אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הדינמיקה של הפסיכוזה על פי לאקאן לפי מקרה השופט שרבר


התמונה של דליה וירצברג-רופא

דניאל

דניאל פאול שרבר (1842–1911).

לאקאן הקדיש את הסמינר השלישי שלו - "הפסיכוזות" - לדיון במקרה של השופט הגרמני דניאל פאול שרבר (1842–1911). אביו של שרבר היה רופא אורתופד וחוקר בעל שם בתחום חינוך ילדים, והוא דגל בשיטות חינוך קשוחות ואף אכזריות. בעקבות מועמדותו לרייכסטג ב-1884 סבל שרבר מהתקף היפוכונדריה חריף שממנו החלים לאחר חצי שנה. ב-1893 קיבל שרבר את משרת נשיא הסנאט בבית המשפט המחוזי של דרזדן. עומס העבודה הוביל לקריסה נוספת. קדמו לה נדודי שינה, חשיבה דוהרת ורעיונות טורדניים. הוא אושפז למשך שמונה שנים רצופות.

את תיאור מצבו העלה שרבר על הכתב ב-1900–1902, ושנה לאחר מכן פרסם את ספרו האוטוביוגרפי "זיכרונותיו של חולה עצבים". ב-1907 חזר לאשפוז ושהה בו עד מותו ב-1911. בשנה זו כתב פרויד מאמר ושמו "שרבר: הערות פסיכואנליטיות על תיאור-מקרה אוטוביוגרפי של פרנויה". אמנם לאקאן מנתח את מקרה שרבר לאור פרשנותו של פרויד, אך הוא מרחיב ומפתח את הדיון על אודות הדינמיקה של הפסיכוזה.

'קרניים אלוהיות' ((gottesstrahlen - מסת עצבים - השתלטו על גופו של שרבר והשתכנו בו. הוא שמע את שפת העצבים ללא הפוגה – הייתה זו מעין צורת דיבור על-קולי שהאחרים לא שמעו. שרבר סבר כי רופאו ד"ר פְלֶכְסִיג מתכנן לגזול ממנו את גבריותו, כדי שהאחרים יוכלו לנצל אותו מינית. הקנוניה להפכו לאישה קיבלה במהרה היקף גרנדיוזי, ונטילת גבריותו נתפסה כצורך של אלוהים בתקופת דמדומי העולם. שרבר האמין כי ברגע שיהפוך לאישה, יעבּרו אותו הקרניים האלוהיות וייווצר גזע חדש. הוא היה מוכן לקבל את גורלו זה כדי להחזיר את העולם למצבו הטוב האבוד. בחלק משמעותי מזיכרונותיו של שרבר הוא דן בתובנות הרוחניות והפילוסופיות שרכש במחלתו.

שרבר כתב כמומחה על מעשי נסים שונים ומשונים. הוא שוחח עם עצים, עם ציפורים ועם האלוהים. הוא חלק את גופו עם נשמות רבות אחרות, והרגיש בו תנועות של עוּבר אנושי. בין שאישר את אפשרות ההיריון שבקדושה, או התווכח עם דעותיו של קרפלין באשר ל'שיפוט לקוי' המלווה בהכרח את הדלוזיות, או שהציע נימוקים נגד שרפת גופות - היעד שלו היה קבוע: "להגן על האמת הטמונה בעל-טבעי מול הבליו של המטריאליזם העירום". זיכרונותיו לא היו בגדר כתב התנצלות על הטעויות או על הגוזמאות שבשיגעון. הוא היה בטוח שספרו יתפוס מקום מכובד בספרות התיאולוגית, אולם למעשה הוא הפך למסמך מרכזי בתולדות הפסיכיאטריה.

בספרו "אזור הדמדומים של הנפש" כותב ד"ר אנטוניו מלצ'י: "כפי שכתב פרויד במכתב ליונג, יש למנות את 'שרבר הנפלא' לפרופסור לפסיכיאטריה ולמנהל של בית חולים לחולי נפש משלו". ולאקאן מוסיף: "לא זו בלבד שהוא עד מהימן באופן כללי, אלא הוא אף אינו עושה שום טעויות תיאולוגיות. יתרה מזאת, הוא מעודכן היטב בידע הנדרש, והייתי אומר אפילו שהוא פסיכיאטר טוב מהאסכולה הקלאסית".

שרבר מדגיש בספרו שלא התחנך על ברכי הדת. הוא אינו אתיאיסט, מאחר ששאלת האל מעולם לא העסיקה אותו; הוא גילה אדישות כלפיה. הדבר מחזק לדעתו את עדותו, משום שהוא משוחרר מן הדעות הקדומות הכרוכות באמונה.

לאקאן אף אומר בפה מלא כי שרבר אינו פחות קוהרנטי מתפיסות פילוסופיות מסוימות בנות זמנו, וכי פרויד העיר בסיום מאמרו על שרבר שהאיש כתב "דברים מדהימים" המזכירים לו דברים שהוא עצמו תיאר בכתיבתו, וכי התיאוריה של שרבר על הקרניים האלוהיות דומה, יותר מכל דבר אחר שקרא בחייו, לתיאוריה שלו על הליבידו.

ואמנם פרויד כותב במאמרו על שרבר: "הציפייה שהעולם חייב להיהרס משום שהאני של החולה מושך אליו את כל הקרניים, שבהמשך תהליך הבנייה-מחדש יהיה מודאג ומלא חששות שמא אלוהים עלול להתיר את קשר הקרניים עמו, ופרטים נוספים של התהוות ההזיה במקרה של שרבר, נשמעים כמעט כמו תפיסה תוך-נפשית של התהליכים שקבלתם היא היסוד להבנת הפרנויה". פרויד אף מביא הוכחה כביכול לכך שהגה את הדברים לפני תיאוריו של שרבר, והוא מוסיף: "ביכולתי להביא כאן את דבריו של חבר ועמית למקצוע, שיעיד כי את התיאוריה של הפרנויה פיתחתי בטרם הכרתי את תוכנו של הספר של שרבר. העתיד הוא שיקבע אם בתיאוריה טמונה יותר הזיה ממה שהייתי רוצה, או שמא בהזיה טמונה אמת יותר ממה שאחרים מסוגלים להאמין שאכן קיימת".

פסיכוזה בלי פסיכוטי

פרויד ולאקאן לא הכירו את שרבר האיש, ולא פגשו בו מעולם. הניסיון לנתח מקרה של פסיכוזה ללא כל קשר ישיר לסובייקט הפסיכוטי נראה במבט ראשון כצעד יומרני למדי. יתרה מזאת, זיכרונותיו של שרבר נכתבו על ידו לאחר שוך השלב הסוער של הפסיכוזה. ברור שבשלב מאוחר זה לא יכול היה לתאר במילים מדויקות את החוויה הנחווית בעת התרחשותה - זאת שעליה נאמר כי אין לתארה במילים וכי אין אפשרות למסור אותה הלאה.

לאקאן אומר: "אנחנו יכולים להצר על כך שאיבדנו את החלק הטוב ביותר, אבל אז נתעלם ממה שיש בידינו, ולא בצדק. מדוע נחשב השלב המסיים את הפסיכוזה פחות מאיר עיניים מהשלב הראשוני? אין זה ברור כלל ששלב זה מייצג הפחתה בערך הדיווח של החוויה, בתנאי שאנו מקבלים את העיקרון האומר כי בענייני הלא מודע יחסו של הסובייקט לסמלי הוא נושא יסודי. עיקרון זה מחייב אותנו לזנוח את הרעיון שביטוי במילים תמיד חוטא לחוויה הנחווית שהיא כביכול מציאות בלתי ניתנת לצמצום".

לאקאן אומר כמו כן: "מאחר שאיננו מכירים את הסובייקט שרבר, עלינו ללמוד אותו באמצעות הפנומנולוגיה של לשונו. נתייחס לתופעות אלה של לשונו, בעלות האופי ההזייתי, הזר, האינטואיטיבי והרודפני, כדי להאיר באמצעותן ממד חדש בפנומנולוגיה של הפסיכוזות". כלומר, הדלוזיה הכתובה של שרבר מספקת לחוקר את המרכיבים לפענוחה. לאקאן מצטט את שרבר: "i can only bear witness to things that have been revealed to me", ובמקום אחר הוא קובע: "הדלוזיה אינה זרה אפוא בהכרח לשיח הנורמלי, והסובייקט יכול לתאר אותה לשביעות רצונו במציאות שבה התקשורת אינה מנותקת לחלוטין" (כך בעמ' 88 בסמינר 3, אם כי בעמ' 132 הוא אומר דבר שונה: "הפסיכוטי [...] נראה כלוא ומשותק בעמדה שבה אינו יכול לשחזר בנאמנות את התנסותו, כדי לשלב אותה בשיח של האחרים").

