אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

היחס בין ההווה למתהווה במשנתו של אפלטון חלק ב


התמונה של יאיר גלזנר

היחס בין ההווה למתהווה במשנתו של אפלטון חלק א

5. פרדה: קיימות ראיות לשוניות רבות חוץ אפלטוניות המוכיחות שימוש כזה בפועל

(א). דוגמאות המוכיחות התייחסות להבדל בין ההווה למתהווה כהבדל בין fממשי(אופי) ל-fכתופעה. (התנהגות)

1. דוגמא ראשונה מתוקידידס (i.86.1-2): סטאנלידאס: "נעשו טובים נגד הפרסים"

בדוגמא זו מבקש פרדה לטעון שיש לאדם f אמיתי ותופעה חיצונית של אותו f ושהמונח "נעשו" כאן מתייחס רק לתופעה של f במנותק מה-f האמיתי: סטאנלידאס מצוטט כמי שאומר על האתונאים: "ואולם, אם למעשה "נעשו"(did become) טובים נגד הפרסים אז, אבל רעים כנגדנו היום, הם ראויים לעונש כפליים, מאחר ש"נעשו"(have become) רעים במקום טובים". כאן, במשפט: "נעשו טובים כנגד הפרסים", אין המונח "נעשו" מתכוון לכך שהאתונאים במהלך המלחמות עם הפרסים שינו אופי("אופי"= f, י"ג). לכן, בבירור לפועל "להיעשות" אין כאן את המובן הרגיל של "להיעשות למשהו כזה או אחר". אבל, זה גם לא אומר שהאתונאים הציגו/חשפו אז התנהגות שעשויה הייתה לגרום לנו לחשוב שהם היו טובים, מפני שאם היה כך, אז סטאנלידאס לא יכול היה לטעון שהאתונאים השתנו מטובים לרעים. המשמעות חייבת להיות שהאתונאים הוכיחו את עצמםכטובים בהתנהגות שהפגינו. עם זאת, ישנם קטעים אחרים שמתמקדים רק בהתנהגות,(ולא במה שאנו חושבים שהיא ההתנהגות, י.ג), ושבהם: או שלוקחים כמובן מאליו שההתנהגות משקפת את האופי או הטבע האמיתיים של הדבר שמציג את ההתנהגות,או שזה נותר פתוח, או שעולה השאלה האם הדבר שנתהווה ל-f הוא אכן f . כלומר יש הבדל בין ההתנהגות האמיתית לבין הרושם החיצוני שלה.הערה: השוואה בין התרגום האנגלי לבין התרגום העברי, גם כאן אינה מגלה שונות מהותית.

2. דוגמא שנייה מתוקידידס(iii.54.3): הפלטיניאס(plateans)- "נעשינו טובים נגד הפרסים"

כאשר הפלטיניאס אומרים שם: "נעשינו טובים כנגד הפרסים" הם מתייחסים למה שעשו למען המטרה היוונית במלחמות הפרסים. לכן ר. וורנר (warner) מתרגם:" השם הטוב שלנו היה טוב ועדיין טוב(...)בתקופת המלחמה נגד הפרסים". אבל לכאורה, נדמה שהם רוצים ששם טוב זה ידבר גם בעד "כמו מה שהם". כלומר שיתבטא אופיים האמיתי והקבוע ולא רק הזמני.הערה: בתרגום אנגלי אחר נאמר:"נעשינו לויאליים". מה שלא משנה את המובן כפי שפרדה מפרשו. אולם בתרגום העברי נאמר:" היינו אנשים טובים" . לטעמי לא מדובר בהצבעה על שוני התנהגותי(בין אז לעכשיו) חיצוני או אישיותי פנימי בין התנהגותם החיצונית לבין מי שהם באמת, אלא שכנגד האשמתם הם טוענים פעלו באופן כשר כל הזמן, לרבות בזמן המלחמה עם הפרסים.

3. דוגמא שלישית מהרטודוס:(vii.224) - "נעשו מצוינים"

כאשר הרטודוס מדבר על מותו של ליאונידס ומרעיו הספרטנים כמי ש"נעשו מצוינים או בעלי ערך", הוא מתכוון לפעולתם בהגנה על המצר עד המוות. לכן דה- סלינקורט(de selincourt) מתרגם את הפסוקית "נעשו מצוינים", כמי שנלחמו כמו גברים ממש, אך לכאורה, אפשר גם להבין שקטע זה רק היווה ראיה ל"כמו" מה הספרטנים הללו היו. הערה: בחינתה של הפסוקית דנן בתרגום אחר מעלה שאלה לגבי פרשנותו של פרדה. שם נאמר לנו כפשוטו: שליאונידאס והספרטנים היו אמיצים או נלחמו באומץ, ולא כפי שפרדה מנסה לומר לנו שהם נעשו אמיצים או מצוינים. בכך אני מצטרף לביקורתו של קוד בהמשך כי כל שמדובר הוא בשמות תואר מעריכים ותו לא.

(ב). דוגמאות המוכיחות שההבדל בין fממשי ל-fכתופעה מתבטא בכך ששאלת ה-fהאמיתי לא רלוונטית.

1. דוגמא רביעית מתוקידידס:(ii.87.9): הגנרלים- "להיעשות רע"

בדוגמא זו, הגנרלים הפלופנוזים רוצים להיכנס לעימות ימי נגד האתונאים, אך בהינתן שמפגש קודם עלה בצורה גרועה ביותר, הם אומרים לאנשיהם שהפעם:" לא יתנו לאף אחד תירוץ להיעשות רע", ושהם יענישו כל מי שירצה לעשות זאת. הם מזהירים/מפצירים באנשיהם, לא להפגין התנהגות של אדם רע או פחדן, ושהם יענישו התנהגות כזאת. השאלה אם האנשים אכן באמת אמיצים או פחדנים אינה רלוונטית כאן. מה שלא יהיו, הם אמורים להתנהג כפי שאמיצים אמורים להתנהג. הענישה תחול רק על מי שמתנהג באופן המסמן איש רע, ולא בגלל שינוי אופי. לא רלוונטית כאן השאלה, אם באופיים הם אכן טובים או רעים.הערה: המשמעות הלשונית של פסוקית זו נשמרת הן בתרגום האנגלי והן בתרגום העברי. לעומת זאת, ההיגיון על פיו פרדה מפרש פסקה זאת מקובל עלי בהסתייגות הבאה: ייתכן שהשאלה האם הם בעלי אופי פחדני או אמיץ ככלל, אינה רלוונטית, אך ייתכן שבעיני המפקדים לפחות, היא רלוונטית ועוד איך, ולו לשעת הקרב. שהרי ההיגיון מורה כי אדם פחדן ככלל או אדם אמיץ ככלל, שתקפם פחד עז בשעת הקרב לא יוכלו להציג התנהגות חיצונית הסותרת לתחושתם או אופיים. רוצה לומר, דרישת המפקדים שלא להתנהג כמוגי לב, היא דרישה סמויה לזהות בין הסממנים של f לבין f, ולו לשעת הקרב בלבד. בכך אני מצטרף לביקורתו של קוד שתוצג בהרחבה מייד בהמשך, ולפיה,אין שום ניגוד בין להיות אמיץ ממש לבין סתם להתנהג באומץ. דרישת המפקדים היא שהם ינהגו באומץ עכשיו, והסברה לפיה הם חפצו רק בהצגת סממנים של אומץ אינה אלא אבסורד.

2. דוגמא חמישית מתוקידידס:(vii.77.7): ניקיאס- "הכרחי בעבורכם להיעשות אנשים טובים"

באותו אופן במקום אחר, ניקיאס אומר לחיילים האתונאים:"אתם חייבים להבין שהכרחי בעבורכם להיעשות אנשים טובים" . ברור שאינו אומר להם לשפר במהירות את אופיים. הוא אומר להם שבסיטואציה הזאת יש צורך ממשי שיתנהגו באומץ, כאשר השאלה האם באמת הם אמיצים אינה רלוונטית. הערה: גם במקרה זה התרגום האנגלי והתרגום העברי שומרים על המשמעות הלשונית. לגבי הפרשנות: מחד, ניתן להסכים עם הגיונו של פרדה לפיו ודאי שאין ציפייה לשינוי מהיר של האופי ולפיכך השאלה האם הם אמיצים אינה רלוונטית. אך מאידך, מעבר לביקורת של קוד שנכונה גם לכאן,(כלומר הם חייבים להיות טובים ללא קשר לשאלה האם זה מתוקף אופי או רק הצגת סממנים חיצוניים של התנהגות אמיצה), ניתן לשאול האמנם המפקדים יכולים היו לצפות להתנהגות אמיצה ממי שנעדר לחלוטין פוטנציאל להיות אמיץ, או שהוא פחדן דרך קבע, בבחינת להוציא יש מאין? לדעתי התשובה על כך שלילית. לדעתי המפקדים ידעו כי מדובר באנשים אמיצים, אך כדי לרומם את רוחם השפופה אמרו מה שאמרו. כלומר, המפקדים חפצו בהעלאת המורל כדי שהפוטנציאל הגלום באופים האמיתי של החיילים יתורגם הלכה למעשה בהתנהגות ספציפית בשעת הקרב. רוצה לומר, לא ששאלת האופי האמיץ אינה רלוונטית כאן, אלא אדרבא, היא קריטית, אך האופי האמיץ מבחינת המפקדים הייתה הנחה ברורה מאליה וידועה מראש.

כנגד דוגמא זו,אך לא רק, קוד טוען, כי טקסט זה, כמו רוב הטקסטים שפרדה ציטט, אינם מצביעים על ניגוד בין fכאופי לבין f כהתנהגות. כאמור לעיל, אני מצטרף לרוח ביקורתו של קוד. לפיו, פסוקית זו של ניקיאס(כמו גם רבות אחרות) אינה מציגה ניגוד בין אדם אמיץ כאופי, לבין התנהגות אמיצה באופן זמני באירוע ספציפי. יתרה מכך, ניקיאס עצמו לא מתנהג כאילו אין משמעות לשאלה האם יהיו באמת אמיצים. לפיו, ישנה צורה לא נוטה של ההווה(כלומרלא מותנית תחבירית. י.ג) המופיעה רק בדוגמא הזובטקסטים שפרדה ציטט, ובתוך הפצרה שכוחה המתנה הוא הפועֵל המודאלי. ניקיאס אומר לאתונאים המיואשים שהם חייבים להיות אמיצים ולהוכיח את האומץ שלהם במהלך הנסיגה שאותה הם עומדים לבצע. הגנרל בהחלט מודע למצוקה האקוטית שלהם, ומנסה להעלות את המורל בהכנה לניסיונם להימלט מהסירקוזים. ניקיאס כרגע עוסק בהתנהגותם במסגרת המאורע הספציפי הזה, ולא במאפייני התנהגות חוזרים. הוא רוצה שהם ינהגו באומץ עכשיו, באשר לדידו אין שום ניגוד בין להיות אמיץ ממש לבין סתם להתנהג באומץ. לא סביר שלהציג סממנים חיצוניים באופן זמני של חיילים אמיצים- זה מה שיעביר אותם מעבר לסירקוזאים, וניקיאס לא מתנהג כאילו אין משמעות האם באמת הם אמיצים. לפיו, אף על פי שבאנגלית ניתן להשתמש בצורת ההווה של הפועל "להיות" בפקודות, בהפצרות וכיוצא בזה, הרי שבדרך כלל המשמעות של המשפט- he is brave – אינה שאדם מתנהג באומץ( אף על פי שהפקודה: "היה אמיץ!" יכולה להפציר במישהו להתנהג באומץ). הערה: מבחינה מתודולוגית יש לשים לב שגם אם קוד נעזר בראיות לשוניות, הרי במקרה זה הוא גם מפרש אותה על פי הרקע ההיסטורי הספציפי, בנסיבות הספציפיות. בכך הוא שונה מעט מפרדה הנוטה לגישה הפילוסופית יותר.

(ג). קבוצת דוגמאות נוספת שבהן לדעת פרדה "היעשות f" ו"היות f" נפרדים באופן כזה היוצר צורה של ניגוד .

דוגמא שישית מתוקידידס:(iii.64.2): תגובת הספרטנים לטענת הפלטיניאס שהם נעשו טובים כנגד הפרסים:מוקדם יותר במאמר התייחסתי לקטע בתוקידידס שבו הפלטיניאס מציינים שהם נעשו טובים במלחמות כנגד הפרסים. אם נבחן את תגובת הספרטנים, נמצא שהם אולי מוכנים לקבל את הטענה שהפלטיניאס נעשו טובים, אך אינם מוכנים לקבל את ההיקש לפיו הם היו, או הנם, טובים, ושהתנהגותם העקיבה חשפה את טבעם האמיתי. הם הפכו לטובים רק במובן שהם התנהגו כראוי. הם מעולם לא באמת היו טובים כפי שנטען.הערה: אכן במקרה הזה, בחינת התרגום האנגלי והעברי מבטאים במפורש את הפער בין f לבין f כתופעה, כפער בין הרושם החיצוני לבין האופי האמיתי.

קוד: קריאתו של פרדה בטקסטים של תוקידידס לפיה "היעשות ל-f" ו-"היות f" מתפרקים ומציגים ניגוד הינה קריאה שגויה! מצד אחד, פרדה מסכים, שחלק מהקטעים שציטט אינם מציגים פירוק וניגוד בין "היעשות ל-f" ו-"היות f". אך מצד שני, הוא טוען שבטקסטים של תוקידידס(iii.64.4) הם כן מתפרקים ומציגים ניגוד באופן הזה.אני מאמין שזו קריאה שגויה של הקטע!!. הראיה הטקסטואלית: כאשר הספרטנים אומרים לפלטיניאס( יוונית: הרי אבל...כפי שנאמר) הם מפנים בחזרה לספר שלישי(iii.54.3)שם הפלטיאנים אמרו(תרגום מיוונית) "נעשינו טובים". הספרטנים דוחים את טענת הפלטיאנים על עצמם: אתם אומרים שהוכחתם את עצמכם כטובים אז, אבל לא עשיתם שום דבר מסוג זה.

(ד). קבוצה דוגמאות נוספת שלדעת פרדה מראה כי השימוש ב"להיעשות f" משמעו "להציג סימנים של f " או "להתנהג כמו f", כשהשאלה האומנם הם fנותרת פתוחה,או אף דוחה את האפשרות שהם אכן f

1. דוגמאות מהאנגלית למשמעות הניגודית בין "היות f" לבין "היעשות f"

בשפה שלנו אנחנו מכירים את הניגוד שמובע בין "להיות f" לבין "להיעשות f" במובן הזה, אף על פי שאיננו משתמשים בפעלי עזר כדי לסמן זאת. הרבה פעמים השימוש הדקדוקי בצורה "להיות f" מעורפל באופן התואם לסוג הניגוד שבו אנו מעוניינים כאן. כשאנחנו אומרים: "הוא היה נחמד", או "הוא היה אמיץ" או ,הוא היה ידידותי", אנחנו לא בהכרח מתכוונים לומר שהוא היה אדם נחמד, אמיץ, ידידותי- אלא רק במקרה המסוים ההוא.לפיו, בשפה הספרדית ישנם אף פעלי עזר המציגים את הניגוד בין טבעו של דבר(להיות), לבין הרושם שהוא יוצר(להיראות).

הערה:כאן נכון יהיה להזכיר שוב את ביקורתו של קוד, לפיה, אף על פי שבאנגלית ניתן להשתמש בצורת ההווה של הפועל "להיות" בפקודות, בהפצרות וכיוצא בזה, הרי שבדרך כלל המשמעות אינה בהכרח שאותו אדם מתנהג בהלימה לאופן המתואר. כאמור, הדבר נכון לדברי קוד גם לגבי השימוש היווני בצורת הפועל "gignesthai" בפקודות והפצרות.פרדה טוען שערפול זה מאפשר את סוג הניגוד האמור, אך לטעמי ייתכן גם ההיפך, ובכל מקרה לא מכיל רק את הניגוד האמור. לכן, אני מסכים עם קוד כי אין כאן הוכחה חד משמעית אלא דו משמעות, ומכיוון שכך, אני מסכים במקרה זה טענתו הכללית של קוד כנגד הותרת השאלה האם ליש החושי יש טבע שאלה פתוחה.

לסיכום קוד טוען, כי אין די בראיות החוץ אפלטוניות כדי להוכיח את השימוש שהוא טוען לו

א. מבחינה פילוסופית הראיות החוץ אפלטוניות לכל היותר מבססות "שימוש לא מוציא"

קוד טוען כי ראיות אלה מבססות לכל היותר שימוש לא מוציא,(כלומר שימוש שאינו מוציא מכלל אפשרות שהמתהווה ל- f יהפוך אי פעם ל f, וההיפך). זאת מכיוון שפרדה מותיר את השאלה האם הוא מכיל גם fאמיתי- פתוחה, דבר הסותר את הניגוד המבוקש. אם לפי פרדה המובן הניגודי בין הנעשה ל- f לבין f הוא ששניהם מוציאים זה את זה, באשר האחד מציג סממנים באופן זמני ולא מתוקף מהותו, ואילו השני מציג סממנים קבועים מתוקף מהותו- אני טוען כי היות ששני סוגי הfמציגים סממנים של f, הרי שהצגת סממנים של fאינה תנאי מספיק להיעשות ל- f במובן הניגודי. אולם, גם אם לראיות החוץ- טקסטואליות לשימוש החדש של אפלטון בפועל היווני יש בסיס רחב בשימוש היומיומי בשפה, הרי שהמובן החדש הוא לכל היותר "שימוש לא מוציא", כי שם, פרדה מותיר את השאלה האם הוא fאמיתי- פתוחה ובכך נפרם הניגוד בין התהוות להווה שפרדה חיפש, כי המובן הניגודי אינו יכול להותיר את השאלה, האם מה ש"נעשה ל-f" הוא גם "היות f" –פתוחה.

ב. מבחינה לשונית: הטקסטים החוץ טקסטואליים אינם מביעים ממש את הניגוד הנרמז בהם בין הוויה להתהוות.

(1). "להיעשות(הצורה הפאסיבית של "genesthai") f" , משמעו, להוכיח את ה- f-ness של משהו באמצעות פעולה מסוימת או נסיבות מסוימות או מאורע מסוים. קוד טוען כי הוא מאמין שכל הדוגמאות החוץ- אפלטוניות, פרט לאחת, הן דוגמאות לשימוש האדיומטי(הניבי)הזה. מכאן, שבטקסטים הנ"ל, אין שום ניגוד או פער או מתח, מרומז או מוחש, בין "היות f" לבין להיעשות- f". בהקשר זה הוא מפנה לפרשנות החוקרט. אירווין המציע בדיון בטקסטים הללו ש"התהוות" גוררת "הוויה", כלומר שמשהו אינו יכול להראות f-ness מבלי להיות f. (2). קוד טוען כי מכיוון שביוונית אין צורת "להיות" ללא זמן המיוחס לה- הרי שכאשר הפועל היווני "התהוות" מופיע ללא ציון זמן הוא מכסה את כל טווח המשמעויות, ולא רק של ניגוד. רק ברגע שהפועל מופיע בהקשר זמני כלשהו- ניתן להבחין בניגוד בין הוויה להתהוות. היות שהטקסטים שפרדה מצטט בדרך כלל מכילים צורה אאוריסטית של הפועל היווני, השמה דגש על פעולה/מאורע מסוימים, ולא על דגם מתמשך של התנהגות הרי שאין הכרח שמדובר בניגוד. (3). בנוסף, קוד טוען כי השימוש שפרדה מכוון אותנו אליו הוא שימוש מיוחד, המוגבל רק לשמות תואר של שיפוטי הערכה,(טוב, יפה, רע) או לצירופים של שמות תואר עם שמות עצם(אדם), ושמות תואר אלה ניתנים להחלה רק על היש אדם. אולם על פי אפלטון, כל הישים החושיים לרבות בני אדם, כפופים להתהוות, והם לא נעשים רק טובים או רעים, אלא גם חיוורים, שווים, כבדים. לכן, אם פרדה צודק, ואפלטון משתמש בהם בשימוש החדש בפועל היווני, הרי שלא רק שהוא עובר משימוש לא מוציא למוציא, אלא גם מרחיב את התחולה לגבי כל סוגי הישים, ולא רק על בני אדם.

ג. קוד: המסקנה המתודולוגית- כדי לטעון שאפלטון אכן השתמש במונח זה במובנו המיוחד נדרשות ראיות נוספות

מהסיבות שלעיל קוד טוען כי לא השתכנע שפרדה מעניק עדות מספקת מחוץ לטקסט האפלטוני לשימוש של "היעשות ל-f במובן של לקבל או להציג סממנים של f באופן זמני.

6. פרדה: ישנן ראיות תוך אפלטוניות (מפרוטאגורס) לפיהן אפלטון ידע והשתמש במובן "החדש"

פרדה טוען כי אפלטון עצמו מכיר בבירור סוג זה של שימוש המבחין בין "היות f" לבין "להיעשות f". לפיו בקטע המצוי בפרוטאגוראס, נראה כי מתחילה הכרה זו וניתן אף להבחין שעשה בו שימוש. הקטע המדובר עוסק בנטרול הסתירה של סימונידס ע"י ההבחנה בין "היעשות טוב" ל"היות טוב":. שם סוקראטס מציע פרשנות המשחררת את המשורר סימונידס מאשמת הסתירה שפרוטגוראס מעלה כנגדו. סוקרטס מוצא שאין סתירה פורמאלית במשפט שכורך גם "קשה להיעשות טוב", וגם הכחשה "שקשה להיות טוב". הוא אומר שם שיש הבדל בין להיעשות לבין להיות. "להיעשות" זה לקבל תכונה באופן זמני ולא להפוך לתכונה, שכן "להיות" שמור אצלו לאלים בלבד. סוקראטס סובר שהמשמעות של להיעשות טוב אינה לשנות אופי, אלא רק להתנהג כמו טוב.

הערה: נראה כי הסיבה לכך שפרדה אינו מסתפק בהוכחת עצם קיומו של פירוש אפשרי מיוחד למונח התהוות, אלא צועד צעד נוסף, ומבקש להראות כי אפלטון הכיר ואף עשה בו שימוש מודע, נובע מהשקפתו המתודולוגית לפיה על ההיסטוריון של הפילוסופיה מוטל בין היתר להראות שסוג הסיבות והשיקולים הפילוסופיים,(במקרה זה השימוש המיוחד בפועל "להתהוות)היו נגישים באותה תקופה,(ובמקרה שלפנינו, ששימוש זה היה נגיש ונהיר גם לאפלטון).

קוד: ראייה זו מפרוטאגוראס שנויה במחלוקת ולכן גם היא אינה מעניקה עדות מספקת לטענה.

הפרשנות הנכונה לטיפול של סוקראטס בסימונידס שנויה במחלוקת, ולכן לא מספקת בסיס יציב לטענותיו. לפי פרדה, סוקראטס מבין את היות f (היות טוב)רק כהתנהגות בעלת סממנים של התנהגות טובה.(להתנהג כמו f), זאת מכיוון שלבן אנוש, "היות f" הוא משימה בלתי אפשרית. אולם סוקראטס לא טוען שזה בלתי אפשרי להיות טוב. מה שבלתי אפשרי מבחינתו הוא(שמשנעשה אדם לטוב) להמשיך להיות אדם טוב. ניתן לפרש את הערותיו של סוקראטס על סמך כך שהוא עדיין משתמש ב"להתהוות ל-f" במשמעות כפולה המכילה גם "היעשות ל-f" וגם "היות f" ממש, ושהוא לא משתמש ב"להתהוות ל-f" באופן שפרדה מציע, ( כלומר "להתנהג כמו f). סוקראטס אומר לנו כשהוא מצטט בסימונידס, שלהיעשות טוב, קשה אך אפשרי- אך מה שאינו אפשרי הוא זה: לאחר שנעשית לטוב, להישאר במצב הזה ו"להיות אדם טוב". כדי להישאר במצב הזה חובה שמלכתחילה נהיה(be) במצב הזה.

הערה: (א). כלומר גדר המחלוקת ביניהם כאן היא שפרדה טוען כי המשמעות של "להתהוות ל-f " היא שימוש המוציא מכלל אפשרות היות f ,ואילו קוד טוען כי לכל היותר מדובר בשימוש שאינו מוציא מכלל אפשרות להיות f, כאשר הסייג הוא שהיות f ממשי לאדם הוא מצב שאינו יכול להימשך דרך קבע. (ב). נשאלת השאלה האם די בראיה אחת בכדי לבסס טענה כה מרחיקת לכת? האם מבחינת פרדה די בכמה פסוקיות בודדות מפרוטאגוראס בכדי להגיע לכזאת הכללה נועזת? לדעתי התשובה על כך שלילית. כדי לשכנע שאפלטון הכיר ועשה שימוש במובן שפרדה מציע, היה עליו למצוא ראיות נוספות וכן יותר חד משמעיות. בכך אני מסכים שוב עם ביקורתו של קוד.

המחשת טיעוני השניים לגבי פרוטאגוראס באמצעות "משל האנייה" מה"פוליטיאה".

"משל האנייה" מבחין בין "קברניט" לבין "קברניט אמיתי", כאשר הנמשל הוא ההבחנה בין "פילוסוף" "לפילוסוף אמיתי". לפי אפלטון, המתהווה לפילוסוף(מתהווה ל-f), הוא בעל התכונה הטבעית המשתוקק אל מה שהווה בתכלית ההוויה,(387) אך נהפך לכזה רק לאחר תהליך חינוך ארוך ומפרך ונסיבות גידול סוציו-פוליטיות שרק בהתקיימן עתיד יהיה אותו פילוסוף בהתהוות להפוך לפילוסוף מושלם(389) כלומר לפילוסוף אמיתי(ל-f), ובשונה לפרוטאגוראס לא רק לזמן קצר. אך יחד עם זאת הוא מסייג ואומר שניים: פילוסוף מתוקן ואלוהי אינו יכול להיות אדם שכן, לבן האנוש, המתוקן והאלוהי שמור לאל בלבד. ובנוסף, בהיעדר אותן נסיבות גם הפילוסוף מטבעו עלול להפוך למושחת,(כלומר תכונותיו ניחנות במאפייניו של היש החושי באשר הן משועבדות לשינוי, כלומר נקודת ה- f ריברסבילית) . מחד פרדה יכול לטעון כי הנה דוגמא ליש חושי(אדם), שעשוי להתהוות לפילוסוף (התהוות ל-f ) ולהיות f במובן הלא חמור של המילה, וכי מדובר בשימוש מוציא שכן אותו פילוסוף לעולם לא יוכל להפוך לפילוסוף אמיתי או מושלם במובן החמור של המילה( f ממש) שכן דרגה זו שמורה רק לאלוהי. מנגד, קוד יכול לטעון כי היעשות פילוסוף והיות פילוסוף הם אותו דבר שכן פילוסוף אמיתי אינו מתנהג כמו פילוסוף. מי שמציג סממנים של פילוסוף אך אינו כזה, הנם אותם סופיסטים עליהם אומר אפלטון שהם נראים כמו פילוסופים אך אינם פילוסופים באמת.

7.פרדה: מסקנה- אפלטון הכיר את כל טווח השימושים והכניס שימוש במובן זה של "להתהוות"

פרדה סובר כי לאור הראיות החוץ והפנים אפלטוניות שהציג ישנה עדות מספקת לכך שאפלטון מכיר בבירור את כל סדרת השימושים של "להיעשות f". המדובר על שימושים שבהם אין הכוונה ל"התהוות" שסופה "היות f", אלא לקבל או להפגין סממנים חיצוניים של f, כאשר השאלה האם יש כלשהו הוא מטבעו f ומתוך כך מפגין תכונות של f, או האם כך הוא כתוצאה מנסיבות- נותרת פתוחה.יתרה מכך, השימוש במונח זה תואם גם את השימוש בטימאיוס ובתיאטיטוס: בתאיטיטוס:,הפועל "להתהוות" אינושדברים נעשים משהו כזה או אחר, אלא שבאופן זמני, ובמסגרת האינטראקציה שלהם עם דברים אחרים, הם מקבלים הופעה של להיות משהו כזה או אחר. בטימאיוס: הוא אינו אומר שהישים החושיים נעשים הווים או משתנים בכל מיני אופנים כדי להיעשות משהו אחד, ואחר כך אחר, וכן הלאה- מבלי להיות משהו מסוים אי פעם. אלא הוא אומר שעבור כל פרדיקט f שאנו מיחסים ליש החושי- יש זה מקבל ומציג באופן זמני תכונות של f מבלי להיות f.יחד עם זאת, טענתי זו יוצרת קושי חדש לפיו היש החושי חסר הטבע או המהות שעליה מתבסס המונח התהוות במובן של "נִרְאוּת": אין בכוונתי לפתור אותן שתי נקודות אלה, אלא רק להציגן בכדי לקבל מושג והבנה טובים יותר העשויים להאיר את הנחת האידיאות הנפרדות. בכל מקרה, היות שאפלטון גורס כי היש החושי הוא חיקוי הוא אוסר עלינו ליצור זהות בין היש הנראה לבין טבעו:( קוד: מסכים בנקודה זו עם השקפתו זו של פרדה).

קוד : מסקנתו זו של פרדה לגבי הוכחת טענתו הלשונית אינה משכנעת

קוד מסכם כי נותר בלתי משוכנע לגבי טענתו הלשונית של פרדה לפיה: (א). כאילו יש לפועל היווני "התהוות" שימוש במובן של משהו כמו "לקבל או להציג סממנים חיצוניים של f", ו-: (ב). שמובן זה אמור לספק בסיס לשימוש הפילוסופי של אפלטון במונח "התהוות" כשהוא מבחין בין הוויה להתהוות.קוד אמנם מסכים עם פרדה הטוען כי לפי אפלטון החושי לעולם לא הווה במובן הצר והחמור של המילה, מהסיבה שמה שהוא f אמיתי- לעולם אינו משתנה ביחס ל- f-ness שלו.אך אם פרדה רוצה לטעון שלאפלטון מושג השינוי שונה בסיסית משלנו,(כלומר "עלול" להפוך ל-f במובן החמור) הרי שצריך להיות עקיב ולא לפרש פעם כמושגו ופעם כמושגינו.

8. פרדה: לבסוף, אם מתייחסים לרקע הפילוסופי בו פעל אפלטון-הנחת האידיאות אינה דבר כה מוזר

בניגוד לעמדות הגורסות כי הנחת עולם אידיאות נפרד הוא דבר מוזר או בעייתי, הרי שאם מתייחסים לרקע הפילוסופי שבו פעל אפלטון, ניתן לראות כי הנחה זו מעוגנת במספר רב של מקורות.(למשל, אצל הקדם סוקרטים ואנשים מתחום הרפואה הקדומה, או למשל חלק מעמיתיו וכן אצל בני שיחו של אפלטון בדיאלוגים בהם הנחה זו מופיעה לראשונה). על רקע פילוסופי זה, הנחתו לפיה אם קיים משהו היכול להיות f הרי שהוא הטבע של f , סבירה בתנאי שאנו מבינים זאת באופן הראוי, כלומר: א. שלא מדובר ביש החושי שאינו מחונן בטבע. ב. שטבע זה קיים מחוץ ובנפרד לעולם הישים החושיים..

הערות:

(א). גם כאן ניתן להבחין בעקיבות בה פרדה הולך בעקבות גישתו המתודולוגית: על פי פרדה תפקידו של ההיסטוריון של הפילוסופיה הנו לחקור את המחשבות שהשפיעו על מחשבותיהם של פילוסופים מאוחרים יותר בדרך זו או אחרת, וכי ניתן להבין השקפה פילוסופית רק בראי ההיסטוריה של הפילוסופיה כמכלול שלם(הכולל פילוסופיה, היסטוריה של הפילוסופיה ללא עדיפות לאחת מהן, וכן היסטוריות נוספות, כמו למשל, עיסוקו בקשרים בין פילוסופיה לדקדוק, רפואה ורטוריקה), שבו כל השקפה הנה רק חוליה חלקית המושפעת מחוליה שלפניה ומשפיעה על חוליה שלאחריה. (כפי שפנה כאן לקדם סוקרטים ואנשים מתחום הרפואה הקדומה, או לעמיתיו). הוא יעשה כן בהנחה שמוכרחים היו להיות לאותו הוגה שיקולים פילוסופיים שהניעו אותו להאמין שהיו לו סיבות טובות להחזיק בהשקפתו. גם אם סיבות אלה נראות בעינינו כמיושנות, אנו עדיין יכולים לדמיין כי לו היינו חיים באותן נסיבות, גם אנו לא היינו רואים בהם משהו חריג או מטופש.(ב). יחד עם זאת, פנייתו של פרדה בשלב זה לרקע ההיסטורי בשלב זה( לאחר טיעוניו הפילוסופיים, ההיסטוריים והדקדוקיים), יוצרת רושם שגם דעתו של פרדה עצמו לא נחה מה"שיקום" הפילוסופי-דקדוקי שעשה, וכי אולי הוא עצמו חש שטענתו מאולצת ודחוקה באופן הנדרש לראיות נוספות. מנגד, ניתן גם לומר כי לא מדובר במעין גלגל הצלה אפולוגטי, אלא רק יישום של השקפתו אודות תפקידו של ההיסטוריון של הפילוסופיה. שהרי לפיו, משימתו של ההיסטוריון של הפילוסופיה היא לנצל את כל הידע ההיסטורי שלו, כמו גם את התבונה וכושר ההמצאה הפילוסופיים שלו, כדי להסביר מדוע בכל זאת היו להוגה סיבות טובות לאמץ השקפה מסוימת, ובמקרה זה, את תורת האידיאות.

הערות סיכום

א.ראשית, יש לשאול היא האם הצליח פרדה לשכנענו בטענתו המרכזית או שמא קוד הצליח להפריכה. התשובה לכך תלויה במידה רבה במדדיו הוא להצלחת משימתו. אם מה שנטל על עצמו רק להבהיר כמה מושג ההתהוות ויחסו לאידיאות אינו כה ברור ומובן מאליו, הרי שבהותירו את השאלה,( האם היש החושי מציג סממנים של f בשל טבעו או בשל נסיבות) פתוחה- אכן הוא הצליח. ואולם, אם מטרתו הייתה לשכנענו בצדקת טענתו הלשונית, כאן התשובה על כך תהא מסובכת בהרבה, ובאופן אירוני בדיוק מהסיבה להצלחתו במובן הראשון.

ב. עולה השאלה, האם יש פער בין פרשנויות שני ההוגים לבין הראיות הטקסטואליות עליהן התבססו? למעשה שאלה זו רלבנטית בעיקר לפרדה, שהציג את רוב הראיות, וקוד רק בחן את פרשנותו לגביהן. מחד גיסא, לאחר בחינה של כל הראיות הטקסטואליות, תוך בחינתן ההשוואתית למקורות מתורגמים נוספים עליהן התבססו ההוגים, הגעתי למסקנה שהראיות כפשוטן שומרות על אותן משמעויות בכל התרגומים וכי השונות ביניהן סמנטית בלבד. מאידך גיסא, קשה להכריע האם הפרשנויות של פרדה מעוגנות בטקסטים, אם לאו, ולוּ מכיוון שהסתמך על מה שלא היה בכוחי לבחון, כלומר על המקורות בשפה היוונית המקורית עצמה. יחד עם זאת, הגם שניתן לומר כי הפרשנויות של שני ההוגים אינן רחוקות מהטקסטים, הרי שהטענה של פרדה לפיה אפלטון לא רק הכיר את המובן המיוחד למונח "להתהוות", אלא אף עשה בו שימוש מודע, בהסתמך על ראייה בודדת אחת ולא חד משמעית מפרוטגוראס, נראית לטעמי כביסוס צר, מאולץ ודחוק. ובמקרה זה אני מסכים עם קוד. באשר ליתר הראיות החוץ אפלטוניות, היינו הציטוטים של פרדה מהרוטודוס ותוקידידיס, הבחינה ההשוואתית לימדתני שאכן הציטוטים היו נאמנים למקור, שוב, בצירוף הסייג שהמקור היווני חתום בפניי. יחד עם זאת, קשה לענות על השאלה האם יש פער בין הראיות הללו לבין פרשנותו של פרדה. האם באמת הצליח להוכיח שראיות אלה מראות כי המובן המיוחד לו טען רווח בשפה היוונית הקדומה? זוהי אחת השאלות השנויות במחלוקת הדקדוקית בין פרדה לקוד. מבחינת קוד התשובה היא שלילית, בעיקר מכיוון שהן לא חד משמעיות ונתונות לפרשנות. בהקשר זה לא למותר לציין כי לטעמי האנלוגיה של פרדה מהדקדוק היווני דאז לאנגלית ולספרדית נראית כאנלוגיה בעייתית בשל הפער בין התקופות, התחבירים, והמשמעויות בין השפות.

ג.שלישית ניתן להקשות מהו התוקף ההיסטורי והפילוסופי של טיעוני שני ההוגים? מבחינה פילוסופית לטעמי הטיעון של פרדה תקף. טענתו כי תורת האידיאות היא תוצר הכרחי הנובע מהשקפתו של אפלטון לגבי היש החושי מבוססת פילוסופית ונאמנה לתפיסתו המטאפיסית של אפלטון לגבי מהו יש אונטולוגי ממש, ומהו לא. יחד עם זאת, בהתאם לאמור בהערה הקודמת, אם טיעונו הפילוסופי נסמך על פרשנותו הלשונית לגבי השימוש במובן המיוחד ביוונית דאז, הרי שלטעמי מדובר בכן רעוע להישען עליו ואם כך הוא לגבי הבסיס, הרי שהדבר משליך גם על הבנוי עליו. בנוסף, לדעתי נראה כי מה שקשה לפרדה לא היה קשה לאפלטון, ואם כך הוא, טיעונו הפילוסופי לפיו הקושי ביש החושי הוא שגרם לאפלטון ליצור את עולם האידיאות,נכון רק בחלקו, שכן אפלטון יצר אותה בשל קושי, אך אחר משל פרדה. פרדה לא הבין איך היש החושי מתהווה תמיד אך אינו קיים. אך אפלטון כן הבין, וכפי שהערתי פעמים רבות בעבודה זו, ניסוחיו מצליחים להנהיר, לפחות לי, למה הוא מתכוון. לשם המחשה ניתן לערוך הקבלה בין היחס אידיאה- יש חושי, לבין היחס אל- אדם. היות האדם(=יש חושי) בצלמו(=נוטל חלק) של האל(= האידיאה), זה להיות אדם קיים באופן זמני, מבלי אפשרות לעולם להפוך לאל.

ה. רביעית, עדיין עומד אני ומתעקש על השאלה המתודולוגית ביחס לשימוש הסלקטיבי של שני ההוגים. לדעתי הצלחתי להראות כי הפוליטיאה,(אך לא רק), אמורה הייתה להיות הקרקע הטבעית לפולמוס דנן. הן באשר היא זו המעלה את תורת האידיאות על שלושת משליה במלואה לראשונה, והן בהיותה כר עשיר ונרחב לסימוכין העשויים לשרת את שתי העמדות! מדוע פסחו עליה מצד אחד, אך השתמשו במוקדמים לה מצד שני? הרי ניתן לשאול את פרדה, מה לפרוטאגוראס המזוהה עם סוקראטס ההיסטורי ולאפלטון כפי שניתןלשאול את קוד מה "למשתה" המוקדם ולטימאיוס המאוחר? אופן זה של ניהול שיח אקדמי לפיו האחד טוען בדיאלוג אחד משלב התפתחות אפלטוני אחד, והשני עונה בדיאלוג אחר מתקופה אפלטונית אחרת חורג מהפרשנות המקובלת לגבי סדר הדיאלוגים וסדר ההתפתחות בכתבי אפלטון מסוקרטס ההיסטורי, סוקרטס של אפלטון וסוקרטס האפלטוני. יתרה מכך, פרדה מצהיר במפורש כי ישנה סיבה טובה לעמדה לפיה אפלטון, במהלך הזמן, שינה את עמדתו באשר לטבען המדויק של האידיאות ובאשר ליחסיהן עם האובייקטים של הניסיון, אך שהוא אינו מעוניין להתמקד בכך. האם מדובר בבחירה עניינית או בשימוש אינסטרומנטאלי, היא שאלה שנותרה בעיני תעלומה.

ד. לסיום, עלי להעיר כי גם אם פרדה הוכיח נאמנות לדרכו המתודולוגית, עדיין אני סבור שהצלחתי להבהיר, ולו במעט כי יישומה כאן האיר ביתר שאת את חולשותיה העיקריות. סוגיית הטעות, מתי יש לפנות לקונטקסט ההיסטורי, מהן "סיבות טובות" ומי קובע ועל סמך מה? שאלת גבול "השיקום מחדש" - כל אלה הוארו על ידי ניסיונו של פרדה ליישמן בחקירתו את המתהווה באופן המקשה, לפחות עליי, להזדהות עם גישתו. לטעמי היא מטשטשת יתר על המידה את הגבול בין היסטוריה של הפילוסופיה כמדע אובייקטיבי עד כמה שניתן להיות כזה לבין נרטיב סובייקטיבי המוצא את מבוקשיו בטקסט.

ביבליוגרפיה

code ,alan. "replay to michael frede's 'being and becoming in plato', oxford studies in ancient philosophy, suppl. vol. (1988)

frede, michael. essays in ancient philosophy, an introduction: the study of ancient philosophy, university of minnesota press, minneapolis, (1987)

frede, michael. "being and becoming in plato", oxford studies in ancient philosophy, suppl. vol. (1988)

herodotus, "the histories", translated by aubery de selincourt,ed.john m. marincola. pub. penguin classics series- u.s.a,( 2003)

herodotus, "the histories", translated and ed by walter blanco and j. t. roberts(city university of new york and southern methodist university, pub by; norton & company, inc,( 1992)

plato, complete works, ed. j.m.cooper and d. s. hutchinson, hackett publishing company, indianapolis/cambridge(1997).

thucydides, "the peloponnesian war", ed and translated by w. blanco& j.t roberts, the city universitiy of new york,(1998) norton edition,

vlastos, : gregory "degrees of reality in plato", new essays in plato and aristotal ,ed. j. renford bambrough (london: routledge and kegan poul,1965),pp. 1-9.reprinted in: gregory vlastos, platonic studies: (princeton princeton university press, 1981)

zeller, eduard: a history of greek philosophy, from the earliest period to the time of socrates (london: longmans, green, and co., 1881), trans. by sarah frances alleyne..

כתבי אפלטון,(תרגום: י.ליבס), כרך שני,הוצאת שוקן,הדפסה שמינית,ירושלים, תשנ"ט.

כתבי אפלטון,(תרגום: י.ליבס), כרך שלישי, הוצאת שוקן,הדפסה שמינית,ירושלים תשנ"ט

שקולניקוב, שמואל וויינריב, אליעזר, פילוסופיה יוונית- סוקרטס ואפלטון, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, כרך ב', 1997

תוקידידיס, "תולדות מלחמת פילופוניס"(תרגום: א. א. הלוי), הוצאת ביאליק בשיתוף מערכות,ירושלים תשי"ט, 1959.

תגובות

התמונה של אביגיל אגלרוב

פרשנות אישית

כשהיא מנומקת היטב, ומגובה בשפע ראיות, ניתן להתייחס אליה ברצינות.
אחלה מאמר!

יש טקסט אחר

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יאיר גלזנר