגבשה אצלו ההשקפה כי על שפתו התיאורטית להישמע כמו הלא מודע שעליו היא מדברת. שפה שהיא שרשרת, סליל חוטים, מארג של יסודות בוני מובן. היא שוכנת בזמן ומצויה בתהליך מתמיד.

השערורייה סביב כתבי פרויד בתחילת המאה העשרים התקיימה בשאלות מהסוג, איך הוא היה יכול לחשוב ש... איך הוא מעז להתכוון ל... סביב לאקאן התעוררו שאלות מן הנוסח, למה הוא מתכוון...האם הוא מתכוון למשהו בכלל..

הכתיבה הקשה מבקשת להיות בה בעת "דרך החוצה" משחררת ממבנה הלא מודע ו"דרך פנימה" לאותו מבנה עצמו. קוראים המכירים את משנתו של הגל יכולים לחוש בזרמים תת קרקעיים בהם לאקאן מסתמך משתמש ומתנגד לו. אחד המשפטים שלאקאן אומר "הפסיכואנליזה מתחילה במקום שהפילוסופיה מפסיקה לדבר ולתפקד" אך לא רק הגל. הוגים שונים, בלשנים, אנשי דת, אנתרופולוגים ולמעשה מי לא, כולם שימשו אבני בוחן, וויכוח או הסכמה, צמצום והרחבה של דבריהם. כותרות שלאקאן טבע כאבני דרך בתורתו והפכו לסיסמאות ולקיצור דרך לנושאים המרכזיים שלו הן:

הלא מודע מובנה כשפה

הלא מודע הוא השיח של האחר

מכתב תמיד מגיע ליעדו.

הנוחות המשחיתה מכול היא הנוחות האינטלקטואלית.

אין דבר כזה קשר מיני.

/

מלקולם בואי, " לאקאן". הוצאת דביר

פירושם יבוא בהמשך וימצא את מקומו בתוך התיאוריה. גם כשהם מובאים כראשי פרק או סיסמה הם כבר מרמזים ונותנים חרך להצצה אל תורתו. היה רגע של מפגש, בדפוס, בין לאקאן ופרויד. בשנת 1938 פרויד מפרסם את ספרו האחרון "סקירת הפסיכואנליזה". לאקאן מפרסם באותו זמן מאמר אנציקלופדי ארוך "המשפחה". פרויד בסוף ימיו ולאקאן כמתחיל מדגישים את המשפחה כשדה הכוחות הבסיסי בה נוצר המבנה הנפשי האנושי.

לאקאן מאפיין את " תסביך הגמילה" כמקום שמבחינת רצף הזמן מותירה בנפש עקבות של היחס הביולוגי אותו היא מפסיקה, משבר חיים ראשוני זה מועתק למשבר בעולם הפנימי. גם בעיני פרויד היה למשבר בגמילה ערך הוא יחס אותו להפסקת יחסי סיפוק בין אם לתינוק. לאקאן מאפיין את הגמילה במעבר מן הביולוגי אל המנטאלי שזה המפנה החשוב בעיניו.

לאקאן מסכים עם פרויד שהתייחס יותר לעמדה הביולוגית אך הוא נמצא בעמדה של הסכמה מתנגדת. לדעתו פרויד אמנם צדק, אך לא צדק מספיק או שלא צדק בדרך הנכונה. הוא לטובתו של פרויד ובה בעת נגדו. כל תוצרי המוח האנושי מסומנים כבר באותו המוות. נבילה, כישלון, התפרקות, התדרדרות ויציאת הנשמה. כל אלה מגרשם הביתי, משאלה ניתנת למילוי, אך לא כן האיווי. זה האחרון אינו יודע שובע והאובייקטים שלו נמצאים במנוסה מתמדת.

פרויד אמר שעל הפסיכואנליזה לשים לב אל מדעי הרוח הרחבים, שאם לא כן, היא לא תוכל לקלוט את התהודה התרבותית של דברי המטופל, מצד שני הלא מודע הפך את הפסיכואנליזה לאמנות פרשנית יחידה במינה. לדידו של לאקאן הפסיכואנליזה עוסקת בהבנת הדיבור האנושי, כאשר הבלשנות הרטוריקה והפואטיקה הם בעלות בריתה החיוניות.

אפשר לעקוב אחרי הרטוריקה של לאקאן בהתפתחותה בתחילת דרכו ציין את "שם האב" כסמל לאיסור גילוי עריות והוא זה ההופך את התשוקות למוסוות בתוך השפה. בשנות השישים זה כבר הפך להיות "שם האב" - כוח על מטפיזי, שאין לתארו עוד כפשוטו, אלא כמוצאה של השפה האנושית והתנאי הכול יכול לקיומה. דבר דומה קרה עם הלא מודע שבתחילה הצטייר כאזור מנטאלי או טריטוריה שיש לה מבנה אך הפך להיות בהמשך למבנה עצמו, נטול גבולות ובלתי ניתן לתיאור. עם התפתחותה של התיאוריה היא חוזרת ומשנה ובונה את עצמה מחדש.

המצאת האני

האני על פי לאקאן הוא השתקפותנו בעיני עצמנו ובעיני אחרים. מערכת של הזדהויות עם אנשים דעות ואמונות. לאקאן טוען כי בפסיכואנליזה, כשאנחנו מדברים, אין אנו יודעים מה אנחנו אומרים, מכיוון שהלא מודע משתתף בדיבור ולעתים הופך על פניה את כוונתנו המודעת.

לא סתם מוזכר התאריך 3 באוגוסט 1936 כרגע מפנה פסיכואנליטי. זה היום וזו השעה בה מציג לראשונה לאקאן את מאמרו "שלב המראה" בפני הכנס הפסיכואנליטי. הוא מציג תפיסה של עצמיות אנושית אשר עתידה להיות נושא לדיון שנים רבות. העניין עם לאקאן הוא שבתחילת דרכו הציג מבנים שאחר כך עסק בביטולם או לפחות שינה בהם רבות.