מהלך הדלוזיה של שרבר

לאחר שחווה התקף היפוכונדריה, מספר לאקאן, היו לשרבר שמונה שנות הפוגה ממחלתו, ובהן תפקד באורח נורמלי. היו שני גורמי דחק שהובילו לקריסתו השנייה. הראשון היה אי הצלחתו להפוך לאב, והשני – מינויו המפתיע יחסית לגילו (51) לנשיא הסנאט של בית המשפט המחוזי של דרזדן. הופעתו הכפולה של מסמן שם האב במציאות החיצונית (הכישלון בניסיון להפוך לאב בעקבות הולדת ולד מת, וקבלת תפקיד שהוא סמל לסמכות הורית - אב בית דין) הועמדה בניגוד סמלי לשרבר, שמבנהו היסודי לא כלל מסמן זה, לפי לאקאן. כך "התעוררה בו לחיים מחדש חרדת הסירוס, במקביל לתשוקה הומוסקסואלית". כלומר, לתנאי המבנה היסודי של שרבר הצטרף התנאי השני לפריצתה של פסיכוזה - הטריגר שהפעיל את המבנה.

פרויד מתאר, אומר לאקאן, כי בילדותו תפס שרבר עמדה נשית ביחס לאביו הקשוח, ועמדה זו הייתה כרוכה בסירוס. תגובתו של שרבר לאימת הסירוס המחודשת היא הזדהות עם כוחו האבסולוטי של האל והתחברות עמו. לאקאן מצטט פנטזיה של שרבר בעת הפוגה ממחלתו: "ודאי נעים מאוד להיות אישה בשעת משגל". כמו בחלום צצו בפנטזיה שלו אלמנטים של תשוקה לא מודעת, שחדרו לאגו בזכות אופיים הפתייני. מחשבה זו, שפקדה את שרבר במפתיע ועוררה בו כעס, הייתה תבנית מבשרת לדלוזיה בשיא התפתחותה, שבה חש שרבר כי תפקידו על אדמות להיות האישה של האלוהים, וכך בעצם לרַצותו ולפייסו. המחשבה שחלפה בו לפני שחלה הפכה לדלוזיה נרחבת ומוצקה. מאחר שהפרטנר שלו הוא האל, מפנטז שרבר על זהות מינית נשית, ומשלים עם סירוסו.

כאן ניתן לראות כיצד כישלון המטאפורה האבהית בסובייקט הפסיכוטי מוביל לכך שהסובייקט נותר בתפיסתו האובייקט של האחר. שרבר רואה עצמו כאובייקט להתענגות האל המהתל, המרמה והמפר את הסדר הקוסמי. תשוקתו האבסולוטית של האל הזה מחליפה את האיווי של האם. האיום המובנה שחש הסובייקט מפני אדנותו של האחר מתממש כאן לגמרי: האל של שרבר מתייחס אליו כאדון אל שפחתו הכפופה לחלוטין להתענגותו, אבל היות האישה של אלוהים מאפשר גם לשרבר להתענג על תחושה אומניפוטנטית ביחס לאנושות כולה, מאחר שכל בני האדם לכודים בהתענגות האלוהית. לאקאן אומר: "אפשר לומר שבדלוזיה הזאת אלוהים הוא ביסודו המונח ההופכי למגלומניה של הסובייקט".

עם זאת, הדלוזיה של שרבר מדגימה סכנה של צמצום וקריסה למעין אחדות שתאיין את קיומו של אלוהים. כל העת עליו ליצור תחבולות הסחה כדי שהאל לא ייבלע וייעלם בתוכו. אם תשוקת האל מחליפה את איווי האם, אזי האל הוא האם המאיימת בנטישה. חרדת הנטישה מצד האל מלווה את שרבר כמוטיב מוזיקלי ראשי לכל אורך זיכרונותיו. למרות כל הסבל הגלום בחוויית ההתגלות האלוהית, רמזים להתנתקות ממנה גורמים להתלקחות תחושות חדות של עינוי וכאב.

הקשר הכפול לאל – דיאלוג וארוטיקה – מתאפיין בחוסר מוחלט של הבנת האדם מצדו של האל. לאקאן אומר כי האל של שרבר אינו מבין דבר באשר לחיים, והוא מנהל יחסים שלמים ואותנטיים רק עם גופות. בדלוזיה של שרבר - הנחווית אמנם בסדר הדמיוני אך בעלת תוקף של ודאות, של התנסות ממשית - אלוהים שרוי בסכנה גדולה שמא יאהב את שרבר יתר על המידה. לאקאן אומר: "זהו משחק של הולכת שולל שמשחק שרבר לא עם אחר הדומה לו אלא עם ההוויה המרכזית, עם האחראי הראשי על הממשי".

דרכו של האל הזה עומדת בסתירה למיוחס לו ככל יודע וכבעל כוונות טובות. בניגוד לרצונו נפלטת משרבר המילה 'בגידה' בנוגע ליחס האל כלפיו. הוא נאלץ להתמודד עם תפיסה מורכבת ומלאת סתירות של האל כמושלם וכבלתי מושלם מטבעו. האל אמור להיות בוחן כליות ולב, אך האל של שרבר מכיר רק את חיצוניותם של הדברים. לאקאן מסביר כי שרבר חי בגופו את הסתירה שבין אלוהים כמעט שפינוזאי, שהוא פְּנים ההוויה (l'envers), לבין אלוהים שהוא מעין גוף חי שאיתו הוא מקיים יחסים ארוטיים, ושאותו הוא אף מכנה 'זונה' (לאקאן כותב כי לפי שרבר "god is a whore", אם כי בהערת שוליים מס' 36 מתברר שבמקור כתב שרבר "השמש היא זונה" - die sonne ist eine hure. לאקאן מסביר כי מבחינתו של שרבר השמש היא ההיבט המרכזי של האלוהות).

האל הוא עבורו בעיקרו דיבור אניגמטי. שרבר מדגיש שהקרניים האלוהיות חייבות לדבר. האל מדבר אליו ללא הרף, מפטפט עד בלי די מבלי לומר דבר למעשה, ושרבר מנסה לפענח את דבריו לכל אורך יצירתו. לדיבורים האלה, המטרידים את שרבר בשיח המתמשך שלהם, יש אופי של חקירה פסיכולוגית. חלק ניכר ממה שהם מספרים לו מתייחס לפסיכולוגיה של היצור האנושי. הם מספקים לו רשימות של סדרי מחשבה, מחשבות על אודות המחשבות, טענות, תובנות ופחדים. יש להם הנחיות ברורות בנוגע ליחסים בין המינים. לנוכח כל המידע הזה עומד שרבר מוכה תדהמה: "כך הוא הדבר, אף שמעולם לא הבנתי זאת בעצמי". התכנים של הלא מודע מציפים את המודע, והסובייקט מנהל עם האגו שלו דיאלוג, כאילו היה צד שלישי המנותק ממנו.

כאשר הפסיכוזה בשיאה מוחלף התיווך הסימבולי בשגשוג הסדר הדמיוני ובשפיעתו. הוא רואה בעיני רוחו את אחרימן, והלה אומר לו מילה אחת בלבד - הולופראזה: "מנוול", שהיא עבורו בשורה אלוהית המארגנת את הכול במקומו.

עבור שרבר הצטמצם העולם כולו לשתי ישויות ראשיות המובנות זו כנגד זו - הוא והאל - והמעניקות זו לזו בבואה מהופכת. כלומר, יחסיו של הסובייקט הפסיכוטי עם העולם נסוגים ליחס הדמיוני של שלב המַרְאָה. שרבר מנהל יחסים עם האחר שלו - הוא האלוהים. האל המייצג את העולם השלם ואת הספירות השמימיות ניצב מול שרבר המפורק לאינספור יצורים דמיוניים.

זיקה זו עומדת, כאמור, בבסיס המבנה ביחסים שבין הסובייקט לאחר הקטן בשלב המראה, אבל בחיים הנוירוטיים היא מוסתרת, מובלעת ומבויתת. לעומת זאת, בקשר שבין שרבר לאל נחשפת במלואה הדיאלקטיקה שבין הגוף המקוטע לבין העולם הדמיוני. לאקאן אומר: "הפרגמנטציה הזאת של הזהות מטביעה בחותמה את כל יחסיו של שרבר עם האחרים בסדר הדמיוני".

הדמויות שעליהן כותב שרבר מתחלקות לשתי קטגוריות: אנשי הצוות המטפלים בו, הנדמים בעיניו כ"אנשים-מאולתרים-זמניים", והנשמות המתות שחודרות לגופו ומטמאות את הקרניים האלוהיות. "הסובייקט הופך לעותק דהוי של זהותו", וגבולותיו הפיזיים נפרצים. חוסר המובחנות בינו לבין האחרים ואובדן הגבולות – כל אלה הם ביטויים של התפרקות הסובייקט.

כאמור, לתחושתו של הסובייקט הפרנואידי, כל העולם מתייחס אליו, ואין דבר ביקום שאינו מחובר אליו או קשור לדלוזיית המשמעות שלו. שרבר עצמו מגדיר את העניין כך: "הם טוענים שאני פרנואיד, והם אומרים שהפרנואידים הם אנשים שמייחסים הכול לעצמם. במקרה זה הם טועים. זה לא אני שמייחס הכול לעצמי, אלא זה האלוהים שמדבר בתוכי ללא הפסק באמצעות כל מיני שלוחות וסוכנים. בכל התנסות שלי יש לו מנהג מצער להצביע עבורי מיד על דבר מה המכוון אליי, או אפילו נובע ממני. אני לא יכול לנגן בשקט אריה מ'חליל הקסם' בלי שהוא יתחיל מיד לדבר ולהצמיד לי את הרגשות התואמים, אבל אלה לא הרגשות שלי".

חזון התעתועים (הפנטזמגוריה) של שרבר דחוס בתופעות שֶמַע עשירות בניואנסים, החל מלחישות וקולות שכשוך ופכפוך וכלה בשאגות, קריאות לעזרה וקולות סערה. ארבעה סוגי קולות רווחים בדלוזיה של שרבר:

1) נֵס-השאגה – שאגה נשמעת בקרבו ולופתת אותו בברוטאליות. אם הדבר קורה בשעת אכילה, נכפה עליו לירוק את מזונו מפיו. הקול והפה המשמשים בדיבור מצטמצמים כאן לאספקט ווקלי בלבד, אולם כזה המקפל בתוכו מסמנים שונים ומשתנים; 2) קריאה לעזרה – את הקולות האלה משמיעות הקרניים האלוהיות. הן מופרדות מהאל וחיות בגופו של שרבר. כאשר האל נסוג משרבר עולות מגופו זעקותיהן של הקרניים האלוהיות; 3) רעשי הסביבה המציאותיים – החל מהרחשים העולים ממסדרונות המוסד שבו הוא מאושפז ועד צניפת סוס או נביחת כלב הבאים מבחוץ. שרבר ער לכך שהרעשים הללו מגיעים מהעולם החיצוני, אך הם אינם מקריים מבחינתו; הם מיועדים לו באופן בלעדי ומהווים מעין פרץ רב-עוצמה של משמעות; 4) רוחות פרצים – המקבילות להפסקות בחשיבה שלו.

מלבד כל אלה הוא שומע קולות יצורים שונים, בדרך כלל שירת ציפורים. כמו כן הוא מוקף בכל מיני חרקים (סבו של שרבר היה אנטומולוג) שנבראו כביכול במיוחד עבורו. בהדרגה מתגברת הזיקה הארוטית של כל הקולות האלה, והקונוטציה שלהם היא יחסי זכר-נקבה. כלומר, הדלוזיה הוורבלית עתירת המשמעות מתגבשת בסופו של דבר לכלל נונסנס ארוטי.

ניסיון להציג את הדלוזיה של שרבר על גבי סכמה l (בהסתמך על דברי לאקאן)

על הציר האלכסוני שמציין את היחס הסמלי בין הסובייקט של הלא מודע [s (id)]לסובייקט a (האחר הגדול; הלא מודע) מתקיים השיח הנורמלי - הדיבור האפקטיבי. השיח הפסיכוטי, לעומת זאת, מתקיים על הציר הדמיוני שבין האגו לבין האחר – god במקרה של שרבר, שהוא המקבילה המגלומנית של האגו. לאקאן אומר: "במוקד של תופעות אלה עומד החוק, אשר כאן מצוי כולו בממד הדמיוני. אני אומר שהוא אלכסוני מאחר שהוא מנוגד אלכסונית ליחס של סובייקט לסובייקט – הציר של הדיבור האפקטיבי". כלומר, במצב זה עובר החוק מהמישור הסמלי למישור הדמיוני.

לאקאן אומר כי בדומה לאמירתו של אריסטו כי אין לומר שהאדם חושב, אלא יש לומר שהוא חושב באמצעות הנפש שלו, כך הסובייקט הנורמלי מדבר עם עצמו באמצעות הישות של האגו שלו. לעומת זאת, הסובייקט הפסיכוטי מדבר עם האגו שלו במובן המילולי ביותר, כלומר מנהל איתו שיחות כאילו היה ישות חיצונית לו, מעין צד שלישי.

המסמן אצל הפסיכוטי

לאקאן אומר: "יש בשרבר דבר מה הנוטה להפתיעו, כזה שלעולם אינו חושף עצמו לחלוטין, אך ממוקם בסדר של יחסיו עם השפה, של התופעות הלשוניות שאליהן הוא קשור בכפייתיות מיוחדת, אלה המכוננות את מרכז שבו הדלוזיה שלו מגיעה לבסוף לפתרונה".

ב'שאלה המטרימה כל טיפול אפשרי בפסיכוזה' כותב לאקאן: "הדרמה של השיגעון ממוקמת ביחס של הסובייקט למסמן", כמו כן הוא כותב שם: "החֶסֶר במסמן שם האב פוער חלל גם בסדר של המסומן – של המשמעות. חלל זה מתמלא בניסיונות מאומצים לעצב מחדש את המסמן, מה שמגביר את שגשוג הסדר הדמיוני. בסופו של דבר מתייצבים המסמן והמסומן, ויוצרים את המטפורה של הדלוזיה".

מה אם כן מייחד את המסמן בשיח של הפסיכוטי? המסמן אצל שרבר עובר מודיפיקציות עמוקות המעניקות לו את האיכות המיוחדת של הדלוזיה עתירת המשמעות. לאקאן אומר: "השפה הבסיסית של שרבר מצביעה על כך שהמסמן נחוץ עדיין בעולם הדמיוני". בטקסט של שרבר מאבחן לאקאן צורה של שפה שאותה הוא מכנה, כאמור, שפה בסיסית (langue-de-fond); בולטים בה ההולופראזות והניאולוגיזמים. כמו כן, משמעות המסמנים הפסיכוטיים אינה מרפררת למשמעויותיהם של מסמנים אחרים, אלא עומדת ביחס לעצמה בלבד. כלומר, המילים הרות-משמעות באופן שלא ניתן לתארו או להביעו במילים אחרות.

לניאולוגיזמים שני קטבים: לראשון קורא לאקאן הארה פנימית, ולשני – נוסחה. הראשון מתאפיין בשפיעה ובגילויים חדשים והוא מייצג את לב לבה של ההתרחשות, אלה מילים הנושאות משמעות עמוקה, אותנטית וטהורה, והשני מתאפיין בחזרתיות מונוטונית וסטריאוטיפית, מין פזמון חוזר ריק מתוכן וחסר מובן. שתי הצורות הקוטביות מוליכות את המשמעות למעין נקודת עצירה, האופיינית לשיח של הסובייקט הדלוזיונלי.

תופעה נוספת בשיח הפסיכוטי היא משפטים קטועים, שבהם המשמעות מושהית, ושבירתם מדגישה על דרך ההיפוך את ממד ההמשכיות של שרשרת המסמנים. אי-הבהירות של שיח זה מועצמת בדרך הזאת (דוגמה לשיח קטוע כזה נמצאת ב'שאלה המטרימה כל טיפול אפשרי בפסיכוזה', עמ' 452. לאקאן מבדיל שם בין תופעת הקוד, המתייחסת ל"שפה הבסיסית", לחידושי המילים ולרובד העתיק של השפה הגרמנית, לבין תופעת המסר, המתייחסת לקיטוע ולהולופראזות. בתופעות אלה ניכרת הדומיננטיות של המסמן).

