אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אידיאליזם גרמני: פיכטה ו-שלינג


יוהאן

יוהאן גוטליב פיכטה (1814-1762)

אם נתבונן על האידיאליזם כזרם מחשבתי שהחל להופיע בגרמניה בתחילת המאה ה-19, עמנואל קאנט היה זה שסלל את הדרך לחשיבה אידיאליסטית. אם כי בהיותו גם בנה של תנועת ההשכלה ודווקא בשל כך, יהיה קשה לתייג אותו כהוגה אידיאליסט באופן חד משמעי. במובן זה, תלמידו של קאנט, יוהאן גוטליב פיכטה (1814-1762), לקח את הגותו של מורהו מספר צעדים קדימה לעבר פילוסופיה אידיאליסטית שהייתה קיצונית יותר בדגש שהושם על מקומו של ה'אני' בהוויה. פרידריך וילהלם שלינג (1854-1775) הקנה לעבודתו של פיכטה נופח שונה כאשר הכפפת האובייקט לאגו שימשה עבורו נתיב המוביל לאחדות בין האובייקט לסובייקט.פיכטה חלק על קאנט בכל הקשור למקום שהאחרון נותן בחשיבתו ל'דבר כשלעצמו' במנותק מהוויה אידיאליסטית. המקור לכל אינו יכול להתקיים בנפרד מהאגו – ה'אני' המכונן אשר בו בא לידי ביטוי האקט המקורי של חירות. במילים אחרות, האני אינו פועל משום שישנם דברים שהם כמו שהם, אלא בגלל שהדברים הם כמו שהם כתוצאה מהאופן בו ה'אני' פועל.עבור קאנט, פרספציה קשורה לחישה; פרספציה אינטלקטואלית, אינטואיטיבית, היא נחלתו של האל. פיכטה, מאידך, מכיר בקיומה של אינטואיציה בחשיבה אנושית מטא-פיסית. נקודת המוצא שלו אינה הביקורת הראשונה של קאנט אלא השנייה כאשר הוא מתייחס ל'אני' המהווה מקור החוקיות של עצמו – היכן שאידיאות ופעולות מצטלבות בכוחו של הרצון,– רצון הדומה לרצון האלוהי. במילים אחרות, היסוד האלוהי בנו הוא אינה היכולת לרפלקציה אלא ה'אני' המקנה כיוון, המהווה עקרון מנחה. לתפקיד המיועד ל'אני' יש גם משמעויות אתיות. פיכטה מכיר במאבק המתחולל בין העולם החיצוני של חישה לבין ה'אני' הלא תלוי. האדם הוא נווד הנע בין שני עולמות מנוגדים: הנראה שבו הפעולה היא הגורם הבולט, והבלתי נראה שבו הרצון הוא הכוח המוביל. ניצחון הרצון הוא ניצחון החירות היות שרק הרצון מקנה משמעות לחוסר המשמעות של הטבע, ועל כן באמצעות ניצחון הרצון יכול האדם להגיע למעמד של גבורה המאפשרת לו לקחת חלק בנצח ולהתחבר לאותו יסוד אלוהי המכונן בו. בנקודה זו, נוצרת הזיקה בין סופיותו של האדם כבן תמותה לבין הנצחיות האלוהית, זיקה המתקיימת בעולם הרוח. פיכטה טען שאנו שוכנים בתוכה של הבינה הכול-יכולה כאשר באמצעות אידיאליזם אפיסטמולוגי בו האובייקט נובע מההכרה, אנו מפעילים את היכולת האקזיטנטיאלית להתגבר על הפערים המפרידים בין האובייקט לסובייקט ולהבטיח את מקומנו במוחלט. צמצום וביטול הפער בין האובייקט לסובייקט מוביל אותנו לפילוסופיה של פרידריך וילהלם שלינג. המהלך הפילוסופי שלו מתעלה מעל עקרון הכפפתו של האובייקט לאגו לטובת תפיסת האובייקט והסובייקט כאחדות אורגנית שלמה. הטבע עבורו הוא רוח המתפתחת באופן דיאלקטי כאשר כל שלב בהתפתחות מהווה נקודת נוספת לעבר השתלבותו באגו ולאחדות בניהם. שלינג מכנה זאת "שיטה של transcendental idealism" כאשר הטבע הינו רוח נראית והרוח היא טבע בלתי נראה. בדומה לפיכטה, פרספציה אינטלקטואלית ולא חישתית היא הגורם המכריע. בכדי להבין באופן מלא את שיטתו שלינג, יש להקדיש תשומת לב להיבטים התיאולוגיים של הגותו. עבורו האלוהות מייצגת ישות מושלמת שבעצם היותה causa sui היא מתפקדת כ-"רקע" המעגן רוח וטבע בזהות מושלמת שניזונה מהיכולת לעגן את הטבעי כרוחני. כל אינטליגנציה היא מרכיב של האלוהות. דרך הטמעות באלוהות, ההיסטוריה של העולם נהפכת למשקפת את הרוח (רעיון שמופיע גם אצל הגל). הנסיקה אל על לאלוהות מתאפשרת בתוקף האינסופי האוהב את הסופי באופן אינסופי. אולם האדם הוא בכל זאת נבדל מהאלוהות (האידיאה מגיעה מהאלוהות, האדם אינו סיבת עצמו בניגוד לאל. במונחים אפלטוניים הצורות המושלמות מהוות מקור לצורות הפחות מושלמות ולא ההפך). האדם יכול למצוא את עצמו מורם אך באותו העת שרוי בקיום אומלל וסופי בעולם שיש בו רוע, עולם שהוא רחוק מהרמוניה מושלמת, עולם שהוא מלנכולי. המלנכוליה עבור שלינג היא הכמיהה האנושית הנצחית לאלוהות – כמיהה שלעולם אינה שוכחת. הכמיהה הזאת כרוכה מצד אחד בזהות עם האל ומצד שני בנפרדות ממנו. הפתרון לקונפליקט לא שוכן בגבולות הלוגיקה שמתרכזת במה שלא ניתן להשגה, אלא בכיוון הפוזיטיבי באמצעות ביטול הבלתי ניתן להשגה – ההתגלות האלוהית שבאה לידי ביטוי בשילוש הקדוש. הפנתיאיזם למעשה מפנה מקומו לפתרון היחידי האפשרי שהוא חזרה לאלוהות המונותיאיסטית. ברעיונותיו אלו הושפע שלינג מהתיאולוג הגרמני בן המאה ה-17, יעקב במה. יעקב במה ראה באל יסוד אינסופי ולא מובן המשלב בתוכו ניגודים בדומה לרעיון של שלינג של זהות אובייקט וסובייקט. אולם האל הזה טומן בחובו גם נטייה "בלתי נשלטת" להתגלות בטבע. ההתגלות האלוהית באה לידי ביטוי בצורה ממשית שאותה אנו רואים בבריאה האלוהית ובאיכויות השונות בטבע – פרי הבריאה. על כן כל יצור נברא מתפקד כייצוג של האל המאפשר לאדם לחוות את האלוהות. זאת משום שאם הטבע הוא מראה של האלוהות והאלוהות היא האינטליגנציה הטהורה, אזי החומרי משתקף ברצון האלוהי ולכן חומר ורצון, אגו אלוהי, חד הם. לרוע תפקיד מפתח בהתגלות האלוהית. הכוחות ההרסניים הקיימים באלוהות הם אלו שאחראיים לבריאה. ויש צורך בהם כדי לגלות את הטוב. לבריאות אין משמעות ללא חולי; לאור אין תוקף ללא חושך, קודם לבריאת האור שרר חושך: "והָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר". לכן ההתגלות האלוהית באקט הבריאה מעגנת בתוכה חושך ואור ואחדות אובייקט וסובייקט נוסח שלינג. ראוי יהיה לציין שאחדות של חושך ואור קיימת ביסודה בפילוסופיה האסתטית של ניטשה המעגנת בתוכה שילוב של היסוד היצרי והחשוך של דיניסוס כחוויה פרטית של המשורר והיסוד האפולוני של יציאת דבר האומנות לאור העולם. לבסוף, ההתגלות האלוהית בהגותו של שלינג באמצעות השילוש הנוצרי מוצאת לה מקור בשלושה עולמות שמתקיימים בו זמנית אצל יעקב במה: העולם האלוהי שכולו אור, הגיהינום שכולו חושך והוא תוצאה של המרד של לוציפר באלוהות והעולם שלנו המהווה שילוב של שני העולמות האחרים. התרוממות האדם אינה אפשרית ללא השילוב של שני העולמות, האור והחושך. כמו ששרים הילדים בחג החנוכה , באנו חושך לגרש, סילוק החושך חיוני להשלטת האור. נסכם ונאמר, האידיאליזם הגרמני הוא תהליך מחשבתי רציף של שורה של הוגים שניזונו אחד מהשני. נקודת התחלה אפשרית שלו (כמובן מתוך ההבנה שכל ניסיון להציב נקודת התחלה לזרם חשיבתי הוא מלאכותי מטבעו) תהיה אצל פיכטה בהכפפת האובייקט לסובייקטיבי לעבר ביטול ההבדלים בניהם אצל שלינג ועליונותה של הרוח אצל הגל. תהליך זה מגיע לשיאו אצל ניטשה שבו הכל מוכפף לרצון – מה שנחשב עבור היידגר למיצוייה (ואולי גם לסופה) של המטא-פיסיקה.

תגובות

התמונה של אביגיל אגלרוב

ניטשה

אף פעם לא הבנתי מה הוא רצה באמת.

יש טקסט אחר

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת קג'טי נגהי