אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

זאק לאקאן – מבוא ומושגי יסוד


התמונה של דליה וירצברג-רופא

לעומת פרויד שהתחיל את דרכו בפסיכואנליזה מהנוירוזה, מההיסטריה, לאקאן החל את דרכו מהתבוננות בפסיכוזה וטיפול בה. לאקאן מציין כי פרויד לא התעלם ממחלת הסכיזופרניה, אך שמר על מרחק מהאסכולה של בלוילר (הפסיכיאטר שנתן למחלה זו את שמה ב-1909) והתעניינותו התמקדה בפרנויה. מבין צורותיה השונות של הפסיכוזה גם את לאקאן עניינה הפרנויה יותר מכול. הסכיזופרניה והמאניה-דפרסיה, לעומת זאת, נדונות אצלו לעתים רחוקות בלבד.

לאקאן שואל: "מדוע שוררת עמימות סביב המושג פרנויה?" הוא תולה את העניין בעיקר בהיסטוריה של קטלוג קליני בלתי הולם. הפרנויה היא צורה של פסיכוזה המתאפיינת בעיקר בדלוזיות (הזיות ומחשבות שווא). פרויד ולאקאן שמרו על ההבחנה בין פרנויה לבין סכיזופרניה. ב-1899 הציג הפסיכיאטר אמיל קרפליין את הפרנויה כתת סיווג של דמנציה פרקוקס (שיטיון נעורים - המונח שקדם לסכיזופרניה) עד אז שימש המונח פרנויה בפסיכיאטריה הגרמנית, אומר לאקאן, לתיאור כל צורות השיגעון כמעט. 70% מהחוסים במוסדות סגורים תויגו כסובלים מפרנויה.

לאקאן האמין שלא ניתן לענות על השאלה מה הפסיכואנליזה יכולה לעשות עבור הפסיכוטי מבלי לחקור קודם באופן יסודי את מה שהפסיכוזה מלמדת את הפסיכואנליזה. הדוקטורט שלו נקרא "פסיכוזה פרנואידית והקשר שלה לאישיות". לאקאן אומר: "עלינו לשאול את עצמנו מדוע אנו כה כרוכים אחר שאלת הדלוזיה" (יש להבחין בין 'פסיכוזה' שהיא מונח קליני המתאר את צורתו של ההתקף הפתולוגי, לבין המונח 'דלוזיה' המתאר את התוכן הפנטזמטי הייחודי).

ותשובתו: העובדה המרכזית בפסיכיאטריה היא שלא ניתן ללמוד על החלק המטורף בנפש האדם ולרפאו מתוך התעסקות בחלק הבריא בלבד. לאקאן אינו מציג הליך טכני של עבודה עם פסיכוזה, אלא מגביל את עצמו לדיון בשאלות הקודמות לכל עבודה מעין זו.

לאקאן אומר: "עלינו לשאול את עצמנו מדוע אנו כה כרוכים אחר שאלת הדלוזיה

לאקאן אומר: "עלינו לשאול את עצמנו מדוע אנו כה כרוכים אחר שאלת הדלוזיה

עמדה בלשנית

בתחילת סמינר 3 - "הפסיכוזות" - מציג לאקאן בפני תלמידיו בקצרה את המודל הלשוני הבסיסי על פי פרדינן דה סוסיר. הוא מדבר על המסמן, כחלק החומרי של השפה - הדימוי האקוסטי או הגרפי, ועל המסומן, שאל לנו לטעות ולייחס לו את האובייקטים או את החפצים עצמם, אלא הוא המושג הרעיוני שיש לנו על אודות הדברים - קרי המשמעות. לאקאן אומר: "מערכת השפה, בכל מקום שלה, לעולם אינה מובילה לאצבע מורה המצביעה על נקודה במציאות (לאקאן הצביע כנראה על שולחן סמוך; דו"ר); זו המציאות כולה הלכודה ברשת של השפה. לעולם לא תוכלו להיות בטוחים באשר לדזיגנציה, כי גם אם נדמה לכם שהצלחתם, לעולם לא תדעו אם הכוונה היא לצבעו של השולחן הזה, לעוביו, לשולחן כולו, או לכל דבר אחר".

בניגוד לדה סוסיר, שראה בשפה מערכת של סימנים שבה יש קשר קבוע ומוצק בין מסמנים למסומנים, רואה בה לאקאן מערכת של מסמנים. "המשמעות מתייחסת תמיד למשמעות אחרת". ובאותה רוח הוא אומר: "המובן תמיד זז קדימה לעבר משהו, לעבר משמעות אחרת, לעבר סגירת המשמעות. הוא מתייחס תמיד לדבר מה בהמשך או חוזר לעצמו - יש לו כיוון".

כלומר, המשמעות אינה נתונה במסמן כלשהו אלא במשחק בין המסמנים לאורך שרשרת מסמנים טמפורלית, ולכן היא אינה יציבה. המסומן הוא אפוא בלתי קבוע ובלתי נתון מראש. ליסוד החומרי של השפה יש קדימות לוגית - המסמן קודם למסומן ומייצר אותו. מלקולם בואי כותב כך על המסומן: "אין זה אומר כמובן שלאקאן מסלק את המסומן מהבמה [...] כעיקרון הוא (המסומן; דו"ר) נראה כאותו דבר שהמסמן מפיג בהצלחה מלאה כמעט, ותנועותיו האופייניות ביותר הן תנועות מעידה, גלישה, היסוס, בריחה, התפוגגות, התפזרות והיעלמות".

שלושת הסדרים: הסמלי, הדמיוני והממשי

שלושה סדרים מכוננים את הסכמה המשולשת העומדת במרכז המחשבה הלאקאניאנית וגם בסמינר שלפנינו. בספרו "לאקאן" כותב מלקולם בואי: "שלושת הסדרים הם-הם העולם האנושי, ואם נתאם ביניהם, נחברם או נפרק את הרצף שביניהם בתחכום הנדרש, הם יספרו את סיפורה של הנפש הפועלת [...] שלושת סדריו של לאקאן, במיוחד כאשר פעולתם מעוצבת על פי המוסכמות של מדע ממיין, נותרים ניטרליים בשאלת האמת: לא יהא זה מן החוכמה לטעון כי הסמלי אמיתי יותר מהדמיוני או מן הממשי [...] הדמיוני, הסמלי והממשי הנם שילוש לא מקודש ואת חלקיו אפשר לכנות בקלות הונאה, היעדרות ובלתי אפשרי". לאקאן שואל:

"what is this three-card trick we are all prey to, this strange juggler's game between the symbolic, the imaginary, and the real?"

הסדר הסמלי

הסמלי הוא במהותו ממד לשוני. ההתנסות הפסיכואנליטית המבוססת על דיבור שייכת לסדר הסמלי. אולם אין זהות בין הסמלי לשפה (יוסבר בהמשך). הממד הסמלי של השפה הוא האתר של המסמן (לאקאן אומר "מסמנים" לרוב במובן "מילים", אך אין זהות בין מסמן למילה, כי גם יחידות קטנות ממילה או גדולות ממנה וגם אובייקטים דוממים או זיכרונות יכולים להיות מסמנים) המסמן הוא יסוד הסמלי, אבל המסומן והמשמעות הם חלק מהסדר הדמיוני. לשפה יש אפוא הן היבט סמלי והן היבט דמיוני (בהיבט הדמיוני השפה היא "קיר השפה" שהופך ומסלף את השיח של האחר הגדול. ישורטט בהמשך בסכמת l). ליסודות השפה אין קיום פוזיטיבי אלא הם מתכוננים באמצעות ההבדלים שביניהם. הסמלי נמצא באחריותו של האחר הגדול (פירוט והסבר המושג בהמשך). הסמלי הוא החוק, התרבות, בניגוד לסדר הדמיוני של הטבע.

הסדר הסמלי מאופיין על ידי הניגוד הכפול בין היעדרות לנוכחות. להיעדרות יש בסדר הסמלי קיום חיובי לא פחות מאשר לנוכחות. הלא כלום הוא כשלעצמו אובייקט (חלקי). ההשגה הסמלית של ההבדל המיני מתרחשת אצל הילד – סביב נוכחות/היעדר הפאלוס. כאשר ילד משחק את משחק ההיעדרות וההופעה של חפץ (לאקאן רומז למשחק 'הפורט-דה' המתואר אצל פרויד ב'מעבר לעקרון העונג'; דו"ר) הוא מתרגל את הבנתו את היסוד הסמלי הראשי של הניגוד הכפול בין היעדרות לנוכחות, שכן לא מתקיים דבר אלא על יסוד הנחה של היעדרות. צופה מהצד עלול ללכת שבי אחר משחקו זה של הילד, ולשכוח שהסמל כבר קיים שם למעשה, מקיף את הילד מכל העברים, וקודם לו. "ולכן", מסכם לאקאן, "נמקם את עצמנו ברמת קיומו של הסמל ככזה שבו אנו כבר משוקעים מלכתחילה".

הסדר הדמיוני (שלב המראה; ניכור)

הדמיוני הוא הסדר של מראית העין, של התופעות הנצפות המוליכות שולל בהסתירן את המבנה שביסודן. הדמיוני מפעיל על הסובייקט כוח משיכה היפנוטי, פתייני ומרתק כשל הדימוי המשתקף במראה. שורשיו של הדמיוני נעוצים ביחסו של הסובייקט לגופו ולדימוי גופו. הדמיוני מתגלה מעל לכול במישור המיני (תצוגה מינית וטקסי חיזור). הסדר הדמיוני הוא גם האתר של המסומן ושל המשמעות.

בבסיס הסדר הדמיוני עומד עיצוב האני בשלב המראה. שלב זה מסמן נקודת מפנה מכרעת בהתפתחותו הנפשית של הילד. הסובייקט מרותק לדימוי האשלייתי שלו. לבבואה יש כוח של ריתוק ארוטי המתאפיין בנרקיסיזם לצד מתח אגרסיבי לנוכח האחר המשתקף. כמו כן מתבטא היחס הדואלי המסוכסך בכך שהתינוק רואה את הדימוי המשתקף כשלם מחד גיסא, אבל הדבר מנוגד לחוסר הקואורדינציה של גופו הנחווה כמקוטע (פרגמנטרי) מאידך גיסא. נוצרת מעין יריבות בינו לבין בבואתו. התינוק חש מאוים בקיטוע מצד הדמות השלמה. כדי לפתור את המתח, נוצרת הזדהות וזיהוי עצמי. המבוגר המייצג את האחר הגדול מעניק לתינוק תוקף להשתייכות הדימוי אליו, והתינוק חווה זאת כרגע של אושר וניצחון על בן דמותו. שלב זה מייצג את כינון האגו ואת הכנסת הסובייקט אל תוך הסדר הדמיוני, וכדברי לאקאן: "חשיבותו רבה כי הוא מספק מעין מתקן תומך למחסור מולד, לבלבול ולדיסהרמוניה המובְנים בסובייקט מלידתו".

שלב המראה מראה כי האגו הוא תוצר של התנכרות - המקום שבו הסובייקט מנוכר לעצמו ורואה את עצמו בחוץ, כדימוי משתקף. "האגו כשלעצמו הוא האחר", אומר לאקאן. הניכור הוא אפוא מרכיב מכונן של הסדר הדמיוני. ניכור – בצרפתית מונח נפוץ למטורף aliéné , אבל אצל לאקאן הניכור הוא תו מהותי ומכונן של הסובייקט – תוצאה בלתי נמנעת של התהליך שבו האני מכונן על-ידי הזדהות עם הכפיל במראה. לאקאן אומר: "הסינתזה ההתחלתית של האגו היא במהותה אלטר-אגו, היא מנוכרת". הדרך היחידה לזכות באחיזה כלשהי בדמיוני היא להפוך את הדימויים למילים. כשם שפרויד התייחס לחלומות כאל חידות ציורים: הדמיוני ניתן לפענוח רק אם מתרגמים אותו לסמלים, "אם חוצים את מישור ההזדהות".

הסדר הממשי

הממשי הוא החמקמק ביותר מבין שלושת הסדרים. אתר של אינדטרמינציה קיצונית. הממשי מנוגד לדמיוני וממוקם מעבר לסמלי. "הממשי הוא תחומו של כל מה שמתקיים מחוץ לסמליות"; הוא מצוי מחוץ לשפה, חומק ממנה, ואינו ניתן להטמעה בסמליות. הממשי הוא הבלתי אפשרי. הממשי אינו ניתן לידיעה, שכן הוא חורג מעבר לדמיוני ולסמלי כאחד. הוא דומה ל'הדבר-כשהוא-לעצמו' הקאנטיאני. הוא x בלתי נודע. בממשי אין כל היעדרות, אי אפשר לדמותו, אי אפשר לשלבו בסדר הסמלי, ואי אפשר להגיע אליו. מכאן האיכות הטראומטית המאפיינת אותו.

הממשי הוא גם המצע החומרי העומד ביסודם של הדמיוני והסמלי. לכן הממשי נקשר גם לממלכת הביולוגיה ולגוף בתפקודו הפיזי הגולמי. הפאלוס הממשי הוא הפין הפיזי. האב הממשי הוא האב הביולוגי. הממשי הוא אובייקט המועקה, שבפניו חדלות המילים וכושלות הקטגוריות, המפגש המוחמץ עם אובייקט ממשי זה מציג עצמו כטראומה. כאשר אין אפשרות לשלב משהו בסדר הסמלי הוא עלול לחזור בממשי בצורת הזיות.

לאקאן אומר: "בתופעת הדיבור נוכל למזג את שלושת הסדרים: הסמלי המיוצג על ידי המסמן; הדמיוני המיוצג על יד המשמעות; והממשי שהוא שיח המתרחש למעשה בממד הדיאכרוני. לרשותו של הסובייקט עומד מלאי של חומר מסמן שהוא שפתו [...] והוא משתמש בה כדי להפיץ משמעויות בממשי" (כאן 'הממשי' מציין את המציאות, ולא את משמעותו המאוחרת יותר בהגותו של לאקאן).

סכמה l

כדי להמחיש את הדינאמיקה של הפסיכוזה משתמש לאקאן בסכמה הראשונה והחשובה שפיתח בסמינר 3 לצורך תיאור היחסים שבין הסמלי לדמיוני:

סכמת l מתארת את הניגוד בין היחס הדמיוני ליחס הסמלי. היחס הסמלי שבין הסובייקט לאחר הגדול חסום על-ידי היחס הדמיוני, על ידי "קיר השפה", ולכן השיח של האחר הגדול מגיע אל הסובייקט בצורה משובשת (החץ מהאחר הגדול הופך בשרטוט הסכמה לקו מרוסק).

ב'חיבור המשלים' מצוי נוסח מאוחר יותר של סכמה זו. לאקאן פישט את הסכמה, והתנועה מהסובייקט לאחר הגדול נראית כתנועת זיג-זג חדה העוברת דרך האחר הקטן והאגו.

ניתוח מרכיבי סכמה l:s(id)

הפורמציה של הסובייקט החליפה את המושג המסורתי של אני אינדיווידואלי אינטגרטיבי וזהותי. הסובייקט הוא במהותו יצור מדבר, תוצר של שפה, שהקטגוריות המוגבלות שלה לעולם אינן לוכדות את ההוויה החיה החומקת מייצוג ובלתי ניתנת לארטיקולציה. לפיכך הוא חצוי, מסורס ומפוצל באורח בלתי נמנע. הסובייקט הוא גם הסובייקט של הלא-מודע (מכאן id). הסובייקט - ולא האגו - הוא זה שעליו פועלת הפסיכואנליזה בראש ובראשונה.

a'(האחר הקטן)

האחר הקטן אינו באמת אחר; הוא בבואה והשלכה של האגו (ולכן a מייצג את האחר הקטן וגם את האגו בסכמה הנ"ל), וחקוק כולו בסדר הדמיוני. הוא גם הכפיל והדימוי המשתקף במראה. האחר הקטן תמיד מזווג לאגו ביחסים רפלקסיביים, מתחלפים אהדדי. להלן ההסבר לכך: בכל יחסים עם האחר, אפילו ארוטיים, נותרים עקבות של איבה בסיסית המובילה להרחקה הדדית, "זה אני או הוא". הדבר נובע מכך שבסדר הדמיוני בנוי הסובייקט כך שהאחר תמיד מאיים להפוך להיות אדונו; בכך מקיים האחר זיקה לאגו, שהוא האדון המושתל בסובייקט והמנהל את התנהגויותיו, את נטיותיו, את יצריו ואת דחפיו. במילים אחרות, האדון הזה נמצא גם בדמות האחר וגם בסובייקט עצמו, וזו הסיבה לכך שכל שיווי משקל דמיוני עם האחר עומד תמיד בסימן של אי-יציבות יסודית.

מה שהופך את העולם האנושי למלא באובייקטים, אומר לאקאן, נובע מהעובדה שמושא תשוקתו של הסובייקט הוא האובייקט של תשוקת האחר. ביחסי הדיבור מגדיר הדבר שיח הצומח מהמקום של האחר, והמהווה מקור לתחרות, ליריבות ולקנאה הגוררים ידע פרנואידי. תהליך זה מתרחש במקורו בהזדהות הראשית עם הדימוי המשתקף במראה. לאור כל זאת אומר לאקאן: "דיבור הוא תמיד סוג של חוזה, הסכם. אנשים מסתדרים זה עם זה בהסכמות: 'זה שלך, זה שלי, זה הוא זה, ההוא הוא ההוא'. אולם האופי התוקפני של התחרות הראשונית מטביעה את חותמה על כל סוג של שיח הכרוך באחר הקטן, באחר הגדול, כצד שלישי, ובאובייקט". הדיאלקטיקה הזאת מזמינה את ביטולו של האחר או את חיסולו, או את ביטולו של הסובייקט על-ידי האחר. מ-1963 התרחב המושג a , וקיבל קונוטציות של הממשי כאובייקט תשוקה בלתי מושג (אובייקט a קטנה).

a ( השפה, החוק, הלא מודע)

האחר הגדול מציין אחרות קיצונית, החורגת מן האחרות האשלייתית של הדמיוני, משום שאי אפשר להידמות אליה בדמיון. לאקאן מזהה את האחרות הקיצונית הזאת עם השפה ועם החוק, ועל כן האחר הגדול חקוק בסדר הסמלי. למעשה, האחר הגדול הוא הסמלי, כאשר הוא מקבל דמות פרטית עבור כל סובייקט וסובייקט. האחר הוא אפוא הן סובייקט אחר, באחרותו הקיצונית ובייחודיותו שאין להידמות אליה, והן הסדר הסמלי, המתווך את היחסים עם אותו סובייקט אחר. "התנועה שבין הסובייקט לאחר הגדול חייבת תמיד לעבור דרך האני או לחצות את היחס הדמיוני בין האני לאובייקטים שלו" (עניין זה גלוי יותר בנוסח המאוחר של סכמת l , שבו התנועה מהסובייקט לאחר הגדול נראית, כאמור, כתנועת זיג-זג חדה העוברת דרך האחר הקטן והאגו). האחר הגדול הוא גם מקור השאלות הקיומיות של הסובייקט, כגון: "what am i there?". שאלות אלה נוגעות בזהות המינית ובמוות האישי, והן נרקמות לסמלים.

יחסו של האחר הגדול ללא מודע

הלא מודע הוא השיח של האחר הגדול, כלומר, הוא סך כל השפעות הדיבור (המסמן) על הסובייקט. לאקאן טוען שהלא מודע הוא שפה:"translating freud, we say – the unconscious is a language" , וזאת בשונה מהאמירה הידועה: "הלא מודע מובנה כשפה". דילן אוונס מציין כי אמירה מפורסמת זו היא טאוטולוגית, "שכן 'להיות מובנה' ו'להיות שפה' הם היינו הך".

הלא מודע הוא, כאמור, השפעותיו של המסמן על הסובייקט, שכן המסמן הוא מה שמודחק ומה שחוזר בתצורות של הלא מודע (סימפטומים, בדיחות, מעידות, חלומות וכו'). לאקאן מביא דוגמה לדומיננטיות של המסמן בלא מודע: הביטוי הצרפתי: "feu mon père" (אבי המנוח); ל-feu יש שלוש משמעויות: 1) מנוח (גם 'מאוחר'); 2) אֵש; 3) פְּתַח באש!; בהקשר מסוים יכול המשפט לרמז שהאב נתפס אצל הסובייקט כ'שלהבת-יה' (le feu de dieu), או שיש לתת פקודה לירות בו.

הלא מודע הוא ההיקבעות הייחודית של הסובייקט על-ידי הסדר הסמלי, ולמעשה הוא אקסטימי (חידוש לשון של לאקאן המצביע על היות דבר חיצוני ופנימי כאחד), מכיוון שהדיבור והשפה הם בין-סובייקטיביים. דהיינו, הלא מודע הוא טרנס-אינדיווידואלי. הוא נראה לנו פנימי רק בהשפעתו של הדמיוני שחוסם את היחסים בין הסובייקט לאחר הגדול והופך את המסר של האחר הגדול. לאקאן אומר: "ישנה האחרות של האחר הגדול, המותאמת לסובייקט. האחר הגדול הוא הסובייקט הבלתי ידוע לנו, שהוא סימבולי מטבעו, שבו פונים אל מעבר למה שרואים. בין הסובייקט לבין האחר הגדול מצויים האובייקטים - הגוף והאגו. ברמה של הסובייקט הם מצויים במישור הדמיוני – קטועים או שלמים, אך נוטים לקיטוע".

מאחר שהלא מודע הוא השיח של האחר הגדול, הוא כולל את כל המאבקים, היריבות והקנאה הכרוכים בתפיסת האחרוּת. על כך אומר לאקאן: "הדיאלקטיקה של הלא מודע מרמזת תמיד כאחת מאפשרויותיה על מאבק, על היעדר אפשרות של דו קיום עם האחר". לאקאן מוסיף כי ההבחנה בין האחר הגדול הבלתי ידוע לאחר הקטן שהוא האני היא יסודית, מאחר שבפער הזה שבין המרחב הדמיוני למרחב הסמלי ממוקמת כל הדיאלקטיקה של הדלוזיה.

(a (ego

האגו הוא ההבניה הנוצרת על-ידי הזדהות עם הדימוי המשתקף בשלב המראה. זה המקום שבו הסובייקט הופך מנוכר לעצמו, הופך את עצמו לכפיל. לעומת הסובייקט שהוא תוצר הסמלי, האגו הוא תצורה דמיונית. לאגו יש מבנה פרנואידי כאילו היה סימפטום. בסמינר הראשון שלו משנת 1953 אומר לאקאן (עמ' 16): "האגו מובנה בדיוק כמו סימפטום. בלבו של הסובייקט אין זה אלא סימפטום מיוחס, הסימפטום האנושי בה"א הידיעה, החולי הנפשי של האדם". מלקולם בואי כותב על כך: "הידע האנושי ראשיתו באשליה – הבנה מוטעית, מרמה, פיתוי, הולכת שולל – ובהתעוררותו הוא מקים מערכת אוטונומית שאין מנוס מפניה". עם זאת, לאקאן קובע שאחת הפונקציות המרכזיות של האגו היא להתגונן מפני פריצת הלא מודע לתוכו: "עליו לא להיות מורעל באמצעות 'המשפט' (דהיינו ה'לא מודע'; דו"ר) שתמיד ממשיך להסתובב בניסיון מתמשך להגיח מחדש באלף דרכים מוסוות ובצורות מטרידות רבות".

עמדותיו היסודיות של לאקאן ביחס לפסיכואנליזה ולפסיכוזה

"התגלית של פרויד היא זו של שדה ההשפעות בטבע האדם המיוצרות על ידי יחסו לסדר הסמלי. להתעלם מהסדר הסמלי הזה פירושו לדון את התגלית הזאת לשכחה", כתב לאקאן. הפסיכואנליזה, לפי לאקאן, חייבת לחדור אל מעבר לדמיוני ולעבוד בסדר הסמלי. שינויים בסמלי יובילו לשינוי בסדר הדמיוני.

לאקאן מבקר את הפסיכואנליזה של ימיו על כך שהזניחה את הסדר הסמלי וצמצמה הכול לדמיוני. כלומר, ראתה את מטרת הטיפול בהזדהות של האנליזנט עם האנליטיקאי, וצמצמה את האנליזה ליחסים הדואליים. לאקאן אומר כי ההתרכזות בדיאדה סובייקט-אובייקט מובילה להחמצת האוטונומיה של הסמלי, ולהתמקדות בדמיוני המחריפה את מצבו של החולה, ולא נדיר כלל מצב שבו אנליזה לא זהירה אף מחוללת פסיכוזה אצל האנליזנט.

כמו כן, אומר לאקאן: "פסיכואנליזה אינה מורכבת מהעלאת המחשבה למודע או מהפיכת ההגנות של האגו לפחות פרדוקסליות, כדי להשיג לכאורה את מה שכונה בפזיזות 'חיזוק האגו'. דחיית שני נתיבים אלה, שבהם פסעה הפסיכואנליזה מתחילתה ועד ימינו, היא כמעט ברורה מאליה כאשר חוקרים את הפסיכוזות".

בהמשך מסביר לאקאן כי בפסיכוזה האגו הוא שנשבר, ולכן מופרך למדי לתת לו "לנהל את העניינים". הוא אומר: "האגו - שכוחו עולה בתפיסות האנליטיות המודרניות, ומיוחס לו הכוח להפעיל את העולם החיצוני בדרכים שונות - הוא שגורם לסיגנלים של אזהרה להופיע בעולם החיצוני בדמות הלוצינציות". לכן על האנליזה לחתור בעדינות רבה תחת היקבעותו של האגו ולשקם את הדיאלקטיקה של האיווי, כדי להתחיל מחדש את התהוות הסובייקט.

לאקאן אומר: "אם הפסיכואנליזה שוכנת בשפה, החמצה של עובדה זאת במסגרת השיח שלה כרוכה במחיר כבד [...] הדגש על חשיבותן של התופעות הלשוניות בפסיכוזה הוא עבורנו השיעור הפורה ביותר". במקום אחר הוא אומר: "הגישה היחידה העולה בקנה אחד עם התגליות הפרוידיאניות היא להעלות את הנושא של הפסיכוזה בסדר של הדיבור. סדר זה הוא היוצר את כל העושר של הפנומנולוגיה של הפסיכוזה, ובו מתבטאים כל האספקטים שלה, פירוקהּ וההשתברויות שלה. הלוצינציות ורבליות, שהן כה יסודיות בפסיכוזה, הן למעשה אחת התופעות הלשוניות המסובכות ביותר".

לאקאן דוחה את היומרה 'להבין' את המטופל, וטוען שהיא אשליה גמורה. כמו כן, הוא אומר: "ההבנה יכולה להוות רק מעין יחס אידיאלי [...] ככל שננסה לאחוז בהבנה היא תהפוך בלתי נתפסת". לאקאן ממליץ לתלמידיו: התחילו בכך שתחשבו כי אינכם מבינים; צאו מנקודת מוצא של אי-הבנה יסודית". לאקאן שם ללעג את הביטוי "לדבר בשפתו של החולה". יש לסלוח לאלה האומרים זאת, הוא אומר, כפי שסולחים לאלה שאין להם מושג על מה הם מדברים. בעמדה זו מעידה לדעתו על התנשאות על החולה ועל ריחוק ממנו. הבה נדבר, הם אומרים, בשפתו של שוטה הכפר. השפה הופכת למכשיר פשוט וגס תוך התעלמות מדיבור אמיתי.

לאקאן מקבל את הדעה הקלאסית שלפיה בפסיכוזה מגיח הלא מודע אל פני השטח ופולש למודע. הוא מוסיף מטפורה: "אם אפשרי שאדם ידבר בשפה שאותה אינו מכיר כלל, הרי שאפשר לומר כי הסובייקט הפסיכוטי אינו מכיר כלל את השפה שבה הוא מדבר. והשאלה המעניינת אותו אינה מדוע שפה זאת נותרת מחוץ להכרתו של הסובייקט, אלא מדוע היא מופיעה בממשי:

"[…] we're dealing with something that emerges in the external world and forces itself on one as a perception, a disorder, a rupture in the text of the real. in other words, the hallucination is located in the real".

הסיגנל של ההלוצינציה מגיח כביכול מהמציאות של העולם החיצוני ונחווה כחלק ממנה. הממשי מציין כאן את המציאות החיצונית.

לאקאן יוצא נגד אסכולת 'פסיכולוגיית האני' שקנתה לה בזמנו בכורה כזרם המרכזי הממשיך את פרויד. הוא פיתח ביקורת קשה נגדה והתמיד בה כל חייו. אין להבין את לאקאן ללא התייחסות לרעיונות של אסכולה זו, שתורתו עומדת כניגודה. לאקאן קרא תיגר על מושגים מרכזיים באסכולה זו: מושג ההסתגלות ומושג האני האוטונומי, ולמעשה הצליח לערער את טענתה של 'פסיכולוגיית האני' כי היא הפסיכואנליזה הקלאסית.

הסמלה ודחייה

לאקאן מתבסס על מאמרו של פרויד 'על השלילה' מ1925-. פרויד עסק במאמר זה בתהליך הראשוני הכולל שתי פעולות משלימות - הכנסה לתוך הסובייקט והשלכה מהסובייקט החוצה. לפעולה הראשונה לאקאן קורא הסמלה או חיוב היולי (bejahung אצל פרויד).

הסמלה בלשונו של לאקאן היא מילה נרדפת למושג החוק. הוא אומר: "אם פרויד התעקש על תסביך אדיפוס במידה שהובילה אותו לפתח את הסוציולוגיה של 'טוטם וטאבו', ברור שהדבר נגרם מהשקפתו שהחוק התקיים מקדמת דנא (ab origine). אין טעם אפוא לעסוק בשאלת המקור – החוק קיים למן ההתחלה, תמיד היה שם, והמיניות האנושית חייבת להכיר את עצמה דרכו ובאמצעותו. החוק היסודי הזה הוא בפשטות חוק ההסמלה – זו משמעותו של תסביך אדיפוס".

בקוטב ההפוך לחיוב ההיולי מבחין לאקאן בין שלושה מנגנונים שונים: א) שלילה (verneinung אצל פרויד) – דחיית יסוד כלשהו שקיומו נרשם קודם. תהליך ששיאו הוא הדחקה (verdrängung אצל פרויד) שהיא, לפי לאקאן, השמטה של מסמן ודחיקתו אל הלא מודע; ב) השלכה החוצה של תכנים פנימיים כמנגנון נוירוטי מובהק; ג) דחייה (verwerfung אצל פרויד) שבה לפי פרויד, "האני דוחה את הרעיון הבלתי קביל יחד עם ההפעלות הנלווית אליו ומתנהג כאילו הרעיון מעולם לא עלה על דעתו של האני".

לאקאן מצטט את דברי פרויד בהקשר לניתוח מקרה שרבר: "לא יהיה זה נכון לומר כי התפיסה שהודחקה פנימה הושלכה החוצה, כי האמת היא שמה שהוכחד בפנים חוזר מבחוץ". כלומר, פרויד אומר כי מה שחוסל בעולם הפנימי חוזר מבחוץ. לאקאן מנסח מחדש: "כל דבר שמסורב בסדר הסמלי [...] מופיע מחדש בממשי". כאן הממשי מייצג הן את המציאות החיצונית שממנה מגיחה ההלוצינציה, והן את הממשי כאותו סדר חומק מהגדרה אשר לשפה אין גישה אליו, זה שכולל בתוכו את הטראומה ואת סיוטי החלומות.

לפי לאקאן הדחייה היא סירוב היולי לכלול יסוד כלשהו בסדר הסמלי. היסוד הדחוי כאילו לא התקיים מעולם, והוא נותר בממשי, בהיותו מה שמחוץ להסמלה. לאקאן אומר: "זהו המכניזם הגורם למה שנלכד בדחייה - כלומר מה שמוקם מחוץ להסמלה הכללית המַבנה את הסובייקט – לחזור מבחוץ".

אולם מה קורה בפועל, שואל לאקאן, כאשר מה שלא הוסמל מגיח מהממשי? התשובה נמצאת בסדר הדמיוני: מדובר במשמעות "המגיעה משום מקום ואינה מרפררת לדבר".

דחיית מסמן שם האב אצל הפסיכוטי

לסירוב להכללת יסוד מסוים בסדר הסמלי קורא לאקאן, כאמור, דחייה (foreclosure). הדחייה היא, לדעתו, המנגנון הייחודי העומד בבסיס הפסיכוזה. אם בהדחקה הסובייקט קובר יסוד בלתי רצוי בלא מודע, הרי שבדחייה היסוד המסוים נותר מחוץ ללא מודע, כאילו לא התקיים מעולם. ההדחקה היא הפעולה המכוננת את הנוירוזה, ואילו הדחייה מכוננת את הפסיכוזה. לאקאן גורס כי ההדחקה מובנית כתופעה לשונית - הסובייקט משמיט מסמן משרשרת המסמנים וקובר אותו בלא מודע, "אבל מתחת לפני השטח השרשרת ממשיכה להתקיים, על דרישותיה ותביעותיה, בתיווך הסימפטום הנוירוטי". כמו כן הוא שואל: "מהי ההדחקה עבור הנוירוטי?" ועונה: "זאת שפה נוספת שהוא מייצר באמצעות הסימפטומים שלו, ההיסטריים או האובססיביים, דרך הדיאלקטיקה הדמיונית בינו לבין האחר. הסימפטומים הנוירוטיים פועלים כשפה המאפשרת להדחקה לבוא לידי ביטוי".

בפסיכוזה, לעומת זאת, נעשים ניסיונות של שלילה והדחקה, אך הם כושלים לנוכח עוצמתו של התהליך הפסיכוטי. לאקאן אומר: מה שנדון במושג דחייה הוא דחייה של מסמן פרימורדיאלי לעבר הסְפָר, ומכאן ואילך הוא יהיה חסר בסדר הזה" (בסדר הסמלי; דו"ר).

אבל מהו הדבר שנדחה החוצה מהלא מודע אצל הפסיכוטי? מהו הדבר שמפרק את שרשרת המסמנים בלא מודע ומותיר בו חור? התשובה נובעת ממשמעותו של תסביך אדיפוס. בראשית הגותו של לאקאן התייחס הביטוי שם האב לתפקידו של האב כמטיל איסורים, זה הקובע את הטאבו על גילוי עריות בתסביך אדיפוס והמזוהה עם דמות החוק. בהמשך הפך ביטוי זה למסמן בסיסי של הסדר הסמלי, ולפונקציה מרכזית בהתפתחותו של הסובייקט. לאקאן אומר: "פירושו של תסביך אדיפוס היא שנגזר על הדמיוני, הכרוך כשלעצמו ביחס של גילוי עריות, להיות שרוי בקונפליקט ובחורבן. כדי שהאדם יוכל לבסס יחסים טבעיים כלשהם בין זכר לנקבה יש צורך בגורם שלישי, כזה שהוא בעל דימוי טוב - מודל של הרמוניה מסוימת. אך לא די בכך. חייב להיות חוק, שרשרת, סדר סימבולי, התערבות של הסדר של הדיבור – כלומר של האב. לא האב הטבעי, אלא מה שנקרא האב בה"א הידיעה. הסדר המונע את התפוצצות המצב בשלמותו מבוסס על קיומו של שם האב הזה".

המשך הדיון ברעיון דחיית מסמן שם האב חורג מגבולות סמינר "הפסיכוזות". הוא מצוי בחיבור המשלים את הסמינר, הנקרא "דיון בשאלה המטרימה כל טיפול בפסיכוזה". אמנם בסמינר "הפסיכוזות" ניסח לאקאן את המושג שם האב - nom du père (שהוזכר לראשונה באחד ממאמריו מ-1953), אך רק בחיבור הנ"ל הציע כי שם האב כמסמן בסיסי הוא מה שנדחה מהעולם הסמלי. לאקאן כותב שם: "בתאונה בסדר הזה (הכוונה לסדר הסמלי; דו"ר) - כלומר דחיית מסמן שם האב ממקומו של האחר הגדול וכישלון המטאפורה האבהית - טמון הפגם שהוא התנאי היסודי לפסיכוזה".

'המטאפורה האבהית' הנגזרת משם האב מייצגת תהליך שבמסגרתו משתנה העמדה של הסובייקט כלפי האחר שהוא האם. במילים אחרות, באמצעות הפנמת המטפורה האבהית עוזב הילד את עמדתו הראשונית כאובייקט של האם. מטפורה זו מייצגת למעשה את הערכאה של החוק התרבותי המחייב את הסובייקט לוותר על הסיפוקים המיידיים שלו או על חלקם.

הפסיכוטי בחר לא להקריב את העונג הקשור בתשוקתו הראשונית להיות אובייקט האהבה של האם, ואצלו כשלה המטאפורה האבהית. הוא אינו עובר מעמדה של פאלוס לעמדה של בעל פאלוס– מעמדה של אובייקט לסובייקט. שם האב הוא גם מקום חיצוני לסובייקט, ואם הוא חסר - הכול מתייחס אל הסובייקט. דחייה אפוא פרושה אי-הסמלה של מה שצריך להיות מסומל (הסירוס).

את החסר הזה במסמן האבהי מכנה האנליטיקאי אלכסנדר סטיבנס "פגם בכיתוב" (או "פגם בהקדשה"; מתורגם מ-inscription). הוא אומר: "שם האב הוא גם מסירה של השם. זהו כיתוב סמלי של הדורות". כמו כן הוא טוען שבניגוד לפרשנות המסורתית האב אינו זה שאומר "לא" בלבד, אלא גם זה שאומר "כן". כלומר, מכונן את החוק, אך גם עובר עליו במקום שבו חיוני לעשות זאת. כמו כן אומר סטיבנס: "... שם האב מאפשר את הסובייקט ואת ההמצאה שלו. שם האב הוא זה שמוסר את החוק על ידי הכרה בסינגולאריות של הסובייקט [...] החוק הוא הטוב ביותר כאשר הוא מייצר פתרונות פרטיקולאריים המתאימים לסינגולאריות של כל סובייקט".

כאשר שם האב הדחוי מופיע שוב בחוץ, במציאות החיצונית, ומועמד בניגוד סמלי לסובייקט, האחרון אינו מסוגל להטמיעו, והתוצאה - "התנגשות עם המסמן שאינו ניתן להטמעה" בדמות פסיכוזה. "מהי התופעה הפסיכוטית?" שואל לאקאן, ועונה: "זו הופעתה של משמעות עצומה במציאות שנדמית כלא-כלום, בכך שאינה כרוכה בדבר כלשהו, מאחר שמעולם לא חצתה את ספה של ההסמלה, ובתנאים מסוימים היא מאיימת על המבנה כולו". לאקאן רואה בדלוזיה מאמץ של האדם להגן על עצמו בפני החור הריק בסדר הסמלי; הוא רואה בכך ניסיון לענות על האפקט של הדחייה. מאחר שהיסוד הסמלי הראשי נדחה, והסובייקט שעולמו הפנימי קרס נותר כלוא בסדר הדמיוני, נועדו כל התופעות הפסיכוטיות - הזיות, אשליות, מחשבות שווא - להבנות מחדש את עולמו.

לפי לאקאן, הפסיכוזה מכוּננת אפוא בסדר הסמלי, ובכך הוא דוחה את גישתם של המגבילים את האנליזה של הפסיכוזה לסדר הדמיוני. הוא אומר: "אי אפשר לצפות לשום דבר מן האופן שבו נחקרת הפסיכוזה בסדר הדמיוני, שכן המנגנון הדמיוני מעניק לניכור הפסיכוטי את צורתו אבל לא את הדינמיקה שלו".

מראי מקום:

[1] דילן אוונס, מילון מבואי לפסיכואנליזה לאקאניאנית, רסלינג 2005[2] מלקולם בואי, לאקאן, דביר 2005[3] אנדרה גרין, רעיונות מנחים לפסיכואנליזה עכשווית, תולעת ספרים 2008[4] אלכסנדר סטיבנס, פסיכוזה והפונקציה האבהית, מחבר-אות, גיליון 2, מל"ל, עמ' 83–92

[5]jacques lacan, 1993, the seminar of jacques lacan: book iii. the psychoses, 1955-1956: edited by jacques-alain miller. translated by russell grigg. new york: norton,[6] jacques lacan, 2006, "on a question prior to any possible treatment of psychosis", écrits, trans. bruce fink. london: w.w. norton, pp. 445-488

קריאה נוספת אימגו

- הדינמיקה של הפסיכוזה על פי לאקאן לפי מקרה השופט שרבר- מקור הסמכות ב-בפתח החוק מאת קפקא על פי לאקאן- השיח של לאקאן / יצחק בנימיני חלק א / דן לחמן- לאקאן חלק א'- לאקאן: הסמינר העשרים- זיגמונד פרויד / הצגת הנרקיסיזם ומאמרים נוספים על פסיכוזה- לאקאן: עיון ביקורתי בתיאוריה / אבשלום אליצור - התפתחות מושג הדחף בתיאוריות של פרויד לאקאן / אסף בונדי

תגיות: 

תגובות

הניגוד הכפול בין היעדרות לנוכחות

האם תוכלי בבקשה להסביר מהו הניגוד הכפול בין היעדרות לנוכחות? תודה רבה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דליה וירצברג-רופא