פרויד ייחס לאני כוחות ואחריות, שלא היה באני די כדי להוציאם אל הפועל. הוא טעה וטעותו יוצאת דופן בכך שברשותו הייתה תיאוריה, זו שבכוחה היה לתקן את עצמה. שלב המראה (stade du miroir) איננו רק תקופה stade)) בתולדותיו של היחיד אלא זירה ((stadium

בה ניטש מאבקו המתמיד של הסובייקט האנושי. לאקאן מאבחן רגע "ספקולרי" בגיל בין שישה לשמונה עשרה חודש כשהילד מתבונן במראה מזהה את דמותו ומנסח לעצמו "אני הוא זה", ו"זה אני". הילד שעדיין תלוי לחלוטין במבוגר מגלה במראה פרפראזה ראשונית מינימאלית של האני שלו. בעוד הילד יכול לצהול מול דמותו במראה קורה לו דבר נוסף. הוא מפתח רצון פרוורטי ונשבה ביחס שבין גופו הממשי לבין גופו המשתקף.

לפי לאקאן הילד בן ה18 חודש בערך עומד מול ראי ומזהה את עצמו לראשונה. נפתח פתח מפריד בין אני הרואה את עצמי, אני בראי המסתכל עלי מחוץ לראי. תמיד ישנה זווית הראיה. הרואה, מאיפה הוא רואה, מה זווית הראיה. מה הוא רואה באמת ומה נדמה לו שהוא רואה. דימוי הגוף ודימוי העצמי שישפיע על כל הפנטזיות הבאות נוצר לראשונה באמצעות ההשתקפות במראה. כפי שלאקאן אמר "מי שאני הוא כבר לא אני. אלא ייצוג שלי בראי. המסמן שלי מסתכל עלי איך אני נעלם לו. הילד שואל מי אני ומבין שהוא הדמות בראי המסתכל על עצמו. נולד הדימוי של אני חיצוני שמביט בי וחושב עלי."

בהמשך הראיה הלאקניאנית השפיעה על אמנות הצילום, על ראיית קולנוע. ועד לצילומי אופנה. מה רואה המביט בתמונה אחרת ממה שראה הצלם המצלם דרך העדשה. איך כל זה השפיע על ההעמדה של הדוגמנים לצילום. אמן מחונן, רו הרץ, כתב מוטו להדפס שעשה לפני ששמו של לאקאן הגיע לכאן, " אני בוהה בראי ורואה פרצוף ילד נעלם ודוהה" ובציור נראה ילד המסתכל בראי.

לאקאן מוסיף את המושג "ניכור" שמוצאו בפילוסופיה. התינוק הנבוך מן הראי, יוצא למסלול של בנית אני דלוזיונית, אך בניסוחיו (בצרפתית, בה הוא משנה מלים) הוא מקנה לאומללותו של התינוק הדרת כבוד פילוסופית. הוא הופך את ה (enfrmdung) של הגל ומרקס ל ( elienation). השימוש שעושה לאקאן במלה שונה מהניכור המרכסיסטי למשל " הניכור של היחיד מעמלו".

כל האנשים נולדים טרם זמנם ודרוש להם זמן לרכוש שליטה מוטורית. הבבואה שבמראה היא חזיון תעתועים של "האני" ויש לה תפקיד של הפעלת התפתחותו. היעוד המנכר של האני הוא כזה שהיחיד נמצא דרך קבע במצב מחלוקת עם עצמו. לאקאן מייחס חשיבות מרובה לשלב "הגוף המבותר" שבו התינוק תופס את עצמו בחלקים, ושלב המראה וניכורו הופכים לחלק מאיחוד מפחיד עד ליצירת אני גופני בטוח. לאקאן הגה חיבה למושג imago (אימגו) שהיה מוכר כבר בלקסיקון הפסיכולוגי אלא שלאקאן הרחיבו ומשנה את משמעותו ומייעד את האימגו כאובייקט פסיכולוגי עיקרי. באמצעות מונחים כאלה השיג כוח, בו שפת הביולוגיה הופכת בידיו למטפורה, הוא מתחרה בפיזיקה בתחום פשטות הסבריה.

פרויד מדבר בשלב זה על הזדהות. אם האני המוקדם בנוי רכיבים התהליך בו מתאפשרת עצמיות רציפה היא על ידי תהליך הזדהותי. גם פרויד מבדיל בין הזדהות ובין קשר אובייקט ליבידינאלי באמירה "האב הוא מה שהילד רוצה להיות" ואחר כך הוא מה שהילד רוצה ש"יהיה לו". מכאן כל תיאורית קנאת הפין של נשים וחרדת סירוס. בא לאקאן ומשנה את התפיסה הזו, הוא מקבל את ההזדהות כתהליך מוקדם וחשוב. לאקאן מתחיל לבחון את עולמו של הילד רק דרך דמות אחת - הוא עצמו. פרויד הבדיל בין שני מושגים "הזדהות" ו"נרקיסיזם". לאקאן מאחד אותם ומקשר אותם לאני הראשוני. הנרקיסיזם הראשוני הוא צו מבני שאין מנוס ממנו בפעולתן של כלל תשוקות האנוש.

בכתביו לאקאן הופך את המראה speculaire ל spectaculiaire והמראה הופכת גם לחזיון. בשלב המראה מופעל בתוך הסובייקט מנגנון הזדהות אשר מכאן ולאילך עתיד להשפיע על פעולת התפיסה החזותית שלו. הדימוי הספקולרי מהווה את הסף של העולם הנראה לעין.

השפה והלא מודע

מעצם העובדה שמדברים על דבר מה, הוא מתחיל להתקיים ברמה של השפה ונעלם ברמה של המציאות, של הדבר עצמו. הדבר במציאות לעולם לא יהיה דומה למה שדיברנו עליו. פרויד שאל היכן נעצרות המלים. זו הייתה לגביו שאלת מפתח. ומגיע להבחנה שבין "ייצוגי המלים" ל" ייצוגי הדברים". לאקאן מתחיל בקביעה לאנשי המקצוע הפסיכולוגים "הלא מודע זמין אך ורק באמצעות השפה" אם כל כמה שמנסים ליחס לו מערכת של אוסף דחפים נטולי מלים אסור להתפתות. הלא מודע הוא מילים.

בעוד זיגמונד פרויד מקים בתוך המודלים הנפשיים מחסומים נגד השפה ומאפשר לה פעלולים מילוליים ב"פשר החלומות", לאקאן עומד על דעתו "הלא מודע מובנה כשפה" וחיפוש אחר שפה תיאורטית ואחידה היא חסרת חשיבות. פרויד מתייחס לסימבולי כיחס קבוע, סמליו הם משמעויות שקפאו וזהות לכל בני האדם בכל התרבויות עד שבחלקן אין צורך לבחון אותם דרך מערך האסוציאציות של המטופל. לאקאן חושב שהסמלי הוא מערך מבני על אישי המשתמש במדיום הדיבור האינדיבידואלי, יוצר זרימה דו כיוונית מתמדת בין התשוקה הפנימית להיתרים חברתיים. לדוגמה הוא מביא את לוי שטראוס המזהה את השפה עם החוק החברתי.

הלא מודע איננו מקום מושבן של המשמעויות הלא מודע גם איננו מקומו של האינסטינקט. רבים פירשו כך את פרויד. אצל לאקאן המשמעות = סמלית ציורית ויחסית. אין לה משמעות קבועה, הסטרוקטורה יוצרת משמעות אבל איננה "המשמעות". אין משמעות אחידה לכולם, כל משמעות אינדיבידואלית, המלה תוחמת מסביב למשמעות. אפשר להביא דוגמה בת ימינו: אנחנו אומרים לעתים קרובות "אני מדבר באינטרנט. אני פוגש אנשים באינטרנט." המציאות התרחבה. משמעות המלים שונו. אני לא מדבר באינטרנט, אני כותב. אני לא פוגש, בדרך כלל, אני מכיר בכתב.

"כתב החרטומים של ההיסטריה, מפגני הפוביה, מבוכי הכפייה, קסמי האין אונות, תעלומות העכבה, נבואותיה של המועקה, דיני הענשה עצמית, הסוואות של הפרוורסיה, אלה הם הרכיבים ההרמטיים שקריאתנו פותרת, שהדיאלקטיקה שלנו נותנת להן מחילה עד לפתרון למסתורין ולחסד הדיבור"

מכאן הולך לאקאן אל תורתו הבלשנית של דה סוסיר יחבר אותה למשנתו של פרויד ויצא ממנה עם תורה חדשה משלו. כעת צריך לנסות להסביר סימולים שלאקאן מרבה להשתמש בהם כשהוא מדבר על שפה, מסומן ומסמן.

sעליון באות גדולה מתחתיה קו ומתחת לקו s באות קטנה:

מה שלקאן מסמן בקיצור הוא סימן שיש לקראו כ: מסמן מעל מסומן. המסמן בא לידי ביטוי באות גדולה המסומן נסוג לעמדה תחתית ומצטמצם. המסמן, מעבר להיותו מערכת סגורה הוא בעל כוח אקטיבי החולש על המסומן. "מסמן הוא זה, המייצג את הסובייקט עבור מסמן אחר" להיות אדם או התחושה "אני בעל אישיות" נובעת מן הצו המנציח את עצמו המניע את שרשרת המסמנים או כמו בדוגמה מעוררת צחוק שהביא לאקאן, התרנגולת היא דרכה של הביצה ליצר ביצה אחרת. הוא מתווכח עם האמרה של דקארט "אני חושב משמע אני קיים" ואומר " אני מדבר משמע אני קיים" אם לא היו לי מלים לא היו לי מחשבות. המלה קודמת לכל ונותנת את הביטוי לכל.

"אני חושב היכן שאינני, לכן אני קיים היכן שאינני חושב. אינני קיים כל אימת שאני מושא המשחק של מחשבתי. אני חושב שהנני שעה שאינני חושב שאני חושב"

זו נתינת הכוח בידי המסמן שלאקאן קובע את חשיבותו הבלעדית. המלה, כל החפץ ליצור מודלים של הלא מודע יהא עליו להיות קשוב לצלילי המבנה כל אימת שנשמעים קולות אנושיים. בין בכיו של ילד ובין שיחה רבת רכיבים של בוגר. המסמן הלאקניאני איננו מונח טכני רגיל אלא חודר אל תוך כל המונחים האחרים, נוסך בהם עצמה ומניע אותם בביצוע תפקידם. לאקאן קורא לדברים " חוק המסמן"

השפה קיימת בעולם שאנחנו באים אליו. היא קיימת מהרגע בו הבכי מביא אלינו "אחר" שיספק את צרכינו. הצעקה הופכת לקריאה ואחר כך לתביעה. האם, היא זאת המייצגת עבורנו לראשונה את "האחר הגדול" מונח מפתח בתורתו של לאקאן.

"איוויו של האדם מוצא את מובנו באיווי של האחר.... האחר הוא המקום שבו נוצר האני המדבר יחד עם זה השומע. מה שאומר האחד הוא כבר תשובה"

לאקאן מבטל למעשה את החיפוש אחר הראשוני, החיפוש אחרי האירועים המוקדמים המעצבים שבהם ניתן לעגן הסברים קליניים וסיבות מנטאליות. ההתייחסות אל המסמן, רק בה יש את הראשוניות.

כל מה שמדברים עליו, מתקיים ברמה של השפה ונעלם ברמה של המציאות, של מה שמדברים עליו. השפה הופכת לעיקר. השפה מוחקת את הדבר. המילה היא המוות של הדבר, מחיקת הדבר על ידי המילה קשור לממד החסר הסמלי, סוג של סירוס. כל מפגש בין אישי הוא צורך בהקסמת האחר. השפה משמשת להקסמה. השפה, המלים משמשות להסתרה ולא לגילוי אמיתי. התייחסותו לטקסט הכתוב ולהיעדרות וליש תורמת לקריאת ציור, גם בו מתנהל המגע בין האין ההקסמה ופתרון האיווי. הציור הוא שפה המדברת אלינו בדרכה שלה.

העולם איננו אוניברסאלי אלא עולם השיח. אין משמעות קבועה בתת הכרה, אין סמלים קבועים. המשפט, סיגר הוא רק סיגר מתאים להבחנתו של לאקאן. לא כל דבר ניצב הוא בהכרח סמל פאלי

סמלי, דמיוני, ממשי... ואמיתי

פרויד חילק את המבנה הנפשי לשלוש: סתמי id, אני ego, ואני עליון super ego. כשהאני העליון יכול להפוך לאלים והרסני בדחיפת האני למשאלת מוות. האני הודף את האני העליון על ידי הסבה למאניה. פרויד אמר שאם ה"אני העליון" דומה לאטילה ההוני אזי ה"אני" הוא מלך קונסטיטוציוני שבלי אישורו לא עובר שום חוק.

לאקאן שינה את השמות והמשמעויות וקרא להם סמלי דמיוני וממשי. אין במכלול האנושי כל הגבלה לגבי מרותם. הם זמינים לחקר התפקוד הנפשי הרגיל לא פחות מכפי שהם זמינים לטיפול בנוירוזה או פסיכוזה.

אצל לאקאן, הדמיוני הוא הסדר של ההשתקפות במראה, ההזדהות ויחסי הגומלין. זה אותו מימד בו רוצה היחיד. חותר לא רק לרצות את האחר אלא להמס את אחרותו על ידי שהוא נהפך לבן דמותו. הדמיוני הוא במה לניסיון נואש להיות ולהיוותר. "מה שהנו" אך צובר גם את כל המקרים של דומה ל... זהה ל... זהו מקום הולדתו של האני האידיאלי הנרקיסיסטי. הדמיוני יוצר גישור בין פעולות נפשיות המופנות פנימה לבין אלה המופנות החוצה. הוא קשור לאובייקטים של התפיסה ושל האובייקטים הפנימיים. " כל היחסים הדו צדדיים טבועים בחותם סגנונו של הדמיוני". הסמלי הוא מחוז השפה, הלא מודע, האחרות השומרת על שונותה. מבדיל מן הדמיון לאחר. "דבר אינו קיים אלא על יסוד משוער של נפקדות. דבר אינו קיים, אלא במידה שהוא אינו קיים" הסמלי והדמיוני הם צמד ניגודים ותלות הדדית.

הממשי איננו זהה " למציאות" הממשי הוא זה הנתון מחוץ לתהליך הסמלי, וניתן למצאו הן בעולם הנפשי והן בעולם החומרי. הממשי איננו מצפה לדבר מן הדיבור, הוא כאן, הצונאמי או ההוריקן הם הממשי, כאב גב הוא מהממשי.

הפסיכואנליזה איננה ולעולם גם לא תהיה אידיאליזם. לנפש יש כישורים אינטגרטיביים והמטפל יכול לשתף אתם פעולה אך אין ממלכת-שלום שבה מגיעים כל הרוחות והשדים אל המנוחה. האנליזה היא אויב האשליות. הסמלי הדמיוני והממשי מווסתים דרך קבע את לחציהם הפנימיים זה ביחס לזה. הסדר הדמיוני איננו זהה לתחום האשליה. מבני הדמיון היוצרים את הדמיוני הם בעלי עמידות גבוהה ובעלי השפעה בתוך הממשי. למרות שלסמלי עדיפות על פני הדמיוני הרי שהדמיוני הוא שמקנה למטפל תוכן.

לאקאן משתמש בכתיבתו בנושאים אלו במלים tuche' ו automaton הלקוחים ממשנתו של אריסטו, על פניו נראה שלאקאן הפך את משמעות הדברים אצל אריסטו. tuche' משמשת אותו לציון מפגש עם הממשי ואילו automaton כרשת מסמנים. הממשי עשוי להיות מוסבר כ"טבע" והמסמנים מרמזים על נוכחותו של סובייקט אנושי. המפגש עם הממשי יכול להיות אירוע מיטיב או ביש מזל הפוקד את הסובייקט אך אינו ניתן לצמצום לתוך המסמנים המגדירים אותו.

שם האב הנו סמל הסמכות המחוקקת והמענישה כאח. הוא מייצג, במסגרת הסמלי, את הדבר שעושה את הסמלי לאפשרי. את כל הסוכנויות שהטילו מגבלות קבע על איוויו של התינוק ואיימו בעונש – באמצעות סירוס - על הפרת חוקים. זהו סוכן החוק הראשוני המקנה לשרשרת המסמנים את ניידותה ואת קשרי הגומלין שלה. שם האב הוא "מטפורה אבהית" המתקיימת בסימבוליזציה, ועל כן נוסכת כוח בתהליך המטפורי הכולל. שם האב מותיר בהיעדרו חור ביקום הסמלי, תהליך המוביל לפסיכוזה.

הטיפול הפסיכואנליטי איננו מחפש את "האמת". הדבר החשוב הוא לומר מה נכלל בעולם האנושי, וכל הנכלל בו "אמת" אין לטעון שהסמלי אמיתי יותר מן הדמיוני או מן הממשי המתיימר לחפש אחר האמת עתיד לגלות כי הדמיוני הסמלי והממשי הנם שילוש לא מקודש ואפשר בקלות להחליף את שמם ל "הונאה, היעדרות, ובלתי אפשרי". החיפוש הוא אחרי העולם לא כפי שהוא בעיני המדען, המטפל, אלא העולם כפי שהוא היה הווה ויהיה עבור הסובייקט המדבר. האמת היא תולדה של תהליך הסמנה שלם. מה שהופך מצעד של מסמנים לאמיתיים זוהי פעולת התת מודע על השפה. במובן זה האמת מנוגדת לדייקנותם של מדעים מדויקים. האמת עשויה לא אמת, ההווה עשוי לא הווה, כזב ושקר אינם מהווים נוגדי אמת. לאקאן מביא את אראסמוס וספרו "בשבחי האיוולת" כמי שהיה ראשון והבין שעל ידי שינוי בן האדם למסמן אתה עשוי לשנות את מהלך ההיסטוריה. חשיבותה של הסאטירה שלו תמונה בעובדה שהוכיח בה שאפשר לישב מתחמי הסמנה שנחשבו כבלתי מתיישבים יחד. שפת האיוולת ושפת ההיגיון.

על האמת אומר לאקאן כבר אמרתי כל מה שניתן להגיד עליה. לא קיימת מטה-שפה ולעולם שום שפה לא תוכל לדבר את האמת על האמת, מאחר שהאמת מושתת על העובדה שהיא מדברת, וכי אין לה כל דרך אחרת להשיג זאת.

משמעותו של הפאלוס.

לאקאן אינו מקבל את הנחתו של פרויד בנוגע למיניות, הוא אינו עוסק בנטיות ובסיווג המין. הארוס של לאקאן אינו מוצא את ביטויו בתחושות פיזיות או מצבי תשוקה נפשיים ואף לא באזורים הטרוגניים. תורתו לא תעזור לסקסולוגים לגלות את אזורי הגוף הגורמים להנאה. בניגוד לפרויד הוא איננו רואה בליבידו את עקרון החיים עצמם. לגבי לאקאן קיים רק האיווי: איווי הוא הכוח המשוער, הבלתי ניתן לרוויה המתדלק את מנגנון הטרנספורמציה הנפשי. הגוף קיים, כמובן, כל איבריו, שאינם שווים זה לזה ולא כולם מיניים.

הממד הסמלי יכול להכיל סמלים בלבד, האיברים יכולים להיכלל בתוכו רק לאחר שעברו סימול. ומרגע זה הם כפופים לחוק כי שום מסמן אינו מתקיים כשלעצמו. הפאלוס של לאקאן איננו פין אלא סמל עתיק.

מעניין לראות שבימיו של פרויד כשכתב על שד, פה, פי הטבעת והנרתיק, בשפה שהייתה נימוסית בימיו, הפאלוס התקבל בהרמת גבה. כלומר הייתה תחושה של דבר מה שמתחת למלה. לאקאן אומר לכן, גם אם נסכים שהאיבר הזכרי הנו בעל יכולת מיוחדת ליצור מובן צריך להבחין בין הפין הממשי והפאלוס הסמלי. ניתן לומר כי מסמן זה נבחר, משום שהוא הבולט ביותר בממשי של ההזדווגות המינית, כשם שהוא סמלי ביותר במובנו המילולי. ניתן לומר כי בזכות תפיחתו זהו הדימוי של הזרימה החיונית בהפריה.

איבר הזכרות מכיל יותר מדי אי וודאויות. הוא יכול להיות קשוי או רופס. פריקתו עלולה להתרחש בטרם עת או בהשעיה ללא הגבלת זמן. הוא יכול להיות קצר, מלווה במשאלה שיהיה ארוך, או ארוך במשאלה שיהיה קצר. הוא אובייקט המכיל בתוכו פחד, גועל, הערצה קנאה ויכולת גיוון המבטלת אותו מלהיות הסמל. לאקאן מתעקש על פאלוס כדי לשמר ניטראליות. פרויד דיבר על הקשר המשולש בין הילד להוריו בגילים שבין שלוש לחמש. במרכזה של הדרמה מצוי איבר העונג עצמו ופנטזיית הענישה על ידי סירוס מילאה תפקיד מכריע במאמציו של הילד להבין לא רק את ההבדלים האנטומיים אלא גם את המגבלות המחמירות אשר הוטלו על חתירתו לסיפוק. פרויד יחס לחרדת הסירוס משמעות גדולה, בעוד אצל הבנים נסב על אירוע מעניש עתידי הרי אצל הבנות הדמיון התרחש כבר. הבנים והבנות משוכנעים שלשניהם היה פין והאימהות איבדו את מה שהיה שלהן.

הפאלוס הוא הבטחה למשמעות שהובטחה על ידי הגוף. עבור ילדים משני המינים הוא סמל, אשר מינו הזכרי הוא עניין שולי בלבד. בבוא הזמן מתגלה אצל הילדה הדגדגן, ואף הוא מקבל תפקיד כמסמן, אולם אין הוא יכול להיות מסמן ראשוני. האובססיה הפאלית סללה את הדרך, רק איבר אחד יכול לטמון בחובו משמעות.

מה שנעדר במציאות מתקיים בפנטזיה. הפאלוס הוא מה שנשים רוצות, ומעבר לדמיוניות המשאלה יש להן דרכים להשיגו על ידי הפנמת איבר הזכרות בגופן בשעת משגל ובעקיפין על ידי שהן יולדת תינוק. דהיינו פאלוס חלופי, הנע בתעלת הלידה בכיוון הפוך. תמונת העולם אם כך אינה לוקה בחסר. כך שלפות, לרחם לשדיים ולזרימה המחזורית אין, וגם לא צריך שתהיה כל נימה סמלית עצמאית.

במהלך המשא ומתן שבין הסובייקט הנדחף על ידי הצורך, לבין האחר, אשא עשוי לספק את הסיפוק או לא לספקו, מתרחש תמיד גם משהו אחר. מוצגות תביעות לאהבה. הסובייקט השסוע, הרדוף על ידי היעדר והחסר, נושא את עיניו אל האחר לא רק לצורך סיפוקם הפשוט של צרכיו, אלא גם כדי שזה יחלוק לו את הכבוד של הכן הבלתי מותנה. אילו היה מדובר בצורך בלבד, הרי שבמפגשים אלה די היה במכונת הנקה או בשירות אספקה ציבורי כדי לספק את האדם. אולם הפרדוקס המנוגד להיגיון שמצוי בכל היזקקות לאנשים היא בכך שהאחר, אליו מופנית הפניה, לעולם איננו בעמדה המאפשרת לו להיענות ללא תנאים. שכן אף הוא שסוע ורדוף, והכן שלו, המוכרז בקול רם, אינו יכול להיות אלא אולי או במידה מסוימת. מקורו של האיווי הוא באי שוויון שבין הצורך לבין התביעה לאהבה, ובפער החמור לא פחות בין התביעה עצמה לבין יכולתו של הנמען להיענות. האיווי הוא מה שמתגלה במרווח שאותו מפלחת הדרישה בצד הקרוב שלה עצמה, אם הסובייקט, תוך שהוא מבטא את שרשרת המסמנים. מעלה את הרוצה להיות יחד עם הפנייה לקבל השלמה מן האחר. האיווי, אף שתמיד הוא מתגלה באמצעות התביעה, הוא מכל מקום בחזקת מעבר לו.

אף שמוכרז שהאיווי הוא מונח המחפש אחר הגדרתו, הרי שבמהלכו של תהליך ההגדרה הוא מורחק באופן יסודי משדה הראיה. הוא איננו מצב, אלא מרחב מפוצל ומעוות מתקיימות בו הצורך והתביעה, אולם לא ניתן לתאם ביניהם. מרחב האיווי איננו רק נייד ובלתי ניתן למיפוי על ידי הסובייקט, זהו מקום הרה אסון לצמיתות. הפסיכואנליזה היא היד המאפשרת להמשיג אותו. האיווי, על אף היותו ניתן לעיצובים ושינויים רבים מספור, הוא בלתי ניתן לחלוקה או הכחדה. לאקאן מאמין שיש רק איווי אחד.

האיווי איננו התיאבון לסיפוק ואף לא התביעה לאהבה, זהו ההבדל הנובע מחיסורו של הראשון מן השני, דהיינו עצם התופעה של פיצולים. הוא מתגלה בעקיפין ובהבזקים בלבד, הוא לעולם ישנו ואי אפשר לעקפו או לסלקו. האיווי על אף היותו ניתן לעיצובים ושינויים רבים מאין ספור, הוא אחד ובלתי ניתן לחלוקה או הכחדה. לפי לאקאן, יש רק איווי אחד, כשם שלגבי פרויד יש רק ליבידו אחד.

לאקאן יוצא נגד פרויד ובהמשך גם נגד מלאני קליין שאת הבחנותיה על "השד- פאלוס" שהוא אובייקט זעמו הקניבאלי של התינוק היונק, הוא דוחה ואומר שהפאלוס הוא א-מיני. הוא איננו זכרי ואיננו נשי אלא הוא כלל אנושי ויש לו תפקיד שוויוני. לדידו של לאקאן כל הדיבור על המיניות הנשית "המסרסת הטורפנית" גורמת נזק חמור לדיון. דרוש מודל שיהפוך את שני אופני הפעולה למשותף ויאפשר לשאול ברצינות על התפקיד שמילא הדמיון הגברי ביצירת המושג מזוכיזם נשי או כל אפיון נשי מולד אחר.הפאלוס כסמל שאיננו שייך לזכרי או נשי מאפשר דיון מסוג חדש אך כשחושבים על זה עדיין נשארות שאלות פתוחות בהתייחסות קניין מול חסך, היעדרות מול נוכחות, הבטחה מול איום, וכל שאר הדימויים המתחלקים בין הנשי והזכרי. את ברית המלה הוא מכנה השחתה סמלית של הפין ולא קושר אתו לסירוס ממשי אך איום הסירוס נוסך בגברים אנרגיה והם מכירים רק את הנתיב הפאלי אל ההתענגות המינית, הרי שנשים, כשהן חוות עונג, שואבות כוח מבפנים, הן מתוכנתות להפיק את אושרן בעצמן. לאקאן מתרחק מן התיאוריה של נשים חשוכות פין המחפשות סיפוק חלופי. הנשים משהן משוחררות מן השעבוד לפאלוס הרי שהדבר אליו מייחלים הגברים מצוי כבר אצל הנשים. כל מה שהגברים חפצים להיות, הנשים כבר נמצאות שם.

לאקאן כשהוא כותב על נשים איננו משתמש ב "הה" הידיעה העושה את האישה לנשים. הוא מדבר תמיד על אישה כאחת. (הסמינר העשרים של לאקאן על האישה שאינה) התענגות, בלי לדעת עליה דבר היא במובן מסוים תכונה נשית, איך אין זה אומר כי מיניות של גברים שוללת מהם להגיע למצבים כאלה.

ללאקאן עצמו הזדהות גדולה עם הנשים והקוראים את כתביו לאורך השנים יכולים לחוש את הזדהותו הגדולה וכשהוא מדבר על אובדן שפיותן הוא רוצה להיות שותף לטירופן. אלוהים, עליו הוא מדבר בסמינר העשרים הוא האחד המצווה על ידי המיניות הגברית אולם הוא גם האחר, מכשול שאינו בר עקירה. מדוע זועמים על כך שאני ממקם את אלוהים כשלישי בעסק האהבה האנושית, הוא שואל. כל אחד מהשותפים ממלא את מקום הסובייקט עבור האחר. השפה לעולם תיצור מטען עודף של אחרות בלתי נמנעת ובלתי נשלטת, מעין צד שלישי הנוכח בכל. הייחודיות של ההתענגות הנשית היא לנצח שתי אלוהויות. מעולם לא הוטל מטען כה כבד על האורגזמה. התענגות זו שחווים אותה ואין יודעים על אודותיה דבר שמה אותנו על מסלול הקיום מחוץ (ex-sistence)

מרחבי התיאוריה הכללית של לאקאן

לאקאן נותן חשיבות רבה לנקודת המבט. בסמינר שלו הקדיש פרק לסיפורו של אדגר אלן פו, "המכתב הגנוב" כדי להמחיש את כוונתו. הסיפור ה"מכתב האבוד" בנוי מסיטואציה המופיעה בצורתה המקורית ובפעם השניה, בואריאציה עליה. בסיטואציה הראשונה המלכה בחדרה קוראת מכתב והמלך מפתיע אותה, היא אינה רוצה שהוא יראה את המכתב ולכן היא הופכת אותו על השולחן. עם המלך נמצא שר חורש רע המזהה את בהלת המלכה ומבין שהיא אינה מעוניינת שהמלך יראה אותו. השר רוצה לנצל את חולשתה ולכן מוציא מכתב מכיסו, מעיין בו, מניחו ליד המכתב של המלכה ולוקח את מכתבה של המלכה. המלכה אינה מוחה בגלל נוכחותו של המלך. המלכה מגייסת את משטרת פריז ההופכת את ביתו של השר ואינה מוצאת את המכתב. בא לעזרתה אוגוסט דופין, חוקר המשטרה המהולל, המבחין במכתב על האח (המקום הגלוי ביותר) בביתו של השר, שהוא מסמורטט, הוא משאיר את קופסת הטבק וחוזר ביום אחר ועורך אקט החלפה דומה, מחליף את המכתב בפיסת נייר מסמורטט אשר עליו ציטוט ספרותי, וכך מציל את כבוד המלכה. לכל אורך הסיפור הקורא אינו יודע את תוכנו של המכתב ואת כותבו.

הפרשנות של לאקאן הלכה אל כיוון המבט: המבט הראשון לא רואה כלום (המלך והמשטרה), המבט השני מזהה שהמבט הראשון לא ראה כלום (המלכה והשר), המבט השלישי שמזהה שהמכתב גלוי לעין כל (דופין). כלומר המלכה קוראת מכתב, היא רואה את המלך ונבהלת. המלך רואה את המלכה, אך לא את בהלתה ולא את המכתב. השר רואה את שניהם ומסיק את המסקנות החשובות לו וגונב את המכתב. המכתב המונח על השולחן נמצא לרגע בתוך מערך הראיה של כולם. מתייחס אליו רק מי שרואה משהו חשוב. המלכה, השר. המלכה רואה את השר גונב את המכתב אך לא יכולה להגיב במקום מפחד המלך. המלך מביט או מסתכל אך לא רואה כלום למרות שהוא נוכח מסתכל. אחר כך בביתו, השר שם את המכתב בביתו במקום גלוי לעין, שבו, הבלש המחפש את המכתב רואה מה שלא ראתה המשטרה בחיפושה. בהמשך יפתח לאקאן גם עמדה לגבי הנקודה העיוורת שיש לכל מסתכל רואה. ומרחיב על "הכתם" הלבן שבתוך כל יצירה אמנותית חשובה המסתיר מן הצופה אך הנותן משמעות באותו זמן. זאת שבגלל מבנים פנימיים הוא לא יכול לראות ואחרים כן רואים. וכמובן גם השלכות ארוטיות בשל ההתרחשות הראשונה המתקיימת בחדר השינה של המלכה ורומזת לתוכן ארוטי, אם כי לי מוכח בסיפור.

מסובך? זה מסתבך יותר. דרידה מתנגדו של לאקאן כתב מאמר ביקורת בו טען נגד פרשנותו של לאקאן והביא נגדה טיעונים שונים. חלקם חוסר ההתייחסות של לאקאן אל הרמה הספרותית. מאז הולך ותופח הוויכוח מסביב לפרשנות הסיפור הזה כסמל להבנת לאקאן ופירושו. דרידה אמר בעצם, מה שיש לנו עכשיו זה סיפור של פו, בקריאה של דרידה הקורא את לאקאן הקורא את אדגר אלן פו.

מונח אחר שלאקאן השתמש בו הוא "מכתב תמיד מגיע ליעדו" ואין הכוונה למכתב כתוב, אלא למערכת של סמלים המופנים מן האחר לאחר הקולט אותם מקבל אותם וגורם לתהליך פנימי הדוגמה המעניינת ביותר שאני יכול להביא לקוחה דווקא מספרו של ז'זיק על לאקאן והקולנוע.

"כאשר המכתב מגיע ליעדו הכתם שמקלקל את התמונה אינו מסולק או נמחה. להפך, אנו אנוסים להבין את העובדה ש"המסר" האמיתי, המכתב האמיתי ממתין לנו, הוא הכתם עצמו. אותו כתם אנמורפי המופיע באמנות ששדה הראיה מתמקד בו ודווקא הוא שמסתיר משהו נותן לצילום או לציור את משמעותו. דרידה התבדח על חשבונו של לאקאן ושאל האם לא יתכן שהמכתב ילך לאיבוד ולא יגיע. אלא שלאקאן טוען שהמסר המופנה לאחר תמיד יגיע. מי שזורק לים מכתב חתום בבקבוק, המסר מגיע ליעדו בין אם נמענו יקבל אותו או לא. האחר הגדול, הסדר הסימבולי מקבל את המכתב ברגע יציאתו. מכתב מגיע תמיד ליעדו חושף את עצם המנגנון אשר מביא לידי השתאות. למה אני? וכך הוא מניע את הגורל החבוי אשר מתווה את דרכי.

כל חובב טריוויה קולנועית מכיר את הסיפור על אינגריד ברגמן, אז כוכבת ענקית אחרי הסרט "קזבלנקה" הנוסעת לעשות באיטליה סרט עם רוסליני, מתאהבת בו נשארת באיטליה וזונחת את בעלה ובתה באמריקה והופכת להיות שם נרדף לחסרת מוסר והורסת משפחות. ז'יז'ק בספרו על הקולנוע מספר את הסיפור בהרחבה ומוסיף לו פרטים מעניינים ההופכים אותו לעניין פסיכולוגי עמוק. 'בשנת 1947 ראתה אינגריד ברגמן בניו יורק את שני סרטיו של רוברטו רוסליני האיטלקי אבי הקולנוע הניאו ריאליסטי של אחרי המלחמה."רומא עיר פרזות" ו"פאיזה" היא כל כך התרשמה עד שכתבה לו מכתב אישי והציעה לו להשתמש בה בסרטיו הבאים כדי להפוך אותו למוכר בקולנוע הבין לאומי. מסיבות שונות המכתב הלך לאיבוד. היא כתבה לסטודיו בו עבד, אלא שרוסליני הרגזן היה בניתוק מגע עם הסטודיו, חודשים עברו ומכתבה מגיע לידיו. הוא זקוק למזכירה שתתרגם לו, כי הוא אינו דובר אנגלית, הוא לא יודע מי היא. אם כי יתכן ששמע את שמה בלי לקשר אותו למישהי ספציפית. באיטליה לא ראו במשך שנות המלחמה קולנוע אמריקאי. כשנאמר לו שזו כוכבת גדולה הוא כותב לה מכתב מתחנף שבו הוא מצהיר שחלם לעשות אתה סרט, למרות שרגע קודם לא ידע כלל על קיומה. היא מגיעה, הם מתאהבים. הרומן שלהם הפך לרכילות בינלאומית. באמריקה היא הוכרזה כלא מוסרית ולא רצויה ולא חזרה לאמריקה כעשר שנים. ז'יז'ק מביא את הסיפור כפתיחה למאמר על האישה והגבר. אלא שדבר אחד ההופך את המקרי בכל המפגש בין שני האנשים הללו למוזר יותר הוא שלמרות שהוא לא שמע את שמה לדבריו, לפני המכתב, לפחות לא במודע, כבר ב1945 בסרט "רומא עיר פרזות" מופיעות שתי דמויות שליליות, אחת לסבית נאצית והשנייה מישהי מהגסטאפו. לאחת קראו אינגריד לשנייה ברגמן. האם ברגמן בניו יורק שמה לב לשמות הגיבורות? האם באופן תת הכרתי ברגמן מציעה את עצמה לאיש שהשתמש בשמה לתיאור דמויות שליליות ומציעה את עצמה לתיקון? מקריות מופלאה שהולידה בתת מודע נסתר בין שני האנשים הללו קשר בלתי יאמן. או כמו שמסביר ז'יז'ק:

"כניסתה בסערה למקומה הריאלי במרחב הסימבולי של רוסליני נחצב זה מכבר והמכתב שנכתב הגיע לתעודתו. והכוונה לא למכתב הממשי שכתבה לו, אלא למערכת הסימנים שהקרינו בלא מודע אחד לקראת השנייה "

צריך להבין שלאקאן, בהיותו מרחיב ומפתח את תורתו של פרויד, סוטה ממנה לדרכים אחרות ומונה בה לעתים טעויות היה בקונפליקט מתמיד עם האגודות הפרוידיאניות השמרניות ששמרו על כל מלה של פרויד כמלת קודש וראו בלאקאן, יותר מאשר באחרים, מורד ואויב. לאקאן ראה בהם חבורת שמרנים שקפאו על שמריהם ופוחדים להמשיך להבין ולגלות. ב1955 בהרצאתו בפני האגודה הפרוידיאנית בווינה פתח את הרצאתו במלים "אני- האמת- אדבר" והטיח בהם שאחריו לא יוכלו לטעות בדרכים לא סלולות, שתורתו שלו היא הדרך היחידה. בחרתי להביא ציטוטים ישירים של לאקאן ומעט, אולי מעט מדי הסברים של בואי על לאקאן. בואי מרחיב ומפרש ניסוחים מסובכים מדבר גם על אישיותו של לאקאן המבצבצת מבעד לכתביו ומרחיב לכיוונים אחרים. בהרבה מקומות בהם יש בספר הרחבה לנקודות מהן יצא לאקאן לתקן את פרויד עשיתי איגוף בכתיבתי. אני בטוח שאפשר להבין את האחד בלי הסימוכין על דברי השני. ניסיתי לנסח רק את העיקרים הכללים "הקו הישר" לכאורה, אם ישנו כזה בפסיכולוגיה. בלי להיכנס לפירושים מסובכים מדי של הניאורוזות הפסיכוזות והשיגעון למינו. ניסיתי לפחות להביא את לאקאן, כמו שהוא או נכון יותר, כמו שהוא מובא בספרים מהם שאבתי חומרים עליו.

כל זה איננו מסביר את לאקאן. את חשיבותו. גם לא את הדרך בה יצר משנה שהשפיעה כה רבות על שטחי חיים רבים שמעבר לפסיכיאטריה ולטיפול הפסיכולוגי. כל השיח הפוסט מודרניסטי מתחיל בנקודת המפגש של לאקאן עם הפילוסופיה שנגעה בסטרוקטורליזם ובדה קונסטרוקטואליזם. גם עם השיח הזה מוצה ונרגע חשיבותו לכל מה שהתרחש בשדה האמנות הכתיבה, הציור, הקולנוע המעשי ולתיאורטיקנים של האמנות משפיע על דרכי החשיבה שלנו הלאה..

עכשיו, אתם מכירים את השם לאקאן. אתם לא באמת יודעים על לאקאן. אתם אולי יודעים משהו על מה שאני הבנתי מלאקאן ומה שאני הבנתי, גם הוא כבר מכלי שלישי, ממתרגמים וכותבי מאמרי פרשנות. אי לכך קראתם פרשנות של הפרשנות על לאקאן ועדיין לא הסברתי איך הפך לחשוב כל כך. מה חשיבותו האמיתית, איך הפכה תיאוריה פסיכולוגית למשפיעה על זרמי מחשבה מתרחבים והולכים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן