אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

היחס בין ההווה למתהווה במשנתו של אפלטון


התמונה של יאיר גלזנר

פתח דבר

חיבור זה מבקש להאיר את הפולמוס בין מיכאל פרדה לאלן קוד אודות המשמעות של "המתהווה" ויחסו אל "ההווה" במשנתו של אפלטון. הדגש בעבודה זו יושם על המתודולוגיה עליה הסתמכו שני המלומדים כדי לבסס את טענותיהם המרכזיות. מסגרת הדיון תושתת בעיקרה על הצגת הטיעון של פרדה במשולב עם טענות הנגד של קוד, תוך בחינת צעדיו של פרדה לאור משנתו המתודולוגית, ותוך בחינת הראיות הטקסטואליות שהשניים הציגו כדי לבסס את טענותיהם. היות שמטבע הדברים לא אוכל להציג ולבחון את כל הטענות והראיות של השניים אסתפק בבחינה מורחבת, (עד כמה שהדבר יהיה ניתן מעל דפים אלה), רק של כמה מהן, בעיקר של הללו השנויות במחלוקת.

מבט כללי על גדר המחלוקת בין פרדה לקוד ביחס למונח 'התהוות' במשנת אפלטון

פְרֵדה(freda)

פרדה טוען כי אפלטון גיבש את תורת האידיאות שלו רק בגלל השקפתו המסוימת על מאפייניהם של הישים החושיים הנכללים כולם תחת הכינוי "המתהווה". לפיו, הפרשנות המקובלת לפסקה בטימאיוס המציגה את הניגוד בין המתהווה("becoming" ובהצרנה- היעשות ל-f) להווה("being"ובהצרנה- f )כניגוד בין מה שכפוף בכל מובן לשינוי והיווצרות לבין מה שאינו כזה שגויה ויוצרת קשיים רבים, (שעיקרם כיצד נוצר משהן אם הוא נוצר תמיד ואם נוצר משהו כיצד יישמר הניגוד האפלטוני בינו לבין מה שהווה) . לפיכך פרדה מחפש פירושים אפשריים שונים של אפלטון למונח התהוות אך שולל אותם לאור אבני הבוחן משיקולים פילוסופיים של לוגיקה(או הגיון סביר) ושל נאמנות למטאפיסיקה הדיכוטומית של אפלטון. לאחר שהגיע למבוי סתום, מציע פרדה טענה חדשנית שהיא לב ליבו של מאמרו. לפיה, למונח התהוות יש מובן ביוונית של אותה תקופה שפירושו;להציג סממנים של ההווה(מכיוון שהוא נטול מהות) ממש מבלי להיות הווה ממש,(שהוא בעל מהות) וכי אפלטון היה מודע לה והכניס בה שימוש התואם גם לפסקאות הבעייתיות בטימיאוס ובתאיטיטוס. כדי לבסס טענה זו פרדה מציג ראיות טקסטואליות רבות חוץ אפלטוניות(תוקידידס),וראיה תוך אפלטונית אחת(פרוטאגוראס) המביאות אותו למסקנה שאכן טענתו צודקת ולמצער מוכיחה ששאלת אופיו של היש החושי ויחסו ליש ממש אינה כה טרביאלית כפי שרבים נוטים לחשוב.

קוד(cod)

