בשורת הבזות / ז'וליה קריסטבה

ביקורת הספר "כוחות האימה, על הבזות" מאת ז'וליה קריסטבה, הוצאת "רסלינג"

 

כוחות האימה (1980) הנו ספרה הידוע והמשפיע ביותר של ז'וליה קריסטבה, במיוחד בזכות הטיפול שעושה קריסטבה – בכתיבתה הפואטית, הסוחפת והמעוררת השתאות – במושג "בזות", על משמעויותיו הפסיכואנליטיות, הפילוסופיות, הבלשניות והספרותיות: בקריאת הפוביה של הנס הקטן אצל פרויד, בתפיסת ה-Chora של אפלטון, בייצוג הקדושה-טומאה בספר ויקרא, בפריצת האסתטי על פי הברית החדשה והנצרות, בספרות הבזות הפרוטוטיפית של פרדינן סלין ועוד. ז'וליה קריסטבה (נולדה 1941), מגדולי ההוגים בצרפת בני זמננו, פרסמה מכלול מרשים של כתבים בתחומים שונים, החל בסמיוטיקה, ביקורת ספרותית, פסיכואנליזה, פילוסופיה, פוליטיקה, תיאולוגיה, וכלה ברומנים סמי-אוטוביוגרפיים. כיום קריסטבה היא פרופסור לבלשנות באוניברסיטת פריז 7 ופסיכואנליטיקאית. בין ספריה החשובים: שמש שחורה (1987) וזרים לעצמנו (1988). ספרה בראשית הייתה האהבה – פסיכואנליזה ואמונה ראה אור ברסלינג (2004). לרכישת הספר באתר רסלינג

ז'וליה קריסטבה נולדה בבולגריה (1941) והפכה לאחת מהוגי הדעות המשפיעים בצרפת. במקצועה היא פסיכואנליטיקאית, אך היא כותבת על נושאים שונים ומגוונים: סמיוטיקה, ביקורת ספרות, תיאולוגיה, פילוסופיה ופוליטיקה. ספרה, "כוחות האימה", עוסק בבְּזוּת, מושג אותו היא מנתחת מכיוונים שונים. כפסיכואנליטיקאית היא אמונה על תורת לאקאן וחלק לא קטן מניתוחיה עובד דרך התיאוריה שלו, אך לא רק לאקאן נמצא ברקע. היא מנתחת ומצטטת אנתרופולוגים, סופרים, פילוסופים ואנשי דת. 

המושג "בזות" מצביע על מה שהורחק מן הגוף, הוצא ממנו כהפרשה והפך ל"אחר". הבזות אשר מערערת על הזהות, על המערכת, ואינה מכבדת גבולות, עמדות וכללים, אומצה במיוחד בשיח הפמיניסטי, במסגרת הדיון באימהוּת. קריסטבה מייצרת תיאוריה המחברת גוף ונפש, תרבות וטבע, פסיכה וסומה, חומר וייצוג, תוך כדי כך שהיא מדגישה את אופן הביטוי של דחפים גופניים בייצוג ואת אופן הביטוי של הגיון המשמעות בגוף החומרי.

"לבזוי יש רק תכונה אחת משל האובייקט - היותו מנוגד לי", כותבת קריסטבה בתחילת ספרה. להכיר את האני מתוך מה שאני לא: מתוך הבזוי, שאיני חלק ממנו. רוק, דם, חלב,שתן, צואה ודמעות; הליחות, הטומאה, החרא וכיו"ב, הם מה שהחיים בקושי יכולים לשאת. הם המופרשים מגופנו ואם נספור נראה כי מספר ההפרשות הנשיות רבות מן ההפרשות של הגבר. אישה כקריסטבה לא תניח לכך לחמוק מעיניה ולעצמה להתחמק ממקומה של האישה ברשימת הבזות והטומאה הדתית. מה שקריסטבה שואלת ומנסחת במילותיה גורס שמה שיצא ממני הוא אומנם בזוי, אך מה שיוצא ממני היה בתוכי. מכאן, מה שהיה בתוכי זה אני. איך מסתדר האני עם הבזוי הפנימי? 

