אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

זיגמונד פרויד / משה האיש והדת המונותיאיסיטית


דן לחמן's picture

זיגמונד פרויד / משה האיש והדת המונותיאיסיטית
זיגמונד פרויד / משה האיש והדת המונותיאיסיטית

משה הוא הספר האחרון שפרויד כתב. הספר מורכב משלוש מסות. ופרויד נלחם בכתיבתו זמן רב.

את המסה הראשונה פרסם ב1937 בכתב העת אימאגו בחוברת הראשונה. בחוברת הרביעית הוסיף עוד מסה בנושא. את המסה השלישית הציגה בתו, אנה פרויד באוגוסט 1938 בפריז. מקורביו התנגדו לפרסום הספר.

פרויד התחיל לכתוב את הספר ב1934. ב1936 כתב גרסה שנייה ולמעשה סיים אותו סופית ב 1939 כשכבר גלה באנגליה.

 

 

השאלה היא מה רצה להשיג. היה ברור הרי שהוא הולך לעורר סקנדל נוראי. גם אצל היהודים וגם אצל הנוצרים המאמינים בכתבי הקודש מלה במלה.

הימים היו ימי עליית הנאצים. היהודים היו מפוחדים והמומים. האם ייתכן שפרויד חשב שאם ייתן ליהודים מוצא וינתק אותם מהדת האירופאית הוא יעזור להם? במה? למה היה חשוב לו לחבר את היהודים למצרים. לנתק מסורות, ולקרוע את החוט המחבר למסכת של תת מודע אוניברסלי כביכול.

האם התיאוריה של יונג הייתה שווה את המלחמה של האיש הזקן והחולה הזה. אין לדעת בברור. מה גרמו לו הנאצים לחשוב ולהרגיש. האם רצה לנתק את ה"שמיות" המוכרת ולחבר את הדת היהודית למקור אחר בכלל. שנים התלבט בדמות ובפרסום.

למסה הראשונה קרא "משה מצרי" הוא יודע מה הקושי לשבור מסורת של עם ומתנצל על זה בפתיחת המסה.

פרויד קורא בספר תיגר על עיקרי הדת היהודית והדת המונותיאיסטית, אך בעקיפין הספר הוא ניעור תורתו של יונג. דחייה של התת מודע הקולקטיבי. הוא מנסה להראות כיצד נוצר מיתוס. להתחקות אחרי עובדות ושינויין לרמה של אמונה.

פרויד מראה שניות הולכת ומתמשכת בהיסטוריה הרחוקה של העם שהחלה בתקופת יציאת מצרים והביאה בהמשך לקרע בין ממלכת יהודה וממלכת ישראל. הוא מדבר על שני עמי יסוד שהתחברו לעם אחד. אומה שיש לה שני שמות לאל. שתי דתות שהאחת מודחקת על ידי האחרת. שני מייסדי דת ההופכים לאחד אצל מספרי הסיפורים של אז.

בהקדמה לחלק השלישי מדבר פרויד על השינויים החברתיים בעולם. הקדמה והברבריות משלבות ידיים. רוסיה הסובייטית לקחה על עצמה להיטיב את תנאי חייהם של מיליוני בני אדם שחיו קדם בדיכוי.

ברוסיה היו נועזים דיים לשלול את "הסם המשכר" ששמו דת. ונבונים להעניק חופש מיני. אך תוך כדי הכפיפו אותם לאלימות אכזרית וגזלו את חופש המחשבה. באלימות דומה מחנכים את העם האיטלקי. הנסיגה לברבריות פרה היסטורית של העם הגרמני.

דווקא הדמוקרטיות השמרניות הפכו לשומרות הקדמה התרבותית. הכנסייה הקתולית מתנגדת להתפשטות סכנה זו לתרבות.

פרויד מפחד לפגוע בפרסום מאמרו לא רק ביהודים, יש לו חשש שגם הכנסייה תצא נגדו. הוא חושש שפרסום מאמר על הולדת הדתות המונותיאיסטיות תגרם לסקנדל שיסיט את תשומת הלב מהנאמר.

לא ברור כלל אם משה, האיש שנתן לעם את החוק והדת, היה אכן דמות היסטורית או יציר אגדה.

העובדה הראשונה שפרויד בודק הוא שאלת השם "משה" את הסיפור על התינוק בתיבה שנסיכה מצרית משתה אותו מהמים ולכן נתנה לו את השם משה. פרויד פוסל מיד. אין לשאר שהנסיכה ידעה עברית כדי להשתמש בשם משה כסמל למשייתו מהמים. אם השם עברי, הרי שהפרוש הקרוב ביותר לעברית הוא הפועל "מושה" זה השולה מן המים ולא הנשלה מהם.

משה איננו שם עברי. המלה "מוסה" במצרית משמעה ילד. במצבות זיכרון מהזמן ההוא מופיעה התוספת מוסה. כמו מוסה אמון למשל. קשה להאמין שזה הנושא שם מצרי הוא יהודי דווקא.

חוקרים לא נכנסו לנושא כי פחדו להתמודד עם היחס למקרא. ייתכן ששמו המלא היה דומה לשם תחותמס שמרכיב בתוכו קרבה לשם משה. פרויד מצטט את אוטו רנק תלמידו שכתב את "לידתו של גיבור" רנק מביא דוגמאות ממיתוסים שונים וממקומות רחוקים ומוכיח שיש קרבה עד לצד המילולי אפילו לעמים שונים והמיתוסים שלהם. הגיבורים הלאומיים הקדומים, לכולם סיפור דומה.

קשיים בהתעברות האם, חלום המודיע על לידה וסכנה לילוד, בדרך כלל על ידי האב. התינוק נשלח להינטש ולמות או להישלח בתיבה על המים. התינוק ניצל על ידי חיה או אישה מפשוטי העם. בהתבגרו הוא מוצא את אביו ונוקם בו. כך הוא סיפורם של סרגון מייסד בבל. משה, כורש ורומולוס. אדיפוס, פרסאוס, הרקולס גילגמש ואחרים.

ופרויד מסביר. גיבור הוא מי שהעז וקם נגד אביו שלא רצה בו. נטישה כתיאור סמלי של לידה. התיבה = רחם האם. המים- מי השפיר. בילדותו של הגיבור יחס מיוחד לאביו המשתנה בהשפעת יריבויות. ההורים לרוב בני מלוכה ומי שמוצא את הילד מפשוטי העם.

סיפורו של משה שונה לכאורה אפילו הפוך. הניגוד החברתי בא להראות את טבע הגיבור. משפחתו של משה צנועה אם לא ענייה. המשפחה שהוא מתגלגל אליה היא מלכותית. חוקרים הניחו שלאגדה היה נוסח אחר, הפוך. בן שנולד לבת פרעה שיהודים מגדלים אותו.

למצרים לא היה עניין לספר את סיפורו של משה. האגדה נוצרה בעם היהודי. גיבור זר לא התאים לעברים והם הפכו את הסיפור. ברמה המיתית משפחת המקור מיוחסת והאחרת נחותה. האחת מציאותית השנייה בדיונית. בבדיקה אפשר להגיד שהמשפחה הנוטשת, היא הבדויה. והאחרת היא האמיתית.

משה הוא מצרי. האגדה שהיא שינתה אותו ליהודי. אם בדרך כלל במיתוסים מתעלה הגיבור מעל מוצאו הנחות, חיי משה הפוכים. הוא יורד ממעמדו אל מעמדם הנחות של בני ישראל. פרויד יודע שעל בסיס השם בלבד אי אפשר לבסס תיאוריה והוא עובר לטיעון נוסף.

אפשר יהיה להגיד שאם חיו במצרים סיגלו לעצמם שפה ובוודאי שמות. צרכי המיתוס של העם גם הם עשויים להיות לא מספיקים.

אם עם יוצא למבצע גדול צפוי שיעמיד מתוכו את המנהיג. לחוקרים קשה היה לקבל שלנסיך מצרי היה איזה מניע להנהיג שבט שכנראה רחשו לו בוז.

צריך לזכור שמשה היה זה שנתן לעם את דתו.

אין להניח שלעם הזה לא הייתה איזו צורה של דת קודמת. אך משה נתן את מה שמוכר עד היום כ"דת משה". האם אפשר לדחות את הסברה שמשה הביא את הדת המצרית?
 
בני ישראל לפי המסופר כבר היו מונותאיסתים, לדת מצרית אלים רבים. האלים המצרים התערבבו זה בזה. האל הראשי של העיר תבי היה אמון רע. אמון היה האל של העיר, רע היה האל של העיר און ( הליו פוליס) ראש האייל התאחד בראש הנץ.

מצרים הפכה להיות אימפריה ששלטה על מדינות מנוביה ועד מסופוטמיה. פרעה הפך לשליט יחיד. גם האלוהות נדרשה לוותר על מוגבלותה הלאומית. אמנחותפ הסתפח לפולחן אל השמש. על קברו חקוקים המנונים לשמש. שמש הבוראת את העולם ומקיימת אותו. השמש הפכה להיות ישות אלוהית שהאנרגיה שלה מתגלה בקרניה.

ובהמנון שנכתב על ידיו כנראה הוא פונה לשמש "הו אתה אל יחיד שאין אחר בלתו" מבין ריבוי האלילים עולה לראשונה סימן למונותיאיזם.

משה פרוידהדת החדשה לא נולדה באחת אלא התפתחה. המלך שינה את שמו אימנחותפ שכלל בתוכו את שמו של אמון, האל הקודם, לאיחנאתון. הוא עזב את בירתו תבי ובנה עיר חדשה שקרא לה אחתאתון. הוא התחיל למחוק את האל אמון גם מקברי אביו, פולחן אמון נאסר. בכל מקום שבו הופיע בכתובים אל ברבים מחק אתה והכניס את מלה הטובה לאל אחד.

רפורמת השינוי לא הצליחה. מעטים הלכו אחריה. המלך הבא אחריו תות אנך אתון הוכרח לחזור לתבי ולשנות את שמו לתות אנך אמון. סמלו של אל השמש היה דסקית עגולה שממנה יצאו קרניים שסופן ידי אדם.

אם משה היה מצרי בן דת אתון אפשר יהיה להסביר את ההבדל בין הדת המקומית מרובת האלים לדת החדשה שהתקבלה. הכוהנים של דת אמון מחקו כמעט כל עדות לדת אתון. את הדת היהודית אנו מכירים כזו שקובעה על ידי כוהנים 800 שנה מאוחר יותר. תקופה של אחרי גלות בבל.

השם "אדוני" מזכיר בצלילו את השם אתון וגם את אדוניס, אל סורי. האם ייתכן שהתפלה המוכרת לנו היום הייתה פעם "שמע ישראל אתון (אדוני) אלוהינו אל יחיד" .

הדת היהודית אסרה על תיאור האל בתמונה ונוטשת את השמש כאל. הדת היהודית לא רצתה לדעת על העולם הבא. החיים אחרי המוות. בדת המצרית רבת האלילים אוזיריס היה אל המתים. הקרבה בין הדת היהודית לדת אתון היא סימן נוסף.משה נתן לעמו גם את מנהג המילה. אמנם בתורה יש סיפור מוקדם יותר לברית.

הרודוטוס מספר כי המילה הייתה קיימת במצרים. ישנם תיאורים על כותלי קברים. בשום עם אחר במזרח התיכון לא היה מוכר המנהג. ניתן להניח שהיהודים קיבלו את המנהג ממשה. בעיני רוב העמים המילה הייתה מנהג מוזר, אם לא מגונה. אלו שעברו את הטקס הרגישו נעלים יותר. הכינוי ערל לב משמש כביטול האחר עד היום.

לא ייתכן שמנהיג יהודי ששאף להביא קיום לאומי עצמאי יביא אתו מנהג שייעשה אותם מצרים בדרך מסוימת. שאיפתו הייתה לנתק אותם מהמצרים האלילית. משה לא היה יהודי אלא מצרי מדת אתון. זו ההסתברות הסבירה ביותר.

אם משנים את התקופה ומזיזים אותה לתקופת אחינתון הרבה שאלות מקבלות תשובה. משה היה אציל מצרי. נסיך. שחזה בהתמוטטות דת אתון, ושלטון אחנאתון וחיפש דרך לשלוט. כנראה שחי באזור גושן והכיר את העברים. הוא הציע להם לייסד ממלכה חדשה. להעניק להם דת שהוא מאמין בה. העברים קיבלו אותו. ארץ כנען התאימה לתכניתו של משה להקים מדינה משלו.

לשאלה המתבקשת, ואם זו טעות, או למה להזיז מאורע מהתאריך המקובל שלו עונה פרויד. דתו של אתון לא נעלמה. היו קבוצות שהמשיכו להאמין בה. יש לזה תיעוד. משה היה יכול להיות בן אחת מאותן קבוצות שהמשיכו להאמין באל היחיד.

לא נמצאו בכל כתבי המצרים באותה תקופה עדויות לנדידת שבט גדול ויציאתו ממצרים ואין שום אזכור של תקופת מגפות. יש להניח שאם היו דברים שכאלה, היו מתועדים, כי התיעוד המצרי מפורט למדי.

השאלה המתבקשת, האם משה קיבל רשות ממלכתית לצאת בראש שבט העבדים.  ליהודים יש מסורת סיפור מיתוס משה באגדות שמחוץ לתורה. מסופר שכשהיה ילד ושיחק עם פרעה הושיט יד וניסה להוריד ממנו את כתרו, סיפור התקשר למיתוסים אחרים.

משה מתואר כאיש קצר רוח. הוא הורג בחמת זעם משגיח על העבדים. הוא שובר בכעס את לוחות הברית. הוא נענש בסוף חייו על ידי האל בשל מעשה של קוצר רוח שאיננו מסופר.

האם אפשר יהיה לקבל את ההשערה שתיאור האל כקפדן, חסר רחמים קנא ונוטר הוא למעשה השלכת דמותו של משה?. בסופו של דבר מי שהוציא את העם ממצרים בעיני העם היה משה ולא אל בלתי נראה.

משה מתואר ככבד פה והיה צריך את אהרון, המתואר כאחיו, ולא ברור מניין הגיע לסיפור,לתווך בינו לבין פרעה, בינו ובין העם. האם אפשר לחשוב שאולי דיבר שפה אחרת. שפה שמצרים החדשים לא הבינו.

כל סיפור יציאת מצרים היא יצירת בדיון שבאה לשרת מסורת ישנה שלנו לא ידועה יותר. היסטוריונים בני תקופתו של פרויד, בראשם אדוארד מייר מנסים לספר את הסיפור קצת אחרת.

מייר מסכים שהשבטים שכונו אחר כך יהודים קיבלו עליהם דת חדשה. אך המעמד לא היה בסיני אלא בנווה מדבר המכונה מריבת קדש. שם קיבלו על עצמם לעבוד אל בשם "יהווה" אלם של שבט המדיינים שגרו במקום. יהווה הוא אל געש. במצרים אין הרי געש אך בסיני עוד היו הרי געש פעילים. לפי מייר האל יהווה היה דמון צמא דם.

קדש תהייה מקום מפתח בעל חשיבות. מקום אותו ינסו להסתיר בהמשך הסיפור. בקדש נמצאה פשרה בין שני מרכיבים. שותף אחד רצה שהאל יהוה לא יוכר כאל חדש. השותף השני לא רצה להשכיח את מצרים ואת המנהיג, משה. בקדש איחדו את המסורות השונות של השבטים קרובי המשפחה ויצרו מסורת אחת. דת משה.

המתווך בין האל ובין העם היה משה, חתנו של כהן מדיין. דמותו של משה כרוכה במדיין ובאתרי פולחן במדבר. סיפור יציאת מצרים הוא אגדה שסופחה מאוחר יותר. דמותו של משה במדיין מצטיירת אחרת לחלוטין ממשה המצרי. שם איננו מצרי ואיננו מבני פרעה. הוא רועה שיהוה נגלה אליו במדבר.

משה של מדיין ומשה של מצרים נראים כאנשים שונים. המדייני היה יכול לעסוק בכישוף וליצור את נחש הנחושת כאל רפואה. מה קרה למשה שהנהיג דת בה אסורים כשפים?

אדגר זלין פרסם מחקר ב 1922 בו טען שאצל הנביא הושע מצא סימנים של מסורת שמשה מת מוות אלים במרד של העם. העם רצה כנראה להתנער מהדת שהנהיג.

השבט שיצא ממצרים היה קטן. לא שווה בכל הטורח של איש שחיפש מנהיגות. מניחים שכשאותו שבט שיצא ממצרים התאחד עם השבטים המקומיים, קרובי משפחתו, נוצר איחוד של כל השבטים. איחוד שנתן לשבטים המאוחדים כוח לצאת לכיבוש כנען. וממנו צמחה דת חדשה.

האומה התאחדה משני מרכיבים, אלו שהיו במצריים ואלו שלא באו משם ומאוחר יותר התפרקה מחדש לממלכת יהודה וממלכת ישראל.

ההיסטוריה מלאה באיחודים שהתפצלו שוב. אפשר לחשוב שהממלכה הצפונית הייתה בידי אלו שחיו באזור תמיד ובדרומית אלו שחזרו ממצרים. הם היו מעטים יותר אך חזקים יותר מבחינה תרבותית.

אחת התעלומות היא מוצאם של הלווים. ששום מסורת לא מספרת איכן ישבו. הם תפסו משרות חשובות, אך נבדלו מן הכהנים. לוי איננו שם של כת.

פרויד מניח שאדם מכובד כמו משה לא יצא לבדו. הייתה אתו פמליה. משפחתו, מקורביו, סופריו ומשרתיו אלה היו הלויים המקוריים. טענת המסורת שמשה היה לוי אינה נכונה.
הלויים היו אנשיו של משה ונשאו שמות מצריים לאורך זמן. הם ניצלו מהאסון שפקד את שבט היוצאים. עם הזמן התרבו, התחברו לעם שחיו בתוכו, אך נשארו נאמנים לאדונם, שימרו את זכרו וטיפחו את מסורתו.

פרויד חוזר שוב לעניין המילה. לא ניתן להפריד את המנהג מן הקשר למצרים, קבלתו הייתה ויתור לאנשי משה, שלא רצו לוותר על סמל היותם מקודשים. הם רצו להשאיר את המנהג כסמל לעברם, לפני שהצטרפו לדת המדיינים.

האיסור על הגיית שם האל היא טאבו ישן. חכמי התורה וספר יהושע משתמשים בשני שמות. אלוהים - יהוה. השמות השונים מרמזים שבעבר היו אלים שונים. המגמה החדשה הייתה להוכיח את גדולתו של יהוה. האל החדש.

צריך היה לזקוף את יציאת מצריים לכוחו של יהוה. אל הגעש ההופך לעמוד אש בלילות. הסערה המשנה את הים. מתן תורה התרחש לאורה של התפרצות וולקנית.

תיאור זה עושה עוול לאיש משה שהוציא את העם ממצרים. את הפיצוי למשה התירו על ידי הרחבת שמו של יהוה עד מצרים ואת פועלו של משה לעבר הירדן המזרחי.

כך התמזג עם אישיותו של מייסד הדת החדשה, חתנו של יתרו המדייני, שלו הושאל השם משה.

משה המתואר כמהיר חמה ואלים לא שמע את השם יהוה. המדייני העדין, מעולם לא היה במצרים. הוטלה עליו משימה לחבר אגדה שתאחד את מאמיני אתון ויהוה.

ההנחה הבאה מביאה את פרויד לבדוק מה צריך כדי להמשיך בדרכו היא שאלת חמשת הספרים הראשונים וספר יהושוע.

היהויסט נחשב למקור הקדום ביותר. ונוטים לייחס אותו לאביתר הכהן, בן זמנו של דוד המלך. את זמנו של היהויסט האחר משייכים לממלכת ישראל. לאחר חורבן הממלכה הצפונית (722 לפנה"ס) איחד כהן יהודי את שני הנוסחים והוסיף להם אחד משלו. אז נמצא לכאורה הספר בשלמותו במקדש. הספר שנקרא דברים. אחרי חורבן הבית (586 לפנ"הס) לאחר גלות בבל ושיבת ציון עברה היצירה עריכה חדשה וסופית ומאז לא שונתה.

כדי ליצור ליהוה מקום בעבר מחברים אגדות ישנות על אבות קדמונים, אברהם יצחק ויעקב. יהוה אומר שהיה כבר אל האבות הללו ומודה שהם עבדו אותו בשם אחר. באיזה שם לא נאמר.

המיתוס יכול לגשר על הלא הגיוני כדי שהתחושה העממית לא תפגע. איזו התנהגות זו שאל כורת ברית התחייבות הדדית עם האבות ואז נעלם למאות שנים. הדביקו את המילה המצרית כסמל לקשר שהיה ועדיין לא התממש.

רעיון חדשני אחר היא העובדה שהאל בחר לעצמו עם. מצהיר עליו כעל עמו ועל עצמו כאלוהיו.

עמים אימצו להם אל חדש אך לא להיפך. משה הוא שירד אל היהודים, עשה אותם לעמו. הם היו העם הנבחר שלו.

שילוב האבות הקדמונים משרת מטרה נוספת. הם חיו בכנען. ייתכן שהיו גיבורים כנעניים או דמויות אלים שנוכסו על ידי בני ישראל לצורכי רצף היסטורי. ייחוס האבות ביסס את הטענה שהיו מושרשים בארץ מקודם. הייתה זו תחבולה מוצלחת לטעון שהאל יהוה החזיר להם את מה שהיה בבעלות אבותיהם. רשומות מצריות מזכירות את השם ישראל כחלק מכיבוש כנען. הרבה לפני יציאת מצרים.

ממצאים שהתגלו באי יב ליד האשד הראשון של הנילוס מגלים שהתקיימה שם מושבה צבאית יהודית. במקדשה עבדו את האל יהו, אך גם את האלה ענת יהו.

אלוהי משה לא התאים לשבט שיצא לכבוש לעצמו נחלה. האל העדין נעלם . להמון הפרימיטיבי היה קשה לקבל את הדקויות שלו. יהוה הרעשני התאים הרבה יותר לצרכים הללו.

עם הזמן יהוה ואלוהים התאחדו לאל אחד. אל שיביא גם שכר מיוחד לעמו. אך מדי פעם העניש אותם בעמים אחרים שכבשו אותם, אשורים, בבלים ופרסים. האל שאין לו חקר הפיל את האימפריות הזרות.

בסופו הוכר האל המאוחד כאל יחיד שאין אלים אחרים לצדו. הכוהנים טיפחו טקסים לעבודת האל, ושיבחו את הפשטות והקדושה של חיים במדבר.

מאות שנים אחר כך עיבדו הכוהנים בסיפורם וחיברו את משה לאיש שהביא את תקנות החיים. כך יצרו רצף היסטורי. הפכו את יהוה לאל האבות.

אלא שבבדיקת העובדות וירידה לעומקי הכתוב אפשר לראות את שרידי המאבק בין דת משה ודת מאוחרת יותר, כשפולחן יהוה נגמר. עיבוד המסורות נעשו כולן להסתיר את הדת שנולדה במצרים. האמונה באל אחד.

פרויד מסביר שתורתו של משה לא התקבלה מיד, אלא הלכה והתחזקה לאורך שנים. כדי להראות שהתהליך אפשרי הוא משווה את תורת המינים של דרווין שהתקבלה בבוז אך תוך דור הפכה להיות מקובלת ומוסכמת.

כדי להצדיק את האפשרות מביא פרויד דוגמה מאדם שחווה תאונת רכבת. בהתחלה הוא בהלם. הוא מפתח תסמינים שונים ומובחן אחרי זמן כבעל נוירוזה טראומטית. לתקופה שבין התאונה להופעת התסמינים קוראים  "תקופת דגירה" יש התאמה בין התאוריה ושאלת המונותיאיזם היא תקופת החביון.

התקופה שאחרי המעילה בדת משה הסגפנית לא הורגשה. האיחוד שהתרחש בקדש לקבלת דת חדשה בין יוצאי מצרים ובין השבטים המקומיים.

אלו היו כבר נכדיהם של היוצאים המקוריים, אך עדיין לא ויתרו על ההכרה בסיפור שלהם, אך היה להם עניין לטשטש את מה שקרה למשה.

יוצאי מצרים הביאו אתם כתב. עם הזמן שונה הכתב המצרי שהיה מבוסס על ציורים, הדת החדשה אסרה ציורים והומצא כתב חדש.

יוצאי מצרים רצו לכתוב היסטוריה. הם הכירו בחשיבותה עוד משם. הם כתבו היסטוריה שהתאימה להם. המסורות מפה לפה עוד התגלגלו זמן רב אך עם הזמן שונו הסיפורים.

העובדות והתכנים שהוסתרו והוכחשו על ידי הכתיבה הרשמית היא תקופת החביון. המידע האמיתי לא נעלם באמת.

עם היהודים נטש את דת אתון שהובאה על ידי משה ועבר לעבוד אל אחר. העובדה הזו עד כמה שניסו לטשטשה חוזרת ומוכיחה את עצמה. דת משה לא נעלמה לגמרי, היא רחשה מתחת לפני השטח. צברה מספיק כוח כדי לאחד את האל יהוה לאלוהי משה. להעיר את דת משה שניתנה מאות שנים קודם לכן ונזנחה. את התהליך צריכה להסביר פסיכולוגית ההמון.

אנלוגיה לאפשרות הזו אפשר לראות אצל היוונים. באותו זמן בו נולדה מסורת הדת היהודית, ביוון מצא את עצמו העם כבעל אין סוף סיפורים מעברו. מיתוסים הומריים.

כל החומר הזה נולד בזמן קודם. עם מקומי שחווה פריחה ולאחריה קטסטרופה ונעלם. חפירות גילו תרבות מוקדמת יותר. המינואית – מיקנית. אין כמעט רמז לקיומה אצל ההיסטוריונים של התקופה. מוזכר המלך מינוס והלבירינט, לא הרבה יותר. נותרו מסורות שעברו לידי המשוררים. אפוסים כאלה קיימים אצל ההודים הפינים והגרמנים.

פיסת סיפור מהפרהיסטוריה שנשתמרה, הסיפורים הפכו את אנשי הסיפורים לגיבורים. הם לא השאירו מאחריהם אלא מסורת מעורפלת ופגומה. אלכסנדר הגדול התמרמר שלו לא יהיה הומרוס. הוא לא ייהפך למיתוס. הוא משאיר היסטוריה כתובה.

בזמנים קשים מאוד בני האדם חוזרים בדמיונם אחורנית. אל סיפורים מעברם הגדול. אל חלום שלא נגוז. אצל היהודים הייתה זו מסורת משה שגלגלה מיתוס לאורך הדורות. אם אצל האחרים המיתוס הוליד שירה, אצל היהודים הוליד דת.

כדי להרחיב הלאה עושה פרויד אנלוגיה מעולם הפסיכולוגיה. הוא כבר השתמש במושג חביון קודם לכן. כאן הוא מרחיב. תקופת החכיון, כאן של סיפור הדת, ההיא התקופה של הופעת גילויים בלתי מובנים. הגילוי יוביל לחוויות קדומות ונשכחות. כמו כן מזהים את מאפיין הכפייה, אשר מכריע את החשיבה ההגיונית וכופה עצמה על הנפש.

את הרשמים שנחוו מוקדם ונשכחו, רשמים שגרמו לנוירוזות מכנים טראומה. לא תמיד ניתן להבחין בטראומה בהיסטוריה הקדומה. שלוש נקודות חשובות להבנה. המאורעות הטראומטיים התרחשו ב 5 השנים הראשונות. שכחה, תוכן תוקפני מיני. עבודה אנליטית יכולה להחזיר אותן לזיכרון.

תקופת הפריחה מסתיימת בסביבות גיל חמש. מאז ועד גיל ההתבגרות, תקופה המכונה תקופת החביון, אין התפתחות נוספת של המיניות.

תכונה חיובית של תופעת הנאורוטיות הם מאמצים להחזיר את הטראומה לתוקפה. לזכור את החוויה שנשכחה. לחזור ולחוות אותה מחדש. מכנים זאת התקבעות בטראומה וחזרה כפייתית, למרות שסיבתה ההיסטורית נשכחה.

תגובה שלילית היא זו המבקשת לא לזכור ולא לחזור על הטראומה הישנה. את אלו נכנה תגובת מגננה. ביטוין העיקרי היא הימנעות. היחס בין שתי האפשרויות יוצר קונפליקטים.

כאן חוזר פרויד להזכיר בקיצור את מה שהסביר במלואו בספר טוטם וטאבו. היחס בין האב לבנים למותר ולאסור. הצעד הראשון המתקדם מן הטוטמיזם הוא האנשה של זה שסוגדים לו. במקום חיה מופיעים אלים אנושיים. לעתים האל מיוצג בדמות חיה או חיה המלווה את האל. כסמל לשלב הקודם של האל. באגדה הורג האל את החיה.

הדת המונותאיסטית שנולדה במצרים הועברה לעם אחר ואחרי תקופת חביון ממושכת היא שובה את לב העם, מקיימת בו גאוות נבחרות, דת שבה נכרכה תקווה לשכר ובסופו של דבר פנטזיה לשלטון עולמי. עם שיכור מן ההכרה שהוא העם הנבחר. מאושר ביודעו שהאמת נמצאת אצלו. מגיע להערכת השכליות והרגשת מוסריות. כל האכזבות שקרו לו בהמשך לא יכלו אלא לחזק את הנטיות הללו.

השבת האב הקדמון למעמדו הייתה התקדמות, אך גם חלקים שהפכו טרגדיה דרשו התייחסות.

תודעת אשמה הלכה והתפשטה בעם היהודי, עד שאחד מבני העם , פאולוס, שהיה שליחו של ישוע, למרות שלא הכיר אותו כלל, מצא בגזר דין מוות של תועמלן דתי קודם, ישוע, דרך לנתק את הדת החדשה, הנצרות, מהדת היהודית. החטא הקדמון, פשע נגד האל, כופר. פנטזיה חדשה של גאולה, שבן אלוהים חף מפשע קיבל על עצמו את אשמת כולם. זה היה מוכרח להיות בן, כי זה היה רצח אב. בן שיכפר על האשמה לעולם.

המושיע לא יכול היה להיות אלא האשם העיקרי, מנהיגה של קבוצת אחים שהכריעה את האב. בין אם היה ובין אם הוא פנטזיה הרי זו חזרה של מציאות שנשתכחה. הגיבור המתמרד נגד האב.

לכאורה היה רצון לפייס את האל האב, הנצרות הייתה לדת הבן. היהדות הייתה דת האב.

ברמה מסוימת הדת החדשה הייתה נסיגה תרבותית. שוב לא הייתה מונותאיסטית מוחלטת. היא קלטה סמלים מעמי הסביבה, כוננה מחדש את אלוהות האם ובמסווה מצאה מקום לאלי הסביבה.

החרטה על רצח משה הייתה מניע למשאלה לשובו של משיח שיביא גאולה. אם משה היה המשיח הראשון, כריסטוס צריך להיות השני, לכן יש מקבילות בסיפור חייו, ולכן יכול פאולוס לקרוא "ראו, המשיח באמת בא, הוא נרצח לעיניכם" העם היהודי הכחיש את רצח האב והנוצרים הטיחו בו, אתם הרגתם את אלוהינו.

את האנטישמיות בימינו מסביר פרויד כפעולה מהלא מודע של העמים. אותם אלו שלא התגברו עד היום שהיהודים הכריזו על עצמם כ" בן הבכור" ילדו האהוב של אלוהים. נוסף לכך, מנהג המילה עשה עליהם רושם מבעית והזכיר להם את פעולת הסירוס הקמאית. ולבסוף צריך לזכור שכל העמים האחרים קיבלו את הנצרות מהיהודים הרבה יותר מאוחר. למעשה לרוב אולצו לכך. מתחת לטיח הם עדין עובדי אלים רבים. למעשה הם שונאים את הנוצרים אלה שעשו הסטה לכיוון היהודים, מכיוון שהדת החדשה שלהם מוצאה ביהדות.
האיסלם, אומר פרויד, נוסד כחיקוי לדת היהודית, ונראה כחזרה מקוצרת שלה. דומה שמטרתו של הנביא הייתה לאמץ את הדת היהודית בשלמותה. הערבים שבו וזכו באב קדמון. עד מהרה נעצרה התפתחותה של הדת החדשה.

כדי להבהיר את האפשרות של התיאוריה על משה המצרי, עובר פרויד להסביר את התפתחות הפסיכולוגיה של הפרט ולהרחיב אותה לפסיכולוגיית המון. לעם הנמצא בחיתוליו. זה שזה עתה נוצר.

עקבות זיכרון של מה שחווה הפרט . האירוע מודחק. מה שנשכח איננו נכחד. עקבות הזיכרון שלו נוכחות. המודחק מנסה לעלות לתודעה.

כאן מביא פרויד בקיצור את העובדות על הולדת הזיכרון, ההדחקה, האוניברסאליות של הסמלים בשפה. כיצד יודע ילד את מה שלא לימדו אותו. המדובר בידיעה מקורית שהמבוגר שכח אחר כך. עקבות זיכרון במורשת הארכאית.

בני אדם ידעו תמיד באופן ידיעה מיוחד שפעם היה להם אב קדמון והם הרגו אותו. חזרה של האירוע היה רצח משה, אחריו כריסטוס.

היהודים מחשיבים את עצמם למיוחסים, נאצלים ועדיפים על האחרים. הם מתנהגים כאילו יש בידם אוצר נסתר. האדוקים מכנים זאת אמונה באלוהים.

לפי ידיעות הם נהגו כך כבר בתקופה ההלניסטית. היהודי כבר היה מוגמר. ההיסטוריה הצדיקה לכאורה את השחצנות היהודית.

כשאלוהים רצה לשלוח לעולם גואל חדש, שוב בחר אותו מבין היהודים. אלא שדווקא אותה גאולה הביאה לשנאת היהודים, שסירבו להכיר במשיח החדש.

משה הוא זה שטבע את קו האופי הזה. הוא נתן להם את חוש הכבוד המיוחד. את ההתקדשות. הוא נטע את הכבוד העצמי הלאומי בתוך הדת.

איזה כוח צריך ה"איש הגדול"? ברור שלא כוח פיזי. גם כישרון מובחן אחד איננו עושה אדם לגדול. דה ווינצ´י או בטהובן אינם נקראים איש גדול.

לאיש גדול יחשב בדרך כלל מנהיג. מצביא או שליט. אך גם זה איננו מספיק. איש גדול יחשב כזה שהשפיע על בני דורו. אדם בעל אישיות יוצאת דופן ובעל רעיון שעליו הוא לוחם.
לבני אדם יש צורך בסמכות. זו הכמיהה לאב. משם שכל התכונות שאנו מייחסים לאיש הגדול הן למעשה תכונותיו של האב. ההחלטיות,המחשבות חוזק הרצון. לא פלא שדמותו של איש גדול צמחה לממדי אלוהות.

גם לאב היה אב קדמון משלו, למשה היה איחנאתון. אדם שייסד דת חדשה מוכרת. זרע המונותיאיזם נזרע. אך היהודים נטו להתנער מהדת המכבידה. הנביאים שקמו חזרו ורעננו את המסורת. חידשו את תביעותיו של משה.

שתי רפורמות התרחשו בעם. האחת לפני גלות בבל והשנייה אחריה. יהוה הפך לאל היהודים. האל קיבל דימוי של אל חזק. האיסור לעשות תמונה של האל הכריחה את העם לעבוד אל בלתי נראה. עובדה שמנעה הולדת טקסים אליליים.

מהפכת המעבר מהסדר המטריארכאלי לסדר הפטריארכאלי סימן מעבר לא רק מהאם לאב אלא גם עליית הרוחניות על פני החושיות. איסור התמונה רומם את האל לרוחניות, שלילת חומריותו העניקה מעמד של עם נעלה ובעל רגש עליונות על עובדי הפסלים.

האב הפך לסמל הערכיות. לכן צריך הילד לשאת את שם האב ולרשת אותו. או – אלוהינו הוא הגדול והחזק באלים, אף על פי שאינו נראה, כמו רוח הסערה והנפש. בשום מקום בכתובים לא מוזכרים רגשות שליליים אל האל. מונצחים רק הרגשות החיוביים מן הרגע הראשון. את שנאת האב והרצון להרגו הדחיקו.

הדת, שראשיתה איסור על עשיית תמונת האל, מתפתחת עם השנים לדת של ויתור על הדחף. אין היא תובעת התנזרות מינית, אלא מסתפקת בהצרה ניכרת של החירות המינית, אך את אלוהים היא מנתקת מהמין לחלוטין ומרוממת אותו לשלמות מוסרית.

מוסר פירושו הגבלת הדחף. מכאן כוחו של האב וסמכותו לתבוע מהילד ויתורים. לקבוע עבורו מה מותר מה אסור. מהו ילד טוב ומהו רע. פרויד מסביר כמובן את התפתחות הדחף בתינוק בבהירות רבה.

הרוח האלוהית, היא אידיאל ובו בזמן לחץ להידמות אליה. הדתיים חשים מה נעלה ונאצל. חיי הרגש שלהם מכוונים בהתאם למרחק שלהם מהאידיאל. כשהם קרובים הם חשים סיפוק. כשמתרחקים הם נענשים באי עונג וכאב.

האדם הפרימיטיבי היה צריך אל להבנת העולם ולהגנה. גם תינוק צריך הגנה. האל הייחודי הגן על העם, אך ככל שהפך לאוניברסאלי יותר היה עליו לדאוג גם לעמים אחרים. הפיצוי בא בשמירה על הגדרת הייחודיות הראשונית.

שנאת האב לא הייתה יכולה להתממש ברצח האל שהתקבל כבר , אך את המסמל שהביא אותו, את משה הרגו.

פאולוס כשעוד היה שמעון התרסי היה יכול לומר בהבחנה ראשונית "אנחנו אומללים כל כך כי הרגנו את האל האב. נגאלנו מכל אשמה אחרי שאחד מאתנו הקריב את עצמו כדי לכפר על עווננו.

תהליך שאפשר לעקוב אחריו ולהבין ממנו את הולדת הדתות.

פרויד ראה לראשונה את פסל משה של מיכלאנג´לו בספטמבר 1901. כבר אז הפסל משך את התעניינותו והוא חזר אליו בכל אחד מביקוריו ברומא. רק ב1913 אחרי שבמשך שלושה שבועות הלך יום יום לפסל, רשם רישומים ובדק כל סנטימטר ממנו כתב מאמר מנתח של הפסל. מאמר המופיע בסוף הספר. בתחילה פרסם את המאמר בעילום שם. רק ב 1924 אזר אומץ וחזר לפרסם אותו בשמו. מותר לחשוב אם כך שהעניין במשה החל שנים רבות לפני שכתב את שלושת המאמרים.

צורת הכתיבה של פרויד מפתיעה. הוא כותב בצורה בהירה מאוד. שתהייה ברורה לכל קורא. הוא איננו משתמש במונחים "תיאורטיים מקצועיים" ואם כן הוא מסביר אותם לעומק. אפשר להסכים ואפשר לדחות את מה שאמר כאן בספר, אך אין ספק שגם אלו שידחו יצטרכו לעמוד בפני כמה שאלות ולחפש תשובות. בכל מקרה ההנאה שבקריאה מובטחת.

Comments

כל מה שכתוב פה זה נונסנס

.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן