אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שלושת האבות והלא מודע על פי לאקאן


דליה וירצברג-רופא's picture

האב הממשי, הדמיוני והסמלילאקאן מבחין בין האב הממשי, האב הדמיוני והאב הסמלי. האב הממשי הוא האב הביולוגי והוא נקרא גם האב הבלתי אפשרי. לאקאן אינו מרחיב באפיון אב זה שכן הוא למעשה הזרע – הטיפה הסרוחה.האב הדמיוני הוא הדימוי של האב כישות סמכותית ומעוררת יראה, אפילו מאיימת. לפי לאקאן זהו אפיונו של האב אצל פרויד. כך מיוצג האב בתסביך אדיפוס ובדמות האב הקדמון ב"טוטם וטאבו". אצל לאקאן יש לאב הדמיוני תפקיד "בזמן השני" של תסביך אדיפוס, כשהאם – בהתנהגותה ובדבריה – מנכיחה את דמותו של האב. בזמן הזה מהווה הילד עבור האם את תחליף הפאלוס שחסר לה. האם משתמשת בו כאובייקט האיווי שלה, והילד מתענג על כך עד שנוצר ביניהם טשטוש תחומים (פיוז'ן). בשלב זה מגיע תסביך אדיפוס למלואו כאשר האב הסמלי מופיע כמסמן "שם האב". נוצר כאן חילוף מטפורי - המטפורה האבהית מחליפה את האיווי של האם:

npdm

הילד נאלץ להקריב את התענגותו כתחליף הפאלוס של האם, וכך נכנס למעשה לסדר הסמלי של השפה. זהו רגע כינונו כסובייקט. הסירוס המיתי לפי פרויד הופך לסירוס לוגי. קטיעת ההתענגות יוצרת חסר קבוע ותשוקה לחזור להתענגות ההיא. האב הסמלי – מסמן שם האב – מצווה "התענג מעט ככל שניתן!" ומסדיר כך את עקרון העונג. התשוקה הופכת לאיווי לחזור להתענגות על האובייקט, לחזור לדָבָר das ding)). הדיאלקטיקה שבין המשיכה לדבר לבין ציות לחוק האב יוצרת את מסלול האיווי. ניתן לראות זאת בשרטוט הבא, שבו האיווי חג סביב האובייקט במעגל.

האיווי

כניסת האב הסמלי היא גם כניסה לסדר של האחר הגדול (ר' מאמרי באימגו "ז'אק לאקאן – מבוא ומושגי יסוד") וכינון הלא מודע. היא גם קבלת החוק. אין מדובר בחוק ספציפי זה או אחר אלא בעיקרון הבסיסי המכונן את מערך הקשרים החברתיים. עיבוד השלב הזה של כניסת מסמן שם האב למערכת תינוק-אֵם אחראי גם על יצירת שלושת המבנים הקליניים – נוירוזה, פרוורסיה ופסיכוזה. בנוירוזה מודחקת האם פנימה וההתמודדות עם הדחקה זו תוביל למבנים הנוירוטיים השונים. בפרוורסיה יש הכחשה. הילד נוכח כי לאם אין פאלוס וכי הוא אינו יכול להיות הפאלוס שלה, אבל הוא מכחיש זאת באמצעות תחליף – אובייקט שמהווה תחליף לאם וממנו הוא מפיק סיפוק. בפסיכוזה מתרחשת דחייה (verwerfung) של מסמן שם האב. הסירוס הלוגי לא מתקיים, הסובייקט אינו מוותר על ההתענגות, ונותר כלוא בסדר הדמיוני. הוא חווה את דמות האב (ראה מקרה שרבר במאמרי באימגו "הדינמיקה של הפסיכוזה על פי לאקאן לפי מקרה השופט שרבר") במהלך הפריצה של הממשי בתהליך ההלוצינטורי.

הלא מודע מובנה כשפה

כדי להבין את הטענה הנ"ל יש להתעכב מעט על הרקע שבו פעל לאקאן. הוא הושפע משלושה הוגים סטרוקטורליסטיים בולטים: קלוד לוי-שטראוס, אנתרופולוג שפרסם ב-1949 את הספר "תבניות היסוד של יחסי השאֵרוּת" , ובו הראה כי יחסי השארות, כמו יחסים בתוך כל מבנה, מאורגנים בצמדים בינאריים ומכוננים מערכת קבועה. קלוד לוי-שטראוס הושפע בעצמו מההוגה השני, רומאן יאקובסון, בלשן יהודי רוסי שעמד על התכוניות המבחינות distinctive features)), המאפשרות הבחנה בין פונמות באמצעות הבדלי צלילים הנוצרים בהגייה. לאקאן, לוי-שטראוס ויאקובסון הושפעו מפרדינן דה-סוסיר, בלשן שווייצרי פורץ דרך שפיתח את הבלשנות הסינכרונית (בניגוד לבלשנות המסורתית הדיאכרונית שעסקה בהתפתחותן של לשונות לאורך ציר הזמן). דה-סוסיר בחן את השפה כמערכת סינכרונית שבה כל אלמנט מוגדר באמצעות יחסיו עם האלמנטים האחרים.לפי דה-סוסיר המערכת הלשונית בנויה מסימנים. כל סימן יכול להיות מתואר כך:

מסומןמסמן

המסומן הוא המושג הרעיוני שיש לנו על אודות הדבר – המשמעות. המסמן הוא הדימוי האקוסטי או הגרפי של המילה, החלק החומרי של השפה (דה-סוסיר לא עסק ברפרנטים עצמם, באובייקטים שבמציאות). בין מסמן למסומן יש, לפי דה-סוסיר, קשר אמיץ אם כי שרירותי. לאקאן הפך את השרטוט הנ"ל:

מסמןמסומן

לפי לאקאן, השפה היא בראש ובראשונה מערכת של מסמנים. המשמעות לעולם אינה ברורה ומקובעת, אלא "רצה" לאורך השרשרת הטמפורלית של המסמנים. המסמן מפיג את המסומן ויוצר אותו. כאשר שומעים מילים, למשל "אני חמור", לעולם אין לדעת רק על פי שתי המילים האלה בלבד מהי הכוונה (אני סבָּל, או מטומטם, או עובד קשה, או מטורף שחושב שהוא חמור). נקודות הכפתור (שהן אשליה של קשר הדוק בין מסמן למסומן) מצילות את השיח מערעור גמור.לכן, כאשר לאקאן אומר "הלא מודע מובנה כשפה" הוא מתכוון שהלא מודע הוא סך כל השפעות הדיבור – המסמן – על הסובייקט. הלא מודע הוא מעין מחסן ענק המכיל את כל הרישומים האקוסטיים של המסמנים המודחקים. מסמנים אינם רק מילים אלא גם חלקי מילים, אובייקטים, זיכרונות וטראומות. לאקאן אומר גם שהדרך היחידה שלנו להתחקות אחר הלא מודע היא כאשר הוא מבוטא במילים: פליטות פה, כשלי דיבור, בדיחות וניסוח תכני חלומות. מאחר שהסובייקט הוא הוויה מדברת, הדיבור הוא מה שמשפיע עליו יותר מכול, ולפיכך האנליטיקאי אמור להיות מעין בלשן. הוא מאתר את אותם מקומות של דיבור כושל, זה שפורץ את הגנות האגו ומבליח החוצה.הטיחו בלאקאן כי דבריו סותרים את דברי פרויד שאמר כי חיי הנפש הלא מודעים חומקים מכל הבניה של השפה. לאקאן ענה לטענה זו כי אצל פרויד יש שתי מילים שונות להגדיר את "הדבר" שנמצא בלא מודע: das ding שהוא הדבר במציאותו האילמת, ו-die sich – "הדבר" שיש לו ייצוג סמלי.במאמר "presentation on psychical causality" מונה לאקאן שורה של תופעות לשוניות המאפיינות את השיגעון: הזיות מילוליות, קישורים מאגיים, משחקי לשון נופל על לשון (אליטרציה והומונימיה) ומשחקי מילים, שינוי צורה של מילים כדי לתאר מה שלא ניתן להבעה, רעיון מקובע המבוטא ביחידת משמעות בלתי ניתנת לרדוקציה, הֶלחמֵי מילים, "הסרטן המילולי" של הניאולוגיזמים, קטיעות תחביריות, מבעים דו משמעיים, ועוד. לאקאן מוסיף: "המשוגע מדבר איתנו באמצעות כל אלה, אם בדיבור ואם בכתיבה". לאקאן אומר שהאני צריך להגן על עצמו כל העת מפני הפלישה של הלא מודע, המנסה באלף דרכים שונות ומשונות לחדור למודע ו"להרעיל" אותו. אצל הפסיכוטי פורצת הפסיכוזה את כל הסכרים, והלא מודע מציף את הסובייקט. גם אז רק תופעות השפה השונות שנמנו לעיל הן כלל האצבע שלפיו אפשר לאבחן פסיכוזה ולנסות לטפל בה.

Comments

אביגיל אגלרוב's picture

כלומר, כשאדם אומר 'דיברתי בלי לחשוב'

הוא בעצם מתכוון שהוא חסר מודעות.

יש טקסט אחר

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דליה וירצברג-רופא