קוד מסכים עקרונית להבחנה של פרדה בין המתהווה, שאינו מחונן במהות או טבע הכרחיים, לבין ההווה, שכן ניחן בהם.בנוסף הוא מסכים עמו שישים חושיים רק מציגים סממנים של f , ושאנו לעיתים מכנים אותם f בשל מידת קרבתם ל-f . הבחנה זו מאירה קטעים מסוימים בטימאיוס ותאיטיטוס ומסייעת לבודד רעיונות שאפילו אריסטו התמודד עמם, כמו גם הנהרת היחס של השתתפות מתוך חיקוי בין המתהווה להווה. אולם קוד חולק על פרדה הטוען בשם אפלטון, כי לא יכול להיות שהיש החושי תמיד מתהווה אך לא הווה. לפי קוד, גם אם ניתן להגן על טענה זו ע"י הבחנה בעולם ההתהוות- יכול להיות שלכך התכוון אפלטון. כמו כן, קוד מסכים עם פרדה הטוען כי לפי אפלטון, היש החושי לעולם לא הווה במובן הצר והחמור של המילה, מהסיבה שמה שהוא f אמיתי- לעולם אינו משתנה ביחס ל- f-ness שלו. אך אם פרדה רוצה לטעון שלאפלטון מושג השינוי שונה בסיסית משלנו, הרי שצריך להיות עקיב ולא לפרש פעם כמושגו ופעם כמושגינו. קוד טוען כי למרות שהוא מסכים בסייגים עם טענתו הפילוסופית של פרדה, עדיין אינו משוכנע לגבי טענתו הלשונית לפיה אפלטון השתמש במונח היווני במשמעות מיוחדת. טענה זו היא לב ליבה של המחלוקת בין השניים. טענתו המרכזית של קוד הנה, כי הראיות החוץ- טקסטואליות לשימוש החדש של אפלטון בפועל היווני לכל היותר מבססות "שימוש לא מוציא",(את האפשרות שהמתהווה יהפוך להווה), כי פרדה מותיר את השאלה האם הוא מכיל גם f אמיתי- פתוחה, דבר הסותר את הניגוד המבוקש. יתרה מכך, לדעתו, קריאתו של פרדה בטקסטים של תוקידידס לפיהם "היעשות ל-f" ו-"היות f" מתפרקים ומציגים ניגוד הינהקריאה שגויה. גם הראיה הפנים אפלטונית של פרדה(מפרוטאגוראס) אינה מספקת בסיס יציב לטענות על משמעות הנטייה "gignesthai. שכן הפרשנות הנכונה של הפסקה שם של סוקראטס בסימונידס שנויה במחלוקת. מה גם שהוא חושב שישנה דרך לפרש את הערותיו של סוקראטס על סמך כך שהוא עדיין משתמש ב"להתהוות ל-f" במשמעות של "היעשות ל-f" ושל "היות f" ממש, ושהוא לא משתמש ב"להתהוות לf" באופן שפרדה מציע( כלומר "להתנהג כמו f). לכן, מסקנתו של קוד היא שכדי לטעון שאפלטון אכן השתמש במונח זה במובנו המיוחד נדרשות ראיות נוספות.

טענות הצדדים באשר למונח 'התהוות' במשנת אפלטון והערכתן

1. פרדה: אפלטון גיבש את האידיאות הנפרדות בשל השקפתו על היש החושי:

פרדה פותח את מאמרו בטענה כי אפלטון הציג את האידיאות שלו רק בשל השקפתו המסוימת על היש החושי. ולכן, רק אם נבין כיצד אפלטון תפס את היש החושי- נבין כיצד הגיע לאידיאות שאותן הוא מציג בדיאלוגים האמצעיים ובטימאיוס המאוחר. לכן, מטרת המאמר תהא לבחון כיצד אפלטון תפס את היש החושי, ותחומיו הדיון יהיו הדיאלוגים האמצעיים ובטימאיוס המאוחר.

הערות:

(א). כהיסטוריון של הפילוסופיה פרדה פותח באופן הנאמן לדרכו המתודולוגית: הוא פונה לפילוסופיה העתיקה, במקרה זה לאפלטון, בשל השפעתה על ההוגים שלאחריה, וזאת למרות ביקורתו על המסורת שהתמקדה בעיקר באפלטון ואריסטו כמייצגי התקופה תוך שכחה שגם שניים אלו הושפעו מהשקפות נשכחות לפניהם. בנוסף הוא נאמן לגישתו ההיסטורית למחצה לפיה בראש ובראשונה בוחנים את השאלה הפילוסופית מדוע הוגה מסוים אוחז בהשקפה כזו(במקרה שלנו, תורת האידיאות) ולא אחרת, והאם יש לו סיבות טובות או רעות לכך,(בענייננו, השקפותיו של אפלטון אודות היש החושי) בהתעלם בשלב זה מהקונטקסט ההיסטורי של אפלטון, כאשר הפניה להיסטורי תיעשה רק במקרה של טעות כפי שארחיב בהמשך. (ב). פרדה אומר בעצמו כי ההנחה שיש לf החושי מהות ספציפית העונה על השאלה מהו f היא הנחה קריטית ושנויה במחלוקת. אך מדוע אינו דן בכך? הרי לא מן הנמנע לשאול האם הנחת האידיאות באה יחד עם ההשקפה על היש החושי או לפניה, ורק לבני שיחו ניסה לתאר את היש החושי כדי שיבינו מהן אידיאות. (ג). פרדה טוען כי ישנה סיבה טובה לדעה שאפלטון, במהלך הזמן, שינה את עמדתו באשר לטבען המדויק של האידיאות ובאשר ליחסיהן עם האובייקטים של הניסיון,אך שהוא אינו מעוניין להתמקד בכך. אם כך, מדוע בחר דווקא בדיאלוגים אמצעיים ומאוחרים מסוימים ולא באחרים, בעיקר מהפוליטיאה השופעים במאפיינים רבים נוספים באשר למאפייניו של המתהווה ויחסו להווה. לטענה זו אשוב מייד בסעיף הבא.

2. פרדה: הפרשנות המקובלת ל"התהוות" בהקשר של טימאיוס שגויה ומעוררת קשיים.

(1). פרדה טוען, כי הפרשנות המקובלת של "טימיאוס" ליחס בין המתהווה להווה היא יחס של "ניגוד" בין היש החושי("becoming") הכפוף בכל היבט לשינוי במובן של "היווצרות"("generation"),לבין ההווה("being") שאינו כפוף לשינוי ול"היווצרות" (2). אולם, לאור האמור כמה שורות לאחר הפסקה דנן, לדעתו זיהוי המונח "התהוות" עם המונח "היווצרות" הנו פרשנות לא נכונה ויוצרת שני קשיים. (3). פרדה טוען כי הקושי השני(קרי הסתירה בין מה שנוצר לבין שאינו קיים) פתיר, באשר ניתן לומר על היש החושי שהוא קיים, אך לא קיים באמת. לעומת זאת נותרת הבעיה הראשונה, שהרי באיזה מובן "נוצר" משהו, אם הוא נוצר כל הזמן?

קוד: כלל לא מובן מאליו שאפלטון ידחה את הרעיון שישים חושיים תמיד מתהווים

קוד חולק על פרדה הטוען בשם אפלטון, כי בלתי אפשרי שהיש החושי תמיד מתהווה אך לא הווה. לפי קוד גם אם ניתן להגן על טענה זו ע"י הבחנה בעולם ההתהוות בין שני סוגי תולדה-לא מובן מאליו כלל שאפלטון ידחה את הרעיון שישים חושיים תמיד מתהווים. למשל ב"משתה" נאמר, כי "למרות שאנו מכנים אדם באותו שם מילדות עד זקנה, הוא לעולם אינו באותו מצב והוא תמיד משתנה ביחס לגוף כמכלול לחלקיו הפיזיים כגון שיער, בשר, עצמות ודם, והן וביחס לנשמה. כתוצאה מתולדה מתמדת משהו חדש תמיד מחליף משהו ישן. כאן, (בדומה לטימאיוס 28a3), הפועל היווני ל"התהוות" מצורף ומנוגד לפועל היווני "התכלות"- קרי יש תולדה וכליה מתמידים.

הערות:

(א). בחינה השוואתית של מקורות מתורגמים נוספים(באנגלית ובעברית), של הקטע המצוטט על ידי קוד מהמשתה אינה מלמדת כאן על תוכן שונה באופן מהותי.

(ב). בהשוואה שלמטה,בין תרגומו של פרדה לבין שני תרגומים נוספים, לא מצאתי הבדלים משמעותיים העשויים לחלץ אותנו מהבעיה שמעלה פרדה. אולם באופן אישי עלי לציין כי לטעמי אפלטון מבהיר את כוונתו היטב, באשר באותו עמוד הוא חוזר שוב ושוב בצורות שונות על התנגודת בין ההווה למתהווה, למשל: "כל המתהווה בהכרח שיתהווה מאיזושהי סיבה", ואילו ההווה "היה תמיד ובשום זמן לא התחיל להתהוות". הראשון הוא מתהווה כי הוא מוחש , ותחושותינו משתנות ללא הרף וסותרות, ואילו השני קיים ויציב ומושכל ובאשר הוא ניתן להסבר על ידי ההיגיון, הרי שהוא "לא יכול להיות נתון לשום סתירה וערעור". הראשון "דיוקן" והשני הוא ה"דגם" שלפיו נעשה הדיוקן, וכך הלאה. כלומר, לדעתי הפירוש ל"נוצר תמיד- אך אינו קיים" ברור ומובן לאור שלל התיאורים שסביב לפסוקית דנן. כל שאפלטון מבקש לומר הוא שכל הדברים המוחשים מצויים בשינוי מתמיד, אך יחד עם זאת, עדיין נוכל להגיד עליהם שהם קיימים, גם אם אינם קיימים ביחס להווה במובן הפילוסופי. למעשה מדובר כאן במקרה בעיית הזהות המשתנה על ציר הזמן שעליה רומז קוד באמצעות הפנייה "למשתה", וזוכה לאזכור בתאיטיטוס במילים הבאות:"...מובטח לך שאף בעיני עצמך, הדבר איננו אותו הדבר עצמו, כיוון שלעולם אין אתה כמות שהיית".

טימיאוס: הגרסא של john m. cooper

"as i see it, then, we must begin by making the following distinction: what is that which always is and has no becoming, and what is that which becomes but never is? the former is grasped by understanding, which involves a reasoned account. it is unchanging. the latter is grasped by opinion, which involves unreasoning sense perception. itcomes to be and passes away, but never really is

התרגום העברי (י.ליבס)

"..והנה, לפי דעתי יש להבחין בתחילה הבחנה זו: מה הוא זה הקיים תמיד ואין בו התהוות, ומה הוא זה המתהווה תמיד, ולעולם אינו קיים מה שנתפס בכוח המחשבה המסתייעת בהסבר הגיוני, הרי זה קיים תמיד ללא שינוי: ואילו מה שהוא עניין לסברה המסתייעת בתחושה נטולת הגיון, הרי זה מתהווה וכלה, ולעולם אינו קיים קיום של אמת"

(ב). קוד טוען כנגד הנחתו של פרדה לפיה אפלטון ידחה את הרעיון שישים חושיים תמיד מתהווים, ובכך קוד מרמז כי פרדה כושל באנאכרוניזם שממנו מזהיר פרדה ומבקש להימנע. ניתן להבין את "עקיצתו" של קוד כטענה לפיה פרדה יוצק את השקפתו ומציגה כדברי אפלטון. בעיניי זוהי נקודה חשובה שכן למעשה טענתו של קוד מאירה את מה שנראה כאחת מחוליותיה הבעייתיות בהשקפתו המתודולוגית של פרדה. פרדה גורס כי על ההיסטוריון של הפילוסופיה מוטל לנצל את כל הידע ההיסטורי שלו, כמו גם את התבונה וכושר ההמצאה הפילוסופיים שלו, כדי להסביר מדוע בכ"ז היו להוגה סיבות טובות לאמץ השקפה מסוימת. במסגרת זו הוא יכול לבנות מחדש כמה שורות פילוסופיות בהנמקה, ולבסס את טענתו כי אכן אימוץ ההשקפה היה בשל שורות אלה. כדי לעמוד על טענתו מוטל עליו להיות בעל אחיזה מבוססת באשר לסוג הסיבות והשיקולים הפילוסופיים שהיו נגישים באותה תקופה. בדיוק כאן עולה השאלה היכן נמתח הגבול בין החוקר לבין מושא מחקרו? ומתי "בנייה מחדש" של השקפת אפלטון אודות היש החושי שומרת על נאמנות למקור ומתי היא גולשת להשקפותיו האישיות של פרדה. קוד טוען שפרדה גלש כאן לאפשרות השנייה, ובהמשך נראה שטענתו משכנעת לא פחות מזו של פרדה(ג). ההפניה של קוד ל"משתה" מעוררת שוב את התהייה שהעליתי קודם לכן: העובדה שכל אחד משני ההוגים משתמש בטקסטים שונים מהדיאלוגים של אפלטון כדי לבסס את טענותיו מעלה שאלה מתודולוגית לא פשוטה. ישנן שתי אפשרויות לקריאת אפלטון. האחת, המשקיפה על כל כתבי אפלטון כטקסט קוהרנטי ושלם שכל דיאלוג או פסוקית בתוכו מייצגים את הקורפוס האפלטוני כולו. השקפה כזו מאפשרת לדלות ראיות מכל דיאלוג כזה או אחר. האפשרות השנייה היא להשקיף על כל דיאלוג או קבוצה של דיאלוגים כשלב התפתחות אוטונומי המייצג רק את עצמו,( וזאת בהתאם לפרשנות המקובלת לפיה יש שינוי והתפתחות ומוקדם ומאוחר בכתבי אפלטון), ולכן לא ניתנת להכללה על מכלול כתביו. אם האפשרות הראשונה היא הנכונה,הרי שעולה הקושי מדוע בחרו השניים בקריאה סלקטיבית של אפלטון? מדוע בחרו דווקא בפסוקית כזאת ולא אחרת מדיאלוג מסוים ולא, בעוד שאם כל הכתבים כשרים, הרי שכל אחד מהם יכול היה למצוא סימוכין לעמדותיו בדיאלוגים נוספים. למשל, בפיידון שאמנם אוזכר, והפוליטיאה, (אך לא רק) העשירים בהבחנות בין הווה למתהווה. ואם האפשרות השנייה היא הנכונה, הרי שמה שנאמר לגבי פסוקית מסוימת בדיאלוג מסוים מחויב רק לאותה פסוקית ואולי אף לפסוקיות נוספות מאותו דיאלוג ומהסמוכים לו. ואם כך, דומה כי גלישתו של קוד למשתה, כמו גם גלישתו של פרדה לפרוטאגוראס ולפיידון נראות כחריגה מתחומי שדה הראיות "הכשרות" שפרדה טבע (תאיטיטוס וטימאיוס) ושקוד היה אמור להגיב מתוכו.

3. פרדה: אין בנמצא פירוש אפשרי הפותר את הקושי באופן המניח את הדעת כולל תורת התנועה המגולמת בפסקה מתאיטיטוס הדומה מבחינות רבות לפסקה מטימיאוס

לאחר הצגת הבעיה במונח "התהוות", פרדה פונה בשלב זה לאתר פירוש אפשרי שיעניק פתרון המניח את הדעת. פירוש, שמחד, יעניק ביטוי שלישים החושיים יש בכל זאת סוג של קיום שבחיי היום יום אנו אומרים לגביהם "להיות" או "הוא",(למרות שהם שרויים בשינוי/היווצרות מתמידים), אך מאידך, שפירוש זה של "קיום" לא יתבולל עם הקיום השמור להווה בלבד ובכך יפרוץ את הניגוד האפלטוני בין המתהווה להוויה. כך למשל הוא מציע כי: "התהוות" משמעה ,"להיעשות משהו כזה או אחר, כלומר היא שינוי(פשוט) שמובנו רחב משל היווצרות. או שייתכן כי התהוות הנו מונח המכוון גם לכך שהיש החושי תמיד במובן כזה או אחר הוא משתנה. הפנייה לפסוקית מ"תאיטיטוס" המקבילה מבחינת דמיונה לזו מטימיאוס מלמדת לדעת פרדה כי, התהוות משמעה "מה שבתנועה מתמדת"("always/constant-flax"). אך הוא שולל את כל הצעותיו משיקולים פילוסופיים באשר לא רק שאינם פותרים את הבעיה אלא אף יוצרים קשיים חדשים משל עצמם. לאור שלילת כל הפירושים האפשריים השונים נותרת השאלה: מה יכול להיות המובן של להתהוות כך שיכיל אפילו את המקרים שלגביהם אנו אומרים באופן יומיומי "להיות"(to be)?

תאיטיטוס:theatetus' 152d8-e1":

"…i'll tell you: and this, now, is certainly no ordinary theory- i mean the theory that there is nothing which in itself is just one thing: nothing which you could rightly call anything or any kind of thing. if you call a thing large, it will reveal itself as small, and if you call it heavy, it is liable to appear as light, and so on with everything, because nothing is one or anything or any kind of thing. what is really true, is this: the things of which we naturally say that they 'are', are in process of coming to be, as the result of movement and changeand blending with one another. we are wrong when we say they 'are', since nothing ever is, but everything is coming to be…there is good enough evidence for this theory that being(what passes for such)and becoming are a product of motion, while not-being and passing-away result from a state of rest. (…)"…the principle on which all that we have just been saying also depends, namely, that everything is really motion, and there is nothing but motion.

