אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

פרמנידס חלק ראשון


פרמינדסמיסטיקה היא השאיפה של האדם לחוות את האושר המוחלט. על כל חוויה אפשר לדווח במידה רבה או מועטה של דיוק. החוויה המיסטית שונה מהחוויות האחרות, כי אי אפשר לדבר עליה במידה רבה של דיוק כלל. כל מה שנשאר לעשות, הוא לדבר עליה מסביב ובערך, כדי שהאנשים המסוגלים לכך יתפסו את עיקרי הדברים ויוכלו לזהות אותה. הפילוסופיה קשורה בדיבור קשר בל ינתק, כפי שסוקרטס הסביר להרמוגנס. היא אפילו קשורה בדיבור מיוחד, השיח או הדיאלקטיקה. אם-כך, המשותף בין הפילוסופיה למיסטיקה מועט מאוד. המיסטיקן רואה בפילוסופיה מדע משני, נחות, לעומת המיסטיקה עצמה. אבל המיסטיקה זקוקה גם היא לתהליכי הכנה. כלומר, גם המיסטיקן נזקק לדיבור בשיחתו עם תלמידו. הפילוסופיה עדיפה על המיסטיקה בפשטותה, מפני שיסודה בדיבור הדיאלקטי, ואילו המיסטיקה, לדבריה עצמה – יש לה שני יסודות: הלימוד והחוויה. הפילוסופיה המסתפקת במועט יותר לא רואה במיסטיקה מדע נחות או משני לה; היא אדישה כלפי החוויה המיסטית, כפי שהמיסטיקה אדישה להגיון.מטרתה של כל חוויה לימודית היא הבנה של אמת מסוימת. וכל אמת, כפי שסוקרטס חוזר ומדגיש, היא דיבור על מה שישנו. אבל האמת הגבוהה ביותר, היש כשלעצמו, מציג לפני הפילוסוף בעיה בלתי פתירה: מה שישנו הוא מעין אחדות של כל הדברים שישנם. כל דבר שישנו מצטרף לשאר הדברים שישנם להרכיב את סך כל הדברים שישנם וזהו מה שישנו המובחן ממה שאיננו. מה שישנו מורכב, אם-כן, מדברים רבים נבדלים זה מזה. אבל אחדות היא רק אחת מתופעות האחד. תופעה נוספת של האחד איננה אחדות אלא מעין שיתוף בגורל. כלומר, שני חתולים הם אחד מבחינת היותם אותו הדבר, חתול. שתי תופעות אלה הן תופעות של האחד האמיתי השונה מהן כשוני שבין הסוג לבין מיניו. האחד הזה הוא אחד אמיתי, כלומר הוא איננו יכול להיות אחדות, כי כל אחדות היא ריבוי של חלקים. האחד האמיתי עומד ביחסי סוג-מין עם אחדות מה שישנו ובמילים אחרות אפשר לומר, שהוא עומד ביסוד האחדות. סוקרטס והאורח מאלאה כבר אמרו, שאי אפשר לומר דבר על היסוד עצמו; אפשר רק לכנות אותו בשם. אם לסכם: הדיבור על האמת הגבוהה ביותר, על יסוד היסודות, איננו אפשרי. רק החוויה של האמת הזאת אפשרית. אבל כל פעולה של האדם בתחום החוויתי משותפת לשכל, כי האדם הוא החיה החושבת, וכל דיבור על חוויה מחייב שימוש כזה או אחר בהגיון. ההגיון הוא האופן שבו פועלת החשיבה. אם תהליך הלימוד הוא חלק מתהליך החינוך של המיסטיקן כהכנה לחוויה המוחלטת של האושר, הרי שההקדמה הטובה ביותר לחוויה זו תהיה למתוח את ההגיון האנושי עד לקצה גבול יכולתו. רק שם, בשקט שמעבר לגבול ההגיון, האדם נפתח למה שהוא מעבר לכל הגיון. צדק אותו פילוסוף שכתב, שהפילוסופיה היא הדרך הפתוחה בפני כל בני-האדם ואילו המיסטיקה פתוחה בפני יחידי סגולה. הדיאלוג פרמנידס הוא הדיאלוג המיסטי ביותר של אפלטון.לכן אין זה מפתיע, שהדיאלוג עוסק רובו ככולו באחד ובדברים שאפשר לומר עליו. החוויה הרווחת ביותר היא החוויה שהכל אחד או תחושת האחדות שבקיום. כל אחדות היא בו בזמן גם ריבוי. למעשה, מאחר שהריבוי גופני והחוויה רוחנית והגופני תובע לעצמו תשומת לב רבה יותר ובעלת עוצמה חזקה יותר, אין חווית איחוד ואחדות שלא מתחילה מהריבוי. התחומים האלה, גוף ורוח, שונים זה מזה, מכדי שאפשר יהיה לייחס לאחד את תכונות השני. הנטיה הראשונית של התלמיד לזהות בדברים שברוח תכונות ששיכות רק לעצמים הגופניים מטעה ומרחיקה אותו יותר מכל דבר אחר מהבנת האחד האמיתי.הדיאלוג פרמנידס מסופר מפיו של קפאלוס, יליד העיר קלזומני. לא מסופר לנו למי קפאלוס מספר את הסיפור, לכן אפשר להניח בביטחון גמור, שהוא מספר את הסיפור לסופר, כלומר לאפלטון. מדוע אפלטון לא ביקש מאחיו לספר לו את סיפור השיחה ישירות? ואם ביקש, מדוע אחיו סירב? קפאלוס מגיע לאתונה ופוגש בכיכר השוק את אדימאנטוס וגלאוקון, שניים מאחיו של אפלטון. אלה מציעים לו עזרה מתוך טוב-לב ובצירוף מקרים מופלא מתברר, שקפאלוס צריך בדיוק את זה: עזרה מאדימאנטוס וגלאוקון. הוא מבקש מהאחים להפגיש בין קבוצת אנשים בני עירו שמתלווים אליו לבין אנטיפון, אחיהם מצד אימם, ששמע וזוכר את השיחה בין סוקרטס לפרמנידס. האנשים המתלווים לקפאלוס מסורים מאוד לפילוסופיה,[1] בלשון המחבר. אולי מדובר בקבוצת תלמידים מהאסכולה של אנכסגורס, יליד קלזומני ואחד מהמורים של סוקרטס?[2] קפאלוס מתפקד בדיאלוג זה כמדריך תיירים. קודם הוא הדריך קבוצת אנשים לא מזוהים ועכשיו הוא מדריך את אפלטון ודרכו אנשים לא מזוהים רבים, קוראי הדיאלוג בעתיד.מדוע קפאלוס לא מחפש אחר סוקרטס לשמוע ממנו את פרטי השיחה שלו עם פרמנידס וזנון? סוקרטס לבטח לא מת בזמן הזה, כי קפאלוס מבוגר ממנו במספר שנים וסוקרטס מת בשיבה טובה. האם גם סוקרטס סירב לספר את סיפור השיחה הזאת לקפאלוס? מדוע השיחה על האחד והרבים צריכה להישמר בסוד כזה? ואם מדובר בסוד, מתברר, שמחבר הדיאלוג העז להעלות על הכתב דברים שסוקרטס מעולם לא העז להעלות על הכתב. גם אנטיפון לא נכח בשיחה בין סוקרטס ואריסטו לפדמנידס וזנון. הוא שמע עליה מפי אדם אחר, פיתודורוס. פיתודורוס סיפר את השיחה לאנטיפון והוא סיפר את זה לקבוצה של אנשים וביניהם קפאלוס וקפאלוס מספר את הסיפור באוזני אפלטון המעלה אותו על הכתב לעיני הקורא. השיחה שהתרחשה עטופה בשכבות רבות של מספרים. בשונה מסוקרטס שלעיתים נדירות מאוד נתפס בביתו, לפי המסופר בדיאלוגים, אנטיפון יושב בביתו, עסוק בבחינת רסן שהזמין, כאשר החבורה פוגשת בו.וזוהי מסגרת הדיאלוג: אמנם שנת ההתרחשות שלו אינה ידועה, אבל זמן ההתרחשות הוא אמצע הקיץ, זמן חגיגת הפאנאתנאיה הגדולה, חגה של אתונה. פרמנידס וזנון הגיעו כדי להציג לראשונה באתונה את ספרו החדש של זנון. כלומר, השניים הגיעו לאתונה כדי להשיק את ספרו של זנון ובחרו לעשות זאת במהלך חגיגות הפאנאתנאיה. בזמן שהותם באתונה השניים התגוררו בביתו של פיתודורוס, המספר הראשון של הדיאלוג וחברו של זנון. זהו מקום התרחשות הדיאלוג: ביתו של פיתודורוס, חברו של זנון, ששכן ברובע הקדרים מחוץ לחומות העיר אתונה. סוקרטס ואנשים נוספים באו, כאותם אנשים שבאו עם קפאלוס בתורו, לשמוע דבר פילוסופיה. אותם אנשים, מסתבר, מעדיפים להאזין לספרו של זנון, מאשר לצפות בחגיגות הפאנאתנאיה. בזמן הדיאלוג הזה סוקרטס עדיין צעיר מאוד. מן הסתם עברו מספר שנים מאז השיחה שלו עם האורח מאלאה, אבל לא שנים רבות. הוא אמנם עבר את ההתקדשות במיסטורי הפילוסופיה, אולם אין זה אומר עליו עדיין, שהוא נכנס בכל שעריה, כפי שברית מילה לבדה לא הופכת אדם ליהודי או מוסלמי או בן כל דת אחרת שנוהגת מנהג זה. זנון הקריא את הספר באוזני סוקרטס והאחרים. פיתודורוס, שכבר שמע קודם לכן את קריאת הספר, שהה בזמן הזה מחוץ לבית. לקראת סיום הקריאה נכנסים שאר הנוכחים בדיאלוג: פרמנידס, אריסטו ופיתודורוס. אריסטו הוא היחיד מבין הנוכחים שלא שמע את קריאת הספר. יחס הגילאים בין כל משתתפי השיחה ידוע: פרמנידס כבן שישים וחמש, זנון, תלמידו, כבן ארבעים, סוקרטס צעיר מזנון ולבסוף אריסטו הוא הצעיר מכולם.אין שום בעיה להבין, שאריסטו הוא דמות בדיונית בדיאלוג זה. אריסטו נוכח בדיאלוג, שמבחינה היסטורית התרחש, לפני שעוד נולד. אריסטו נולד כחמש-עשרה שנה לאחר מות סוקרטס. זוהי לא הסטיה הראשונה בגילאי הנוכחים בדיאלוג אפלטוני. זכורה לנו נוכחותו של סוקרטס הזקן בשיחתו של האורח מאלאה עם עצמו הצעיר. יפה מעיר המתרגם, שבכך המורה נותן כבוד רב לתלמידו, כנראה התלמיד היחיד שלו שהוא העריך באמת, בהכניסו כדמות בדיאלוג שהוא חיבר. עד כדי כך העריך המורה את התלמיד, שכאשר היה צריך לבחור לעצמו יורש שינהל את האקדמיה שהקים, בחר אפלטון בבן אחותו, ספאוסיפוס. בכך שיחרר אפלטון את אריסטו מעול הניהול כדי שיוכל להמשיך באורח החיים הפילוסופי. זהו הדיאלוג היחיד בכל שלושים ושישה הדיאלוגים האפלטוניים שמשוחחים בו ארבעה פילוסופים המוכרים לנו לפחות בשמם: זנון, פרמנידס, סוקרטס ואריסטו.סוקרטס הנמרץ מבקש מזנון לחזור על המסקנה הראשונה של ההנחה הראשונה. בכך הוא חושף את מבנה ספרו של זנון: מדובר בספר הבנוי מהנחות שונות ולאחריהן, פירוט המסקנות הנגזרות מהנחות אלה. מבנה זה דומה למבנה ספריהם של הסכולסטיקאים. מדובר בספר בנוי במבנה לוגי ברור. הלוגיקה, כאמור, היא הכלי הראשי של הפילוסוף. סוקרטס הצעיר מזכיר את סוקרטס הזקן בדריכותו, כאשר הוא מתרעם על הנסיון של זנון להערים עליו ועל שאר המאזינים לספר. הוא אומר, שמטרת הטענות שזנון בוחן בספרו זהה למטרת השיר של פרמנידס, למרות שהן ניגשות לנושא מכיוון הפוך. בשיר שלו פרמנידס טוען, שהיש הוא אחד, ואילו זנון מוציא מסקנות הסותרות את ההגיון מההנחה שהיש מרובה. מדבריו של סוקרטס משתמע, שאין בספרו של זנון חידוש כלשהו לתורת רבו. אין ספק, שהחדש והסקרנות שהחדש מספק מושכים את ליבו של סוקרטס הצעיר יותר מהמוכר והבטוח והמובן מאליו. זנון לא נשאר חייב, ומשתמש בנעורים להסביר לסוקרטס מדוע כתב את הספר: הוא שאף להגן על כבוד המורה שלו מפני ההתקפות של המגחכים לשמע הטענה שהיש אחד. מסקנות סותרות רבות, מסתבר, אפשר לגזור גם אם מניחים שהיש אחד ולא מרובה. יש בו, בספר, יותר מיצר ההתנצחות המשתלח של צעיר מאשר השאיפה המפוכחת לכבוד של מבוגר. אפשר להניח במידה רבה של ודאות, שלפרמנידס לא היה איכפת במיוחד מההתקפות השונות שהשתלחו בתורתו. והנה, הספר נגנב מזנון, לפני שהיה לו זמן לעבור עליו או בכלל, להחליט האם ברצונו לפרסם אותו או לא. מהסיבה הזאת לא יכול היה להימנע מפרסומו.[3] סוקרטס הצעיר, מעודד מתגובתו של זנון, ממשיך למה שמעניין אותו באמת: תוכן הטענות שזנון בוחן בספרו. כוונתו לא הייתה לתקוף את עצם חיבור הספר, כמו גם את עורמתו של זנון בהסתרת הכוונה האמיתית שלו. הוא הרי כבר למד מהאורח מאלאה, שהעורמה מלווה כל לימוד אמיתי. הרי הפילוסופיה לא ניתנה לתמימים.סוקרטס הצעיר מציע פתרון משלו לסתירה הראשונה שזנון מצביע עליה: היש המרובה דומה ולא דומה בעת ובעונה אחת. הוא מציע להניח, שהדומה והלא דומה הם שני תארים שונים וכך דבר מסוים המתואר בשני תארים סותרים גם יחד איננו סתירה לוגית. הדוגמא הפשוטה ביותר היא סוקרטס עצמו. הוא בו זמנית ריבוי של חלקי גוף, למשל, ובכלל אחדות של דברים רבים ובו בזמן, כאשר סופרים אותו בין האנשים המקשיבים לזנון, הרי שהוא אחד ולא רבים. אם דמיון ואי דמיון יהיו שני תארים שונים זה מזה, דבר כלשהו יכול יהיה להיות דומה ולא דומה באותו הזמן, כמו שסוקרטס אחד במספר וריבוי באחדות שבו באותו הזמן. סוקרטס מציע לזנון להשתמש באופן ההוכחה הבא, כדי להגן על טענת רבו, פרמנידס: עליו להראות, שדמות האחד עצמה לא יכולה להיות אחד ורבים בעת ובעונה אחת. סוקרטס הצעיר הפנים זה מכבר, שאפשר לומר כל דבר על כל דבר בעולם הגופים הנראים, כפי שהסופיסטים עושים. אבל אי אפשר לומר כל דבר על כל דבר בעולם הדברים הלוגיים, כלומר העולם שמעבר, שם המהות היא אחת ולא ריבוי ותואר הוא תואר כזה ולא אחר. למען טהרתם של התארים, סוקרטס אף מוכן לראות בדומה ובלא דומה שני תארים שונים ולא לראות בכל אחד מהם את השלילה של השני. למעשה, סוקרטס הצעיר מבקש הדרכה משני הפילוסופים לגבי העולם שמעבר. האם גם לגביו אפשר לומר כל דבר על כל דבר, כפי שהסופיטים מעיזים לעשות רק לגבי העולם הנראה, או שהעולם ההוא טהור באמת? פיתודורוס עצמו מזועזע מדברי סוקרטס, בגלל שהוא הקשיב אך ורק לתוכנם. זנון ופרמנידס מראים, לפחות בהתנהגותם, קורת רוח רבה מסוקרטס הצעיר ודרישותיו, כי הם הקדישו תשומת לב רבה לאופן אמירת הדברים ולא רק לתוכנם. מכאן והלאה פרמנידס הוא זה שלוקח לידיו את מושכות השיחה.הדיאלוג הנוכחי תופס את מקום הדיאלוג הראשון ברביעיה השלישית. מקום זה הוא מקומם של הדיאלוגים המתווים את אופיה של המתינות. אבל מה בין מתינות לחוויה המיסטית? הרי החוויה המיסטית היא חוויית האושר העליון. כלומר, מלכתחילה שואף המיסטיקן אל חווית האושר הקיצונית ביותר. לעומת המיסטיקה, הפילוסופיה איננה בחירה בסבל, לבטח לא בסבל המוחלט. הפילוסוף אף הוא שואף אל האושר המוחלט; אולם אפשר לתאר את שאיפתו בצירוף המילים: שיכרות פיכחת. כלומר, גם אם שאיפתו קיצונית, אין דרכו של הפילוסוף קיצונית. הפילוסוף הוא השיכור הזוכר תמיד, שאין רבים הנהנים כמותו משתיית יין. הפילוסופיה מקדשת במקום הראשון את המתינות מנקודת מבטו של האדם המכיר את הקיצוניות ואת השלכותיה. כל פילוסוף בכוח צריך להפנים את הלקח הזה. לאחר ששתה מהאושר המוחלט שממנו ניתן לאדם לטעום, הפילוסוף משתמש בהגיון כבדלי עם מי קרח. כל דבר שמחשבתו של הפילוסוף מקיפה, נתון לפיקוח קפדני של כללי ההגיון.פרמנידס שואל את סוקרטס קודם כל, האם יש הבדל בין התואר לדבר המתואר באותו התואר. סוקרטס מאשר. לאחר מכן הוא שואל, האם לתארים יש קיום נפרד מהמתוארים. סוקרטס מאשר. סוקרטס הצעיר מהסס לאשר קיומן של מהויות, למשל מהות האדם או מהות האש או מהות המים. לגבי הדברים העלובים והנחותים, דוגמת הפרשות גוף למיניהן, בוץ ורפש ודברים מעין אלה סוקרטס יותר נחרץ: אין להם מהות, בגלל שמהות היא דבר אצילי בהיותה חסרת גוף, נתפסת באמצעות השכל בלבד, נצחית ואלוהית. שלושה הם אפוא סוגי הדברים הקיימים: עצם ותואר ומהות. סוקרטס חושש לעיין ביחסם של הדברים הבזויים לשלושת הדברים הטהורים ההם, כי המסקנה שלו מעיון שכזה עלולה להרחיק אותו מהפילוסופיה.סוקרטס הצעיר לא הרגיל עדיין את מחשבתו להפריד הפרדה מוחלטת בין הנושא הלוגי למושאים הפיזיים שלו. כלומר, לדעתו, מהותו של הרפש נגועה בעצמה ברפש הפיזי שאנו רואים ומריחים. מצד שני, סוקרטס נמשך מטבעו לדברים האציליים. אולם הוא נמשך אליהם כל עוד הם נשארים טהורים באצילותם. סוקרטס מפחד למצוא את מהות הרפש או את עצם הציפורן מזוהמים בדברים המזוהמים שהציפורן והרפש הפיזיים מושכים אליהם. הוא מעדיף לזנוח את העיון בדברים הבזויים האלה לטובת עיון בתארים האציליים הטהורים בעיניו ובעיני שאר בני-האדם כמו: צודק וטוב, נאה ונכון וכן הלאה.[4] פרמנידס מבטיח לסוקרטס הצעיר, שהמתינות תתקן את הליקוי הזה באופיו – ליקוי הנשען במידה רבה על ההתחשבות של סוקרטס הצעיר בדעות ההמון לגבי הרפש והלכלוך. סוקרטס לא גילה עדיין את ההבדל שבין החשיבה אודות הדברים המסבים לנו סבל לבין החשיבה אודות החשיבה הזאת. בעוד הראשונה יכולה בתורה להסב סבל, הרי שהחשיבה אודות החשיבה חופשיה כבר מכל סבל שהוא. פרמנידס פונה, אם-כן, למתן את דעותיו של סוקרטס הנלהב והוא מוצא את הכלי למיתון זה בהגיון החמור.פרמנידס מתחיל את תרגול ההגיון עם שאלה לגבי מהות התואר. סוקרטס אמר קודם לכן, שהוא, זאת אומרת אדם כלשהו, יכול להיות אחד וריבוי בו זמנית, על-ידי השתתפות מקבילה בשני תארים שונים, הפוכים זה לזה. פרמנידס מסב את תשומת ליבו של סוקרטס לשימוש שלו בשפה: למה הוא מתכוון, כשהוא אומר, שדבר כלשהו לוקח חלק באחדות ובריבוי? הדיבור לא נסוב מעולם על עצמים טהורים או תארים טהורים או אפילו לא על מהויות גרידא. הדיבור נסוב לעולם על עצמים המתוארים בתארים שונים. המשפט הפשוט ביותר הוא משפט בעל נושא ונשוא. העצמים הם הנושא הלוגי של המשפט ומה שאומרים עליהם, כלומר התארים שאנו מייחסים להם, הם הנשוא הלוגי של המשפט. למשל, המשפט המקל ארוך מאחד בין עצם שהוא נושא לוגי לתואר שהוא הנשוא הלוגי. האם סוקרטס התכוון לומר, שהאחדות והריבוי יש להם חלקים מסוימים ושהוא לוקח על עצמו חלק מזה וחלק מזה? סוקרטס הצעיר משיב בחיוב לשאלתו זו של פרמנידס. מתשובתו עולה, שתואר הוא מעין שלם בעל חלקים הזהים לו עצמו ושהעצמים המתוארים בתואר המסוים לוקחים על עצמם מספר חלקים ממנו או אפילו את כולו. תיאור כזה של התואר כשלעצמו מוביל בהכרח לסתירה הבאה: הרי נאמר, שהתואר הוא אחד. אם עצם כלשהו מתאחד עם חלק מהתואר, נמצא שהתואר – בדיוק כמו האדם בדוגמתו של סוקרטס לפני כן – הוא אחד וריבוי בעת ובעונה אחת. בנוסף, אם העצמים מתאחדים עם כל התואר, נמצא שהתואר הוא רק ריבוי, אם בכל פעם הוא מתאחד לחלוטין עם עצמים רבים. אבל זה לא יכול להיות המקרה. הרי לא רק המקל שבדוגמא ארוך; ישנם עוד דברים ארוכים בעולם מלבדו. סוקרטס הצעיר נרתע מייחוס ריבוי לעולם הרוחני ואחדות התארים והעצמים והמהויות חשובה לו ביותר. אולי מהסיבה הזאת, לא הייתה לו בעיה עם תארים כמו צדק וטוב ויופי ואילו עצמים חומריים כמו אדם וחיה וכמובן רפש ולכלוך, ציפורן ושערה הביאו אותו במבוכה רבה. תואר לא יכול להיות ריבוי שמתאחד לחלוטין עם העצמים המתוארים על ידיו. כך הוא יהפוך בסופו של דבר מעצם רוחני טהור לעצם חומרי מזוהם. כדי לשמור על טוהר התואר, סוקרטס הצעיר ברח אל משל השמיכה. התואר הוא אחד כמו שמיכה או יום. הוא נפרש על העצמים השונים בחלקו ולעולם לא בשלמותו. השמיכה המכסה שני אנשים או היום המאיר על מקומות רבים אינם הם עצמם רבים, למרות שהם משפיעים על מושאים רבים. התיאור הזה מוביל את סוקרטס ופרמנידס למסקנות מגוחכות חדשות: יוצא מכך, שהמקל לא ארוך מכוח אחדותו עם האורך, אלא מכוח אחדותו עם קצת אורך, עם חלק מהאורך כשלעצמו ולא עם כולו. אבל כיצד זה יכול להיות המקל ארוך, אם הוא רק קצת ארוך? האם אין הבדל מהותי בין ארוך לבין קצת ארוך? או אם לוקחים תואר אחר, השוויון, ושואלים את אותה השאלה לגביו: האם דבר יכול להיות קצת שווה או הרבה שווה לדבר אחר? וכי אין השוויון מתיחס באופן מוחלט לדבר כולו? דבר שאיננו שווה לדבר אחר, אלא דומה לו במקצת לא משתתף בחלק מתואר השוויון ולא משתתף בתואר השוויון כלל.הסתירה האחרונה שפרמנידס מציג נועדה לנעוץ את המסמר האחרון בארון הראיה של העולם הרוחני במשקפיים הגופניות של העולם הגשמי. הגודל כשלעצמו משותף לכל הדברים הגדולים וכמובן לעצמו. הגודל הופך להיות מעין ישות שלישית שונה משתי הישויות הנידונות. כדי דבר על שלושת הישויות יהיה צורך ליצור ישות רביעית שתאחד אותן ושתהיה, מן הסתם, שונה אף היא משלושת הישויות. נמצא, שעצם הנסיון להבין את העצם והתואר והמהות במונחים גופניים מכניס בטעות לעולם הרוחני ריבוי של דברים, ריבוי אינסופי שלא מאפשר הבנה נאותה של העולם הזה. סוקרטס הצעיר יודע שבעולם שמעבר אין ריבוי כי כל הדברים הגדולים, למשל, גדולים מכוחו של תואר אחד בלבד, הגודל כשלעצמו. אפילו כל הדברים העשויים עץ עשויים כולם מאותו הדבר, החומר עץ. נמצא, שהרוצה להבין ולהתחבר עם העולם שמעבר, חייב להפסיק להפסיק לנסות להבין אותו במונחים גשמיים דוגמתם סוקרטס השתמש בשיחתו עם זנון: מתחבר, משתתף, מתאחד, לוקח חלק ואחרים.סוקרטס הצעיר מבין את טעותו. הוא פונה אל הדבר המוכר לו ביותר שאיננו גוף והיא המחשבה. התואר כשלעצמו, יחד עם המהות והעצם, אם אינם גוף כאחד הגופים חייבים להיות מחשבה שתופסת מקום בנשמות האנשים.[5] כמובן, המקום הזה איננו מקום פיזי, כי מדובר בדבר רוחני. מסתבר, אליה וקוץ בה: לשון הדיון בתארים ובעצמים לא יכולה להיות נבדלת מלשון הדיון בגופים החומריים. פרמנידס שואל את סוקרטס הצעיר, כיצד להבין את טענתו, שהעצמים הרוחניים הם מחשבות ביחס לגופים. מה קורה, כאשר עצם מסוים מתחבר לתואר מסוים? הדרך היחידה לדבר כלשהו להתחבר עם המחשבה היא פעולת החשיבה. מחשבה מסוימת היא מושא החשיבה של חושב כלשהו. כלומר, הדרך היחידה להבין התחברות של עצם ותואר, למשל מקל וארוך, במקרה שבו האורך הוא מחשבה, היא להגיד, שהמקל חושב, חושב על האורך כשלעצמו, לכן הוא ארוך. סוקרטס הצעיר מבין, שזאת היא המסקנה מהגדרתו את הדברים הרוחניים כמחשבות.כל הדברים בעולם הגופים נחלקים לארבעה סוגים מובחנים: הראשון הוא הדומם, גוף חסר נשמה ולכן אף חסר יכולת חשיבה. הגוף הדומם הוא הגוף שלא משנה את מיקומו בכוחות עצמו. כל תנועה שלו תלויה במניע חיצוני לו. בגלל שהנשמה היא העקרון המניע את הגוף תנועה רצונית עצמאית, לדומם אין נשמה. השני הוא הצומח, גוף בעל יכולת תנועה אחת בלבד, התנועה של הגדלת הגוף וצמיחתו. אחרי שני אלה באות החיות. לגוף החי יש יכולת תנועה עצמאית במרחב, מעבר ליכולת להגדיל ולהצמיח את עצמו. תנועה עצמאית זו היא תנועה רצונית במהותה והיא סימנה הברור ביותר של הנשמה. אם ממשיכים, לאחר מכן, להבדיל בין החיות בסוג מאוד מסוים של חיה, הוא האדם, מגיעים לארבעה סוגי גופים. מבין החיות, האדם הוא החיה המיוחדת במינה ובזאת אין שום ספק לאף אדם משכיל. למעשה, זאת היא נקודת העצירה של סוקרטס הצעיר המשכיל. לא כל הדברים בעולם חושבים, למרות שכל הגופים הם עצמים גופניים המתוארים בתארים שונים. הדברים הרוחניים אינם כשלעצמם מחשבות, גם אם הדרך היחידה שלנו לתפוס אותם היא באמצעות מחשבתנו.