לפי לאקאן, השיח הדלוזיונלי של שרבר דומה בתפקודו לזה של הלא מודע. לאקאן מזכיר בהקשר זה את מאמרו של פרויד: "על משמעותן האיפכית של המילים הקמאיות" (למשל, קדושה וקדֵשה). פרויד גילה במאמר זה דמיון בין השפות השונות ללא מודע, וזאת באמצעות דיון במילים המבטאות דבר והיפוכו, ובכך משיקות ללא מודע שאינו כולל בתוכו סתירות. אצל שרבר, למשל, 'עונש' נקרא 'פרס', ואכן הוא כזה במידה מסוימת. רעיון דומה מצאתי בפואמה של ביאליק "הציץ ומת" על בן עזאי שהסתכן בניסיונו להיכנס לפרדס, לתורת הנסתר: "הוּא יַהֲרוֹס! – וַיָּבוֹא אֶל גִּנְזֵי הַגְּנָזִים / לֹא-דָרַךְ עוֹד זָר שָׁם / וַיַּחְתּוֹר עַד-גְּבוּלוֹת אֵין גְּבוּלוֹת / מְקוֹם הַהֲפָכִים יִתְאַחֲדוּ בְשָׁרְשָׁם".

הלא מודעהוא השיח של האחר הגדול, לפי לאקאן, כלומר, הוא סך כל השפעות הדיבור - המסמן -על הסובייקט. את הקשר בין הלא מודע לשפה מבסס לאקאן בהסתמכו על פרויד: "כאשר ניסח פרויד ב'פשר החלומות'(לאקאן טעה באשר למקור. האמירה הופיעה אצל פרויד במקרה איש הזאבים) את המושג מחשבה לא מודעת בהוסיפו sit venia verbo ('סלחו לי על הביטוי') הוא התכוון לדבר אחד בלבד: המחשבה פירושה דבר המבוטא בשפה". כמו כן אומר לאקאן: "the unconscious is fundamentally structured, woven, chained, meshed, by language",וגם: "למערכת של מסמנים, לשפה, יש מאפיינים מסוימים המציינים את ההברות, את השימוש במילים ואת הניבים המורכבים מהן, וזהו הדבר המתנה את המתרחש בלא מודע, עד למבנהו המקורי". וכן: "הלא-מודע עסוק יותר במסמן מאשר במסומן".

לאקאן טוען כי תפיסתו את הלא מודע נובעת ישירות מזו של פרויד: "אין מובן אחר לתפיסת הלא מודע של פרויד. אם הלא מודע אינו כזה, הרי שהוא מפלצת מרובת רגליים ובלתי מפוענחת מנקודת המבט של האנליזה" (עם זאת, פרשנותו של לאקאן שנויה במחלוקת. אנדרה גרין כותב: "פרויד מבקש לומר לנו בתקיפות ובהתמדה, כי הלא מודע מורכב מחיי נפש החומקים מן ההבניה של השפה, וכי הוא מורכב בעיקרו מייצוגים בדבר".על ביקורת דומה ענה לאקאן כי פרויד משתמש בשתי מילים שונות לייצוג הדבר. האחת - die sach - מייצגת דבר בסדר הסמלי, והשנייה - das ding - מייצגת את הדבר ב"מציאותו האילמת").

לאקאן טוען שנוכחותן של ההפרעות בשפה היא תנאי הכרחי לאבחון פסיכוזה. הוא מכנה זאת כלל-אצבע. הן נובעות מכך שלפסיכוטי אין די נקודות כפתוּר (בדומה לכפתורי ריפוד בספה המחברים בין שתי שכבות) פירושו של מושג זה הוא הפסקה מדומה של תנועת המשמעות האינסופית לצורך יצירת אשליה - ההכרחית עבור הנוירוטי - של משמעות קבועה. נקודת כפתור היא המקום שבו המסמן והמסומן קשורים זה לזה לכאורה. כאשר אין די נקודות כאלה, או כשהן נשברות, התוצאה היא אסון עבור המשמעות – המסומן גולש באופן מתמיד מתחת למסמן, והמשמעות היציבה מתמוססת כליל. "גרעין הפסיכוזה" נוצר אפוא מהיחס הזה שבין הסובייקט לבין המסמן בממד הפורמלי ביותר שלו, בממד שלו כמסמן ללא מסומן - מסמן טהור, ריק. לאקאן אומר: "המסמן והמסומן מציגים את עצמם בחוויה הפסיכוטית כנפרדים לגמרי".

