אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

חנה ארנדט


התמונה של דן לחמן

חנה ארנדט על בול מערב גרמני 1988. מקור ויקיפדיה העברית
חנה ארנדט על בול מערב גרמני 1988. מקור ויקיפדיה העברית

במשך שנים רבות הורחקה חנה ארנדט מהשיח הישראלי. ארנדט פילוסופית ואשת רוח יהודיה לא הלכה בזרם הציוני המקובל והתנגדה לרבות מהעמדות שהציגה ההסתדרות הציונית. שיא הניתוק ממנה חל בימי משפט אייכמן בו לא "התפעלה מספיק" מהעזה ובספר שכתבה על המשפט טבעה עת המשפט המפורסם "הבנאליות של הרוע" אמירה שכל מי שלא התעמק בה וניסה להבין אותה, וגם אלו שכן, התנגדו לה התנגדות סוערת. טענתה הייתה אישית על אייכמן. היא הגדירה אותו כחסר מוסר אנושי, כזה שאינו מבדיל בין טוב לרע ומכור להשבעת רצונו של מנהיג כריזמטי. שמה הלך וטושטש בארץ עד לפני זמן קצר.

מאמר אחד שלה תורגם ופורסם לא מכבר בכתב העת "מטעם" אך את זה אפשר היה לפטור בזלזול, נו כן, כתב עת רדיקאלי. אך לפני כשנה כתבה סביון ליבריכט את המחזה "בנאליות של אהבה" מחזה שעלה על בימת תאטרון בית ליסין וזכה להצלחה. המחזה עסק בקונפליקט גדול בחייה. חנה נערה יהודיה צעירה למדה לפני עליית הנאצים פילוסופיה אצל היידגר, מחשובי הפילוסופים של הזמן, והפכה לאהובתו. היידגר הפך לנאצי. כעת היא מוחזרת אל הקהל הישראלי ביתר שאת. שני ספרים עבי כרס יצאו לאור, כל אחד בהוצאה אחרת. רסלינג הוציאה את הביוגרפיה שלה. וספריית הפועלים את ספרה המונומנטאלי "יסודות הטוטאליטריות". חנה ארנדט כשדיברה על חייה חילקה אותם לשתי תקופות להן נתנה את השם "לא עוד, ועוד לא". פליטה אירופית באמריקה. גל של פליטים שהכירו את הזוועות ומצאו באמריקה בית. בית חלקי, הם לא התנתקו בתוכם מהתרבות ממנה באו. בינם המשיכו לדבר גרמנית, ובכל זאת יצרו באמריקה, הן בעולם המדעים והן ברוח. מתמטיקה ופיזיקה, ציור ותיאטרון, סוציולוגיה ופסיכולוגיה. ארנדט הייתה אמונה על החשיבה הפילוסופית, גם אם עוד לא הייתה מוכרת בראשית דרכה.עם הזמן הפכה לשנויה במחלוקת. שהתבדלה מזרמים ואסכולות אקדמאיות של תקופתה. אלו שקראו אותה בזמן אמת גילו בה תובנות נדירות.אפילו בתקופות האפלות ביותר יש לנו הזכות לצפות להארה כלשהי, אמרה. נראה שבימינו אורה הולך ומתבהר. משהסכימה להתראיין לראשונה בטלוויזיה דרשה שהמצלמה תעמוד מאחרי גבה.

היא סירבה להיות "פנים המוכרות לכל" גם אחרי שתמונתה הופיעה על שער אחד השבועונים.שנים רבות השתמשתי במשפט "פנים פרטיות במקום ציבורי, טובות יותר מפנים ציבוריות במקום פרטי" לא זכרתי איפה שמעתי אותו, ומסתבר שזה משפט שאמר אודן וארנדט השתמשה בו כסיבה להסתגרותה הציבורית, למרות שהעיסוק בפוליטיקה נראה לה חשוב. היא הייתה פעילה בפוליטיקה היהודית ועבדה בארגון ציוני בגרמניה, מזכירה בסניף עליית הנוער בצרפת. ועבדה עם יהודה מאגנס להקמת מדינה דו לאומית בפלסטינה. בזמנו טענו נגדה שאיננה יהודיה של ממש. אך במאמר שכתבה כבר ב1941 יצאה נגד היהדות הרפורמית והאשימה אותה שהיא מעדיפה לזנוח את משה לטובת נפוליון. אי אפשר לעזוב את ההיסטוריה היהודית. לרדת ממנה כמו מאוטובוס. היא ניסתה לעורר את העולם להתנגד להשמדה עוד לפני שנודעה שמעה. היא ראתה בעצמה ציונית חילונית שעמדתה נוגדת את התנועה הציונית.היא הייתה במשך כמה שנים הלקטורית של הוצאת שוקן, ועמדה בראש ארגון הצלת התרבות היהודית. עם קום הקמת המדינה האמינה ששלום ישרור רק אם הערבים והיהודים יגיעו להסכמה של ממש. והאשימה את המנהיגות היהודית בהתעלמות מהאוכלוסייה הערבית ובעיותיה.ארנדט האמינה במדינה דו לאומית שתצליח לערב את הדרישות הציוניות עם הערביות. ציוניות שהביאה את הקמת האוניברסיטה, וחזון הקיבוץ. הציונות הממוסדת חשבה אחרת והשליטה את דרך מחשבתה. היום נפתחו דרכים להציץ מחדש בדברים שחשבה ארנדט. ויהיו כאלה שלא יזלזלו בה יותר. וכדי להבין, לא רק בישראל שמה צף ועולה מחדש. בשנת 2003 פורסם בגרמניה ספרה " יומני מחשבה " שלא פורסם בחייה. 1500 עמודים לא קלים לקריאה. הספר שעלה 120 יורו שנעלם מיד מן המדפים.שתי שאלות מהותיות הנוגעות לארנדט נשארו פתוחות עד לצאת "יומני מחשבה" עד אז דעותיה ומסקנותיה העמידו אותה מול ביקורת חמורה. את יחסיה המוקדמים עם היידגר עוד אפשר היה להבין, אך היא חזרה לקשר אתו בשנות החמישים. מבחינתה כדי להבין ולהסביר אותו. דעותיה עליו השתנו עם הזמן. השאלה האחרת הייתה ייחסה למשפט איכמן.

בזמנו חשבה שישראל לא תיהפך לקפיטליסטית מכיוון שהיא מתקיימת מכספי תרומות ומכיוון שכך אין בה את מרוץ האדרת הרווחים. תוצאות מלחמת העצמאות הדאיגו אותה מכיוון שבעיניה נהרסו יחסי המסחר בין היהודים לערבים, דבר שניתק צינור מאוד חשוב ביחסים. היא חששה שישראל תיהפך לאגרסיבית ותפתח רצון של התרחבות. כשהגיע מנחם בגין לניו יורק ב1948 לגייס תרומות לתנועת "חרות" יצאו נגדו אינטלקטואלים ביניהם ארנדט ואלברט איינשטיין, לטענתם חרות היא מפלגה ימנית וגזענית. לארנדט היו דעות מוצקות לאן מובילות תכונות אלו.עשרים שנה אחרי, כשביקרה בישראל כמה פעמים הציגה אותה כדוגמה יחידה במינה לשוויון בין בני אדם. גורלה של ישראל משפיע עליה באופן אישי. היא סירבה לראות במחנות ההשמדה "פשע מלחמה" שלא כמו דרזדן והירושימה היהודים לא היו מעורבים כצד לוחם. היא דרשה להתייחס לשואה במלוא ייחודה - כפשע שונה מכל שאר פשעי המודרניות.היא התנגדה לחבר את הניסיון הנאצי בהשמדת היהודים כמביאה תועלת. זו תופעה חסרת תקדים העומדת בניגוד לחוקים הבסיסיים של החברה. זהו סוג חדש של רוע, כתבה, זוהי התקפה על המין האנושי שהופכת את האנושות לחסרת תוכן. כשרואיינה בעיתון גרמני אמרה אם תוקפים אותך כיהודי, לא כגרמני, לא כבעל זכויות אדם נותרת השאלה מה אני כיהודי יכול לעשות. עליך להגן על עצמך כיהודי. היא תפסה את עצמה כיהודיה, אולי כזו החושבת אחרת מהזרם הפוליטי, אך מעולם לא התכחשה או הייתה אנטי יהודית, כמו שאמרו עליה. בספרה "מקורות הטוטאליטאריות" טענה שגרמניה הנאצית וברית המועצות של סטאלין על אף ההבדלים האידיאולוגיים היו דוגמאות של ממשל זהה. מסקנה שהשמאל לא היה יכול לקבל והימין שנא אותה על ההשוואה.

בשנות החמישים אמרה שהמטרה של ניצחון הדמוקרטיה על הטוטליטריות מקדשת כל אמצעי המקדם את הדמוקרטיה לרבות אמצעים טוטליטאריים. דעות שהיו מורכבות מדי בימי מקארתי. אלו לקחו אותה כפשוטה ואחרים לא הבינו את התנגדותה. בשמאל לא יכלו לקבל את דעתה שברית המועצות בימי סטלין הייתה בגידה במרקסיזם. האמת שהיא העריכה את מארקס ועשתה הבחנה ברורה בין לנין לסטלין. דברים שהביאו לוויכוחים עם יאספרס. בסופו של דבר השתכנעה וכתבה ליאספרס שהוא צודק. למארקס אין עניין לא בחירות ולא בצדק, כתבה לו. היא יצאה נגד שני עמדות של אינטלקטואלים אירופיים, הן מהימין והן מהשמאל האידיאולוגי. היא לא ראתה את עצמה מחויבת לאיזושהי אידיאולוגיה. היא פיתחה דעות עצמאיות משלה בהתאם לנושא בו דנה. ידידה אמרו עליה הי לה חוש גאוני לחברויות. חבריה המוכרים רובם מהפליטים הגרמנים. איתם יכלה לדבר בשפת האם שלה. יאספרס. ולטר בנימין, קורט בלומנפלד, והרמן ברוך. היא אהבה אותם הקדישה להם ספרים והם אהבו אותה. כשפגשה אינטלקטואלים אמריקאים נכבשה בקסמם. אינטלקטואלים שאינם רודפים הצלחה. כאלו המרגישים תמיד שהם אופוזיציה, שלא כמו האינטלקטואלים הגרמנים בימי עליית הנאצים שמרכז חיבתם לא היה מה עושים אויביך אלא מה עושים חבריך. אמריקאי מאוד הפך לתואר שבח בפיה. ארנדט לא כתבה אוטוביוגרפיה וכללית התנגדה לספרות הזו. לגבי כל מי שהיה חלק מהחיים הפוליטיים, מדינאים, אנשי צבא, ומהפכנים, אלו שסיפור חייהם טמון במעשיהם, ובביוגרפיה שלהם, אותה לא פסלה. את אנשי היצירה יש לחפש ביצירתם, אמרה. אך שמרה על כל התכתבויותיה הפרטיות, כשנפטרה ערכה ידידתה הסופרת מרי מקארתי למנהלת עיזבונה.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן