אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

עצמי אמיתי, עצמי כוזב / דונלד ויניקוט


התמונה של דן לחמן

דונלד ויניקוט

דונלד ויניקוט היה רופא ילדים. בשנת 1923 התוודע ל"פשר החלומות" של פרויד ותשומת לבו עברה לכיוון הפסיכולוגיה, הוא עבר אנליזה אצל ג'יימס סטריצ'י שהיה תלמידו של פרויד. במקביל כבר עבד כמנהל מחלקת ילדים בבית חולים. משרה שדרכה הגיע להבנות פסיכולוגיות רבות של הילד.ארבעים שנה החזיק במשרת מנהל המחלקה שהפכה למחלקה פסיכולוגית כמעט. בהמשך עבר אנליזה נוספת אצל ג'ואן ריבייר שעבדה יחד עם מלאני קליין. פרויד וקליין היו מוריו הרוחניים. ספר המאמרים שלו שיצא לאור זה עתה מכיל לא רק כמה ממאמריו החשובים, אלא שלפני כל מאמר ישנה הקדמה מאת פסיכולוגים ישראליים נחשבים.ויניקוט היה איש חביב וחם, תכונה שעזרה לו רבות עם ילדים. אוגדן, חוקר משנתו כותב עליו:

"אני מוצא שקריאה בכתביו היא תהליך מעגלי. לאחר הרבה זמן ומאמץ אני מתחיל להבין למה ויניקוט חותר. אך ככל שהזמן עובר אני מכיר בכך שהמלים של ויניקוט מציעות נוסחאות, שאינן מתנסחות, שכמעט מנסחות, אך לא לגמרי"

מזכיר במידת מה את ההתייחסות ללשונו של לאקאן.

מרגרט ליטל שכתבה על הטיפול שלה אצל ויניקוט סיפרה שישב והחזיק בידיה שעות. הוא לא ידע, או לא רצה להסביר, אך אינטואיטיבית חש שזה הנכון לעשות.הוא סרב להשתמש בעגה מקצועית וטען שהיא יוצרת רושם לא אמיתי כאילו יש הבנה משותפת. הוא השתמש בהימנעות מעגה, דגש על חוסר ידיעה, חשיבה לא ליניארית, כל מה שלא היינו מצפים מפסיכולוג מקצועי בעל מעמד.

לא רק לילד, לאם, למטפל ולמטופל כולם צריכים להיות בעלי יכולת לשאת עמימות, אמר. גם הקורא צריך לפתח סובלנות ללא ידוע ולא מובן. ויניקוט איננו משתמש במלים המנותקות מהתינוק. כל מה שהוא אומר מתייחס ישירות למצבו של התינוק בצורות שונות. לא לתיאוריה.

המלה תינוק (infant) משמעה בלטינית "לא מדבר" (infaans) ואכן הינקות היא שלב הקודם לייצוג במלים. התינוק תלוי בטיפול האמפאטי של האם. ויניקוט טוען שבתחילת חייו חי התינוק בתוך חלום, בעודו ער. המרחב הפוטנציאלי, מונח חשוב של ויניקוט, מתאפשר כאשר האם מגינה על התינוק מפני התעוררות מוקדמת. לא צריך לעמת את התינוק עם המציאות מוקדם מדי. הוא צריך להישאר בתוך תחושת האומניפוטנציה ואשליית האחדות עם האם.

בניגוד לפרויד שראה בפסיכואנליזה מסע שתכליתו השתחררות מאשליות, ויניקוט משנה את תכלית המסע. הוא מציע מסע היא השתחררות המאפשרת ליצור אשליות וליהנות מהן. על המטופל להישאר בתוך הסובייקטיביות שלו ודרכה ללמוד לפרש את המציאות החיצונית.

המסע של ויניקוט היה ניסיון לתפוס את הבלתי אפשרי. חיפוש אחרי מלים המתארות את עולמו הבראשיתי האשלייתי והבלתי מילולי של התינוק. מלים של עולם ללא מלים.

ויניקוט לא נלחם באופן ישיר בדעותיהם של פרויד וקליין שטענו למציאותה של מציאות פנימית.

הוא היה הראשון שהעניק למצבה הרגשי של האם (מציאות חיצונית) ולנתוניו הרגשיים של התינוק (מציאות פנימית) מעמד שווה ערך. המאמר הראשון המובא בספר הוא "ההגנה המאנית" משנת 1935. אינני יודע כמה ידעו כבר על המאניה דפרסיה בימים ההם, ואינני בטוח שויניקוט מתכוון למאניה דפרסיה המוגרת אצל מבוגרים.

ויניקוט טוען שההגנה המאנית אצל התינוק מתעוררת כשאין יכולת להעניק למציאות הפנימית את מלוא משמעותה. יש תנודות ביכולתו של האדם לכבד את המציאות הפנימית, תנודות הקשורות לחרדה הדיכאונית שבתוכו.להבנתי ויניקוט טוען שהמאניה באה כדי להעלים או לכסות לפחות את הדיכאון הפנימי. כשאנו מדוכאים אנו יודעים להגיד שאנו מדוכאים. בשלב המניה לא יודעים להגדיר את המצב מרומם הנפש כמניה או אופוריה. ובוודאי שלא מתעסקים אז בדיכאון. המאניה מסתירה את הפנטזיה הלא מודעת. הדיכאון מלווה בחרדה מפניו, מפני תוצאותיו. המאניה באה להסתיר את חרדת הדיכאון. על רגשי אשמה ופנטזיות תוקפניות ויצריות.אינני פסיכולוג ואינני יודע מה אומרת התיאוריה היום. אך היו לי לפחות שני מפגשים עם אנשים שסבלו ממאניה דפרסיה. נכון שתקופת המאניה היא אופורית. נכון שבתקופה זו נראה האדם כאילו הוא כולו זיקוקים אומניפוטנטיים. איני בטוח אם מודעים מספיק לסבל שבניצול אנרגיה המבוזבזת לכל עבר.

לעתים היה נדמה לי שדווקא דיכאון הוא המנוחה, גם אם היא כואבת, מתקופת המאניה. נכון שבתקופת דיכאון האדם סובל יותר, אך נדמה לי שהוא קצת נגיש יותר לשיחה על עצמו. גם אם הכל צבוע שחור מדי, ישנה קרבה למשהו אמיתי. אבל כמובן שזו איננה הבחנה מקצועית. שיאמרו המקצוענים את דעתם.

המאמר התפתחות רגשית פרימיטיבית משנת 1945 עוסק בעיקרו בחודשים הראשונים של התינוק. לימים ימשיך ויפתח את נושא ההתפתחות הפרימיטיבית. אנשים פסיכוטיים אינם מתרגשים מהזעקות ופצצות. או כל מיני אסונות אחרים. מטיפול בילדים ובפסיכוטיים הגיע למודעות מורכבת.האנליזה המקובלת (פרוידיאנית ) מביאה בחשבון את יחסו של המטופל לאנשים, יחד עם הפנטזיות המודעות והלא מודעות המסבכות את יחסיו או מעשירות אותם. ויניקוט מרחיב לעבר הפנטזיה, איך מתפתחת הפנטזיה של הארגון הפנימי. אנליזה של דיכאון ושל הגנות מדיכאון אינן יכולות להתבצע בבדיקת יחסיו של המטופל עם אנשים אמיתיים והפנטזיות שלו עליהם. הפנטזיה של המטופל על עצמו פתחה פתח להבין את ההיפוכונדרייה שבה הפנטזיה של המטופל היא שהעולם ממוקם בתוך גופו. אנליזה של היחסים הפרימיטיביים אינה אפשרית בלי הרחבה של אנליזת הדיכאון.בגיל חמישה שישה חודשים מתחולל בתינוק שינוי נראה לעין. ומאפשר להתייחס להתפתחותו הרגשית. עד גיל חמישה חודשים לערך התינוק יכול להחזיק חפץ. חודש אחרי הוא יכול לקחת חפץ לפיו. בגיל זה הוא כבר יכול להפיל את החפץ כמשחק. כשהוא מגיש את החפץ לפיו הוא כבר יודע שיש לו פנים. ודברים באים מבחוץ.

תינוקות בני פחות משישה חודשים אינם בררנים, כך שפרידה מאמם אינה משפיעה עליהם כפי שתשפיע מגיל שישה חודשים.משלב זה מתחיל התינוק להבין שגם לאמו יש פנים היכול להיות טוב או רע, עשיר או דל, מסודר או מבולבל. הוא כבר מתחיל ליצור מערכת יחסים והתקדם הלאה מהתפתחות הפרימיטיבית. לקראת תום ההיריון נעשה התינוק בשל להתפתחות עוד ברחם. יש הבדלים ברורים בין תינוק שנולד קודם זמנו לכזה שסיים את ההתפתחות הראשונית.התהליכים שעובר התינוק מחולקים לשלוש. אינטגרציה,פרסונליזציה וריאליזציה, הערכה לזמן ולמרחב. תינוק שלא עמד לרשותו מי שיאסוף את כל חלקיו יצא לדרך עם חוסר באינטגרציה העצמית שלו.

