קאסירר: תקופת ההארה

ארנסט קאסירר

ארנסט קאסירר בספרו "הפילוסופיה של ההארה" מנסה להציג את המאה ה 18, המאה של ההארה, במונחים של אחידות קונספטואלית. כלי העבודה שלו מתבססים על בנייתה של היסטוריה אינטלקטואלית באמצעות הצגת ההגות של אנשי רוח ומחשבה בולטים של התקופה. עם זאת, המאה ה 18 עבורו אינה נמדדת במונחים של פילוסוף אינדיבידואלי כזה או אחר אלא במונחים של 'רוח התקופה'  - במה שהוא מגדיר כ'נפש של המאה'. כלומר, תיאור נפשה של המאה אמנם מתבסס על התייחסות להוגים אינדיבידואלים, אולם כל הוגה והוגה מתואר כפועל יוצא של הלך הרוח שאפיין את המאה ה 18 ולא ההפך. 

החשיבה הפילוסופית של המאה ה 18 ניתנת להבנה במסגרת מספר רעיונות פונדמנטליים שעיצבו את הגותם של אנשי רוח בסוגיות מרכזיות כמו טבע מול נפש (השאלה האפסטימולוגית), דת, חברה ואומנות.  

לקראת סוף המאה ה 18 התגבש היחס בין טבע לנפש על פי מאפיינים אידיאליסטים. מתפיסה מכניסטית של היקום כקונסטרקט של כוחות סיבתיים הפועלים על פני יסודות מטריאליסטים שמשתקפים בסדר הנתפס על ידי החושים, עברה המאה ה- 18 טרנספורמציה מחשבתית עת הטבע החל להיתפס כאוסף של תהליכים המקבלים תוקף במודעות האנושית. כל דבר כשלעצמו הינו אוסף של איכויות שזוכה להבנה כמכלול מחשבתי. הייתה זאת גישה פסיכולוגית שזיהתה אובייקטים של ידע כקונסטרוקציות מנטליות. בבריטניה ו-בצרפת הנפש האנושית הובנה כתוצר של רשמים ורעיונות, בגרמניה היא נתפסה כמכלול של תופעות מיוצגות. הגישות הצרפתיות והבריטיות מול הגרמניות למעשה שקפו את אותו הצד של אותו המטבע. שני הגישות נשענו על התפיסה לפיה המציאות היא תוצר של תהליך מנטלי. קאסירר מעיר שטבע וידע קשורים היו קשר בלתי אמצעי אחד לשני. המחשבה ציינה את היכולת לפנות החוצה כלפי העולם האובייקטיבי תוך רפלקסיה עצמית פנימה. באקט זה, במחשבה בעת ובעונה אחת מנסה לברר את האמת האובייקטיבית ותוך כדי כך מגלה האמת הסובייקטיבית הפרטית שלה.  

התיאולוגיה של המאה ה 18 ראתה בהקמת סדר חברתי רציונאלי עקרון דתי מרכזי. סדר חברתי הולם נתפס כמטרתו הסופית של כל תהליך היסטורי ויש לשאוף אליו באמצעות חינוכו של המין האנושי. הדרך להתגבר על הרוע האינהרנטי בעולם נתפסה לא במונחים טרנסנדנטלים של החטא הקדמון או אחרית הימים אלא באמצעות הקמת אותו הסדר החברתי המבוסס על עקרונות הבינה והצדק. מתפקידו של לימוד ההיסטוריה לחשוף עובדות היסטוריות ומהם להסיק לגבי הנתיב בו זורמת ההתפתחות ההיסטורית.  

המדינה היא תוצאה של חוק הטבע שניתן לגילוי באמצעות חשיבה אינדוקטיבית. הסמכות הפוליטית העומדת בראש המדינה נהנית מליגטימציה מתוקף הטבע והרצון האנושי. ככך המדינה מפגינה הרמוניה טבעית בין אזרחיה. ברנרד דה מאנדוויל (Bernhard de Mandeville) טען בספרו "משל הדבורים" (1714) שכל המידות הרעות שבעבר גונו כיום מהווים תועלת ברמה החברתית הקולקטיבית. אנוכיות, תאוות בצע, הרצון להאדרה עצמית – במידה וכל אדם ואדם ינהג על פיהם ברמה האינדיבידואלית, המדינה בכללותה תרוויח מכך בכל הקשור לכלכלתה ולעושרה. אדם סמית יותר מכל מזוהה עם התפיסה לפיה המדינה היא ביטוי להרמוניה בין כוחות שונים ומנוגדים הבאה לידי ביטוי בשיווי משקל כלכלי. בספרו "עושרן של אומות" מ 1776 הוא כותב:

