אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אפלטון / אותיפרון


אפלטון

נראה שבניגוד לדיאלוגים אחרים, כמו המדינה, החוקים, המדינאי וכדומה, שמו של הדיאלוג הזה מפנה את תשומת לב הקורא לגיבור שלו, אותיפרון. זאת אומרת, אם דיאלוג בשם סופיסטן מציב מולנו את הסופיסטן, כל סופיסטן, כנושא הדיאלוג, אז דיאלוג הנושא את שמו הפרטי של אדם, מה גם שאדם זה משתתף בדיאלוג, מציב מולנו את אותו אדם כנושא הדיאלוג. אבל לכל מי שקורא את הדיאלוג ברור שלא אותיפרון הוא הנושא שלו, אלא ההגדרה של החסידות. ובמקרה זה ראוי היה לתת לו את השם על החסידות. אפשר להעלות את הטענה שהדיאלוג לא נקרא כך בגלל שהוא לא מסתיים בתשובה חד משמעית לגבי הבעיה שהוא מעלה. סוקרטס ואותיפרון לא מצליחים להגיע לעמק השווה לגבי ההגדרה הסופית של החסידות ונפרדים מבלי שיענו על השאלה מהי החסידות. אולם כך גם דיאלוגים כמו סופיסטן ואחרים מסתיימים ללא תשובה, באפוריה, בעודם נקראים על שם אותו יש שסוקרטס והמשוחחים האחרים איתו מנסים להגדיר.

אותיפרון, בזמן שיחתו עם סוקרטס, הוא גבר לא צעיר, אך גם לא זקן, בן לבעל אדמות וחוות. הוא שייך לסיעת האריסטוקראטים, מטבע הדברים, ולעדותו שלו הוא נביא. הוא מעורב בענייניה הפוליטיים של העיר, אך לא זוכה בהצלחה מרובה אצל האנשים, או, אם להבין את תלונתו נכון, הוא לא מצליח לשכנע את הרוב הדרוש בכל החלטה לקבל את דעתו.

הדיאלוג מתחיל כשאותיפרון המופתע פוגש את סוקרטס בסטיו של המלך. הוא מופתע, כי הוא רגיל לפגוש את סוקרטס בליקאיון, גימנסיון המוקדש לאל אפולו. סוקרטס היה מפורסם בכך שהיה מעדיף להעביר את זמנו בגימנסיונים ולא מרצונו הוא עוזב במקרה זה את המנהג הקבוע שלו. השניים, אותיפרון וסוקרטס, נפגשים בסטיו המלך מאותה סיבה, אך משני צידי המתרס המנוגדים. סוקרטס בא בענייני המשפט שלו, בו הוא נתבע על-ידי מליטוס בעוון קלקול הצעירים באמצעות בדיית אלים חדשים ואי אמונה באלים הישנים. אותיפרון בא כדי להגיש תביעה נגד אביו בגין רצח.

הזמן הדרמטי שאפלטון קבע לדיאלוג זה, אם כן, הוא מספר ימים לפני המשפט של סוקרטס. זה מאיר במידה מסויימת את הבחירה שעשה תרסילוס האלכסנדרוני שחי כנראה במאה הראשונה לספירה. תרסילוס אסף את שלושים וחמש הדיאלוגים שלא היה לגביהם שום ספק בתקופתו שהם אכן נכתבו בידי אפלטון, צירף אליהם את קובץ האיגרות ויצר גוף של שלושים ושישה כתבים מחולקים לתשע רביעיות. את החלוקה הזאת ייחס תרסילוס לאפלטון בכבודו ובעצמו. כך מוסר דיוגנס לארטס שמציין במפורש, שחלוקה זו לרביעיות נעשתה כמקבילה לנוהג היווני לפרסם את המחזות שלהם ברביעיות. אולם בניגוד למחזה שזקוק להצגה כדי לחשוף לעינינו את מלוא תפארתו, הדיאלוג האפלטוני זקוק, כנראה, לתחבולה אחרת כדי לחשוף את תפארתו שלו. דיוגנס לארטס עצמו נראה מהוסס לגבי הסיבה לחלוקה זאת, כמו גם לגבי החלוקה כולה ולכן, אולי, הוא מביא מיד לאח מכן חלוקה אחרת של הדיאלוגים, חלקית אמנם, לשלישיות. בתקופה המודרנית מערערים באופן גורף על ההגיון שבשתי חלוקות אלה ומעדיפים לחלק את הדיאלוגים לפי סדר כתיבתם הכרונולוגי המשוער. מאחר ולא הייתי בחיים, כאשר אפלטון פרסם את הדיאלוגים ומאחר שלא נשארו בידינו עדויות חותכות וחד משמעיות לגבי הסדר שבו הדיאלוגים פורסמו, אני אדבר על הדיאלוגים לפי הסדר התוכני שתרסילוס מצא בהם.

לאחר ששמע על ההאשמה של מליטוס, מעלה אותיפרון את האפשרות שההאשמה בבדיית אלים חדשים מקורה בדימוניון שסוקרטס מזכיר אותו לעתים. כנביא, אותיפרון מבין בענייני האלים והקשר שבינם לבין בני האדם. הדימונים הם יצורי ביניים, חצי-אלים, האחראים להביא את דברי האלים לבני האדם. נראה שאותיפרון לא היה מעולם מזועזע מהדימוניון החדש של סוקרטס בגלל שגם הוא נעזר בדימונים, הן המוסות. סוקרטס, לעומת אותיפרון, מניח בבסיס ההאשמה נגדו דווקא את היותו משוחח עם הצעירים ואת העובדה שמקצתם, לפחות, נוטים אחריו בשיחות אלה. לטענתו, האתונאים כועסים על אנשי ההוראה מסיבה כלשהי.

כאשר סוקראטס למד על כוונתו של אותיפרון לתבוע את אביו באשמת רצח, הוא משתומם מאוד. הוא בטוח שהנרצח היה אחד מבני המשפחה, מה שיצדיק את מעשיו של אותיפרון לעומת נרצח שהוא זר למשפחה. סוקראטס מייצג כאן את עמדתו של האזרח הטוב ביותר, או של בן המשפחה הטוב ביותר, או של הבן המושלם שלא יתבע את אביו על רצח אדם זר. זאת אומרת, לא יראה ברצח של אדם מחוץ ליחידה החברתית הקרובה אליו ביותר – משפחתו שלו – בידי השליט של אותה יחידה – אביו – מעשה של חילול הקודש. אותיפרון יוצא כנגד העמדה הזאת של סוקראטס ללא שום היסוס. הוא עושה זאת בשם עקרון חובק כל והוא הצדק. חילול האח המשפחתית, לדברי אותיפרון, לא נקבע לפי קשרי הדם של המחללים, אלא לפי מידת הצדק שיש במעשיהם. הוא מציע, בעצם, עקרון חברתי מאחד אחר מאשר קשרי הדם; הוא מציע את הצדק כעקרון מאחד של חברה של צדיקים. אסור לשכוח שאותיפרון הוא נביא, ואולי החשש הגדול שלו הוא שהאלים יזנחו אותו בגלל שהוא אחראי גם כן לחילול האח היוקדת, בכך שהוא לא מביא את ההורג שלא בצדק לדין.

המשפחה של אותיפרון טוענת כנגדו שאין זה מעשה חסידות מצד הבן לתבוע את אביו למשפט. מסתבר שהעקרונות המאחדים של המשפחה ושל חברת הצדיקים, או החסידות והצדק, תובעים כל אחד את עליונותו על השני. מה שמאחד את המשפחה, מה שקראתי לו קודם קשרי הדם, איננו ניתן לניתוח הגיוני מלא משום שהתחום שלו חורג מתחום ההגיון. אף אחד לא יכול לבחור – וכמובן שגם לא לתת סיבה הגיונית – מדוע הוא נולד למשפחה מסויימת. ההורים הם אלה שנתנו לילדיהם את החיים בכך שהם הולידו אותם ולילדים אין שום זכות לפעול נגדם, ותביעה באשמת רצח היא פעולה שכזאת. אין לילדים שום זכות לפעול נגד הוריהם בעקבות דבר שהם עושים להם עצמם, למישהו אחר מבני המשפחה או למישהו מחוץ למשפחה. אין זה משנה כלל אם המעשה שנעשה היה צודק או לא. מבחינת קשרי המשפחה, החסידות נעלה על הצדק. אבל הצדק טוען בטבעיות לעליונותו על פני כל עקרון אחר. הדרישה לפעול בדרך צודקת טבעית לאדם באשר הוא אדם, ללא שום התייחסות לקשרים שקושרים אותו לקבוצה זאת או אחרת. אותיפרון, המבקש לפעול בצדק, נאלץ לפנות ליחידה הגדולה יותר מהיחידה המשפחתית, זאת אומרת ליחידה המדינית: העיר ובתי המשפט שלה. כל התאגדות של מספר משפחות היא יחידה מדינית. אולם היחידת המדינית לא מחליפה את העקרון המאחד של החסידות בעקרון הצדק, כי אם מוסיפה אותו עליו. היחידה המדינית, ואתונה היא כזאת, שואפת להביא את שני העקרונות האלו להרמוניה ולהשכין את שניהם בבסיס הסיבות לקיומה. במעשה זה העיר מטשטשת את ההבדל הבסיסי, או, כפי שזה עולה מהדיאלוג שלפנינו, את ההתנגשות ההכרחית של שני העקרונות העומדים בבסיס ההתאחדות המדינית.

אותיפרון טוען שהוא יודע מה היא החסידות. לפחות הוא יודע שהחסידות כפופה לצדק ולכן אף נמצאת בהרמוניה מושלמת איתו, כנתונה לפיקוחו: אם האב עשה מעשה לא צודק, הבן יכול לתבוע אותו. מבחינת המשפחה, שלא לומר דבר על העיר, הצדק נתון לפיקוחה ההדוק של החסידות: אזרח הפועל נגד אזרח אחר בשם חוק צודק שלא קיים בעיר נענש בידי העיר בגלל שהוא פגע באחיו.

בגלל שסוקרטס מואשם על-ידי העיר בפגיעה בחסידות אזרחיה הצעירים, ובגלל שסוקרטס כנראה פעל בשם עקרונות נעלים של צדק, כשפגע בחסידות אזרחיה הצעירים של עירו, הוא סקרן מאוד לשמוע את הגדרתו של אותיפרון לחסידות. אותיפרון טוען שהגדרת החסידות פשוטה ביותר: זהו מעשה התביעה נגד כל מי ששודד את הדברים הקדושים והעונש שמגיע אחריה ואין זה משנה מהי קירבת הפושע למי שתובע אותו. זאת אומרת, החסיד ישתדל להביא לדין צדק את כל הפושע נגד הקודש ויעשה הכל כדי להביא לידי ביצוע העונש שיוטל. סוקרטס לא מתנגד, אולם טוען שאין זאת הגדרה. זוהי פשוט דוגמא לחסידות או למעשה חסוד. אותיפרון אף מסכים שישנם מעשים רבים אחרים שהם ממעשי החסידות. סוקרטס מבקש הגדרה אמיתית יותר, כזאת שתכלול את כל מעשי החסידות באשר הם, אלו שהיו ואלו שיהיו. הוא רוצה שאותיפרון יתן בידיו מעין דמות, או גדר מילולית שתאפשר לסוקרטס לזהות מבין המעשים הרבים שיש בעולם את אותם מעשים שהם חסודים ולעומתם, אלו שעומדים בצד ההפוך, מעשי החטא.

אותיפרון מספק בפעם השנייה את מבוקשו של סוקרטס ונותן לו הגדרה. הוא אומר שכל מה שאהוב על האלים שייך לחסידות ולכן גם כל מה ששנוא עליהם, חייב להיות שייך לחטא. האלים אוהבים את החסידות ושונאים את החטא, בדיוק כמו בני האדם כולם. סוקרטס מתקן טיפה את הגדרתו של אותיפרון מהסיבה הבאה: הדבר האהוב סתם כך על האלים, בין אם חיות או מקומות, אינם חסודים ולא שייכים כלל לתחום החסידות. אם לדבר באופן נוקשה, הם שייכים לתחום הקדושה. זאת אומרת, אפשר לומר על אותו נשר האהוב על זאוס או מעיין המועדף על ארטמיס שהם קדושים. לכן מה שמעניין את סוקרטס ולמעשה – ואנחנו חייבים לקחת את הדיון הקודם עד לנקודה זאת ברצינות – גם את אותיפרון, הם לא הדברים סתם אלא המעשים. ולא רק המעשים אהובים על האלים, אלא גם, ובמיוחד, אלה שעושים אותם. מי שעושה את המעשה החסוד הוא חסיד האלים ומי שעושה את החטא חוטא לאלים. סוקרטס טוען שההגדרה הזאת אינה מתאימה ושהיא כוללת בתוכה את החסידות ואת החטא גם יחד. הוא נשען על טענתו הנלבבת של אותיפרון בדבר המריבות שיש בין האלים. סיפורי המיתולוגיה היוונית מלאים בהם. הרי ברור שהאלים לא רבים בינם לבין עצמם על דברים מובנים מאליהם, שאפילו ביכולתם של בני-אדם להגיע בנוגע להם להסכמה במהירות רבה. למשל, המספר של דבר מסויים, גודלו, הרכבו ושאר המאפיינים החומריים של הדברים בעולם. הם חייבים לריב – וכאילו כדי לשקף אץ האלים, גם בני האדם רבים עד זוב דם – על, אם לצטט את סוקרטס, הנאה, הטוב והצודק. שלושת אלה הם תאריה של החסידות עצמה; היפוכיהם הם תאריו של החטא עצמו. מאחר והאלים רבים בינם לבין עצמם בדיוק לגבי התארים האלה, אז מה שבעיני אחד הוא חסוד, זאת אומרת נאה, טוב וצודק, בעיני אחר הוא בדיוק חטא, זאת אומרת, מכוער, רע ועוול. אותיפרון, ברוב ידיעותיו על האלים, מנהגיהם ומחשבותם, מסכים עם סוקרטס לגבי הנקודה האחרונה. יוצא מכך שיש אלים שאוהבים מעשה מסויים, למשל זאוס שאוהב את המעשה של אותיפרון ואחרים ששונאים את אותו מעשה, למשל קרונוס ואוראנוס לגבי אותו מעשה של אותיפרון. הדרך היחידה לצאת עם הגדרה ברורה של החסידות מהמבוי הסתום אליו הגיעו סוקרטס ואותיפרון, תהיה לתת איזה קנה מידה שיוכיח מעל לכל ספק שכל האלים כולם – אם לומר בפה מלא, גם אלה של היוונים וגם אלה של הברברים, העמים האחרים – אוהבים מעשה מסויים ושונאים את היפוכו.

אותיפרון מנסה פתרון שונה וטוען שהאלים, בניגוד לבני האדם, מסכימים שמעשה עוול גורר אחריו עונש. והדוגמא פשוטה: אדם שהורג אדם אחר, כל אדם אחר, ללא צדק, חייב לתת את הדין. אותיפרון מוציא מכלל זה את בני האדם בגלל המשפט שהוא מנהל כביכול נגד אביו: ברור לו שהאב יטען שלא מגיע לו עונש בגלל המעשה שעשה. סוקרטס מכין את אותיפרון למשפט ואומר, שאביו של אותיפרון יטען שלא מגיע לו עונש דווקא בגלל שלא עשה מעשה עוול. הנסיון של אותיפרון לשבר את חומת ההתנגדות של סוקרטס משקף בסך הכל עוד יותר את ההתנגדות העתידית של אביו: גם האלים וגם בני האדם טוענים שמי שחטא צריך להענש; האלים חלוקים זה עם זה, כך אותיפרון עצמו טען, לגבי איזה מעשה הוא מעשה צודק ואיזה לא. בני האדם החלוקים לגבי אותו דבר עצמו מוצאים עצמם בבית המשפט. סוקרטס מתקשה, כך נראה, בנקודה זו לחשב שגם האלים חלוקים בינם לבין עצמם בנושאים אלה, אולי בגלל שאין להם דבר כזה, בית משפט. השניים מגיעים אל עמק השווה בהגדרה המתוקנת הבאה, אף היא של אותיפרון: החסידות היא מה שאוהבים האלים כולם והחטא הוא מה ששנוא על האלים כולם.

וכאן סוקרטס עוצר לרגע כדי לשאל שאלה חשובה: האם ההגדרה הזאת הופכת מעשה מסויים לחסוד בגלל שהוא אהוב על האלים, או שהיא הופכת את המעשה לאהוב על האלים בגלל שהוא חסוד? בסופו של דבר, השאלה מבקשת להגדיר את היחסים הראויים בין האהוב על האלים לחסוד – האם הם באמת זהים או שיש שוני כלשהו ביניהם. כי אם המעשים החסודים יהיו אהובים על האלים ורק הם, יצא מכך שהאלים יהיו שונאים את אותם מעשים שאינם חסודים אלא שייכים לתחומים אחרים של המעלה הטובה, למשל לצדק או לאומץ הלב. ומכאן יצא שהאלים ישנאו את הצדיקים ואת אמיצי הלב. סוקרטס בודק את היחס הזה בצורה הבאה: אם החסידות אהובה על האלים, אז תכונה זאת איננה נמצאת בה עצמה, אלא אצל האלים. האלים הם אלה שפועלים ואוהבים את החסידות ובגלל זה החסידות אהובה עליהם. יהיה זה דיבור נגד האלים מצידו של אותיפרון לומר שמעשה חסוד, שנעשה על-ידי בן אדם, ימשוך אליו את אהבת האלים, כל האלים, מחוסר רצונם. לכן ברור כל-כך לשניים, לסוקרטס ולאותיפרון, שהחסידות אהובה על האלים כולם, אלא שהמאפיין הזה איננו מהותי לחסידות אלא מקרי לה, כמו גם לצדק ולאומץ הלב. מאחר והוא איננו מהותי לחסידות, הוא לא יכול להיות המגדיר שלה, המבדיל בינה ובין דברים אחרים. אותיפרון שוב נכשל להגדיר את החסידות, למרות שהוא מצא את אחד המאפיינים המקריים העיקריים שלה, את אהבת האלים. אולם בנוסף לזה הוא מתעצל להמשיך ולנסות למצוא את ההגדרה ומאשים דווקא את סוקרטס בזה: סוקרטס הוא זה שמסובב את הדברים כך שההגדרות של אותיפרון יתגלו כלא הגדרות. אותיפרון מייחס לסוקרטס כח גדול אפילו מזה של דדלוס: האחרון סובב רק את מעשה ידיו ואילו סוקרטס מסובב את דבריהם של האחרים. אפשר לראות בזה הגדרה ראשונית של האירוניה הסוקרטית. דדלוס היה מסוגל לתת לפסלים שלו יכולת תנועה עצמית מכח כשרונו המוחלט. הייתה לו ידיעה מושלמת, אם-כן, של כל הנוגע לפסלים ועשייתם ושל כל הנוגע לתנועת העצמים בעולם וסיבותיה. סוקרטס מסוגל לתת להגדרות של אותיפרון יכולת תנועה עצמית מכח כשרונו המוחלט. הייתה לו ידיעה מושלמת, אם-כן, של כל הנוגע לנושא המוגדר ושל כל הנוגע להנחות היסוד של ההגדרות שהציע אותיפרון. תהיה זו יומרה להציע הגדרה כזאת לגבי אדם שטען שיודע הוא שאין הוא יודע כלום, אבל צריך לזכור את שתי ההסתייגויות הבאות: זאת ההגדרה הנובעת מדברי אותיפרון וזאת הגדרה ראשונית.

אותיפרון המותש נותן לסוקרטס להוביל את הדרך להגדרה של החסידות. סוקרטס מתחיל מיד מהיחס בין החסידות והצדק. הוא מוציא מאותיפרון הסכמה מיידית לגבי הזהות שבין הצדק והחסידות: כל מה ששייך לחסידות, שייך לצדק וכל מה ששייך לצדק, שייך לחסידות. אולם בגלל שאין השניים זהים לחלוטין – כפי שכבר הוזכר פעמים רבות בדיאלוג, במיוחד בהקדמה לדיון לגבי החסידות – נשאלת השאלה לגבי היחס בין שניהם. בקושי מסויים מוציא סוקרטס מאותיפרון את ההסכמה שהחסידות היא חלק מהצדק. זאת אומרת, שכל מה ששייך לחסידות, שייך לצדק, אבל לא כל מה ששייך לצדק, שייך לחסידות. ההמשך פשוט יותר: אם החסידות היא חלק של הצדק, אז נשאר לקבע שהחסידות היא אותו חלק העוסק ביחסים שבין בני האדם והאלים. אבל אותיפרון לא מסתפק בהכללה גורפת של החסידות, אלא אומר שהחסידות היא אותו חלק של הצדק שמטפל באלים. הטיפול באנשים הוא החלק הנותר של הצדק כשהוא לעצמו.

סוקרטס מסכים, בצעד נדיר, עם כל מילה של אותיפרון. הוא מנסה לברר יותר לעומק מהו אותו טיפול. יותר מאשר חילול הדת, יהיה זה מטופש להגיד שהאלים, אותן ישויות מוחלטות בכוחן, צריכים טיפול מידי בני האדם, לכל הדעות חיות שאינן מוחלטות בכוחן. לפחות לא טיפול כמו זה שדורשות חיות אחרות מבני האדם, למשל הסוס, הכלב והפרה. סוקרטס מדגיש את האופן שבו אותיפרון התקרב מבלי לשים לב לחילול הקודש באמצעות התועלת שכל טיפול מביא למטופל. הטיפול בחיות משביח אותן, עושה אותן ליותר טובות מאשר היו אלמלא הטיפול הזה: יותר נקיות, שבעות, בריאות ועוד כל מיני טובות. סוקרטס מתעלם בנקודה הזאת, בהסכמתו השותקת של אותיפרון, מהמטפלים הגרועים. המותרות האלה מתאפשרים בגלל שהדיון עוסק בהגדרת החסידות, וברור שהחסידות היא הטיפול הטוב באלים, יהיה טבעו אשר יהיה. עקרון זה מציב את הטיפול הרע בצד החטא – הטיפול שמביא בסופו של דבר לכך שהמטופל יפגע ממנו מקביל לחטא בעיני אותיפרון, והדבר אמור לגבי חיות ובני אדם. אלא שהטיפול בבני אדם שייך, לדברי אותיפרון לאותו חלק של הצדק שאיננו החסידות. והחסידות איננה טיפול באלים כמו הטיפול בחיות, דבר שסוקרטס גורם לאותיפרון להבין בסופו של דבר. במילים אחרות: האלים לא משיגים לעצמם שום תועלת ממעשי החסידות באשר הם.

אותיפרון מתעשת ואומר שהיחס בין בני האדם לאלים הפוך לגמרי מהיחס שבין בני האדם לחיות. הוא גם מחליף את המילה טיפול במילה שירות. סוקרטס לא נופל בפח, ומחפש את אותו עומק שהוא חפש קודם לגבי הטיפול. הפעם הוא פונה לעבר בני האדם שנעלים על בני אדם אחרים בזכות הידע המקצועי שברשותם. אותיפרון מסכים שכל עוזר ומשרת של בעל מקצוע מסייע לבעל המקצוע להשיג את המטרה שבשבילה קיים אותו מקצוע. השירות שניתן לבוני האניות, למשל, מטרתו להביא לכך שכלי השיט יבנה. אם-כך, מטרתם של רופאים היא בריאותו הגופנית של אדם מסויים, של בוני האניות – בניית כלי שיט מסויים, ומטרתם של הבנאים היא לבנות מבנה מסויים.

סוקרטס שואל מהו אותו פועל יפה בתכלית היופי שהאלים עושים ושבני האדם עוזרים להם בעשייתו. אותיפרון מדגיש שפעלי האלים רבים. סוקרטס אומר שכך גם פעליהם של המצביאים והאיכרים, שלא לומר דבר לגבי הדוגמאות שהוא הביא קודם. ועדיין – עיקר פועלם הוא אחד.

אותיפרון לא עונה לשאלתו של סוקרטס המאוכזב. אותיפרון מתרץ את בריחתו מהתשובה בכך שהיא מטריחה מאוד ודורשת לימוד רב. הוא אומר שמטרת החסידות היא השמירה על חייהם של יחידים ומדינות. מה שהופך את החטא להריסת יחידים ומדינות. האמצעי לכך, לפי אותיפרון, היא ההקרבה הנכונה של הקרבנות והאמירה הנכונה של התפילות. זאת אומרת, זוהי ידיעה מסויימת – ידיעה מקצועית. שתי פעולות אלה, הקרבת קרבנות ותפילות, מייצגות את שני צידי המשא והמתן. אנו נותנים לאלים מתנות בצורת קרבנות ומבקשים מהם תמורה באמצעות תפילות. זה הופך את החסידות לאמנות של סחר מכר בין אנשים לאלים ואת החלק השני של הצדק לאמנות סחר מכר בין האנשים לבין עצמם. אם יוצאים מנקודת הנחה שכל טוב שיש לנו – מקורו באלים, אז נשאר לסוקרטס ולאותיפרון לברר מהו הטוב שיש בידי האלים שמקורו בנו, בבני האדם. הרי לא יכול להיוצר מצב, שבו הישויות העליונות בידיעתן ובכוחן ירויחו פחות מהישויות הנחותות מהן שאיתן הן סוחרות. אותיפרון נופל מנקודה זאת ואילך לסוגים שונים של אמירות הסותרות את המובן מאליו, שהאלים נעלים על בני האדם.

ראשית כל, הוא מציין שבני האדם נותנים לאלים מתנות בתמורה למתנות שהאלים נתנו לבני האדם. אולם כל הבהרה של סוג המתנות האלה, יביא לכך שהאלים יעמדו בנחיתות מסויימת לעומת בני האדם, לפחות בנחיתות באותו התחום שבו מועילות להן המתנות הניתנות להם מלמטה. שנית, אותיפרון מתחמק מהמלכודת הזאת באמצעות הטענה שהאלים מקבלים מידי בני האדם כבוד. אמנם, הכבוד איננו מועיל, אבל הוא מוריד את דרגת האהבה שרוחשים האלים לחסידות למדרגת רצויה. מה שנובע מדברי אותיפרון, הוא שהאלים מרוצים מהחסידות בגלל וכאשר היא מביאה להם כבוד ודוחים אותה כאשר היא לא מביאה להם כבוד. אותיפרון נאלץ לדחות את האפשרות הזאת, בגלל שלא יכול להיות שהאלים ידחו מעשה צודק וחסוד רק בגלל שהוא לא מביא להם כבוד בקרב בני האדם. הרי זהו המאפיין העיקרי של המעשה החסוד שאותיפרון עצמו עושה: הוא סופג ביקורת ובוז רב מהאנשים הקרובים לו ביותר – בני משפחתו. הוא חוזר לטענתו שהחסידות אהובה על האלים, לא רק רצויה, ולכן היא לאו דווקא מביאה להם כבוד בקרב כל בני האדם.

סוקרטס נאלץ להזכיר לאותיפרון שהם דברו כבר על האהבה של האלים כלפי החסידות. מתברר שלא סוקרטס, אלא אותיפרון עצמו, מסובב את הדברים סביב עצמם. בכך נשמטת הקרקע מתחת להגדרת האירוניה של סוקרטס כפי שהיא עולה מדברי אותיפרון לגבי דדלוס. סוקרטס אומר לאותיפרון שהוא לא יתן לו מנוחה מיזמתו עד שהאחרון ילמד אותו מהי החסידות שהוא כל-כך מומחה לגביה. אותיפרון מבין את הרמז, וממהר לברוח מסוקרטס למקום אחר בטענה שאין לו זמן. סוקרטס מצטער שאותיפרון לא יכול להשאר עוד ולעזר לו להפטר מהאשמה שמליטוס טופל עליו. חוסר היכולת הזה של סוקרטס להתגונן מול האשמה בהתנהגות לא חסודה יתברר בדיאלוג הבא כקטלני.

לקריאה נוספת - אימגו:

אפלטון / האפולוגיה מאת נחום שטיינברג

אפלטון / קריטון מאת נחום שטיינברג

אפלטון / פידון (חלק ראשון) מאת נחום שטיינברג

התפיסה החושית ב"תאיטיטוס" של אפלטון מאת שרון בורנשטין

אפלטון / זמן ונצח

המשפט של סוקרטס

אפלטון במקום פרוזק מאת מתי שמואלוף

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נחום שטיינברג