האם ניתן להניח שפרדה מזהה את המבוי הסתום שנקלע אליו כ"טעות"? דיון והערות נוספות

(א). אם אני מבין נכון את גישתו המתודולוגית של פרדה, ניתן אולי להניח שבנקודה זו הוא הגיע למה שבעיניו נראה כמבוי סתום, ולכן משלב זה ואילך הוא "מתיר לעצמו" לפנות לתחומים היסטוריים חוץ פילוסופיים נוספים.(בדומה לצלר, אם כי בשונה ממנו עד למאוד באשר צלר הדגיש את ההסבר ההיסטורי על פני הפילוסופי). מייד נראה שהוא פונה לבחינת המונח "התהוות" בראי ההיסטוריה של הדקדוק היווני כפי שהוא בא לידי ביטוי בטקסטים חוץ אפלטוניים מתקופת יוון הקדומה(בעיקר של תוקידידס), ובטקסטים פנימיים(פרוטאגוראס), בסוף החיבור נגלה גם שהוא נעזר בפנייה למקורות המהווים לדעתו חלק מהרקע הפילוסופי בו חי אפלטון(כגון קדם סוקרטיים, רפואה קדומה, עמיתיו של אפלטון כאאוקסודוס).בהקשר זה מבקש אני לדון כאן בהשקפתו של פרדה לגבי השאלה, מתי ניתן לפנות לקונטקסט ההיסטורי: לפיו נפנה להסבר היסטורי רק אם נגיע למסקנה לפיה לא היו לאותו פילוסוף,(בענייננו, אפלטון), "סיבות טובות" לחשוב מה שחשב, אך עדיין נתהה בכל זאת, מדוע, אם כך, חשב מה שחשב. רק במקרים בהם לא הצלחנו לאתר הסבר פילוסופי להשקפתו אפילו לא נוכל מבחינה פילוסופית להסביר כיצד אותו הוגה נפל קרבן ל"טעות"- אנו נפנה אל הקונטקסט ההיסטורי שממנו כן נוכל להסביר מדוע בכל זאת אימץ השקפתו זו.אם ננסה ליישם את השקפתו כאן , הרי שניתן לשאול את פרדה את השאלות הבאות: 1. האם לדעתו לאפלטון לא היו סיבות טובות להחזיק בתורת האידיאות בשל השקפתו אודות היש החושי כפי שהיא מופיעה בתאיטיטוס וטימאיוס? 2. בעיניי מי בדיוק לא מדובר ב"סיבות טובות" בעיני פרדה או בעיניי אפלטון? פרדה גורס כי, היות שקשה לדעת מהם הקריטריונים לסיבות טובות של הוגה, אזי נקבע מהן סיבות טובות ראשית כל בעיני החוקר(בענייננו, פרדה), ורק אח"כ בעיני ההוגה עצמו,(אפלטון) ולבסוף, רק אם אין ברירה לפנות לאחרים. אך לאור מה שאומר מייד נראה כי היו לאפלטון סיבות טובות. 3. האם באמת ובתמים לא ניתן כאן להעניק הסבר פילוסופי לטענה האפלטונית לפיה משהו בהתהוות מתמדת אך לעולם לא הווה? בעיני דווקא ההסבר פשוט. ההווה קיים לפי אפלטון באופן מוחלט,(במובנים פרמינידיים), מושלם, בלתי משתנה ונצחי. ולכן כל העולם המוחש סביבנו הוא קיים אך היות שהוא משתנה ואינו נצחי – הרי בהשוואה למה שאונטולוגית קיים באמת מדובר רק במובן יחסי ואינו קיים קיום של ממש. פרדה עצמו אומר זאת(עמ' 3, טענה 2), אך במקום לעצור ולהסתפק בכך, הוא ממשיך לטפל במה שבעיני הוא עוד תיאור מבין תיאוריו הרבים של אפלטון לעולם החושי ושואל, איך משהו נוצר כל הזמן ועדיין הוא משהו, ואם הוא מתהווה מהי הערובה שלא יהפוך להווה(שהרי לכאורה, גם בעברית הם מאותו שורש ה.ו.י, ולכאורה היחס ביניהם הוא בין שם הפעולה- התהוות-יצירה לבין שם העצם- הווה- תוצר). כאן אני מצטרף להסברו של קוד מהמשתה ומכך מתיר לעצמי להניח שלמצער, אם לא היו לאפלטון סיבות טובות, בודאי שהן לא היו גרועות. 4. האמנם לדעת פרדה אפלטון נפל קרבן לטעות? מהי טעות לפי פרדה? פרדה מגדיר טעות כך: הנמקה מבחינה פילוסופית טהורה תיחשב שגויה, רק כאשר גם לאחר שיקומה על ידי ההיסטוריון של הפילוסופיה עדיין נמצא שהיא נסמכת על הנחות בלתי מוצדקות, או מכיוון שהיא עדיין תיחשב סבירה ומקובלת רק בקונטקסט ההיסטורי המסוים, או מכיוון שדרך ההנמקה תהא לא חד משמעית. בשל אלה ניאלץ להגדיר את ההנמקות שנראו להוגה המסוים כמספקות -כפגם או טעות. לטעמי, אחת מחולשותיה של תורתו המתודולוגית של פרדה היא הקושי להכריע מתי מדובר בטעות, על סמך מה נקבע שזו טעות ללא גלישה לאנאכרוניזם ? שהרי בענייננו אפלטון סבר שבידו נימוקים טובים, לכן אם הטעות היא בעיני פרדה, הרי טמונה בכך הנחה פטרנליסטית שידיעותיו לגבי מהן סיבות טובות לאותה תקופה עליונות על אלו של אפלטון וכי הוא עצמו בסיטואציה ההיסטורית המסוימת לא היה נופל לאותה טעות. כלומר, הוא מייבא השקפות מודרניות ו/או אישיות לגבי מהן סיבות טובות וגוזר מהן קריטריונים להגדרתה של טעות. האם הטעות כאן היא ביחס לאפלטון עצמו? ביחס להוגים אחרים לפניו או אחריו? ביחס לאמיתות פילוסופיות שלא היה מודע להן ופרדה כן? האם הטעות היא של מי שפרדה מצהיר עליו ששגה, כלומר של "הפרשנות המקובלת" של אפלטון, ולא של אפלטון עצמו? יחד עם זאת, פרדה מורה לנו כי גם הנמקה לא חד משמעית עשויה להיחשב כטעות. ואם כך הוא הדבר, הרי שאם פרדה האיר באופן כלשהו את אחד מפניה של משנת אפלטון יותר מכול זו, הרי שזו בעיית דו המשמעות למונח התהוות. הבעיה היא, שפרדה רואה את תפקידו כמי שאמור ליישב את הקשיים גם באמצעות שיקום מחדש של נימוקי אפלטון, במקום להסתפק בהצבעה על כך ,שלדעתו, תורת היש החושי של אפלטון מעוררת שאלות וקשיים.

(ב). גם במקרה זה, השוואה בין התרגומים השונים לפסקה מתאיטיטוס מלמדת כי המובן העיקרי עליו מצביע פרדה בשם אפלטון נשמר. למרות השונות ביניהם מבחינה תחבירית והשימוש במינוחים שונים, עדיין, לא מדובר כאן בזווית פרשנית חדשה. (ב). גם כאן, אני מוצא לשוב ולהתנגד להגדרת הבעיה על פי פרדה לפיה, אם הכל בתנועה והיווצרות כיצד משהו קיים אם רק נוצר כל הזמן. אפלטון במפורש מתייחס כמה פסקאות לאחר הפסקה המצוטטת לעיל ואומר כי:" כל אותם דברים שרויים כאמור בתנועה...ש(אמנם, י"ג) העולם הוא תנועה ותו לא(אך, י"ג)התנועה יש בה שני מינים...האחד שכוחו יפעל והשני שכוחו ייפעל...ויש בתנועתם מהירות ואיטיות. וכל שהוא איטי, הרי הוא מתנועע באותו מקום גופו,(כלומר עומד, סטטי יחסית, ומתבלה באותו מקום כמו אבן. י"ג)..ואילו הצאצאים...מהירים יותר...ותנועתם היא העתקה ממקום למקום.." (כלומר אלה שאנו מזהים כעצמים נעים. י"ג). רוצה לומר שביחס למה שהווה ממש, העולם המוחש אמנם אינו קיים באמת כפי שהציע פרדה קודם לכן בפרשנות לטימיאוס, אך עדיין יש לו קיום, אם כי, כאמור, בדרגה נחותה יותר. (ג). יש לשים לב שאפלטון אינו מזהה את עצמו במפורש עם תורת התנועה המתמדת אלא הוא נשמע כמי שמצטט ואף בבוז קל כי את תורתם של פרוטאגוראס, היקרליטוס ואמפידוקליס, והמשוררים אפיכארמוס והומרוס. הזדהותו עם התורה נרמזת בעקיפין בלבד. לטעמי, הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהללו לא הכירו את תורת האידיאות המאופיינות כספירה נטולת תנועה, תולדה וכליה.

4. פרדה: ניתן להציג פירוש לפיו "התהוות" פירושו להציג סממנים חיצוניים של f באופן זמני מבלי להיות f. ושאפלטון עשה בה שימוש מודע

לפי פרדה ניתן להציע פרשנות מרחיקת לכת למונח לפיה 'להתהוות' פירושו לקבל/ להציג את הסממנים החיצוניים(התופעה) של f באופן זמני מבלי להיות f. בדרך זו הניגוד בין הוויה להתהוות יהיה הניגוד בין מה שהוא f אמיתי לבין התופעה של f (כלומר מציג את הסממנים החיצוניים של f) מבלי להיות f . מדובר בפרשנות מרחיקת לכת של הפעל היווני "להתהוות"-"gignesthai" שכן היא לגמרי מחוץ להקשר של הפועל היווני, ומה גם שהמילונים הסטנדרטים שלנו ליוונית אינם מקנים לו משמעות כזאת או משהו שדומה לה. אך נראה שיש עדות מספיקה לכך שלפועל זה טווח כזה של שימושים המתקרב למה שאני מציע, ושאפלטון עצמו היה מודע לשימושים אלה, ובהקשר זה עשה בו שימוש פילוסופי חדש: בהינתן שאפלטון אומר לנו שאנו צריכים להשתמש בפועל "להתהוות" במקומות שבדרך כלל אנו משתמשים באופן שגוי בפועל "להיות", ברור באותה מידה שהשימוש שלו ב"להתהוות" שבו אנו עוסקים כרגע, הוא שימוש פילוסופי חדש המוצג על ידיו אף על פי שיש לו בסיס רחב בשימוש המקובל.

הערות: (א). נראה כי טענה זו מהווה את לב ליבו של המאמר העוסק כמעט כל כולו במאמציו של פרדה לבססה. (ב). כמידת מרכזיותה במאמר כך גם מעמדה השנוי במחלוקת, בעיקר בעיניו של קוד כפי שאראה בהמשך. (ג). יחד עם זאת, שלב זה,(עד כמה שהוא שנוי במחלוקת ומהפכני) לדעתי רק מדגים כיצד פרדה מבקש להמשיך ולהיות נאמן לגישתו המתודולוגית. לפיו,המנדט של ההיסטוריון של הפילוסופיה הוא לנצל את כל הידע ההיסטורי שלו, כמו גם את התבונה וכושר ההמצאה הפילוסופיים שלו, כדי להסביר מדוע בכ"ז היו להוגה סיבות טובות לאמץ השקפה מסוימת. במסגרת זו הוא יכול לבנות מחדש כמה שורות פילוסופיות בהנמקה, ולבסס את טענתו כי אכן אימוץ ההשקפה היה בשל אותן שורות. פרדה כפי שמייד אציג, מיישם גישה זו ופונה לבסס את הנחת האידיאות הנפרדות באמצעות "בנייה מחדש" של השקפתו של אפלטון אודות היש החושי "ושיקומה" כהנמקה המבססת את תורת האידיאות. כדי לבסס את טענתו מוטל עליו להיות בעל אחיזה מבוססת באשר לסוג הסיבות והשיקולים הפילוסופיים שהיו נגישים באותה תקופה. לפיו, אמנם ההיסטוריה של הפילוסופיה מנסה להסביר את ההשקפות הפילוסופיות ככל שהדבר אפשרי על בסיס פילוסופי טהור. יחד עם זאת יש להכיר בעובדה שאותן השקפות קשורות קשר הדוק לסוגים רבים של הסברים היסטוריים, שעשויים לסייע בתשובה לשאלה מדוע פילוסוף מסוים החזיק בהשקפה פילוסופית מסוימת, אפילו היה זה מסיבות פילוסופיות, ( ואף טובות), לעשות כן -לרבות פניה לדקדוק, רפואה קדומה ורטוריקה .ואכן גם כאן ראוי לציין כי רוב מאמרו אינו אלא יישום המתחקה צעד אחר צעד, עקב בצד אגודל, אחר השקפתו זו והחלתה על ה"עובדה ההיסטורית" שהיא כאמור הנחת האידיאות הנפרדות. המשך בחלק הבא...

קריאה נוספת אימגו

- אפלטון / אותיפרון / נחום שטיינברג- אפלטון / האפולוגיה של סוקרטס- אפלטון / קריטון- אפלטון / פידון- אפלטון / קראטילוס- אפלטון / תאיטיטוס- אפלטון / הסופיסט- המדינאי / אפלטון- התפיסה החושית ב - תאיטיטוס של אפלטון / שרון בורנשטין

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יאיר גלזנר