מתוך אי- אינטגרציה עולה בעיית דיסוציאציה. כשהוא נהנה מרחצה הוא אינו מרגיש אותו אחד כשהוא דורש בצרחות סיפוק מידי, חלב. הדחף האלים להרוס כשהוא תובע אינו מתחבר לנעימות בשעות אחרות כאותו הוא.התינוק מפתח התאמה למציאות. יש לו דחפים יצריים ומחשבות טרף. לאם יש שד ויכולת ליצור חלב וגם מחשבה שהיא רוצה להיות מותקפת על ידי התינוק. הקשר בין התופעות הללו מתקיים כשהאם והתינוק מחברים את החוויה שלהם.

המאמר "התפקוד המנטאלי ויחסו לפסיכה-סומה" נכתב לאורך זמן מתוך הסתכלות והבחנות טיפוליות. תינוק עלול לאבד את הקשר עם גופו אם הסביבה אינה נכונה לו. התינוק מוצא מפלט בפעילות מוחית המתפתחת כישות נפרדת.השאלה האם הנפש קיימת כישות מוליכה את ויניקוט לחיפוש תשובה. השכל אינו קיים כישות אצל היחיד ששלבי ההתפתחות הגופנית שלו עברו בהצלחה. היחיד איננו חווה את הפסיכה כאילו היא ממוקמת במוח, או בכלל ממוקמת היכן שהוא.הפסיכה סומה מתקדמת לאורך קו התפתחותי בתנאי שאין הפרעה להמשכיות ההוויה שלה.סביבה רעה גורמת לתינוק להגיב אליה. הסביבה החדשה, זו של אחרי הרחם, דורשת התייחסות חדשה. ההתייחסות אל התינוק בזמן זה יוצר את האם הטובה בעלת היכולת להתאים את עצמה לצורכי התינוק. הצורך בסביבה טובה הוא מוחלט בהתחלה, אך הופך ליחסי. הגדרת האם משתנה לטובה דיה. אם היא כזו התינוק לומד לחיות עם חסרונותיה.הפעילות המנטאלית של התינוק הופכת להיות סביבה טובה דיה לסביבה מושלמת. בטיפול בתינוק על האם לספק גם כישלון הדרגתי בהתאמה. תהליך ההתפתחות הוא הצורך למצוא את הגרעין העצמי שלו. את הפסיכוזה בהמשך מגדיר ויניקוט כחסר סביבתי.

כשל מצד האם, במיוחד התנהגות בלתי יציבה גורמים לפעילות יתר של התפקוד המנטאלי ומתפתח ניגוד בין השכל לפסיכה סומה. בשלב הבא תפקוד מנטאלי הופך לדבר בפני עצמו, אשר מחליף את האם הטובה והופך אותה למיותרת.בעתיד אדם כזה ייהפך ל"אמא" טובה לאחרים. כל מה שאותו אדם זקוק לו בהמשך הוא למצוא מישהו אחר שיהפוך לו סביבה מוכרת לממשית. לא תיתכן שותפות בין הפסיכה לבין גופו של היחיד. הוא משכן אותה בתוך ראשו באיזה יחס מיוחד, וזהו מקור כאב ראש כסימפטום. מטופל אמר לויניקוט הראש הוא המקום למקם את השכל כי איננו יכול לראות אותו. הראש איננו קיים באופן מובן מאליו כחלק מעצמנו.במאמר שלו על תוקפנות בהתפתחות הרגשית ויניקוט יוצא נגד תפיסתו של פרויד. אצלו התוקפנות היא הכוח המניע. ויניקוט אינו מקבל את תפיסתו של פרויד שהתוקפנות זהה ליצר המוות. "אם חברה נמצאת בסכנה, אין זה בשל תוקפנותו של האדם, אלא בשל הדחקת תוקפנותם האישית של יחידים". תינוק בועט בתוך הרחם.

חובט בזרועותיו. לועס את הפטמה. תוקפנות היא מלה נרדפת לפעילות. תוקפנות היא חלק מן הביטוי הפרימיטיבי של האהבה.ככל שההתנהגות היא תכליתית, התוקפנות מכוונת. מקור התוקפנות היא החוויה היצרית. ארוטיקה אוראלית סופחת לתוכה מרכיבים תוקפניים. בבסיסה של האהבה האוראלית יש חלק גדול של תוקפנות ממשית. תוקפנות שהיחיד מתכוון אליה ומורגשת ככזו על ידי סביבתו.צריך להפריד בין האימפולס התוקפני לתוקפנות של ממש, למרות הקשר ביניהם. תינוק מתחיל בניהול עולמו הפנימי, משימה שתימשך כל חייו. הוא מתחיל לאבחן את מה שבתוכו ואת מה שמחוצה לו. ניהול העולם החיצוני שלו תלוי בניהול עולמו הפנימי.בילדותו יצור אנושי יכול להבדיל רק בהדרגה בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי. ילדים נשבים באמונות שווא כשהם משחקים וכנראה שהם חיים בעיקר בעולם הפנימי שלהם.ניהול העולם הפנימי שהילד מרגיש כמצויות בבטן או בראש מביא לקושי שהתוצאה שלו היא מצב רוח דכאוני. מולו יתפתח מצב של מאניה ואז החיות הפנימית משתלטת ומפעילה את הילד שעשוע להיות תוקפני.האם תוקפנות באה מכעס שנגרם על ידי תסכול או שיש לה מקור משל עצמה, שואל ויניקוט. באימפולס האהבה הפרימיטיבית אפשר לזהות תוקפנות. אם שהתאימה את עצמה יותר מדי למאווי התינוק איננה אם טובה.תסכול מייצר כעס וזה עוזר לתינוק לזכות בחוויה מועצמת. הניסוח המדויק יותר יהיה שהתינוק זקוק בהתחלה להתאמה מושלמת ואז נזקק לכשל הדרגתי זהיר.

את המונח "מושקעות אימהית ראשונית" יצר ויניקוט תוך התנגדות לתיאוריית הזדהות, תלות וסימביוזה בין התינוק ואימו.אם מפתחת רגישות גבוהה במשך ההריון, במיוחד לקראת סופו. הוא נמשך מספר שבועות אחרי הלידה. אימהות לא זוכרות אותו לאחר שהתאוששו ממנו. אם יש התאמה טובה בין האם לתינוק, קו החיים מופרע אך מעט.כישלונות אימהיים יוצרים תגובה שאיננה מעוררת תסכול אלא איום בהכחדה. זו החרדה הפרימיטיבית הראשונית המכילה בתוכה את המושג מוות.המצב "מושקעות אימהית ראשונית" טובה מכונן בתינוק את הרצון "להמשיך להיות" כישלונות אימהיים נתפסים כאיום על הקיום העצמי. התינוק אינו מכיר כישלונות אלא רק איום. במאמר אחר בודק ויניקוט את היכולת להיות לבד. הוא דוחה טענות של אחרים בדבר נרקיסיזם כזה או אחר. הוא טוען שישנה חוויה של להיות לבד כתינוק וכילד בנוכחות האם.התייחסות – אני- עניינה היחסים בין שני אנשים, כשאחד מהם בכל מקרה לבד, ויתכן גם ששניהם לבדם, אלא שנוכחות כל אחד מהם חשובה לשני. ייתכן שנכון יהיה לומר שלאחר קיום יחסי מין מספקים כל שותף הוא לבדו. היכולת ליהנות מלהיות לבד עם אדם אחר שגם הוא עצמו לבדו היא חוויה של בריאות.

i am alone.

אני לבד. אמירה בת שלוש מלים (באנגלית) המייצגות שלבי התפתחות. קודם יש כבר את "אני" חסר הגנה, פגיע. אחר נוסף am משום שקיימת כבר סביבה מגוננת, האם המכוונת לדרישות שלו. המשפט המלא תלוי בהכרה של התינוק בקיום המתמשך של אם מהימנה. מהימנות המאפשרת לתינוק להיות לבד וליהנות להיות לבד. יחסי התינוק עם אמו הופכים לחומר ממנו נוצרת ידידות.חשוב לתינוק שיהיה מישהו זמין, מישהו נוכח ללא הצבת דרישות. במשך הזמן יכול היחיד לוותר על נוכחותה של אמו ולחיות בסביבה הפנימית שלו. נושא המעסיק את ויניקוט וחוזר במאמרים אחדים הוא התפתחות האני. האני האמיתי, הסתמי והאני הכוזב.אם שהיא טובה דיה נענית למחוות של התינוק, להגיב באמפטיה בעזרת פניה ומחוותיה ואחר כך בעזרת מלים. תהליך הגורם לילד להכרת טובה עם עצמו ולהתפתחות אני אמיתי. כשיש קושי של האם להתאים את עצמה ומפתחת ממנו ציפיות מוקדם מדי להיות "ילד טוב" התינוק נדחף לסתגלנות לריצוי, לפיתוח אני כוזב.האני הכוזב מתפתח כדי להסתיר ולהגן על האני האמיתי. כאשר אני כוזב מתארגן בתוך אדם עם פוטנציאל אינטלקטואלי, ישנה נטייה של השכל להפוך למיקומו של האני הכוזב. האדם לומד להשתמש באינטלקט בהצלחה גדולה ולהסתיר לקבל בעצמו את המצוקה האמיתית. מה שגורם לתחושת זיוף בבגרותו. כששתי התחושות הפנימיות מתנגשות ונוצר הרס עצמי, הסביבה לא תבין את התהליך הפנימי באדם הזה שתלו בו תקוות רבות. בשלב זה של יצירת האני אי אפשר לעקוב אחריו רק בהתפתחות התינוק, הוא תלוי באמו והצורך הוא לבדוק גם את התייחסותה.אם המחזיקה את התינוק נכון, גורמת לו להתחבר ולהרגיש את כל חלקי גופו. לא נוצרת אצלו הפרדה בין חלקי גוף שונים. כאן צריך לאבחן "אם טובה דיה" ל"אם שאינה טובה דיה" מונח היכול להפחיד נשים רבות.מה הופך אותן ללא טובות דיין גם כשהן מרגישות משקיעניות. אם טובה מאפשרת לתינוק לפתח את הכוח האומניפוטנטי, הנותן לתינוק תחושת כוח. אם שאינה טובה דיה נכשלת בהבנת מחוותיו ואינה מאפשרת לו לפתח אומניפוטנציה של עצמו ומחליפה אותה במחווה משלה ההופכת להיות בתגובה לאני כוזב.

עצמי אמיתי נעשה מציאותי מהצלחה קבועה של האם להבין את המחווה הספונטנית של התינוק. הוא מתחיל להבין שיש מציאות חיצונית שאינה מתנגשת עם תחושותיו שלו. כאשר האם אינה טובה דיה התינוק עלול למות פיזית. הוא לא מצליח לפתח אחיזה באובייקטים חיצוניים. הוא מבודד. התינוק חי, אך רק לכאורה. חיים כוזבים. תינוק במצב הזה עשוי ללמוד לשחק את העצמי האמיתי, לו היה ניתן לו להתפתח.המאמר האחרון בספר הוא "פחד מהתמוטטות" זה איננו הפחד המוכר כפחד מפני השיגעון. ויניקוט מסביר שהוא מתכוון להתמוטטות אחרת. התמוטטות שכבר נחוותה בעבר והודחקה. נשארו ממנה שרידי הפחד הלא ניתן להסבר.כשאין אם תומכת, התינוק חש עזובה ייאוש ויגון ייסורים שאין להם גבול ותאור. על זה אומר ויניקוט הפחד הוא מפני התמוטטות שכבר התרחשה ולא נחוותה. בשעת התרחשותה התינוק "לא היה שם".

החוויה הטראומטית הייתה גדולה מלהכיל. היא איימה על הנפש הלא בשלה ואיימה על יכולתה לשרוד. קשה לעזור למטופל להפנים שהפחד שהוא חרד מפניו הוא פחד ממה שכבר היה ועבר. ההתמוטטות קרתה בזמן שויניקוט מכנה "ייסורים פרימיטיביים" כדי להביא אנליזה לשלמותה צריך המטפל לעזור למטופל לעסוק גם בחרדת המוות הקשורה להתמוטטות וגם בתחושת ריקנות עמוקה ואי קיום.המאמרים בספר אינם ארוכים במיוחד, והם לא מעטים. ניסיתי להביא על קצה המזלג דברים שויניקוט כתב עליהם מכמה שיותר מאמרים כדי להראות את עומק ורוחב המחשבה שלו. את הכיוונים המיוחדים שפיתח. לא הבאתי ניתוחים או התנגדויות לאחרים כמו פרויד או מלאני קליין ואחרים בני זמנו.. לא נכנסתי ליחסי מטפל מטופל ברוב המאמרים. ויניקוט משווה לא אחת את "החזקתו" של המטפל במטופל ומשווה אותה להחזקתה של האם בתינוק. לפעמים החזקה נכונה ובונה נכון ולפעמים לא. הוא מנחה אנליטיקאים איך להקשיב ולהחזיק נכון.

אין ספק שכל מי שהמשפטים שאגרתי כאן עושים לו משהו, מן הראוי שישתדל לקרוא את הספר. הוא מפתיע בהחלט.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן