אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אפלטון / האפולוגיה


הדיאלוג השני של אפלטון – שני לפי הרצף שקבע תרסילוס האלכסנדרוני – ממשיך, מבחינת זמן ההתרחשות שלו, את הדיאלוג הראשון, אותיפרון. הדיאלוג הראשון התרחש מיד לאחר שהוחלט על-ידי הרשויות האתונאיות להעמיד את סוקרטס למשפט, והדיאלוג השני מביא בפנינו את המשפט עצמו. אולם הדיאלוג לא מציג בפנינו את המשפט עצמו – חצי אחד של המשפט, נאומי התובעים, לא מופיע בו כלל – אלא את הנאומים של סוקרטס במהלך המשפט. קיים שוני מהותי בין דיאלוג זה לדיאלוג הקודם לו: אין זה דיאלוג כלל וכלל אלא מונולוג, או נאום, מלבד דיאלוג קצר ביותר בין סוקרטס למליטוס המופיע במרכז החיבור. הנאום הזה מופנה על-ידי סוקרטס לחמש מאות השופטים שנבחרו בגורל לשפוט בעניינו מבין האזרחים המלאים של אתונה. מונולוג שונה מדיאלוג בכך שהוא כולו נאמר על-ידי אדם אחד ונובע ממנו: אם יש בו מענה לשאלות, אלו הן שאלות שהדובר חושב עליהן ושהוא בוחר להעלות אותן בזמן שהוא רוצה – מה שקבל עם הזמן את השם שאלות רטוריות. זהו דיאלוג מיוחד מבחינה נוספת: הנמענים שלו הם אזרחי אתונה אליהם פונה סוקרטס מיד עם פתיחת דבריו. זהו הדיאלוג היחיד שמנהל סוקרטס עם אזרחי מולדתו באופן ישיר וכולל, והוא עושה זאת כשהוא כבר כבן שבעים שנה ועומד למות, כך או אחרת. השיחה היחידה שמנהל סוקרטס עם אנשי אתונה, עיר מולדתו אותה הוא מעולם לא עזב, נכפית עליו בתביעה משפטית.

שלושה נאומים מובאים בדיאלוג זה: הראשון, והארוך שבהם, הוא הנאום שסוקרטס נושא מיד לאחר נאומי התובעים. זהו הנאום שבו סוקרטס צריך לשכנע את השופטים שאין הוא אשם באותן האשמות שהפנו כלפיו התובעים. הנאום השני ניתן לאחר שנקבע שסוקרטס נמצא אשם ובו הוא אמור מציע את העונש הראוי לו לפי דעתו. את הנאום השלישי סוקרטס נושא לאחר שנגזר עליו עונש מוות: החלק הראשון הוא נבואה שסוקרטס משמיע באוזני מאשימיו והחלק השני נאמר רק לחלק המתון של אזרחי העיר, לא לכולם.

מיד בתחילת נאום ההגנה סוקרטס מספר על ההתרשמות שלו מנאום התביעה: הנואמים ממש גרמו לו לשכוח את עצמו. מכאן הוא מסיק שהם היו נואמים גדולים. המסקנה הזאת נובעת אצלו מדבריהם של הנואמים הקודמים עצמם: הם מזהירים את השופטים שסוקרטס יכול לרמות אותם ביכולות הרטוריות שלו. סוקרטס מוכן אף הוא לשאת נאום מרשים, אולם הוא מזהיר את השופטים מראש שהקריטריון שלו לגדולת הנואם שונה מזה של תובעיו. סוקרטס טוען שנאום גדול הוא נאום שכל דבריו הם אמת, לעומת התפישה המקובלת שרואה בנאום גדול נאום שמשפיע על שומעיו באמצעים הקישוטיים שלו, מבלי להתייחס כלל לתוכן הנאמר, האם אלה היו דברי אמת או שקר. הוא אף מסביר לשומעיו שיש לו בטחון מלא בצדקת דבריו, מה שהופך את הצורך להשתמש באמצעים רטוריים למיותר. מדוע סוקרטס היה חייב לזנוח את האמצעים הרטוריים? האם נאום של דברי אמת אכן משפיע על הקהל, עד כדי כך שהנואם אותו יכול בהשקט ובבטחה להתעלם מהאמצעים הרטוריים? האם אמירת אמת מצילה תמיד מעונש, או שלעתים עדיף לשקר כדי לשמר על החיים?

אם הנאום הטוב ביותר הוא נאום של דברי אמת, אז הנאום הרע ביותר הוא נאום של דברי שקר. הוספת האמצעים הרטוריים מאפשרת להפך את התמונה הדו ממדית הזאת למורכבת יותר: קיימים נאום אמת חסר קישוטים, נאום אמת בעל קישוטים, נאום שקר חסר קישוטים רטוריים ונאום שקר מקושט. הוא בוחר לדבר עם אזרחי אתונה באותה הצורה שבה הוא דבר איתם בשוק ועם אחדים מהם בשיחות שנשאו אופי פרטי יותר, כדוגמת השיחה שהייתה לו עם אותיפרון; הוא בוחר לנאום ללא אמצעים רטוריים, או ליתר דיוק ללא הכנה מראש.

סוקרטס מסיים את ההקדמה שלו לנאום ההגנה בטענה ששני בעלי מקצוע נבדקים לפי אמירת האמת: הנואם והשופט. נראה שסוקרטס הופך על פניו את תפקידו של השופט היפוך מגוחך. הרי ברור לכל, כולל חמש מאות השופטים מולם עומד סוקרטס, שתפקידו של השופט בדיוק הפוך: הוא אמור להקשיב לדוברים השונים ולהחליט מהי האמת. אפשר לומר שתפקידו של השופט הוא להוציא את האמת, לא להגיד אותה. התוצאה של הלהטוט המילולי הזה של סוקרטס היא הצבתו כשופט מעל לשופטים המאזינים לנאומו, מעין שופט של שופטים, וסביר להניח שהיו שופטים ששמו לב לתוצאה המגוחכת של הטיעון המגוחך ואולי אף נפגעו ממנה.כפי שסוקרטס רגיל לבדוק כל נושא שעולה לפניו בשיחותיו הפילוסופיות, כך הוא פונה עכשיו אל המקור שממנו נבעה האשמתו בידי השלושה. כאשר סוקרטס שומע מאותיפרון שהוא עושה מעשה חסוד בתביעתו את אביו באשמת רצח, הוא מניח שאותיפרון יודע מהי החסידות. המסקנה המתבקשת היא שידיעת החסידות היא המקור של אותיפרון לפעולה שלו. באותו האופן, סוקרטס מניח ששלושת מגישי התביעה יודעים את טבעו האמיתי של סוקרטס ושידיעה זאת היא המקור לתביעתם. לכן הוא קורא לאותו החינוך שספגו התובעים והשופטים – ואפשר לומר שגם אזרחי העיר אתונה כולה – הקטגוריה הראשונה, ואותם המחנכים הם הקטגורים הראשונים. הקטגוריה הזאת מפורטת על-ידי סוקרטס בפעם הראשונה כך: "הנה ישנו אחד סוקראטס, איש חכם, החושב על אשר בשמיים וחוקר את כל אשר מתחת-לאדמה, והופך את הטענה הנפסדת לניצחת."[1]מיד לאחר מכן סוקרטס מפרש את המסוכן באמת שבהאשמה זאת: מי ששומע אותה, חושב שהאדם המדובר לא מאמין באלים, למרות שחוסר האמונה לא נאמר מפורשות. אפשר לנסח מחדש את ההאשמה לאור הפירוש שסוקרטס נותן לה: מי שחושב על הכוכבים שבשמיים וחוקר אודות החומרים והחוקים שאחראים על התהליכים מתחת לאדמה, הופך את הטענה שהאלים קיימים למשהו שצריך להוכיח אותו, או למוטלת בספק. התנאים שבהם נאמרה ההאשמה הזאת מפריעים לסוקרטס ממספר בחינות. הבעיה הראשונה היא זאת: המאשימים אותו בחוסר אמונה באלים הם רבים והם עושים זאת במשך זמן רב. השניה: השופטים המבוגרים של סוקרטס שמעו את ההאשמה הזאת כשהם היו ילדים, או נערים, זאת אומרת בגיל שבו הם לא יכלו לשפוט האם היא נכונה או לא. בגילאים האלה לאדם יש נטייה לקבל אוטומטית את כל הנאמר לו, לפחות אם לאומרים יש מעמד מיוחד אצל הילדים המקשיבים להם. הבעיה השלישית היא זאת: סוקרטס הואשם בכל זה שלא בנוכחותו ולכן לא הייתה לו אפשרות לסתור את ההאשמות האלה, אפשרות שנמצאת בידו ברגע המשפט. ואומנם, יש לו אפשרות לקרוא לאחד מהמקטרגים האלה – כותב קומדיות מסוים – אולם הוא בוחר לא לעשות זאת. הבחירה הזאת, יותר מכל, מעמידה בספק את היכולת שלו לסתור את ההאשמות.[2]

סוקרטס עם אפלטון ותלמידים. מוזאיקה פומפיי.