הבזות מסמנת לנו את גבולות העולם האנושי. "תחושת הבזות שאני חשה מעוגנת באני העליון", אומרת קריסטבה אך כבר במשפט הבא היא עשויה להסביר הקשרים לפריצת חוק, ליחסי "אותו שעדיין אינו אני, לבין אובייקט". הכול תוך כדי שטף זורם של כתיבה מצמררת ומנותקת. הכתיבה לעתים אישית ויוצאת מן האני, כמעט פואטית, כאילו היא בודקת ומספרת מעצמה על עצמה. מאידך, היא מתייחסת לתיאוריות ומנתחת בשפה אקדמית לחלוטין תופעות אותן היא מחברת יחד מתחת למושג בו היא עוסקת. הניתור בין הרמות מקשה לרגע אחד ומהפנט ברגע אחר. צריך להיות אמון על קריאת טקסטים מורכבים ביותר, צריך סבלנות, והקריאה הופכת למסע התעמלות אירובית של הריכוז והמעקב, של המידע וההנאה. לבדוק מסקנות וליהנות מהכתוב, והכול באותו זמן.  

קריסטבה מתחילה את המסע שלה מהבזות של העצמי. היא מנתחת את הילד "שבלע" מוקדם מדי את הוריו ומאז מנסה להקיא הכל החוצה. דחייה של האמהות, ריק פנימי, ניסיון היטהרות בלתי פוסק ושום חוש לקדוֹש. בזה היא חולקת על לאקאן וטוענת שיש קיום שאינו נשען על האיווי. היא מדברת על הדחקה והכחשה, שני מושגים שטבע פרויד והועמקו לכיוון נוסף אצל לאקאן.

"הבזוי מעמת אותנו עם ניסיונותינו הקדומים ביותר להתבדל מן הישות האימהית עוד בטרם עברנו להתקיים מחוצה לה... הבעיות שיש לה (לאם) עם הפאלוס שאותו מייצג אביה או בעלה - אינו מי שמטבעו יעזור לסובייקט לעתיד לעזוב את האכסניה הטבעית... הרי אין כמעט הגיון שהיא תשמש לו מתווכת על מנת שייעשה אוטונומי ויאשר את עצמו, בתורו", היא כותבת.

בהמשך מחברת קריסטבה את החיצוני אל הפנימי בכותבה כי "הבזות היא מין משבר נרקיסיסטי. היא מעידה על רגעיות מצב זה, המכונה בקנאה נוזפנית, אלוהים יודע למה 'נרקיסיזם'. יתר על כן, הבזות מסווגת את הנרקיסיזם (הדבר והמושג) כ'מראית'". 

התיעוב ממה שנמצא בתוך הגוף - מן המזון האסור, מהגוף הנרקיסיסטי אשר משתקף בגוף שמולו (התשוקה ההומוסקסואלית) - מחזיר אותנו אל שיח אשר במסגרתו הנשי והווסת כדוגמאות, מהווים עקבה של גבול ארכאי של הגוף. גבול המניח את ההבדל בין המינים, הבדל שפרויד טען כמוליך אל חרדת הסירוס. מה שבתוך הגוף מאיים עלינו, אולם גם מה שמחוץ לו עושה זאת.  כלומר, הבזוי הוא פרוורטי מכיוון שאינו מוותר על איסור, על כלל, או על חוק ואף אינו ממלא אחריהם. הוא הורג בשם החיים. הוא חי בשירות המוות. מכאן היא עוברת מיד לנתח ספרות בתואנה כי:

"הסופר, מוקסם מהבזוי, משער את הלוגיקה שלו, משליך את עצמו עליו, וכתוצאה מכך עושה שימוש משובש ופרוורטי בשפה- סגנון ותוכן. אך בה בעת, תחושת הבזות היא שופטת של הבזוי ושותפה שלו לדבר עבירה... ניתן לומר שעם ספרות מתבצעת חציית קטגוריות של הטהור והלא טהור. של האיסור ושל החטא, של המוסר ושל הלא מוסרי". וכן: "אופני הטיהור השונים של הבזוי – צורת קתרזיס שונות- מהווים את תולדות הדתות, וסופם באותו קתרזיס במובהק, קרי האמנות, לפני הדת ואחריה".

אם הגענו לאמנות, קריסטבה מנתחת לאור תובנותיה אלו את דוסטויבסקי, מרסל פרוסט, ג'יימס ג'ויס, חורחה לואיס בורחס בורחס וארטו. מייד לאחר מכן היא מתעסקת קריסטבה בפחד ובפוביה. לפרק היא קוראת "פחד ממה?" ומתחילה אותו בניתוח כמה אמירות של פסיכולוגים על חרדת הלידה וההפרדות מהאם, על החרדה מחוויית הלידה. היא מנתחת את היווצרות יחסי סובייקט\אובייקט והנרקיסיזם חוזר ותופש מקום מרכזי. כאן שאלת השפה הנוצרת, וניתן להעלות מצבי מצוקה שמשמיע תינוק מבלי להיות מובן והמבוגרים מכנים זאת בשם "פחד". לדעתה, אי אפשר להפריד שום דבר בהתפתחות מדבר אחר.

היא מנתחת את הפחד ההופך לפוביה קשה יותר ומנתחת את מקרה "הנס"Hans) ) של פרויד שפיתח פוביה מפני סוסים. היא מחברת את הפוביה לסירוס, לקשר בין תחושת הגילוי של הילד שלאמו "אין" מה שלאבא "יש", והחרדה שאותו הדבר יקרה לו ולא יהיה לו. או שמא, חלילה, לאביו יעלם מה שיש, שמתבטא כבר בקשר לאדיפוס ורצח האב הסימבולי. וכאנליסטית בעצמה היא שואלת ועונה על השאלה, מה קורה למטופל שעוזרים לו להתגבר על הפוביה? "אני פוחד להינשך או פוחד לנשוך?" הוא שם הפרק הקטן בו היא כותבת על השינוי.זהו פרק שהזכיר לי את ר.ד. לאינג, פסיכיאטר אנגלי ומאבות ה"אנטי-פסיכיאטרייה" ואת ספרו "סבכים", בו הוא מדבר על אותם פחדים אך בהקשר אחר. אך הוא כותב אותם בצורה הדומה לשיר:

"ג'ק רוצה לטרוף את אמו ולהיטרף על ידה מאוחר יותר, הוא מתנודד בין הרצון לטרוף אותה אולם לא להיטרף על ידה, לבין הרצון לא לטרוף אותה אולם להיטרף על ידה. מאוחר עוד יותר, הוא לא רוצה לטרוף אותה ולא רוצה להיטרף על ידה... הוא נטרף על ידי פחדו הטורף של היותו נטרף על ידי תשוקתה הטורפת שהוא יטרוף אותה" (מתוך "סבכים" [knots] הוצאת כמתת, 1973, בתרגום חיה יוקר)

אין זה אמנם בדיוק הכיוון של קריסטבה, אך לא יכולתי להימנע מלהביא את הציטוט הקטן הזה. 

ז'וליה קריסטבה

"הבזות, צומת של פוביה, אובססיה ופרוורסיה", היא מוסיפה, "הגועל הנרמז בה אינו לובש את הפן של ההמרה ההיסטרית. המרה זו שהיא הסימפטום של אני שמואס באובייקט רע". על כן הוא "פונה לו עורף, מיטהר ממנו ומקיאו. בבזות ההתקוממות כל כולה היא ביש, ביש של השפה, בניגוד להיסטריה המעוררת את הסימבולי, רוגזת עליו או מפתה אותו אך אינה מייצרת אותו, הסובייקט של הבזות הוא יצרן תרבות במובהק. הסימפטום שלו הוא דחיית השפות ובנייתן מחדש". 

האם אפשר לדבר על הבזות מבלי לתת מקום רב לאיסורים הבזויים הראשוניים? טאבו הרצח וגילוי העריות, או רצח אב והרצון באם. אלו שני איסורים שכל אחד עובר דרך הרצון לבצעם וצריך להתמודד בהמשך התפתחותו עם הרצון האסור מכל. קריסטבה מזעיקה את פרויד למען יבוא ויסביר מספרו "טוטם וטאבו". ובמקום בו פרויד לא הספיק לחשוב עד הסוף, היא מביאה את מחקריו של קלוד לוי שטראוס לעזור בהבחנותיו ואת הסופר-משורר, ז'ורז' באטאיי מראשוני הגדרות הבזות, למען יספק את הגדרותיו שלו.

אך מעבר לתחום האישי והאמנותי, אי אפשר להתייחס לבזות מבלי לבדוק את הקשר הדתי שלה. הבזות שבשפה הדתית הופכת לטומאה ואין שום אפשרות שאישה פמיניסטית רחבת דעת לא תנתח לעומק את הקשר המתבקש הזה הטומאה, המצריכה מערכת שלמה של איסורים וטקסי היטהרות בכל הדתות ובכל החברות, הופכת להיות חשובה ומקבילה לא פחות מאשר איסור גילוי העריות כלל אנושי. 

קריסטבה, בעקבות פרויד, מעמידה את "הטאבו" כגורם מעצב באדם (גילוי עריות). כלומר, האיסור הבראשיתי שלנו הוא זה אשר מכונן את התשוקה אל מה שאינו אפשרי ואינו ממומש (האיווי). טאבו זה הוא "מיתי ומייסד" בעת ובעונה אחת. את הופעתו של הטאבו היא בוחנת בשורה של יחסים דיאלקטיים בין מושגים כגון גוף-פסולת, אדם-אל או פנים-חוץ. כדי לבחון ולהבין את התיאוריה הזו אנו צריכים להכיר כי "החוק", אשר מגדיר את מיני התועבות, אינו רק אוסף של הנחות חברתיות בשדה התרבותי (כמו שמסמן לנו הפילוסוף מישל פוקו), אלה הוא מייצג בתרבות את ה"האלוהים".

הבזות שהפכה בשפה לטומאה היא המכוננת את האיסורים הדתיים ומייצרת מולה את הקדושה.  כמעט כל הדתות מפרידות בשם הטומאה את האישה מן הגבר, נותנת לגבר זכויות הנלקחות בשם הטומאה מהנשים. יתירה מכך: אף על פי שמושג האמהות הוא לכאורה מקודש, הנשים עצמן אינן כאלה. ולא רק שאינן כאלה, הן הופכות להיות נושאות הרע. הן "חורשות המזימות", הן המכשפות. למעשה, הן המאיימות על הפאלוס הגברי, הסימבולי והמעשי. בעוד שלזרע הנפלט החוצה מהגוף אין מעמד של טומאה (גם אם ביהדות הוא מכונה "טיפה סרוחה") הרי שלווסת יש ויש. בחברות רבות איסור והגנה מפני זיהום מהווסת אינם פחות מחמירים מאיסור גלוי עריות עם האם. אדיפוס מתמצת עבורנו את הטומאה המיתית ברצח האב והקשר עם האישה-האם ועם האסור ביותר, עד כדי עונש קולקטיבי. אדיפוס צריך לגלות, כדי להרחיק את הטומאה, לעוור את עצמו. זהו סירוס סימבולי, כדי לא לראות את מושא תשוקתו. אך מכיוון שהוא גבר, הוא איננו חייב מוות. עונש העיוורון, מחיקת הראיה, הוא מספק. הצלקת על העין תיהפך לסימן הבזות. 

חלק נרחב בספר מוקדש לתפיסת החטא ביהדות ובנצרות. ניתוח זה מוביל אל מרכזה של התרבות האירופית. ואכן, דבריה של קריסטבה אינם מכוונים בהכרח אל האוונגרד, אל אלו אשר מנסים לפרוץ את גבולות מוסכמות החברה, אלא דווקא אל הרוב השקט בחברה. קריסטבה מנסה לתאר מחדש את חוויית הקיום כחוויה דיאלקטית, רצופת מתחים פנימיים, אשר המיניות והפחד שולטים בהם בדרכים שונות. כשקריסטבה מתחילה לבדוק את הטהור והבלתי-טהור בדתות היהודית והנוצרית, היא מתחילה בפרשת נח והחיות הטהורות המועלות כקרבן. שם נוצרת ההבחנה הראשונית, ומשם דרך התנ"ך לרמב"ם היא תבדוק הלוך ושוב את היווצרות הטומאה והבזות. אדם וקין כל אחד בחטאו, כל אחד נענש בדרכו, אך לא מוגדר כטמא. 

עם התקדמות הפרקים בתנ"ך, הטומאה הולכת ומתחברת לעבודת אלילים, מיניות ואי מוסריות. הטמא מודר מן הקודש, מבית המקדש. יש לזכור שהפיתוי הראשון היה נשי, חייתי. הנחש מפתה את חווה המפתה את אדם. כבר מן ההתחלה הזאת מתקיים הקישור בין מזון טהור וטמא ובין הקשר הטמא הנשי והחייתי. 

כך, לאל מותר לקבל מנחת בשר-דם. האדם, בהפרדה מהאל, צריך לאכול את הבשר המותר לו, עם הבדלה מהטמא והאסור, כשהוא מנוקה מן הדם. הדם לאדם טמא. הדם מסמל סימבולית את הציווי "לא תרצח". הדם שמתקשר ישירות לאישה ולפוריות הופך לטמא הלא-טהור. הטמא המתקרב אל הגבר הוא הנגע החיצוני, הפצע, הצרעת.כלומר,  מה שמחוץ לעור השומר את הפנים. כשנאמר "לא תבשל גדי בחלב אמו", הורחבה הטומאה מהדם אל החלב. סמלית, אמנם, רק בבהמות אך ההתרחבות מובנת מאליה. כל הזב מהגוף וכל המצורע מבחוץ חד הם. 

מכיוון שבאותו פרק מדובר גם על איסור יחסי מין הומוסקסואליים, על איסור שעטנז ועוד כמה איסורים שכאלה, נעשה חיבור הבזות של הדם המזון והמוסר לדבר אחד. לפני שנים אחדות אמר לי ידיד פסיכולוג, שמבלי דעת אצל היהודים המזרח אירופאים, מתוקף המסורת הארוכה המסומלת בלבושם, מתקיימת חציצה. "תסביך אבנט", הוא הגדיר את זה. זה דבר שקריסטבה איננה אומרת ואולי לא יודעת: חלוקת הגוף אצל היהודים עד לחלק החיצון ביותר, הלבוש, המפריד בין הטמא לטהור. אותה קפוטה ארוכה ההופכת את הגוף ליחידה אחת לכאורה, אך מחולקת בדיוק רב מתחת ללב ומעל אברי המין ופי הטבעת על ידי האבנט הקושר את הקפוטה. לכן, כמובן, את הציצית צריך ללבוש מעל לבל יהיה מגע בין הציצית ובין איבר המין. 

מספר האיסורים היהודי "ויקרא" עוברת קריסטבה לבדוק מה קורה עם הבזות בנצרות ואיך היא מנגידה או מקבלת חלקים שנקבעו כבר ביהדות. הניתוח הפסיכואנליטי של קריסטבה את תשוקת הגוף, או ליתר דיוק את הרע בתפיסה הנוצרית, מוביל אותה לקישור בין יופי לפרוורסיה, שהם "כשני צדי המטבע של אותה כלכלה". בשניהם הגוף מעורב בהגדרת גבול "החוק". תפישה זו קנתה לה אחיזה בתיאוריה של האמנות זה מכבר, ומיוצגת בהרחבה באמנות הפלסטית וגם בקולנוע. בנצרות, הבזות אינה מתוארת רק במה שיש לסלק, אלא גם כ"מקור להתענגות אינסופית", והיא מייצגת פעמים רבות את המעבר אל האלוהי דרך הטרנסצנדנטי. בהקשר זה מזכירה קריסטבה את פרנציסקוס הקדוש, המתערב במצורעים ונושק אותם, וגם את אנטוניוס הקדוש, גיבור סיפורו של גוסטב פלובר, אשר מגיע להתגלות אלוהית דרך קיום יחסי מין עם קבצן חולה צרעת המגיע אל בקתתו ביער. 

היא מצטטת את המשפט "לא הבא אל הפה יטמא את האדם כי אם היוצא מן הפה הוא מטמא את האדם (מתי, ט"ו) ואת המשפט הנוסף "כי אין דבר מחוץ לאדם אשר יוכל לטמא אותו בבואו אל קרבו כי אם הדברים היוצאים ממנו המה יטמאו את האדם" (מרקוס ז'). ובכן, המזון כולו הוצא מהטומאה: הלחם והיין המוגשים במיסה (זהו גופי, זהו דמי). הם ביות הקניבליזם העתיק, אך גם פריצת האיסורים של ספר ויקרא. בזאת, באמצעות הסמל התזונתי, משכחים את הדחף הבראשיתי לטרוף את האחר את הקניבליזם העתיק.. ומעבר לזה, מה בולע האדם, באופן סימבולי, אם לא את הקדוש מכל, גופו ודמו של הקדוש, רוחו של הקדוש המנותקת מן הבזות והופכת לקדושה. לקריסטבה יש תשובות משלה תוך חקירה ובדיקה של  תיאוריות אנתרופולוגיות, פסיכולוגיות, מיתיות, פילוסופיות ותיאולוגיות.

לגבר נסלחה תשוקתו הראשונית שלפני היות חווה, שנוצרה לרצונו ולמענו. חווה, החוטאת הראשונה, הופכת להיות עם התפוח, שהוא מזון, לחוטאת, טמאה. בנצרות הפכו את החטא לחטא תאוות בשרים. אמנם גם בהשתתפותו של הגבר המתאווה, אך הפרשנות הדתית ברובה מדברת נגד בשר האישה. 

כשהיא עוברת לפרש לעומק את הסופר סלין דרך מסננת התיאוריה שלה, ממש מתחשק לחזור ולקרוא מחדש את ספרו הגדול שתורגם לעברית, "מסע אל קצה הלילה" (בהוצאת עם עובד, בתרגום אילנה המרמן). נכון שהיה פשיסט ואנטישמי, אך הוא היה סופר ענק והיא טורחת רבות להסביר מדוע. היא מקדישה לו פרקים ארוכים ומרתקים המנתחים לא רק את ספריו אלא מנסים לרדת במידת מה גם לשורשי אישיותו שנחשבת לבזויה בעיני אנשי הרוח השמאליים בצרפת: לנסות להבין את האנטישמיות, את הפמפלטים שכתב נגד יהודים. את אישיותו המורכבת מאוד. ומעבר לכל, חייבים לחזור ולהגיד, האיש היה גאון ספרותי. 

את הפרק האחרון, הנותן לספר את שמו, היא כותבת בגוף ראשון: "בלילה ללא דמויות, אך מטולטל בידי צללים שחורים: בהמון של גופים נטושים שרק הרצון להחזיק מעמד כנגד הכול והלא כלום שולט בהם. על עמוד נייר שבו שרטטתי את המקלעת של מי שבהעברה העניקו לי במתנה את הריק שלהם – קראתי בשמה של הבזות. בעוברי דרך זיכרון בן אלף שנים, פיקציה נטולת מטרה מדעית, אך שכרוכה אחרי עולם הדימויים של הדתות, בסופו של דבר הייתה זו הספרות, אשר בה ראיתי את הבזות מממשת את מלא כוחה, עם האימה שבה". אין צורך בפרשנות אחת נוספת. 

לבסוף, שוב אני חייב להצהיר: זאת קריאתי שלי, ציטוטים שבחרתי והבהרותיי. הספר כל כך מקיף ועוסק בהרבה מעגלי-בחינה והבנה עד שכמעט ואי אפשר שתהיה רק דרך אחת לקוראו. נשים שאינן פמיניסטיות יקראו אותו אחרת מנשים פמיניסטיות המחויבות לעקרונות כאלה או אחרים. גברים יגלו בו דברים אחרים. אך בסופו של החשוב הוא שבקריאה נשארת הבזות עצמה. "רסלינג" מביאים לספרייתנו ספר חשוב נוסף בהגות האירופית קוראת התגר על דברים רבים עליהם לא העיזו לחשוב גדולי המחשבה מאז ומעולם.

מחבר: דן לחמן