המשמעות שאנחנו גוזרים משיח כלשהו נעה ממסמן אחד למשנהו כבמרוץ שליחים. תכונות השיח הפסיכוטי כפי שפורטו לעיל משבשות את יכולתנו לנבא את משחק המסמנים, והופכות שיח זה לבלתי בהיר. לאקאן מנסח זאת כך: "ההבדל בין משפט מובן לבלתי מובן [...] הוא בדיוק מה שמבליטה הפנומנולוגיה של הדלוזיה - הציפייה למשמעות". השיח הפסיכוטי מפר את הציפייה למשמעות ומרפרר לעצמו ללארפרנס חיצוני.

הסיגנל של ההלוצינציה המילולית מגיח מהממשי, על שתי משמעויותיו: הוא נחווה כחלק מהעולם החיצוני ומקורו בסדר הממשי, בחור שנפער בסדר הסמלי. אצל שרבר מתמלא החור הזה בשיח האלוהי הפנטזמטי. לדברי לאקאן: "אם הנוירוטי שוכן בשפה, הרי שהפסיכוטי משמש משכן לשפה, ונשלט על ידה". כמו כן הוא אומר כי הסובייקט הפסיכוטי מצוי בצומת המפגש בין הסמלי לממשי; בפסיכוזה המסמן רוכש ממשות (למשל, הלוצינציה מילולית). ז'אק-אלן מילר כותב על כך: "הסובייקט הסכיזופרני אינו מתגונן מפני הממשי באמצעות השפה, מאחר שעבורו הסמלי הוא הממשי".

לסיכום, ב'שאלה המטרימה כל טיפול אפשרי בפסיכוזה" כותב לאקאן: "[...] כל אלה שהוטל עליהם לענות על שאלות העולות מקיומו של המשוגע חצצו בינו לביניהם באמצעות ספסלי הלימוד שלהם, המשמשים במקרה זה מקום מסתור נוח". לאקאן לא נרתע מהעיסוק בשיגעון, וכיבד את אלה שלקו בו. נהוג לדבר על "תכנים פסיכוטיים", אבל הוא מעדיף לכנות זאת "ההיגד הפסיכוטי". הוא אומר: "נדמה לכם שמישהו מתקשר אתכם כי הוא מדבר בשפתכם, אבל אז מתברר שדבריו כה בלתי מובנים, עד כי אתם מתחילים לחוש, בעיקר אם אתם אנליטיקאים, כי מדובר באדם שחדר אל צפוּנות המכניזם של הלא מודע, כפי שבני תמותה מן השורה אינם יכולים לעשות כן. שרבר מבטא זאת", ממשיך לאקאן, "בפרק השני בספרו: 'ההארה – זו שניתנת לבני תמותה רק לעתים נדירות - ניתנה לי'".

מראי מקום:

[1] דילן אוונס, מילון מבואי לפסיכואנליזה לאקאניאנית, רסלינג 2005

[2] אנדרה גרין, רעיונות מנחים לפסיכואנליזה עכשווית, תולעת ספרים 2008

[3] אנטוניו מלצ'י, אזור הדמדומים של הנפש, מטר 2006

[4] זיגמונד פרויד, על משמעותן האיפכית של המילים הקמאיות, בתוך: כתבי זיגמונד פרויד, הוצאת דביר 1968, כרך רביעי, עמ' 218–223.

[5] זיגמונד פרויד, שרבר, ספרים הוצאה לאור (עורך ד"ר דרור גרין), 2006

[6]jacques lacan, 1993, the seminar of jacques lacan: book iii. the psychoses, 1955-1956: edited by jacques-alain miller. translated by russell grigg. new york: norton,

[7] jacques lacan, 2006, "on a question prior to any possible treatment of psychosis", écrits, trans. bruce fink. london: w.w. norton, pp. 445-488

[8] jacques-alain miller, "a contribution of the schizophrenic to the psychoanalytic clinic" (מאמר ברשת)

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דליה וירצברג-רופא