As every individual endeavors as much as he can both to employ his capital  in the support of domestic industry, and so to direct that industry that its produce may be of the greatest value… he intends only his own gain, and he is in this, as in many other cases, led by an invisible hand to promote an end which was no part of his intention.

החזון לפיו המדינה מתקיימת על בסיס הרמוניה טבעית בין אזרחיה לא הוגבל רק לכלכלה אלא יושם גם על הפוליטיקה. מונסטקייה בספרו "רוח החוקים" (1748( מטעים כי אם המדינה מתיימרת לקדם ערכים של חירות, חייבת היא להפריד את רשויות השלטון לשלושה ענפים עיקריים – הרשות המבצעת, הרשות המחוקקת והרשות השופטת. הפרדה ועצמאות של הרשויות תביא לאיזונים ובלמים, דבר שימנע מכל רשות בנפרד לנצל את כוחה לרעה. כאשר תופעל מערכת של איזונים ובלמים, מונסטקייה טוען, תובטח הרמוניה פוליטית והאזרחים ייהנו מחירות מרבית. מחבריה של החוקה האמריקאית הושפעו רבות מרוח דבריו של מונסטקייה. סעיף מס. 51 ב"פדרליסט" (Federalist) גורס כי אם בני האדם היו כולם מלאכים, לא היה צורך בממשלה. אולם משום שבני האדם רחוקים מלהיות מושלמים ומכיוון שהפוליטיקה משקפת בצורה הנאמנה ביותר את היות האדם לא מושלם, המדינאי חייב לאפשר לממשלה לשלוט על נתיניה מצד אחד ולשלוט על עצמה מצד שני. מערכת של מאזן כוחות הבנויה על הפרדת רשויות תשמר כל מנגנון שלטוני במקום הראוי לו. 

עם זאת ראוי לציין שהחשיבות  שיוחסה להרמוניה חברתית במאה ה 18 לא כללה התעלמות מהאימפרטיב של שלטון חזק ואפקטיבי. עקרון הבינה אינו מספיק על מנת ליצור דבק חברתי שיבנה קהילה אנושית. חברות אנושיות מתפקדות על פי חוקים אוניברסלים קבועים שהם פועל יוצא של הבינה. חוקים אלו אמנם מביאים לאיזון חברתי ולהרמוניה בין אינדיבידואלים אך אין בהם די על מנת להביא לסדר חברתי מושלם. הפילוסוף הצרפתי רוסו טען שהבינה לבדה אינה מסוגלת להסביר קביעות בהתנהגות אנושית. בני אדם תחת המדינה נמצאים במצב של ניכור ביחס למצב הטבע. אם כל אינדיבידואל ואינדיבידואל ייהנה מחירות בלתי מוגבלת לרדוף אחר האינטרסים הפרטיים שלו, התוצאה תהיה כאוס ואנדרלמוסיה. עמנואל קאנט טען ב"רעיון להיסטוריה אוניברסאלית" (1784) שמאזן חברתי אינו תוצאה אוטומטית של הבינה. בני אדם זקוקים לחינוך וללמידה כדי שיוכלו לממש את מלוא הפוטנציאל הטמון בחברה רציונאלית. עד שנגיע לשלב הזה אסור לשכוח ש:

Man is an animal who, if he lives among others of his kind, needs a master who can break man's will and compel him to obey a general will under which everyman could be free

האסתטיקה של המאה 18 ראתה ביצירת אמנות ביטוי לכוללניות של הקיום וככך האמנות היוותה סינתזה בין בינה ואינטואיציה לדמיון, אקט המוביל לקוגניציה שהיא אמנם נחותה לידע רציונאלי אך מתפקדת כפועל יוצא שלו. מספר גישות בולטות אפיינו שיפוט אסתטי במאה ה 18: א) האמנות מעניקה לאמן את הכלים לשקף את המציאות האובייקטיבית. ב) האמנות משקפת את המבנה האינטלקטואלי הפנימי המאפיין את היקום והאמן בגאוניותו מציג אותו בעבודתו. ג) האמנות נועדה לרצות את החושים ולפיכך היא תלויה בטעם טוב ובדמיון, פחות בבינה או באינטואיציה.   