לאחר ההקדמה להתגוננות שלו נגד ההאשמה הבסיסית או הראשונה, סוקרטס מנסח את ההאשמה הזאת באופן שונה במקצת: "סוקראטס עושה עוול ועוסק בתעלולים. בחקרו את שמתחת-לאדמה ובשמיים, בהפכו את הטענה הנפסדת לניצחת, ובלמדו אחרים לעשות כמותו."[3] סוקרטס משמיט את התוספת חכם מהגרסא הקודמת ומוסיף הפעם את העובדה שהוא מלמד אחרים לעשות כמוהו. בדיאלוג הקודם אותיפרון מעלה את האפשרות שהמניע העיקרי של אתונה כמכלול, זאת אומרת של האזרחים האתונאים להעמיד את סוקרטס לדין הוא היכולת הנבואית המיוחדת שלו, הוא הדימוניון האישי שסוקרטס מציג. סוקרטס מתנגד מיד להצעה של אותיפרון ואומר שהמניע העיקרי לא יכול להיות יכולת אישית בולטת, מאחר ואתונה כדמוקרטיה בעלת אמפריה מעודדת את כל בעלי היכולות המיוחדות ולא מפריע לה אחד סוקרטס שמדבר עם דימוניון כזה או אחר. מה שמפריע לאתונאים יותר מכל, טוען סוקרטס במעמד ההוא, זה העובדה שהוא מלמד את יכולתו המיוחדת לאחרים. זאת כנראה הסיבה שבגללה סוקרטס משמיט את החכם של הגרסא הראשונה של ההאשמה נגדו ומוסיף את התוספת החדשה. את הגרסא החדשה סוקרטס אפילו יכול לבסס על דבריו של אחר: כל האתונאים ראו בזמנו את הקומדיה של אריסטופנס שבה הוצגה הדמות סוקרטס שטענה שהיא הולכת באויר ושטויות נוספות. סוקרטס טוען כאן בפשטות שזוהי הגרסא העממית של ההאשמה נגדו – עממית, כנראה, מעצם טבעה של הקומדיה – ומעיד כנגדה כל אדם ששמע אותו אי פעם מדבר, אותו ולא את הדמות הנושאת את שמו. זהו אופי הסיפורים שהאנשים מספרים על סוקרטס.

יש עוד סיפור שאנשים מספרים על סוקרטס: הוא מחנך אנשים אחרים תמורת כסף. סוקרטס אומר שהחינוך הזה, זאת אומרת העברת הסגולה הטובה וההולמת אנשים בשני התחומים המוסרי והמדיני הוא אכן עניין נעלה. ולא רק סתם כך נעלה, אלא מסובך וקשה. עד כדי כך מסובך וקשה, שסוקרטס לא מעז לטעון על עצמו שהוא מסוגל לחנך בני אדם אחרים – בכסף או חינם – ולכן הוא אף לא מנסה. סוקרטס אומר שישנם אנשים אחרים שטוענים שהם יודעים ומכירים היטב את שני תחומי ההצטיינות האנושית הזאת. לא רק מכירים, אלא אף מסוגלים ללמד אחרים, צעירים בעיקר, ולהביא אותם להצטיין בתחומים ההם. יותר מכך: הם דורשים שישולם להם סכום כסף, גבוה או נמוך, על החינוך שהם מספקים, ועוד על-ידי נערים שיכולים ורשאים – כנראה על פי חוקי המדינה – להצטרף לאחד מאזרחי העיר שבה הם גדלים בחינם ולמען מטרה זאת עצמה. האנשים האלה נקראים סופיסטים וסוקרטס מציין ארבעה מהם בשמות: גורגיאס, פרודיקוס, היפיאס וההוגן ביותר מביניהם במחיר הגבוה שהוא דורש: אואנוס.[4] עם שלושה מהם סוקרטס מדבר במהלך שלושים וששת הדיאלוגים האפלטוניים שהגיעו לידינו, עם היפיאס, גורגיאס ופרודיקוס. אם-כן, סוקרטס איננו סופיסט.

סוקרטס כנראה מרגיש בנקודה זאת שהוא הדף בהצלחה את הטענות הנבזיות שהעלו נגדו המקטרגים הראשונים, שכן הוא פונה לספר מדוע לדעתו מספרים עליו את הסיפורים השקריים האלה. סוקרטס הוא בעל חכמה מסוימת, או מומחה בתחום ששונה מהותית מחכמתם של הסופיסטים. סוקרטס לא יודע את הסגולה הטובה ולא יודע כיצד להעביר אותה ואי הידיעה הזאת היא הידיעה המיוחדת לו. האל אפולו הוא זה שבסס את העובדה שאין אדם אחר יותר חכם מסוקרטס, אבל סוקרטס ידע את חוסר ידיעתו ללא עזרתו של שום אל. הידיעה של סוקרטס היא ידיעה אנושית. זוהי הסיבה לסיפורים השקריים שמעלילים עליו באתונה: סוקרטס לא האמין לטענתו של האל אפולו כאילו הוא האדם החכם ביותר והוא מצא את עצמו נאלץ לבדוק אותה. בחוסר זהירות ואולי אפילו מתוך שאננות רבה, סוקרטס מראה בדיבור ובמעשה שהוא איננו מאמין לאלים, או לפחות לאל אפולו. אבל את דבריו של אל זה באמצעות נביאתו בדלפי מקבלים לא רק באתונה, אלא אף בערים יווניות רבות אחרות. למעשה, סוקרטס לא כופר בכך שהוא איננו מאמין באלים, אלא מוסיף שמן למדורה וטוען שהוא איננו מאמין לאלים – בסופו של דבר, חוסר האמונה לאלים נגזר מחוסר האמונה באלים.

ההתדרדרות מכאן והלאה כמעט ובלתי נמנעת: סוקרטס נאלץ לחפש אנשים חכמים ממנו והוא עובר בעיר, פונה לאזרח ולזר ובודק בעיקר שלושה סוגים של אנשים: מדינאים, בעלי מקצוע ואמנים. הבדיקות האלה, למרות שהן מראות גם את סוקרטס כחסר ידיעה מקצועית כלשהי, מראות את האנשים הנבדקים על-ידו כבעלי יומרות לידיעה שאין להם. לעומתם, סוקרטס הוא חסר יומרות. שלושה סוגים אלה חברו יחדיו – בעלי המלאכה והמדינאים מיוצגים באותו אדם – כדי לתבוע את סוקרטס לדין באשמת כפירה באלים. המדינאים אמורים להיות חכמים בסגולה המדינית; המשוררים כותבים שירים המכילים דיונים ודוגמאות של שני סוגי הסגולות – גם המוסרית וגם המדינית; התמחותם של בעלי המלאכה בתחומם, עשיית הכסף והרווח – גורמת להם להתימר להבין גם בשני העניינים האלה, השונים כל-כך מתחום ידיעתם.

סוקרטס עבר ממדינאי למדינאי וגלה בחקירותיו לתדהמתו שאין בהם אחד שבאמת הוא מומחה בסגולה המדינית. ישנם כאלה, ובמיוחד המפורסמים שביניהם שטענו שהם מומחים גדולים ובכלל ככל שהפרסום האישי גדול יותר, כך האשליה העצמית אודות החכמה הייתה גדולה יותר. מולם סוקרטס ניסה להעמיד את חוסר ידיעתו. זאת אומרת, מול הדעה של המדינאים התייצבה בפעם הראשונה ידיעה יציבה ובטוחה. לא רק המדינאים החלו לשנוא את סוקרטס, אלא אף האנשים שעמדו איתם בזמן הדיון, אלה שנקראים היום המקורבים.

לאחר שסוקרטס התייאש למצוא בין המדינאים אדם הגון, הוא המשיך אל המשוררים ובחר במיוחד בשלושה סוגים מהם: כותבי טרגדיות, כותבי דיתירמבים[5] וכותבי שירים. סוקרטס לא מציין ברשימת הנבדקים את כותבי הקומדיות, ולכן אפשר להסיק שהוא לא בחן את חוכמתם של אלה. זאת יכולה להיות סיבה נוספת מדוע סוקרטס נמנע להזמין את כותב הקומדיות לדיאלוג בזמן המשפט; יש משהו מהותי בקומדיה שמונע מהיוצר הקומי לעמוד בפני חקירה פילוסופית. למבוכתו הרבה של סוקרטס, כמעט וכל אדם אחר, שעמד באותו רגע והקשיב לדיון, ידע יותר על הנושאים עליהם כתבו המשוררים מאשר המשוררים עצמם. הוא הסיק מכאן שהמשוררים מחברים את השירים שלהם בכוחו של כשרון מסוים והשראה אלוהית, לא מכוחה של חכמה אנושית כלשהי. יתרונו של סוקרטס עליהם הוא כיתרונו על-פני המדינאים: במקום, שבו למשוררים יש דעות שונות, לסוקרטס יש ידיעה מוצקה.

מעמדן של דעות בעלי המלאכה זהה למעמד דעות המשוררים; מקור הדעות של בעלי המלאכה שונה. בעוד אצל המשוררים זהו שילוב ייחודי בין כשרון טבעי והשראה אלוהית, אצל בעלי המלאכה זוהי ידיעה אמיתית בתחום מסוים, למשל עיבוד עורות או כתיבת נאומים, שמתלווה אליה כמעט תמיד הרווח האישי. סוקרטס מסכם ואומר שהוא העדיף את ידיעתו שלו, זאת אודות חוסר ידיעתו, על-פני הידיעה של בעלי המלאכה, בגלל שהאחרונה מביאה בסופו של דבר ליצירת דעות מוטעות בנושאים החשובים. ידיעתו של סוקרטס איננה ידיעה מקצועית כלשהי, היא אפילו איננה ידיעה בשאלה כיצד עושים רווח אישי. אפשר לומר שידיעתו של סוקרטס היא הידיעה כיצד נמנעים מיצירת דעות מוטעות בנושאים חשובים.

מעמדן של דעות בעלי המלאכה זהה למעמד דעות המשוררים; מקור הדעות של בעלי המלאכה שונה. בעוד אצל המשוררים זהו שילוב ייחודי בין כשרון טבעי והשראה אלוהית, אצל בעלי המלאכה זוהי ידיעה אמיתית בתחום מסוים, למשל עיבוד עורות או כתיבת נאומים, שמתלווה אליה כמעט תמיד הרווח האישי.

הנסיון להחליף את הדעה בידיעה, ובמיוחד את הדעה החיובית הלא נכונה בידיעה שלילית נכונה, מעורר שנאה וטינה בקרב החברה האתונאית. הידיעה הזאת גם יוצרת אשליות כאילו סוקרטס, היודע דברים מסוימים, יודע הכל ובמיוחד את הסגולה האנושית על שני מרכיביה. סוקרטס טוען שהאל מחזיק באותו היחס עצמו כלפי הידיעה האנושית כמו שסוקרטס מתיחס אליה ושזו היתה כוונתו בנבואה שנתן. סוקרטס השתרבב לשם רק כשם תואר ואף שלא בכוונה, כי אם בגלל שאלתו הפזיזה של חברו כירפון. ומכאן שסוקרטס, בנסיונותיו החוזרים ונשנים להחליף את דעות האנשים בידיעות, עובד את האל ומביא את עוניו להעיד שרק עבודת האל עומדת לנגד עיניו. סוקרטס אולי טען בפזיזות מקודם שאין הוא מאמין לאל או לדברי האל הנמסרים בנבואה באמצעות הפיתיה מדלפי, אולם עכשיו מתברר, ושוב במלים ובמעשים, שסוקרטס מאמין באל. אולי הוא מתכוון לאפולו ואליו בלבד, אלא שעבודת האל על-פי סוקרטס מוזרה במקצת: זו היא בעצם הבדיקה של הנבואות שנותן האל לבני האדם. סוקרטס מעמיד כאן את עצמו בקוטב הנגדי לחלוטין לנביא ולעבודתו: בעוד הנביא מביא את דברי האל כמו שהם לבני האדם ודורש מהם לעשות ולשמוע, סוקרטס מביא את דברי האל למבחן השכל האנושי.

רצה הגורל ואת סוקרטס מלווים צעירים שיש בידם זמן פנוי בשפע, זאת אומרת בני העשירים שלא צריכים לדאוג לפרנסתם. בשאר הזמן, כשהם לא איתו, הם הולכים ומחקים את חקירותיו. בכך לא רק שמספר האנשים שמוצאים את עצמם כועסים על הנסיונות האלה גדל, אלא שאותם אנשים שנמצאים מחזיקים בדעות מופרכות מאשימים את סוקרטס ואומרים שהוא מלמד את הצעירים לעשות כמותו. הם אומרים ש"סוקראטס, רשע מאין כמוהו, ומקלקל את הצעירים;"[6] אותם אנשים מבלבלים באשר למהות החכמה שהוא מלמד: אין הוא מלמד אסטרונומיה ופיזיקה, אי אמונה באלים ורטוריקה; לבטח אין הוא עושה זאת תמורת כסף. הוא מלמד לחשוף את היומרנות ולקרוע את המסכות מעל לדעות הנפסדות שבני האדם מחזיקים בהן. האמת הזאת מעוררת, כאמור, שנאה וטינה ואין ספק שזאת טעות מצידו של המתגונן לחשוף אותה בבהירות כזאת במשפט שמנהלת נגדו החברה בה הוא חי. זאת אומרת, בתנאי שהמתגונן רוצה להמשיך ולחיות חיים ארוכים אחרי המשפט. סוקרטס מרגיש שהוא התגונן די הצורך בפני ההאשמה הבסיסית נגדו, למרות שהכשלון שלו ברור כשמש. לכל היותר הוא הצליח להבדיל בינו ובין שתי קבוצות עיקריות של הטוענים לחכמה: פילוסופי הטבע והסופיסטים. הוא פונה להתגונן נגד ההאשמה השניה.

החלק הזה פותח את המקום היחיד בכל הדיאלוג המוזר הזה מאת אפלטון, שבו סוקרטס נואם בפני אזרחי העיר אתונה, שמכיל דיאלוג בין סוקרטס לאדם אחר. אדם זה הוא מליטוס, שבדיוק לפני כן תואר על-ידי סוקרטס כמיצג את המשוררים בתביעה נגדו. הוא לא מציין לאיזה מבין שלושת סוגי המשוררים שסוקרטס בדק שייך מליטוס. כהקדמה לדיאלוג בין סוקרטס למליטוס, מובאת ההאשמה שבגינה נשפט סוקרטס: "סוקראטס עושה עוול, באשר הוא מקלקל את הצעירים ואיננו מאמין באלים שבהם מאמינה המדינה, אלא במעשים דימוניים שונים וחדשים."[7]

סוקרטס רואה במליטוס את ראש התובעים נגדו ולכן מזמין אותו לשיחה אודות התביעה שהאחרון הגיש נגדו. השאלה הראשונה שעליה מתמודדים סוקרטס ומליטוס נוגעת להשחתת הנוער. כפי שסוקרטס הניח שהידיעה של אותיפרון לגבי החסידות היא זאת שהנחתה אותו לכנות את מעשהו, תביעת אביו, מעשה חסוד, כך סוקרטס מניח שהידיעה שיש למליטוס לגבי קלקול הנוער היא זאת שמניעה את תביעתו. הוא פונה, אם-כן, אל הפן השני, המנוגד, של ידיעה זאת, הפן החיובי של ידיעת מה שמשפר את הנוער. הידיעה מתבררת כבעלת שני פנים תמיד: הפן החיובי מצביע על השלילי והפן השלילי מצביע על החיובי; אם אדם טוען שיודע הוא מה יפה בעיני קבוצת אנשים מסוימת, הוא בהכרח טוען שהוא יודע מה מכוער בעיני אותם אנשים. כמו שהדיאלוג אותיפרון מדגים את השיחה הסוקרטית לגבי שאלת החסידות, כך הדיאלוג הקצר שלפנינו, זה שנמצא בתוך נאום ההגנה של סוקרטס במשפטו, מדגים בפנינו את אותה עבודת האל, שסוקרטס דבר עליה קודם לכן. מה שנאמר אז במלים, מתבצע עכשיו הלכה למעשה מול עיני השופטים: סוקרטס שואל מי משפר, זאת אומרת מחנך לטובה את הצעירים. מליטוס עונה לו שאלו הם החוקים. סוקרטס לא מתנגד לתשובה, אלא טוען בפשטות שזאת לא הייתה שאלתו. הוא לא שאל מה משפר את הצעירים, אלא מי. ואכן, החוקים משפרים את הצעירים אך ורק אם אותם צעירים – וכמובן, המחנכים שלהם – שומרים עליהם. חוקים גרידא לא עושים שום דבר – הם לא בעלי חיים. רק בעלי חיים, זאת אומרת הגופים שיש להם יכולת להזיז את עצמם ממקום למקום יכולים לעשות מעשים במובן האמיתי של המלה מעשה ולא כמטפורה. אפשר להדגים זאת ביתר פרוט: חוקים נועדו לשפר את כל בני האדם, לא רק את הצעירים שבהם. חוק כזה, למשל, הוא החוק הפשוט וההגיוני האוסר על גנבה. קיומו של החוק הזה לא מבטיח חברה משופרת, או מתוקנת, אם האנשים המרכיבים את אותה חברה לא מקיימים אותו. מליטוס עונה בצורה הנכונה שכולם הם המחנכים, זאת אומרת כל אזרחי העיר אתונה הם המחנכים של צעירי אתונה, אזרחיה לעתיד. הוא שוכח להוסיף את הפרט המדויק יותר שרק אלה מאזרחי העיר המקיימים את החוק משפרים את הצעירים; מליטוס נוהג כאן כדמגוג: הוא מחניף להמונים שבאו לצפות במשפט, ויותר לאותם חמש מאות אזרחים היושבים כשופטים.

סוקרטס פונה עכשיו לצד המקצועי של החינוך. נכון, הצעירים סופגים את השפעתם רוב הזמן מהאנשים הסובבים אותם, זאת אומרת מאזרחי המדינה שבה הם גדלים, אולם יש אנשים שהשפעתם החינוכית על הצעירים אינטנסיבית יותר. אלו הם המחנכים המקצועיים – חינוך הוא מקצוע. החינוך המקצועי דורש ידע מקצועי, או בלשונו של סוקרטס חכמה מיוחדת. חכמה זאת לא נתונה לכולם, לכל אזרחי העיר המחנכים את הצעירים פשוט באמצעות החיים המשותפים שלהם באותה יחידה פוליטית, אלא לבודדים. מליטוס התעלם מהפן המקצועי של החינוך מהסיבה הבאה: בפתיחת הדיאלוג סוקרטס מדרבן את מליטוס לענות לו באמצעות הטענה שאם מליטוס טוען עליו שהוא משחית את הנוער, אז אותו מליטוס הקדיש יותר ממחשבה לשאלה מי משפר את הנוער. אבל לחינוך יש פן ציבורי ופן פרטי, מקצועי. מליטוס יאבד את כל היתרונות שנתנה לו ההתחנפות הדמגוגית שלו ואת כל היומרה שלו לידיעת החינוך, אם הוא ימשיך לענות לשאלות של סוקרטס. לכן הוא שותק; הוא נאלץ אף לבלוע בשתיקה את ההערה הנכונה של סוקרטס שהוא לא הקדיש מעולם ולו מחשבה אחת לשאלת החינוך של הנוער.

ההדגמה עד כאן מראה את אופי הפילוסופיה: הטענה שמליטוס מעולם לא הקדיש מחשבה לשאלת החינוך לא טוענת שמליטוס לא מחזיק בשום דעה לגבי מהות החינוך. כאשר סוקרטס שואל אותו לגבי החינוך, מליטוס לא מסתכל עליו בעיני עגל מבלי לדעת בכלל על מה סוקרטס מדבר. הוא יודע טוב מאוד. סוקרטס פונה לבדוק, יחד עם מליטוס, מה לדעתו של מליטוס הוא חינוך ומה אכן אפשר לדעת על החינוך. הוא קורע מעל לפני הדעות של מליטוס את המסכה כדי לגלות מתחתיה את הידיעה. מה שמתגלה מתמצה בשתיקה של מליטוס: מליטוס לא יודע כלום אודות החינוך. הוא מחזיק בסך הכל בשק מלא דעות; הוא מעולם לא שאל את עצמו לגבי אותן דעות אודות החינוך שום שאלה. סוקרטס מכיר את שני פניו של החינוך, זה הציבורי וזה הפרטי. הוא יודע לזהות מהו החינוך הציבורי, זה שמעבירים אזרחי העיר כולם – ובראשם המנהיגים, או ליתר דיוק מנהיגי דעת הקהל – לצעירים ומהו החינוך הפרטי, זה שמעביר המחנך. המחנך חייב שיהיה לו ידע מקצועי, בדיוק כמו לסייס.

סוקרטס פונה לדון בשאלה הבאה: האם יש אדם שרוצה שיהיה לו רע. הדיון הקצר מגיע מהר מאוד למסקנה שאין אדם כזה; אף אחד לא רוצה שיהיה לו רע. אפשר להוסיף ולומר שפחות מכולם ירצה זאת האדם החכם, זה שיודע שהרעים פוגעים בשכנים שלהם, זאת אומרת בשאר אזרחי העיר החיים איתם באותה יחידה פוליטית, מפעם לפעם. זאת הסיבה לכך שסוקרטס לא מבין כיצד יכול לטעון מישהו שהוא גורם במודע לצעירי עירו להיות רעים, שהוא משחית את הנוער. ואם הוא משחית את הנוער בטעות, מליטוס היה צריך להעמיד אותו על טעותו וללמד אותו ולא להעמיד אותו לדין ולהעניש אותו. השאלה השניה, האם יש אדם שרוצה שיהיה לו רע, קשורה קשר הדוק לשאלה הראשונה אודות החינוך. אין כזה דבר, אדם לא מחונך. כאשר אנו אומרים על אדם מסוים שהוא חסר חינוך, אנחנו מתכוונים בסך הכל לומר שהוא קבל חינוך רע, לא טוב. אנחנו אומרים עליו שהוא לא מחונך בחינוך הטוב. אדם רע פוגע בסופו של דבר, אם לא בתחילתו, באנשים הקרובים אליו, וקודם כל במחנך שלו. כשלונו של החינוך, זאת אומרת החינוך המגדל אנשים רעים – ואין זה משנה כרגע על איזה חינוך אנחנו מדברים: החינוך הציבורי בו כל האזרחים מחנכים את הצעירים או החינוך הפרטי בו אזרח אחד מחנך צעיר אחד או מספר צעירים – מביא למציאותם של אזרחים רעים בעיר. סוקרטס מכיר טוב מאוד את התוצאה הזאת, ומכאן אפשר להסיק שהוא מכיר טוב מאוד את הפן החיובי של החינוך.

המסקנה המתבקשת שסוקרטס מביע בקול היא שמליטוס מעולם לא שקד על חינוך הצעירים לא הרבה ולא מעט. סוקרטס ממשיך להתגונן מול ההאשמה: הסעיף לגבי חוסר אמונתו באלים מתיחס לאלים מסוימים מאוד, לאלי המדינה. סוקרטס מבקש ממליטוס לבאר לו את האשמתו ושואל האם האחרון טוען שסוקרטס לא מאמין באף אל. מליטוס עונה בחיוב ואפילו מביא לחיזוק את טענתו של סוקרטס בדבר היותם של השמש והירח גופים שמימיים, האחד עשוי סלע והשני עשוי אדמה. סוקרטס לועג למליטוס ואומר שהוא מקטרג בהזדמנות זו על אחד מפילוסופי הטבע, אנכסגורס. הוא ממשיך ואומר שאת הספרים של אנכסגורס יכול לקנות כל אחד במחיר מצחיק ואין צורך לשום צעיר לקחת את סוקרטס להיות לו מורה באסטרונומיה. אבל מליטוס לא מאשים את סוקרטס בלימוד הצעירים שלא להאמין שהשמש והירח הם אלים, אלא בחוסר אמונתו בכך שהם אלים. וסוקרטס לא הודף את ההאשמה הזאת, מאחר והוא נתון תחת שבועתו הקדושה והבטחתו לומר רק את האמת. סוקרטס, כפי שהוא עולה מכל שלושים וששת הדיאלוגים של אפלטון מעולם לא לימד פיזיקה ואסטרונומיה, אולם אין זה אומר שהוא לא קבל על עצמו את מסקנותיהן, שלא לומר חלק מהנחות היסוד שלהן. אחת מהנחות היסוד האלה אומרת שהשמש והירח הם גופים שמימיים והאלים, כידוע, חסרי גוף. השמש והירח כגופים נעים בשמים מכוחם של חוקים חיצוניים להם הם כפופים; השמש והירח כאלים אינם הם כפופים לשום חוק. סוקרטס ממשיך וטוען את הטענה הלוגית הבאה: מליטוס מאשים אותו שהוא מאמין במעשים דימוניים חדשים ומשונים. מליטוס מסכים איתו שהדימונים החדשים של סוקרטס הם כדימונים הישנים של האמונה היוונית, זאת אומרת יצירי אלים וחצאי אלים. מעשי הדימונים מספקים לסוקרטס את הבסיס להוציא ממליטוס הסכמה לכך שהוא לפחות מאמין בקיומם של הדימונים. ואם הדימונים שסוקרטס מאמין בהם הם ילידי אלים, כיצד יכול מליטוס לבוא ולטעון שסוקרטס לא מאמין באלים כלל?

סוקרטס מצליח בקלות יחסית להדוף את האשמתו בדבר קלקול הצעירים האתונאים וכמעט באותה הקלות להסיח את האשמתו בדבר אמונה באלים חדשים, אלים בהם המדינה אינה מאמינה. הוא צודק כשהוא טוען שאין לו שום צורך להרחיב את התגוננותו מעבר לכך. נראה שמגמת הצמצום שולטת בדת החדשה שסוקרטס מביא, צמצום לעומת הפנתיאון הנרחב של האתונאים: במקום אלים הוא מצהיר שהוא מאמין באל ובמקום דימונים רבים וגיבורים – שהם אלים למחצה – אחרים, הוא מדבר תמיד על דימוניון אחד. מדוע דווקא ברגע נצחונו סוקרטס נדחף שוב להרחיב את הדיבור על עניינים אחרים? הרי אם היה משתתק ברגע הזה ונותן להצבעה להתקים, קיים סיכוי רב שהוא היה יוצא זכאי. כמו קודם, עת התגונן בפני האשמתו הבסיסית, זו שהוא קרא לה הראשונה, כאשר סוקרטס העדיף להבדיל בין עצמו לסופיסטים, כך גם עכשיו: חשוב לו יותר, במיוחד בגילו המתקדם, להדגיש על סף מותו את השוני העצום שעומד בינו ובין הסופיסטים ולכן הוא מעדיף לדבר על השוני הזה מאשר להתגונן ברצינות נגד האשמתו הראשונה. לאחר שהלך לפי החוק והתגונן כמיטב יכולתו נגד ההאשמה השניה, סוקרטס פונה להראות שני דברים: אין הוא משחית את הצעירים ואין הוא מאמין באלים ודימונים חדשים ומשונים.

החינוך יכול להעשות בשתי דרכים: באמצעות הדיבור, זאת אומרת בהסברים, סיפורים ותוכחות ובאמצעות מעשים. ברור לכל שהמעשים חשובים לעין ערוך יותר מהדיבורים. עד כדי כך, שמספיק שהמחנך יעבור פעם אחת על החוק לפיו הוא מנסה לחנך את הצעיר, כדי שהאחרון יאבד את כל חינוכו ולא יעזרו לאחר מכן לא הסברים ולא תרוצים. למשל, כוחם של כל ההסברים והסיפורים אודות החוק האוסר גנבה אינו עומד בפני פעם אחת שבה מצליח גנב להתחמק מעונש לעיני צעירי מדינה האוסרת על גנבה בחוקיה. במיוחד אם אותו גנב נמנה על מעצבי דעת הקהל. רבים מאזרחי אתונה הקשיבו לדברי סוקרטס בשוק[8] יחד עם הצעירים שנלווים אליו. סוקרטס פונה להראות שמעשיו הם מעשים נעלים, שהם משפרים את מי שנלווה אליו יותר מהדיבורים. סוקרטס מתחיל מהעובדה שאין הוא מפחד למות, גם אם מעשיו מעוררים כלפיו טינה ושנאה שמולידות פחד, פחד שעלול להביא למותו של סוקרטס. הוא מתחיל בטענה שהצדיק, מי שעושה מעשים צודקים, חף מכל שיקולי מוות או חיים ומביא לחיזוק את סיפורי המיתולוגיה אודות אכילס ואת עמידתו שלו בקרבות אליהם יצא במצוות עיר מולדתו אתונה. הפחדנות הזאת, זאת אומרת העדפת המשך החיים מתוך פחד על-פני המוות האציל בזמן שנבחר על-ידי האל מעידה יותר מכל על חוסר אמונה באל, לדברי סוקרטס, ועל כך שמעשי האדם הפחדן נקלים ושהוא משמש דוגמא רעה בצורה קיצונית לצעירים. הוא מסביר את הסיבה כך: אין אנו יודעים את מה שקורה לאדם אחרי המוות. כל סיפור אודות מה שקורה אחרי המוות הוא בבחינת דמיון בנפש. סוקרטס יודע שאין הוא יודע מה קורה לאדם אחרי שהוא מת. כמובן שגם מי שמתאבד עושה כמעשה הפחדן. סוקרטס לא אומר שהמוות עדיף על החיים, אלא טוען שהמוות בזמן שנבחר על-ידי האל נעלה לעין שיעור על-פני המוות בזמן שנבחר בידי בני האדם. ועכשיו סוקרטס מפרט מהם הדברים באמצעותם הוא משפר את הצעירים: הוא טוען וחוזר וטוען שהסגולה הטובה עדיפה על-פני הרכוש. הפחד למות קשור יותר מכל לדברים החומריים שבעולם, כולל הכבוד והפרסום. יותר מכל סוקרטס מתנהג כאדם אשר זכה באושר החכמה האמיתית בנשמתו וראה את יופייה המאפיל על יופיו של כל דבר ארצי, יהיה זה כסף, פרסום או כבוד. ולא רק בדבריו, אלא אף במעשיו ויעידו כל כך עוניו והעובדה שהוא מעולם לא פנה לפוליטיקה כדי לצבור את שני האחרונים: פרסום וכבוד. לכן הוא מאיים על אזרחי אתונה שזיכוי לא יגרום לו לשנות את דרכיו.

אולם הפנית הגב לפוליטיקה בעצם מנוגדת למשמעות הנובעת מדברי סוקרטס עצמו. אם סוקרטס יודע את מהותו האמיתי של החינוך והוא יודע בנוסף לכך שאין לו את הידע הדרוש להיות מחנך פרטי, הוא אמור היה לפחות לשאוף להיות מחנך ציבורי. המחנכים הציבוריים במלוא מובן המלה הם המנהיגים, מאחר ומעשיהם ידועים לכל ורבים נושאים אליהם עיניים לבקש הדרכה בחייהם במסגרת היחידה הפוליטית שבה הם חיים. לא רק שסוקרטס לא היה צריך להפנות גב לפוליטיקה, כי אם לפנות אליה בראש ובראשונה ובכל כוחו. סוקרטס עצמו מציג את הבעיה הזאת באופן שונה במקצת: אם המעשה החשוב ביותר שהוא עושה – חשוב עד כדי כך שסוקרטס עצמו מיחס את הטלת המעשה עליו לאל – הוא נתינת עצות ליחידים, או במלים אחרות ההתעקשות שאזרחי אתונה יפנו קודם כל לטפח את הסגולות הטובות בנפשם לפני שהם יפנו לטפח את רכושם, אז מדוע הוא מעולם לא פנה לתת עצות מועילות לכולם, לעיר אתונה כיחידה פוליטית? סוקרטס מטיל את האחריות על העצה שנותן לו הכח החצי אלוהי שתמיד מלווה אותו מנעוריו, על הדימוניון. הוא חושף בפעם הראשונה, לאחר שהכח הזה הוזכר כבר מספר פעמים, את טבעו: זהו כח שלילי. כמו שהידיעה של סוקרטס היא ידיעה שלילית בטבעה, או בבסיסה, כך הכח האלוהי המלווה את סוקרטס הוא שלילי בטבעו – הוא מונע מסוקרטס לעשות מעשים מסוימים שבכוונתו לעשות, אבל לעולם הוא לא עורר את סוקרטס לעשות מעשה כלשהו. ואכן המעשה החשוב ביותר שסוקרטס עשה, הפניה שלו לנסות ולשכנע אזרחים אחרים לשפר את עצמם, יצא מפי האל לנביאה שלו בדלפי, לא לסוקרטס עצמו.

סוקרטס נאלץ שוב להראות את חוסר אמונתו באל: הוא טוען שהיה זה הדימוניון שמנע ממנו לפנות לפוליטיקה בכל פעם שבה סוקרטס רצה לפנות לפוליטיקה. סוקרטס אמנם מקשיב לו, אך הוא לא יכול להמנע להראות את ההגיון של אותו הכח. זאת אומרת, גם ציוויו של הכח החצי אלוהי המלווה את סוקרטס מצעירותו חייבים לעמוד בפני הבדיקה ההגיונית. ההגיון פשוט: אם סוקרטס היה פונה לפוליטיקה, הוא קרוב לוודאי היה נהרג ואז אף צד – לא אתונה ולא סוקרטס – לא היה יוצא נשכר. מסתבר שגם סוקרטס מחזיק בדעה שההתאבדות, או המוות לפני הזמן שקבע האל, אסורה ויותר מכך, לא מועילה למתאבד. המוות המוקדם מדי של סוקרטס היה מונע ממנו לעשות את מה שהוא צווה לעשות על-ידי האל: להלחם מלחמת אמת למען הצדק ולנסות למנוע את מעשי העוול והפרות החוק המרובות.[9] אדם שמתכוון לעשות מעשים כגון אלה ולחיות אך זמן קצר, חייב לחיות חיים של איש פרטי, לעומת חיים של פוליטיקאי. סוקרטס מדגים את הטענה הזאת לא בטיעונים לוגיים נוספים, אלא בסיפורים אודות מעשים, וביתר דיוק: תאור מעשים הפוליטיים שסוקרטס נאלץ לעשות במסגרת החוק.

את כל צורות הממשל הקיימות על-פני האדמה אפשר לסווג בין שני קצוות: שלטון העם או הדמוקרטיה ובצד השני שלטון היחיד או העריצות. מעניין לציין שהרפובליקה, או שלטון הנציגים נמצא כבר בתוך התחום, מעט יותר קרוב לעריצות מאשר הדמוקרטיה שהיא שלטון העם ללא נציגים. כדי להדגים את סכנת הנפשות שבה נתון כל צדיק העוסק בפוליטיקה באמת ובתמים, סוקרטס מביא דוגמאות משתי קצוות הקשת, ובכך רומז שגם כל תחום הביניים כלול בטענה. בדמוקרטיה האתונאית היו משרות שלטון שהיו נמסרות לאזרח שנבחר בהגרלה למשך תקופה מוגבלת. אותו אזרח חייב להתמסר לתפקידו הציבורי החדש על-פי חוק. פעם אחת בחיי סוקרטס הוא הוגרל להיות חבר מועצה. המועצה התכוונה להעמיד לדין את כל עשרת המפקדים שלא משו את גופות החללים האתונאים מהים בגלל סערה. אולם החוק אסר, כנראה, להעמיד את כל העשרה בבת אחת לדין. סוקרטס נסה לשמור על החוק וסרב להצביע בעד ההצעה ולא נכנע אפילו לאיומים שהושמעו על חייו. וזה לא היה סתם חוק, כי אם חוק צודק, זאת אומרת חוק האוסר על ענישה קולקטיבית סתמית. זוהי הדוגמה הדמוקרטית, עליה הוא לא מרחיב את הדיבור.

הדוגמה מהמשטר העריץ פונה לתקופה שבה שלטו באתונה האוליגרכים, או שלטון השלושים: הם פקדו על סוקרטס ועוד ארבעה אנשים להביא את לאון מסלמיס כדי להרוג אותו. בדרך זאת השתלטו שלושים העריצים על רכוש וכסף רב אחרי שהרגו את הבעלים החוקיים שלהם. הם נהגו להשתמש באזרחים כשליחים, דוגמת סוקרטס וארבעת האזרחים האחרים, כדי לשתף רבים בפשעם, כמו שסוקרטס מסביר. ושוב סוקרטס מוכיח במעשה שהוא לא מפחד מהמוות ומעדיף לעשות את המעשה הצודק והולך הביתה. קרוב לוודאי שהיה נענש ומוצא להורג אלמלא המהפכה שהפילה את שלטון השלושים והחזירה את הדמוקרטיה לאתונה. הפעם השלישית שבה חיי סוקרטס עומדים בסכנה היא הפעם הנוכחית. אמנם המשטר הדמוקרטי הוא השופט את סוקרטס למוות, אולם הוא לא עושה זאת עקב פעילותו הפוליטית, אלא מסיבות אחרות. סוקרטס גם מעולם לא היה מורה, או מחנך מקצועי, של אדם פרטי כלשהו או אפילו של קבוצה פרטית כלשהי. הוא היה מדבר עם כל אדם שהיה מוכן לשוחח איתו והוא מעולם לא הסכים לקבל תשלום, לא מהמשוחח ולא מהמקשיבים. יש הנאה מסוימת בהקשבה לשיחה כזאת, שבה אדם אחר יוצא לא חכם ושבה יומרנותו מתבררת כחסרת כל בסיס. זאת אומרת לכל אדם מלבד האדם שערוותו נחשפת. אבל סוקרטס, כך הוא שב ומדגיש, יצא לפעילות הציבורית הזאת בעקבות הנבואה ולא משום סיבה אחרת. אם מישהו מהצעירים שמלווים אותו היה נפגע, או מישהו מבני המשפחה שלהם היה חושש לשלומם הנפשי של הצעירים האלה, התביעה הייתה מוגשת מוקדם הרבה יותר ועל-ידם. התביעה הוגשה על-ידי אנשים אחרים, מנפגעי החקירות הסוקרטיות, ואולי אפילו משיקולי רווח פוליטי קטן מהרעש שיתעורר מהמשפט. כל אדם שגר במדינה דמוקרטית זמן רב יכול להבין את הנקודה האחרונה בקלות.

סוקרטס מדגיש בדברי הסיכום שלו את היותו מודע לאופן שבו נאשמים אמורים לדבר בבית המשפט. כדי לעורר רחמים, הם נוהגים להביא את בני משפחתם ונוהגים אף להביא עדי אופי מקרוביהם וידידיהם כדי שיטו את לב השופטים לצדם. סוקרטס לא מסביר במלים מפורשות מדוע הוא לא עושה זאת, אלא מעדיף לעורר את השם המוזר שיצא לו, כאילו "סוקראטס נבדל משאר האנשים"[10] ומוסיף, ברוב חוצפתו, הצעה משלו לתיקון המצב המביש הזה הקיים בבתי משפט מהסוג שבו הוא נתבע כעת. סוקרטס לא אמר מילה בכל הזמן הזה מאז דבר עם מליטוס על האמונה שלו באל. בכך הוא מסיים את נאומו וחמש מאות השופטים פונים להצביע על אשמתו של סוקרטס. הם מוצאים אותו אשם.

הנאום השני של סוקרטס עוסק בעונש המתאים לו לדעתו. אנו לא יודעים מה היה נאומו של מליטוס, אבל אנו יודעים שהוא הציע עונש מוות לסוקרטס. אנו יודעים זאת, כי סוקרטס מזכיר אותו בהערת אגב. גם בפתח הנאום הזה סוקרטס נמצא תחת רושם של רגש מסוים, הפעם הפתעה. הוא מופתע מהרוב המועט של המצביעים בעד אשמתו. אם כשלושים אנשים היו מצביעים לחפותו, הוא היה יוצא זכאי. הוא אפילו מוכן לטעון שלולא הפרסום של אניטוס, הסוחר המדינאי, ושל ליקון הנואם, מליטוס לא היה מקבל ככל הנראה אפילו את חמישית הקולות והיה נאלץ לשלם קנס על האשמת שווא.

סוקרטס מציע את הגמול המתאים לדעתו לכל אדם עני שמשתדל לשפר את אזרחי עירו ומשום כך אין לו זמן לעשות כסף. הוא מציע שהמדינה תשלם לו על ארוחותיו, כפי שהיא עושה לכל אדם אחר שהיא חפצה ביקרו, ובמיוחד לספורטאים הזוכים במדליות שונות באולימפיאדות. שתי סיבות מביאות את סוקרטס לטעון שהוא זכאי לארוחה ההיא יותר מהספורטאים: האושר שהחקירה הסוקרטית מביאה על האדם אמיתי הרבה יותר מהאושר שהניצחון בתחרות מביא על האדם. אמיתות האושר מתבטאת בשלוש נקודות עיקריות: האושר שמביאה איתה הפילוסופיה נמשך לאורך זמן רב יותר מזה שמביא איתו הניצחון בתחרות. התוצאה של החקירה הפילוסופית, זאת אומרת החלפת הדעות הנפסדות בידיעות נכונות אודות מושאי החקירה מביא את האדם למקום טוב יותר מאשר היה בו קודם, לנקודת פתיחה טובה יותר לקראת החקירה הבאה. הניצחון בתחרויות הספורט לא מביא את המנצח למקום טוב יותר מבחינת הידיעה או כל סגולה נפשית אחרת, אלא גופנית, והסגולות הגופניות נוטות להעלם בגלל הגיל ולפעמים אפילו מוקדם יותר בגלל תאונות ומחלות. הניצחונות הספורטיביים לא מביאים על אזרחי העיר אושר אמיתי, כי הם לא משפרים אותם עצמם, אפילו לא מבחינה גופנית. העובדה שאני אוהד קבוצת הכדורגל שעכשיו זוכה בגביע לא הופכת אותי לכדורגלן טוב יותר.

סוקרטס לא מפחד שדברים אלה ישמעו ויתפרשו על-ידי שופטיו כיהירות. עד כדי כך אין הוא מפחד, עד שדבר לא מונע אותו להציע תיקון נוסף לחוק האתונאי: במקום לשפוט בדיני נפשות, זאת אומרת במשפטים שהעונש עליהם הוא עונש מוות, תוך הגבלת הזמן של יום אחד, יש לתת למשפטים אלה להמשך מספר ימים ככל הדרוש להם. אם אכן זה היה המצב, הוא היה מוכיח לשופטים את הטענה שלו שאין שום אדם שעושה מעשים רעים, או עוולות מרצונו החופשי. בגלל הזמן הקצר שעומד לרשותו, סוקרטס נאלץ לקחת את הטענה הזאת כבסיס וסיבה להצעת העונש שלו. מאחר וברור לו שההצעה הקודמת אינה עונש כי אם פרס, הוא מעלה את האפשרויות הבאות רק כדי לפסול אותן: מאסר עולם אינו מקובל עליו כי אין לו שום טעם לשבת בבית הכלא או להיות סגור במקום שממנו אין לו אפשרות להיטיב עם אזרחי העיר שלו. הוא לא מציע קנס כספי ומאסר עד לתשלום הקנס מאותה סיבה בתוספת העובדה הידועה של עוניו. הגלות לא מתקבלת על הדעת מהסיבות הבאות: אם בעיר מולדתו, אתונה הדמוקרטית שבה חופש הדיבור מקבל את המעמד הגבוה ביותר מבין ערי יוון האחרות, שנאו את סוקרטס עד כדי כך שהעמידו אותו לדין ואף מצאו אותו אשם, הרי שאין לו שום ספק שגם מהערים האחרות הוא יגורש – אם על ידי הצעירים המקשיבים לו ואם על-ידי המבוגרים הנחקרים על-ידיו. האפשרות שהוא יצא לגלות למקום אחר ושם יחיה את ימיו בשתיקה אינה מתקבלת על דעתו של סוקרטס בגלל שהוא אינו עושה מעשים רעים, אלא להפך: את המעשים הטובים ביותר שיש ביכולתו. ואין מעשה טוב יותר מאשר לחקור בדבר הסגולה הטובה של האדם, זאת המוסרית וזאת הפוליטית, וחיים ללא חקירה אינם חיים בשביל אנשים כמו סוקרטס. סוקרטס מציע לבסוף קנס. הוא מודה בקול רם – למרות שיכול היה לשמור את העובדה הזאת לעצמו – שביכולתו לשלם קנס מגוחך של מנה אחד, אבל מציין שתלמידיו מוכנים לערוב לו לקנס של שלושים מנה וזהו הסכום שהוא מציע בסופו של דבר. העונש שנבחר על-ידי השופטים הוא עונש המוות.

סוקרטס לא מתרגש במיוחד ובזה מתחיל הנאום השלישי. הוא אומר לאתונאים שאם הם היו מתאזרים טיפה יותר בסבלנות, הם היו זוכים במותו הטבעי תוך זמן קצר. חוסר סבלנותם תביא עליהם את השם הרע שיצא להם בעתיד, מאחר ובהחלט יהיו אנשים שיראו בסוקרטס אדם חכם וישאלו את עצמם כיצד חברה מסוימת מסוגלת להרוג את מי שמנסה לשפר את אזרחיה הצעירים. הוא פונה קודם כל לאותם קיצוניים שהרשיעו אותו במוות. הוא מציין בפניהם שאין הוא חסר כח שכנוע ושהיכולות הרטוריות שלו בהחלט היו יכולות להוציא אותו זכאי, אם הוא היה רוצה להשתמש בהן. סוקרטס מציין שעדיף לו יותר למות לאחר שהתגונן כפי שהתגונן, מאשר לחיות לאחר שהתגונן כפי שאין זה מן הראוי שיתגונן. הוא לא מסביר לשופטים הקיצוניים שלו מדוע. והנה בנקודת הזמן הזאת, כשהמוות מתקרב, סוקרטס מתנבא בפעם הראשונה על העתיד לקרות: למרות שהאתונאים חושבים שהם השתיקו בזאת את הזבוב המצפוני ששמו סוקרטס וכך הצליחו למנוע מעצמם את החשבון על אורח החיים שלהם. הם טועים מהסיבה הפשוטה שכעת, לאחר שסוקרטס האחד ימות, יבואו רבים אחרים, בעיקר צעירים, לדרוש מהם את חשבון הנפש על עצמם ועל מעשיהם, כולל הוצאתו להורג של סוקרטס. הדרך היחידה להמנע מהגנאי על המעשים הרעים, לדעתו של סוקרטס, היא לעשות מעשים טובים.

לאחר הדברים האלה ובזמן שנותר לו לפני שהוא יצטרך ללכת לבית הכלא, סוקרטס מבקש לדבר עם האתונאים המתונים. הוא רוצה להסביר להם את מה שקרה במשפט. גם לסוקרטס יש זבוב מצפוני שמונע ממנו לעשות את המעשים הלא ראויים וזהו הדימוניון שלו. והנה את המעשה שנראה אולי לאותם אתונאים כהכי פחות ראוי, שסוקרטס לא יתגונן כמיטב יכולתו נגד התביעה במשפט, את המעשה הזה הדימוניון לא מנע. מאחר והדימוניון הזה הגיוני לחלוטין בכל המניעות שלו, סוקרטס מסיק שהמעשה שנעשה במשפט, כולל דבריו ומעשיו שלו, היה טוב מאוד. הוא ממשיך ומסיק שהמוות, זאת אומרת המוות בזמן שיעד האל או הגורל או כל כח אחר חיצוני לאדם וגדול ממנו, איננו רע כלל.

עכשיו סוקרטס פונה לחקור חקירה פילוסופית את השאלה לגבי המוות, או ליתר דיוק האם המוות טוב או רע. הוא מציג שוב, במעשה, את הכוונה שלו למה שהאל הטיל עליו לעשות, אלא שהפעם הוא לא חוקר אדם אחר, כפי שהוא חקר, למשל, את מליטוס בשאלה מי משפר את הצעירים, אלא את עצמו. הוא משתף את האתונאים המתונים בחקירתו. מבחינה הגיונית, המוות יכול להיות שנת נצח חסרת חלומות או, כפי שמספרים אנשים מסוימים, מעבר כלשהו של הנשמה מהמקום הזה, זאת אומרת מהעולם הזה למקום אחר, אפשר בהחלט לקרוא לו העולם הבא. המעבר הזה הוא ההכללה הרחבה ביותר שאפשר לעשות מהסיפורים השונים שמספרות לנו החברות השונות – החברה הבבלית, המצרית, היוונית וכולי – לגבי מה שקורה לאדם לאחר מותו. אם-כך מסתבר שאין המוות הזה, המוות שבא בזמנו, גרוע אלא להפך: טוב. למעשה, אם המוות הוא שנת נצח חסרת חלומות הרי שהוא עדיף על-פני דברים אחרים, או לילות אחרים, או כל הלילות שהיו לנו בחיינו. אם נבחר מתוך הלילות האלה את הלילות שבהם ישנו ללא חלומות, ומתוכם נבחר את אותו לילה שאחריו גם קמנו רעננים כל-כך, כאילו ממש נולדנו מחדש, הרי ששנת נצח חסרת חלומות עדיפה אפילו על הלילה הזה והיא, כדברי סוקרטס, יתרון בגלל שממנה אין אנו מתעוררים. החסרון בלילות השינה המושלמים ביותר שלנו בחיינו מתבטא בעובדה שאנו נאלצים להתעורר מהם, שאחריהם בא יום נוסף שמביא אחריו לילות בעלי חלומות.

מות סוקרטס

אבל המוות איננו סתם יתרון לעומת החיים, אלא אפילו טוב אם לאחריו הנשמה נעקרת מהעולם הזה אל העולם הבא. הסיבות לטוב הזה שנשען על הסיפורים שמספרים אנשים שונים הן אלו: קודם כל, הדיינים של העולם הבא הם דייני אמת, זאת אומרת שופטים לפי האמת והצדק ולא דייני שווא כשופטים בשר ודם. רק לעיתים נדירות מתעלים שופטים לרמת משפט צדק וגם אנשים כאלה נאלצים לעמוד מול הפגעים שפוגעים בכל אדם כמו טעויות אנוש, מצבי רוח ופגעים גופניים שונים ומשונים. השופטים שם הם קודם כל חצאי אלים ואפילו בחייהם – שוב, לפי הסיפורים – הם הצליחו להתעלות לרמת הצדק המרבית לעיתים קרובות עד שהם נקראו צדיקים. שנית, המת מצטרף בכך למשוררים הגדולים שחיו בעבר, סוקרטס נותן שמות של ארבעה מהם: אורפאוס, מוסאוס, הסיודוס והומרוס. אולם הוא לא מבהיר באיזה מובן הוא מצטרף אליהם. סוקרטס מעדיף לעבור מיד לדבר על הסיבה השלישית והיא השיחות שהוא יקיים עם פלמידס או איאס בן טלמון ואחרים. בשיחות אלה הוא יבצע בדיוק את מה שהוא עשה בחייו: לחקור חקירה פילוסופית את האנשים שהוא יפגוש שם ובעיקר את אגממנון, אודיסאוס ואת סיזיפוס. הסיבה האחרונה קשורה אדוקות לסיבה השלישית. אין דנים שם את מי שחוקר חקירות אלה למוות מהסיבה הפשוטה שהוא כבר מת. בדברים האלה של סוקרטס אודות המוות אפלטון מתווה לעינינו את כל הדרך של החקירה הסוקרטית, או הפילוסופיה, או הדת של סוקרטס: נקודת ההתחלה היא חוסר הידיעה של החוקר לגבי הנושא הנחקר. חוסר ידיעה זה הוא טוטאלי: חוסר ידיעה הוא חוסר ידיעה. חוסר הידיעה הזה לא מביא ולא אמור להביא את החוקר לדחות מראש את הסיפורים והדעות שהוא נחשף אליהם. כמעט להפך: הוא בעצם הופך להיות מודע לדעותיו אודות הנושא הנחקר ולעובדה שאלו הן דעות ויכולות להיות נכונות כמו שדעות אחרות יכולות להיות נכונות. זהו התהליך הארוך והמתיש של הידיעה העצמית או המודעות העצמית. השלב הבא הוא הבחינה של אותן דעות המתנגשות זו עם זו. הן מתנגשות בשני אופנים שונים: האופן המהותי: כל דעה טוענת דבר אחר על הנושא הנבדק. האופן השני הוא תביעתה המוחלטת של כל דעה להיות אמיתית, זאת אומרת נכונה. השופט לגבי השאלה השניה, זאת המתעוררת בכל פעם שעומדות לפנינו שתי אפשרויות הטוענות כל אחת להיות אמיתית, יכול להיות אך ורק ההגיון הבריא וזהו השופט המושלם בעניינים אלה. למעשה, גם לגבי האופן המהותי, שופט ההגיון הבריא. זה מה שעושה סוקרטס במעמד הזה מול השופטים המתונים: הוא מאחד ומלכד את הסיפורים המסורתיים ומוציא מהם את מה שמשתלב עם ההגיון הבריא ועם ההנחה הבסיסית שלו לאורך כל מעמד המשפט, אם לא לאורך כל חייו: אדם טוב – לא יכול לקרות לו דבר רע. השלב השלישי והאחרון הוא המודעות האמיצה שלאדם לעולם לא יכולה להיות ידיעה מוחלטת של מה שיקרה לו לאחר המוות. זו שמורה לאל עצמו בלבד. זו משמעות האמירה האחרונה של סוקרטס בדיאלוג זה. זהו הדיאלוג היחיד שמסתיים במלה אלוהים, כפי שקראתי בספר מסוים, והתרגום של ליבס משקף עובדה זאת בצורה מושלמת. הבקשה האחרונה של סוקרטס נוגעת לבניו: הוא חוזר על הבקשה שבקש קודם ואומר שאם יראו האתונאים את בניו שהם מבקשים להרבות את רכושם לפני שהם טפחו את נפשם, אז האתונאים צריכים לעשות להם בדיוק את מה שסוקרטס עשה לאתונאים.

[1] כתבי אפלטון (תרגום: יוסף ג. ליבס, ירושלים: הוצאת שוקן, תשל"ה), כרך 1, עמ' 207. [2] אי אפשר לבוא ולומר את מה שאמרתי סתם כך. הטיעונים הנוספים שלי הם כאלה: יכול מאוד להיות שמבחינה עובדתית אותו מחבר קומדיות שסוקרטס מעדיף שלא לציין בשמו (ואני הולך כאן בעקבותיו) לא היה באתונה בזמן המשפט. אבל הדיאלוג לא מציג בפנינו את המשפט, או את נאומי סוקרטס במהלך המשפט, כפי שאכן התנהל, אלא כפי שהיה אמור להתנהל. האפולוגיה לא נכתבה על-ידי סוקרטס אלא על-ידי אפלטון, ואין לאף אחד ספק שהיא נכתבה זמן מה לאחר שהמשפט עצמו התנהל. אמנם היא נכתבה לבטח על סמך התרשמותו של אפלטון ממהלך המשפט ההסטורי, אולם על ההבדל הרב שעומד בין התרשמות לעובדות יכול להעיד כל הסטוריון ואפילו הסטוריון בנשמתו. ובקיצור, אם להתרשמותו של אפלטון מן הראוי היה שסוקרטס יחקור את מחבר הקומדיות הזה – למרות שבמשפט המקורי הוא לא חקר אותו – הוא ללא שום ספק היה מוסיף את חקירת אותו קומיקאי לדיאלוג שלפנינו. הבחירה של אפלטון לא לעשות זאת מצביעה על הנקודה שאני מבקש להדגיש. [3] עמ' 207. [4] עמ' 209-210. [5] שירים לאל דיוניסוס, אל היין, שהיו מושרים בחגים המיוחדים לו על-ידי מקהלות נערים וגברים. אריסטו טוען בפתיחת הפואטיקה שהדיתירמב הצמיח את הטרגדיה והקומדיה. [6] עמ' 214. [7] עמ' 215. [8] אגורה. [9] עמ' 225. [10] עמ' 229.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נחום שטיינברג