הבעיה שמעלה הדיבור על הדברים הרוחניים מדאיגה את פרמנידס משתי סיבות. הראשונה קשורה בתנועת הידיעה מהעולם הזה לעולם הבא. אפשר בקלות להגיע למסקנה, שהעובדה, שאין לנו יכולת לדבר באופן ברור על העולם הרוחני, מצביעה על חוסר האפשרות שלנו לדעת דבר כלשהו על העולם ההוא. טיעון כזה אפשר למצוא, למשל, אצל הובס. הבעיה, לדברי פרמנידס, נעוצה בנתק שבין העולם הרוחני לעולם החומרי. העצמים הרוחניים קיימים אך ורק בעולם הרוחני ואילו העצמים הגופניים קיימים אך ורק בעולם החומרי. העולם הגופני מסודר לפי עקרונות רוחניים חיצוניים לו ובכך הוא משקף את היחסים ואת הסדר של העולם הרוחני. פרמנידס שואל את סוקרטס, האם יחסי אדון ועבד הם יחסים שבין מהות האדון לעבד כלשהו או בין אדון כלשהו למהות העבד והתשובה שסוקרטס נותן, כמובן, שלילית. עבד הוא עבד כלשהו של אדון כלשהו והזוג הזה רק משקף את היחס הטבעי שבין מהות האדון למהות העבד. כך גם הידיעה כשלעצמה היא ידיעת האמת כשלעצמה. יחסים מושלמים לא יכולים להתקיים בעולם החומר ולכן בעולם הזה כל ידיעה היא ידיעה מסוימת של אמת מסוימת.[6] זהו, למעשה, תחומו של המדע. כל מדע ומדע מבין המדעים שבהם עוסקים האנשים הוא גוף ידע חלקי – גם אם לוקחים בחשבון את היקפו המוחלט – של חלק מסוים מהקיום כולו.הסיבה השניה לדאגתו של פרמנידס קשורה בתנועה מהעולם הרוחני לעולם החומרי. סיבה זו נחלקת בתורה לשני חלקים: החלק הראשון עוסק בשליטת האל על המתרחש בעולם התחתון. נאמר קודם לכן, שהיחסים היחידים שאפשר לדבר עליהם בין העצמים הרוחניים הם היחסים שבינם לבין עצמם. מהות האדון, כאמור, עומדת אך ורק ביחס למהות העבד. יכול לבוא אחד הסופיסטים ולטעון, שהאל השייך לתחום העצמים הרוחניים הוא אלם של העצמים הרוחניים בלבד ותחום השפעתו לא כולל את עולם החומר. גרוע מכך, מהות הידיעה יכולה לעמוד אך ורק ביחס למהות האמת, בגלל שכל ידיעה היא הכרת האמת ופעולת הידיעה היא היכולת להעביר את עצמה, כלומר להסביר, למי שלא יודע. מסתבר, שהאל לא יודע את המתרחש בעולם התחתון, העולם שבו האמיתות חלקיות וחסרות והן אינן האמת כשלעצמה. שלושת טענות אלה, ובמיוחד הטענה הראשונה, הן הטענות המסוכנות ביותר לכל נסיון להבין את העולם הרוחני והיחס שלו אל העולם החומרי. פרמנידס מוכן לחשוף בעיות חמורות אלה בפני סוקרטס, בגלל מה שסוקרטס הצעיר חשף בפניו ובפני זנון, כאשר הוא העלה את טענתו העיקרית נגד אופן ההוכחה של זנון. סוקרטס הצעיר טען בלהט, שעל העולם החומרי ועל היחסים שבין הגופים שבו אפשר להוכיח טענות רבות ואת היפוכן. עולם זה נמצא בתנועה ושינוי מתמידים ולא רק זה – הוא מכיל דברים מורכבים שחלקיהם גם מורכבים. תכונות אלה של עולם החומר מאפשרות למלומד לומר עליו, כמעט כל דבר שברצונו לומר. אבל את הטענה, שהעולם הוא בעצם אחד ופשוט בתכלית הפשטות אפשר לחזק רק אם מוכיחים, שהעולם הרוחני הוא כזה. כלומר, זנון צריך היה להראות, שהעולם הרוחני אחד ופשוט ושכל טענה לריבוי ושינוי בו גוררת אחריה מסקנות מגוחכות. אבל הידע האנושי לגבי העולם הרוחני נגזר, מטבע המבנה האנושי המהותי, מהידע שלנו לגבי העולם החומרי. האפשרות היחידה לפתרון יציב של הבעיות האלה תהיה לטעון, שהעולם הרוחני לא קיים. טענה זו מגוחכת אף יותר ולא מתארת נכונה את הלסדר הקיים בעולם החומרי עצמו. יותר מכל דבר אחר, העקרוהות הרוחניים הם העקרונות המסדרים את תנועת הגופים בעולם החומרי.טענות מסוימות לגבי העולם הרוחני יכולות להיות נכונות וטענות אחרות יכולות להיות שגויות. כל טענה נבדקת בשכל האנושי וכל נסיון להבין את העולם הרוחני הבנה אמיתית באמצעות חוויות מיסטיות חסרות תוכן הוא נסיון מופרך. פרמנידס מסביר לסוקרטס, שעליו להתאמן קודם כל על הקרוב יותר, כלומר על העולם החומרי, לפני שהוא ינסה לקבוע קביעות כלשהן לגבי עולם הרוחני הרחוק מאיתנו. מי שקודם למד את העקרונות הבסיסיים של אומנות הלחימה ולאחר מכן למד את העקרונות המתקדמים סיים את הלימודים התאורטיים. לאחריהם הלוחם המתלמד צריך להתנסות באימונים המדמים קרבות ככל יכולתם. מה שחסר לסוקרטס הצעיר עכשיו הוא האימון המתקדם של הפילוסוף: האימון בהגיון. זהו השלב ההכרחי שעל הפילוסוף המתחיל להתמחות בו בדרכו לעסוק בנושאים האמיתיים, כפי שמסביר פרמנידס לסוקרטס הצעיר.ההגיון הוא הכלי שבאמצעותו נבחנים מושאיו, קרי המהויות והתארים כשלעצמם. אופן האימון בהגיון צריך להיות בערך כזה: יש להניח קיומו של כל עצם שהוא העולה ברוחנו ולתאר אותו בתואר כלשהו העולה ברוחנו. לאחר-מכן, יש לגזור תיאור העצם הזה את כל המסקנות הנובעות ממנו. ושוב, יש לבחון את המסקנות הנובעות מתיאורו של העצם הזה בתואר המנוגד לתואר הקודם. למשל, ההנחה הנידונה במאמר הראשון של הסוגיה הראשונה בספרו של זנון היא זו: הריבוי קיים. צריך לגזור מהנחה זו את המסקנות שלה ואז לגזור את המסקנות מההנחה ההפוכה, שהריבוי לא קיים. לאחר מכן צריך לעיין בשתי הנחות הפוכות נוספות: האחד קיים והאחד לא קיים. סוקרטס הצעיר להוט לראות דיון כזה מול עיניו ברגע זה. פרמנידס מסביר לסוקרטס הצעיר, שמדובר בעיון קשה ובמיוחד ארוך. הוא אומר לו, שהוא כבר זקן מדי לדברים שכאלה. אולם זנון מצטרף להפצרותיו של סוקרטס וגם כל הנוכחים האחרים, החל בפיתודורוס וכלה באריסטו. פרמנידס כמוהו כסוס מירוצים מנוסה יודע איזה מאבק מפרך מצפה לו. אסור לשכוח, שהוא העמיד תלמידים רבים – שניים מהם הם זנון והאורח מאלאה. הוא מבקש, לאור נסיונו, שיריבו בדו-השיח יהיה הצעיר שבחבורה. הצעיר יטיב יותר להבין את דבריו של פרמנידס, גם אם לזקנים ממנו הם ישמעו מוזרים. אריסטו מתנדב ללא היסוס.[7][1] כתבי אפלטון (תרגום: יוסף ג. ליבס, ירושלים: הוצאת שוקן, תשל"ה), כרך 3, עמ' 9.[2] כתבי אפלטון, כרך 2, עמ' 63.[3] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 12-13.[4] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 15.[5] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 18.[6] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 22.[7] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 26.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נחום שטיינברג