מתודולוגיה רציונאלית 

קאסירר מעיר ששלל הדוקטרינות והלכי הרוח שאפיינו את המאה ה 18, החל מסוגיות אפיסטמולוגיות וכלה בתיאולוגיה ואסתטיקה, נעו על פני קו מחשבה משותף – שימוש בתקפותה האוניברסאלית של הבינה. הבינה נתפסה ככלי האפסטימולוגי היחיד בעל תוקף ממשי כמקור של ידע.  

אקט של חשיבה רציונאלית התבסס על שני תהליכים מרכזיים – אנליזה וסינתזה. להבין דבר מסוים משמעותו לפרק אותו למרכיביו בתהליך אנליטי ולאחר מכן להרכיבו מחדש בתהליך סינטטי. על פי מיטב המסורת של המתודולוגיה מבית מדרשו של אייזיק ניוטון, אנליזה ציינה זיהוי מרכיבים זהים בשלם. סינתזה כללה את חשיפתה של חוקיות המזהה את האינטראקציה בין החלקים ולפיכך מגדירה את טבעו של השלם.  

קאסירר מסווג מתודולוגיה זאת כאמפירית משני טעמים עיקריים. ראשית, היא הייתה תלויה בחקר התופעה. בניגוד למטא-פיסיקה של המאה ה 17, המאה ה 18 לא ניסתה לחדור למציאות מעבר לתופעה עצמה ותוך כדי כך להסיק עליה. תהליכים אנליטים וסינטטים הוגבלו לעולם התופעות. שנית, אקט של חשיבה רציונאלי לא נתפס כחלק מתהליך דדוקטיבי המתבסס על אמיתות א-פריורי. חוקים מדעיים נוסחו בתהליך אידוקטיבי של התבוננות ולמידה. במילים אחרות, הבינה, על סמך מאפיינים אלו, נתפסה כפעילות שמטרתה הייתה צבירת ידע של חוקים הנמצאים בבסיסה של התופעה. הדרך לידע זה עברה דרך הניסיון. 

המתודולגיה האמפירית של המאה ה 18, לסיכום, מציינת עבור קאסירר את האחידות הקונספטואלית של תקופת ההארה. מה מסתתר מאחורי אותה המתודולגיה וכיצד היא מציינת אחידות קונספטואלית? המאפיין הבולט ביותר של המאה ה 18 הוא החשיבות של עקרון הסדר שמוביל להרמוניה בחלל וזמן, סדר שניתן לחשיפה על ידי כוחותיה של הבינה. סדר יוצר דימוי של המציאות כשלם ברור ומוגדר בדומה לציור נוף שחושף פרספציה ישירה של האזור אותו האמן מצייר. המאה ה 18 ניסתה לחדור ולברר את טבעו של סדר זה באמצעות תהליך של חיפוש, פירוק ובנייה מחדש. למעשה, תהליכי המחשבה שאפיינו את תקופת ההארה מזכירים במידה רבה מבנה של צורה גיאומטרית – החוקר מגיע לצורה השלמה על ידי בנייה הדרגתית של צורות קטנות יותר. במילים אחרות, רעיון שלם הוא תוצר של מערכת סיסטמטית המעגנת בתוכה חלקי מחשבה באותו האופן שבו מערכת גיאומטרית מורכבת מצורות מישנה המקיימות בניהן קשר מתמטי- לוגי. המציאות ההיסטורית מתפקדת כמו שלל פרקים באנציקלופדיה של דידרו, היא מורכבת מאפיזודות אפיזודות שמתאחדות לידע השלם באבולוציה היסטורית לעבר מטרה סופית. כמו כל פרק ופרק בכרך, כך משחק האינדיבידואל תפקיד פרטי. שלל כל התפקידים הללו יוצר את המכלול החברתי.