אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ויטגנשטיין על המחלוקת דרוויניזם - בריאתנות


התהוותה של חקירה פילוסופית: ויטגנשטיין על המחלוקת בין הדרוויניזם לבריאתנות

"וכך הם עומדים לפני חוקי הטבע כמו היו אלה בלתי ניתנים לערעור, כמו שעמדו אבותיהם לפני האלוהים ולפני הגורל. ושני המחנות צודקים, וגם טעות בידיהם" (לודוויג ויטגנשטיין, טרקטטוס, סעיף 6.51)

מערכה ראשונה: בעלי-הפלוגתא האלמותיים

בשנת 1859 פרסם צ'ארלס דארווין את ספרו "מוצא המינים" וחולל סערה שלא שככה גם כיום

בשנת 1859 פרסם צ'ארלס דארווין את ספרו "מוצא המינים" וחולל סערה שלא שככה גם כיום, במלאת מאתיים שנה למותו. בעין הסערה ניצבת המחלוקת המתמשכת בין מחנה "הדרוויניסטים" למחנה "הבריאתנים". בדומה למלחמה הגדולה בין יוון לטרויה שמתאר הומרוס ב"איליאדה", ניצבים מזה מאה וחמישים שנה שני המחנות הניצים ומחליפים ביניהם מהלומות וחיציי רעל. אלא שכאן אין מדובר בגאולת כבודה של שבויה יפת-תואר; הנה כי כן, על כפות המאזנים ניצבות שאלות הרות-עולם בדבר הגדרתם של המדע והתיאולוגיה, מהותו של הטבע, תפיסת האדם את עצמו, ומעל כולם כאילו מרחפת שאלת-השאלות: תפקידו של האלוהים במעשה הבריאה. נתעלם כאן מן האספקטים המורכבים והמרתקים של כל אחת מן הדוקטרינות ונפנה ישירות אל ניסוח תפיסות-היסוד הגרעיניות שלהן כל אחת מהן, תפיסות-יסוד שההתנגשות ביניהן מייצרת את הכוח המניע של המחלוקת העקשנית. באמרי 'תפיסות-יסוד' כוונתי להנחות מטאפיזיות, כוללניות, על מהותה של המציאות. עבור הבריאתנים - בין בגרסת "מדע הבריאתנות" (creation science) ובין בגרסת "תורת התכנון התבוני" (intelligent design ) - המציאות היא תוצר של רצון ותבונה על טבעיים, אלוהיים, והאדם הוא השתקפות בזעיר אנפין (מיקרוקוסמוס) של מקורות אלו; הדרוויניסטים תופסים את הטבע הביולוגי, ובכלל זה האדם, כמערכת מטריאליסטית שניתן לגזור את חוקיותה מתוך עצמה, מערכת המצויה בתהליך התהוות אבולוציונית בכפוף לעקרון הברירה הטבעית. מטרת המאמר הנוכחי היא להבהיר את מעמדן הפילוסופי של תפיסות-יסוד אלו של המחנות הניצים: לברר באיזו מידה הן עשויות, אם בכלל, לכונן תפיסות מטאפיזיות מנוגדות.

נפנה תחילה להערתו השנונה של הסופר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס: "קולרידג' העיר שכל בני האדם נולדים כשהם אריסטוטליים או אפלטוניים...לאורך קווי-הרוחב השונים והתקופות המתחלפות מחליפים שני בעלי-הפלוגתא האלמותיים את לשונותיהם ואת שמותיהם; האחד שמו פרמנידס, אפלטון, שפינוזה, קאנט, פראנסיס בראדלי; השני הוא הראקליטוס, אריסטו, לוק, יום, ויליאם ג'יימס... תולדות הפילוסופיה אינן מוזיאון ריקני של שעשועים ושל משחקים מילוליים; הנה כי כן, שתי התזות עומדות בזיקה לשתי אפשרויות של תפיסת-המציאות".[1] בורחס מציג כאן עמדה דיכוטומית שהיתה חביבה מאוד על הוגי הרומנטיקה, והיא מופיעה גם בהגותם של המשורר היינריך היינה ושל הפילוסוף ארתור שופנהאואר. מפתה, במבט ראשון, לתפוס את מחלוקת הבריאתנות-דרוויניזם בהקשר של הויכוח הפילוסופי בין אפלטון לאריסטו. פרספקטיבה זו תעניק למחלוקת עומק היסטורי, תשייך את הצדדים לעמדות פילוסופיות מובחנות, ותעטוף את המאבק כולו בהילה מיתולוגית, משל היה זה מאבק על-זמני בין כוחות ארכיטיפיים. גם באופן מדויק יותר ניתן להבחין בקווי-דמיון מובהקים: מושג האבולוציה הביולוגית נגזר מן התפיסה האריסטוטלית של הטבע כישות מתהווה או מתפתחת (אריסטו אף מצביע על הזיקה האטימולוגית בין המושגים 'טבע' (phusis) ו 'התהוות אורגנית' ( phuesthai). "שכן החומר מכונה 'טבע' ", הוא אומר בספרו מטאפיזיקה דלתא, "משום שהוא מוכשר לקבל [את ראשית התנועה], וההתהוות וההתפתחויות מכונות 'טבע' משום שהן תנועות שמקורן בו" (a151015).[2] מצד שני, התפיסה הגורסת כי ישות תבונית יוצרת את סדר-העולם בהתאם לחוקים רציונאליים ומוסריים, והמתבססת כמובן על ספר בראשית, מופיעה ככתבה וכלשונה במיתוס הפילוסופי המפורסם של אפלטון בדיאלוג טימיאוס. כאן מתאר אפלטון את הַדֶמיורגוס (מילולית: האומן האלוהי) הטוב והמיטיב המשווה לנגד עיניו דגם נצחי וטובע אותו בחומר ומתקין את העולם בצורת חי אחד ויחיד נראה לעַין; "ועלינו לומר, אפוא, שעל פי ההסבר המתקבל על הדעת, נעשה העולם בדרך זו, בהשגחת האל, לְחי בעל נשמה, ולפי האמת – משְכיל (zoon noeton)" (30e). ברם, כל אחת מן הדוקטרינות תוכל גם להתאים לדגם הפילוסופי המנוגד: המושג האריסטוטלי של האל כסיבה התכליתית העליונה של הטבע, וכ"מניע הראשון הבלתי מונע" המחולל את תנועת כל הנמצאים בהיותו נכסף עליון ומושכל עליון (מטאפיזיקה, ספר י"א, פרק ז') תתקבל בדמעות של שמחה ממש בקרב הבריאתנים; ואילו תפיסות חברתיות מסוימות של אפלטון, כדוגמת חלוקת המעמדות במדינה האידיאלית המתבססת על הבדלים מולדים של "סוגי מתכות שבנשמה" (פוליטיאה ספר ג') מזכירה לרבים את הדרוויניזם החברתי במתכונתו הקשוחה ביותר.[3] מעבר לכך, שיוכן של העמדות הניציות שבמרכז דיוננו לתפיסות פילוסופיות עקרוניות איננו בוחן, למעשה, את יסודותיהן של עמדות אלו והוא מניח את עובדת היותן עמדות בעלי ערך פילוסופי משל עצמן – בגדר הנחת המבוקש. במילים אחרות: עדיין לא הוכח מעמדן הפילוסופי של הנחות-היסוד של הבריאתנות והדרוויניזם. בחינה מעין זו, החותרת לחשיפת יסודותיה התיאורטיים של המחלוקת, נערכת בדרך כלל בהקשר זה תוך שימוש בעקרון המפורסם "האפשרות להיות טועה" (fallibility ) שמנוסח לראשונה בספרו של קארל פופר הלוגיקה של הגילוי המדעי בשנת 1934.[4] באופן מופשט, עקרון זה מניח כי תיאוריה מדעית היא כזו הניתנת באופן עקרוני להפרכה, ואילו כל תיאוריה שאינה ברת הפרכה אינה אלא 'טאוטולוגיה משוכללת'. בהיסטוריה של המאבק בין הבריאתנים לדרוויניסטים נעשה שימוש נרחב בעקרון זה, בשני צדדים, ככלי ניגוח של היריב כעמדה בלתי מדעית, והוא אף שימש בסיס עקרוני לפסיקתם של השופטים אוורטון (1981) וג'ונס (2005) כנגד עמדת הבריאתנות.[5] דא עקא, נראה שקריטריון זה פועל במסגרת מערכת ההנחות נתונה של תפיסת עולם פוזיטיביסטית-אמפיריציסטית; הוא מניח שהאינדוקציה היא המתודה המדעית הבלעדית, שהמדע הוא גוף הידע היחידי המספק וודאות (וליתר דיוק: וודאות מותנית) ושאמיתות מדעיות הן מותנות-זמן. נמצא שקריטריון זה מוטה לטובת הדרוויניזם, בהיותו פועל באותה מסגרת של תפיסת עולם נאטורליסטית; השימוש בו כקריטריון שיפוט בין הדרוויניזם לבריאתנות יהא מוטה אפוא לטובת עמדה אחת ממש כפי שהשימוש בקריטריון תיאולוגי, למשל המשוואה של שפינוזה "האלוהים או הטבע", תהא מוטית לטובת העמדה השנייה. עלינו לפנות, אפוא, ולבקש אחר אמת מידה מאוזנת יותר בחקירתנו הפילוסופית. בפתח המאמר הזכרתי את הערתו של בורחס בדבר 'בני-פלוגתא' פילוסופיים אלמותיים; אין ספק שבן-הפלוגתא הגדול של קארל פופר היה הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין. למעשה, המחלוקת בין ויטגנשטיין לפופר הגיעה לשיאה באחת מן השערוריות הפילוסופיות הקולניות ביותר בהיסטוריה של הפילוסופיה, בעת פגישתם בקיימברידג' ב 25 לאוקטובר 1946 בסימפוזיון השבועי של "המועדון למדעי המוסר של קיימברידג'"; יש אומרים שהויכוח הלוהט ביניהם סביב השאלה התמימה למראֶה "האם ישנן בעיות פילוסופיות?" הגיע עד לכדי תקיפתו הפיזית של פופר על ידי ויטגנשטיין במוט-גחלים.[6] מכל מקום, ויטגנשטיין נחשב בעיני רבים לפילוסוף החשוב והמשפיע ביותר במאה העשרים, ומעניין יהיה לראות מהי עמדתו של הוגה רב השפעה זה בנוגע לויכוח הלוהט ביותר של הדורות האחרונים. מעבר לכך, דומה כי אישיותו המורכבת והאניגמאטית של ויטגנשטיין – שעומדת במרכזם של ביוגרפיות, ספרים וזיכרונות לאינסוף – מבטיחה התבוננות על המחלוקת מנקודת מבט ייחודית. אכן, ויטגנשטיין היהודי-וינאי היה, בין השאר, מהנדס אווירונאוטיקה יצירתי, פילוסוף-לוגיקן חד כתער, מעֵין גורו של חברי "החוג הווינאי" שנשאו את דגל הפוזיטיביזם הלוגי, וכאילו לא די בכך - אדם בעל נטיות רליגיוזיות עמוקות ("אינני אדם דתי, אולם לא אוכל להימנע מלהתייחס את כל דבר מנקודת מבט דתית", הוא אמר פעם לאחד מתלמידיו הקרובים). מורכבות ביוגרפית זו מכוננת את הפרספקטיבה החיצונית של ויטגנשטיין למחלוקת שבין הבריאתנים לדרוויניסטים והיא המובילה אותו לא לתמיכה בצד זה או אחר, אלא לבירור פילוסופי, חסר-רחמים בחדותו, של תפיסות-היסוד של כל אחד מן המחנות ושל עצם תקפותה של המחלוקת בכללותה.[7]

כצפוי, הפילוסופיה של ויטגנשטיין היא מושא לפרשנויות מרובות וסותרות. למעשה, הוא יצר בימי חייו שתי שיטות פילוסופיות שבמרכזן שאלת מעמדה ומהותה של השפה, כאשר השנייה (זו שבמרכזה הספר חקירות פילוסופיות) מפריכה למעשה את יסודותיה של הראשונה (שבמרכזה הספר מאמר לוגי פילוסופי המכונה בקצרה הטרקטטוס). על כך אמר פעם ידידי עדי צמח שישנם שני פילוסופים גדולים במאה העשרים, ויטגנשטיין המוקדם וויטגנשטיין המאוחר. מכל מקום, מה שאינו שנוי במחלוקת היא הבחנתו המוקדמת של ויטגנשטיין בין העובדות לערכים (fact-value dichotomy ). באופן כללי הוא סבור שהעולם, המציאות המטריאליסטית, בנוי ממכלול של עובדות, שכל אחת מהן היא אטומית (אינה קשורה לאחרות) וקונטינגנטית (יכולה היתה להיות אחרת). כלומר: כל עובדה בעולם נוצרת מתבנית של 'אובייקטים פשוטים' (הוא אינו מציין, לרוע המזל, מהם) המכוננת מצבֵי-דברים; מכלול מצבי הדברים הקיימים מכונן את מכלול העובדות, שהוא העולם. לשיטתו, המשפטים בעלי-המשמעות בשפה הם תמונות-לוגיות, אמיתיות או שקריות, של העובדות הללו. מצד שני, הערכים נבדלים באופן מהותי מן העובדות: "בעולם הכול הוא כפי שהינו", הוא אומר בטרקטטוס, "וכל מה שקורה, קורה כפי שהוא קורה. בו אין שום עֶרך, ואילו היה בו ערך לא היה לו כל ערך. אם קיים ערך שיש לו ערך, חייב הוא להימצא מחוץ לכל מה שקורה, מחוץ למה שהינו-כך-וכך, מפני שכל מה שקורה והינו-כך-וכך הוא מקרי" (סעיף 6.41).[8] הערך הוא, באופן חמור, טרנסצנדנטי, חיצוני לעולם. ועמדה זו מובילה גם להצהרה על יחס אלוהים לַעולם: "איך הוא העולם, אין בכך כל הבדל לגבי מה שלעילא. אלוהים אינו מתגלה בתוך העולם" (סעיף 6.432).[9] מתוך כך, השפה איננה יכולה להכיל – בהיותה תמונה לוגית של העובדות – את הערך; עמדה זו מובילה לקביעה שכל המשפטים בשפה הם שווי-ערך (סעיף 6.4), כלומר הם אינם משקפים כל ערך מהותי אלא רק עובדות קונטינגנטיות, וכן אל הצו הקטגורי המפורסם שחותם את הטרקטטוס: "מה שאי אפשר לדבר עליו, על אודותיו יש לשתוק". לאור דיכוטומיה זו, נפנה לבחון את מחלוקת הדרוויניסטים-בריאתנים מנקודת המבט הויטגנשטייניאנית.

מערכה שניה: על הבריאתנות

ויטגנשטיין

ויטגנשטיין

ויטגנשטיין מכנה את קבוצת הערכים בשם הכולל 'אתיקה'. מתוך עיון ביומניו ובכתביו הפזורים מתברר שהוא כולל בשם זה את: החיים הטובים, קיומו של אלוהים, ההתנהגות על פי רצון האל, האסתטיקה, המיסטי וראיית העולם 'מנקודת המבט של הנצח'. למרבה המזל האתיקה, שאליה הוא מתייחס בהערות דחוסות ואניגמאטיות בטרקטטוס, ניצבת במרכזה של "ההרצאה על האתיקה" שויטגנשטיין נשא בשנות השלושים באנגליה ושפורסמה לאחר מותו[10]; כאן הוא מבהיר באופן נרחב יותר את עמדתו הפילוסופית על טבעה של האתיקה ועל יחסה לשפה. אלו הם עקרי הדברים: "המילים שלנו," הוא אומר, "כפי שאנו משתמשים בהן באופן משמעותי, כלומר במדע, מסוגלות להכיל ולהעביר אך ורק משמעות ומובן טבעיים. האתיקה, אם היא משהו, היא על טבעית, והמילים שלנו אינן יכולות להביע אלא עובדות בלבד" (ע' 7). הוא משתמש בשני משלים חריפים להבהרת עמדתו: כפית תה תוכל להכיל רק כמות של כפית תה, גם אם אמזוג עליה גאלון שלם של תה; וכן, אילו ניתן היה לכתוב ספר שמתאר את העולם כולו בכללותו, ספר זה הרי יכיל עובדות, ועובדות בלבד, ולא תהיה כלולה בו שום אמירה אתית או ערכית. אילו ניתן היה לכתוב ספר שיכיל אכן את האתיקה, אזי הספר הזה היה מפוצץ את כל הספרים האחרים בעולם. שני המשלים מבהירים היטב את הנמשל: האתיקה חורגת מיכולת ההחלה המוגבלת של הכלי של השפה, והניסיון לומר דבר מה בעל ערך אתי יגרום ל'שבירת כלים' לשונית, ובאופן מדויק יותר, הוא יניב דיבור חסר-מובן (nonsense ), באשר הוא יחרוג מכל מה שניתן לומר בבהירות. מכאן שגם פסוקי הדת והאתיקה הם, באופן מהותי, חסרי מובן; אין הם משַלים משום שמאחורי כל משל ישנו נמשל שניתן לבטאו בשפה, וכאן הרי אין שום עובדה שניתן לבטא כנמשל[11]. שוב, עמדה זו איננה ניהיליסטית או אתיאיסטית, אלא היא עמדה פילוסופית המשרטטת בחומרה את גבולותיו של מה שניתן להיאמר. מתוך שרטוט מדויק של גבולות אלו, סבר ויטגנשטיין, נוכל גם להיפטר מבעיות פילוסופיות מדומות, הנובעות "מאי הבנת הלוגיקה של שפתנו" (טרקטטוס, הקדמה). לאור שרטוט זה של גבולות השפה, ויטגנשטיין מתנגד באופן עקרוני לכל עמדה תיאורטית שתכיל אמירה אתית. הטוב העליון הוא על טבעי, הוא מדגיש בשיחה עם חברי 'החוג הווינאי' ההמומים, ועל כן אין לו כל קשר אל העובדות ולא ניתן לבטאו בשפה כלל ועיקר. על כן, "בכל פעם שמישהו ינסה להציע לי תיאוריה [אתית] אני אומר: לא, לא, זה לא מעניין אותי. גם אם התיאוריה היתה נכונה, עדיין זה לא היה מעניין אותי – זה לא היה קולע למה שאני מחפש. האתי אינו בר חשיבה. אילו נזקקתי לתיאוריה בכדי להבהיר להסביר למישהו את מהותה של האתיקה, לאתיקה לא היה ערך מכל וכל" (עמ' 16). מכאן נתן לגזור את עמדתו של ויטגנשטיין ביחס לחסידי תורת הבריאתנות למיניהם. כפי שנוסח בפתח המאמר, תפיסת-היסוד של הבריאתנים היא שהעולם נוצר על ידי ישות תבונית הזהה עם האלוהות; על בסיסה הם מבקשים לכונן את "מדע הבריאתנות" (creation science) או את "תורת התכנון התבוני" (intelligent design ). ניסיון זה הוא פסול מיסודו בעיני ויטגנשטיין, לא בשל היותו 'מדע גרוע' אלא בשל עצם הניסיון ליצור זיקה בין האלוהות לעולם העובדות ולנסח זיקה זו באופן תיאורטי בשפה. התנגדותו של ויטגנשטיין לבריאתנות כניסוח חסר-שחר היא עמוקה ויסודית יותר, אפוא, מקריטריון האבחנה בין מדע לפסאודו-מדע של יריבו קארל פופר: היא נובעת מעצם מוגבלותה של השפה (ומכאן של המחשבה) האנושית, מעצם טבעו של העולם כמכלול העובדות ומעצם מהותה של האתיקה כטרנסצנדנטית (חיצונית-לעולם). מדוע בכל זאת, הוא שואל, מתפתים בני האדם, כולל הוא עצמו, לנסות ולבטא בשפה את שאינו ניתן לביטוי? לדעתו, המפתח לשאלה זו טמון בעובדה שאנשים אלו חווים חוויות אישיות מסוימות, חוויות אתיות (כגון: התפלאות על קיומו של העולם), וחוויות אלו מדיחות אותם לנסות ולחלוק אותן עם הזולת. אולם, הוא מסכם בסיום ההרצאה על האתיקה, "כל הנטייה הזו שלי, וגם של אנשים אחרים שניסו לדבר על האתיקה או הדת, מסתכמת בניסיון להתמודד עם גבולות השפה. ניסיון זה להתמודד עם קירות הכלוב שלנו הוא חסר תקווה לחלוטין. האתיקה לא תוכל להיעשות למדע" (ע' 12). חסל סדר הדוקטרינה של הבריאתנות כעמדה תיאורטית מוצהרת על טבעו המטאפיזי של העולם.

מערכה שלישית: על הדרוויניזם

בבואנו להבהיר את עמדתו של ויטגנשטיין ביחס לדרוויניזם, עלינו לזכור את עמדתו בנוגע לעולם החומרי. העולם, כפי שהוזכר, הוא מכלול העובדות, ואף אחת מן העובדות אינה הכרחית בקיומה; כל עובדה יכולה היתה להיות אחרת. מכאן נובע תפקידם של מדעי הטבע. בפסוק 6.341 בטרקטטוס מבהיר ויטגנשטיין את טבען של תיאוריות מדעי-הטבע, כדוגמת התיאוריה של ניוטון, באמצעות משל חד כתער: נתאר משטח לבן המנומר בכתמים שחורים לא סדירים:

"תהא התמונה העולה מכך אשר תהא, תמיד אוכל להתקרב לתיאורה כרצוני, על ידי שאכסה את המשטח ברשת צפופה כנדרש, ואגיד על כל ריבוע אם הוא לבן או שחור. באופן זה תיארתי את המשטח בצורה מאחדת. צורה זו היא שרירותית, כי יכולתי להשיג אותה תוצאה ברשת בעלת חורים משולשים או מְשושים. תאור בעזרת רשת שחוריה משולשים יהיה אולי פשוט יותר, כלומר, בעזרת רשת גסה שחוריה משולשים יכולנו לתאר את המשטח ביתר דיוק מאשר בעזרת רשת צפופה שחוריה מרובעים (או להיפך), וכו'. הרשתות השונות מקבילות למערכות שונות של תיאור-העולם."

מדעי הטבע הם כרשתות המוטלות על עולם העובדות. בזה הם מעניקים תאור, אמיתי או שקרי, של העובדות. אולם רשתות אלו הן במהותן שרירותיות; ישנה אך ורק הכרחיות אחת: לוגית (סעיף 6.37). במילים אחרות: כל מה שמתואר בתיאוריה אמפירית מסוימת חל אך ורק על תחום העובדות הקונטינגנטיות, והוא ניתן להחלפה באופן תיאור אחר. שרירותיות זו נובעת גם מטבעו של החוק היסודי של המתודה האמפירית, חוק האינדוקציה. תהליך האינדוקציה טיבו בכך, שאנו מניחים את החוק הפשוט ביותר שאפשר להביא לכלל התאמה עם התנסויותנו. אולם, הוא מדגיש, לתהליך זה אין כל טעם לוגי, אלא פסיכולוגי בלבד (סעיף 6.363-6.3631 ). הווה אומר, המדעים האמפיריים מעניקים תאור, אמיתי או שקרי, על העולם – אולם בתיאור זה אין שום מימד הכרחי או א-פריורי. מכאן, שבאופן חמור אין למדעי הטבע שום מעמד פילוסופי, אין הם מציגים שום אמת הכרחית או וודאית על העולם, ובוודאי שאין הם יכולים לומר משהו על תחום הערך – על תכלית החיים או מעמדו של האדם או נוכחותו של אלוהים בטבע. ובאופן ספציפי, "תורת דארווין קשורה לפילוסופיה לא יותר מכל היפותיזה אחרת של מדעי הטבע" (סעיף 4.1122 ). לא ניתן ליצור ממנה 'תמונת עולם' וודאית ומוצקה, והיא אופן תאור אפשרי אחד, רשת אפשרית אחת המושלכת על הטבע.

במקום אחר מגיב ויטגנשטיין בחוסר נחת מוצהר לנוכח אופן התיאור האבולוציוני (התפתחותי-היסטורי) בכללו. תפיסה זו באה לידי ביטוי בעיונו של ויטגנשטיין בתיאוריה האנתרופולוגית הידועה של פרייזר (frazer) , שניסה להעניק הסבר להתפתחותם של טקסי פולחן נמי (nemi) וטקסי פסטיבל האֵש של בלטן (beltane).[12] התנגדותו של ויטגנשטיין לעבודתו של פרייזר מכוונת, מעל לכל, לעצם הניסיון להעניק הסבֵר לטקסים הדתיים. "אני מאמין שהניסיון לספֵק הסבֵר הוא מוטעה מיסודו, משום שהחוקר צריך רק לארגן יחדיו מה שהוא יודע , מבלי להוסיף דבר, כך שהסיפוק שחתרנו אליו באמצעות הענקת ההֵסבר יופיע מעצמו" (עמ' 61). על בסיס זה נוצקת גם השלילה של מתודת ההסבֵר ההיסטורי-התפתחותי: "ההסבר ההיסטורי, ההסבר המעמיד היפותֵזה של התפתחות, הוא רק אופן אחד של ארגון הנְתונים - של תֵאור מקיף. זה אפשרי באותה מידה לִראות את הנְתונים ביחסם ההדדי, ולכנוס אותם בתמונה כללית מבלי לארגן אותם באופן של היפותזה של התפתחות היסטורית" (עמ' 69). ההקבלה לדארווין ברורה: עצם הניסיון של הדרוויניזם לספק הסבר כוללני על טבעו של העולם הוא מוטעה, ומעבר לכך, ההסבר האבולוציוני הוא אופן מסוים אחד, ספקולטיבי, של ארגון הנתונים; אופן ארגון זה נופל באיכותו מאופן ארגון אחר המועדף על ויטגנשטיין, המסתפק בהצגת הנתונים ביחסם ההדדי והמכונה 'מתודת הייצוג הצלול' (perspicuous representation). נמצא שהדרוויניזם מותקף במספר חזיתות: הן בהיותו מדע טבע המציג רשת אפשרית אחת של תאור העולם, הן בהיותו נשען על מתודת האינדוקציה שהיא בעלת תוקף פסיכולוגי בלבד (טענה זו נוסחה כבר בהגותו של דויד יום (hume) במאה השמונה עשרה), והן בהציגה הסבר התפתחותי-היסטורי ספקולטיבי. תיאוריה מעין זו לא תוכל לבסס, בוודאי, תמונת עולם מוצקה. אולם, מתפלא ויטגנשטיין, מדוע עטופה התיאוריה הדרוויניסטית בזרי-ניצחון מוזהבים כל כך? בהרצאתו השלישית על האסתטיקה הוא נדרש לשאלה זו. בדיונו בתיאוריה של פרויד הוא מצביע על העובדה כי למרות העובדה שההסברים של הפסיכואנליזה לא אומתו בניסיון, כמו ההסברים בפיזיקה, למשל, בכל זאת ההקשרים הפרויידיאנים מעניינים את האנשים במידה עצומה, "יש להם קסם".[13] קסם זה טמון באופן של ההסבר הפסיכואנליטי: זה ברור שדרך מסוימת של הסבר, הוא מדגיש, יכולה להביא אותנו להודות - או לקבל - מניע מסוים כהסבר שבדיעבד להתנהגותנו, אולם "אין זה עניין של גילוי, אלא של שכנוע" (סעיף 33). ואילו ניסוח-מחדש של התיאוריה תגרום לה לאבד את קסמה בעיני אנשים רבים (סעיף 39). דיון זה מביא אותו לפתחה של המחלוקת סביב התיאוריה של דארווין, היא המחלוקת בין הדרוויניסטים לבריאַתנים שעומדת בראש מעיינינו. דבריו מתועדים על ידי תלמידיו:

"השווה: הרעש מסביב לדארווין. חוג אחד של מעריצים שאמר: "כמובן" וחוג אחר [של אויבים] שאמר: "כמובן לא". [מה היתה כוונתם בדברים אלה? – יכולנו לומר אותו הדבר כנגד שניהם.] למה לכל הרוחות יאמר מישהו "כמובן"? (הרעיון היה שאורגניזמים חד-תאיים נעשים מורכבים יותר ויותר עד שהם הופכים ליונקים, בני אדם, וכו'). האם ראה מישהו את התהליך מתרחש? לא. האם ראה מישהו את הדבר מתרחש כעת? לא. ההוכחה להתפתחות המינים היא רק טיפה בים. אבל היו אלפי ספרים שבהם נאמר כי זהו הפתרון הברור מאיליו. אנשים היו בטוחים, כשהבסיס שנשענו עליו היה דק להפליא. האם לא יכולה להיות גישה שאמרה: "אינני יודע. זוהי השערה מעניינת אשר אולי תקבל אישוש חזק בסופו של דבר"? [אבל האנשים נמשכו משיכה עזה על ידי האחדות של התיאוריה, על ידי העיקרון היחידי – שהתקבל כאילו היה הפתרון הברור מאיליו. הוודאות ("כמובן") נוצרה על ידי הקסם העצום של האחדות הזאת. אנשים יכלו לומר: "אולי פעם יימצא לזה בסיס". אבל שום איש כמעט לא אמר זאת: הם היו בטוחים שכך הוא, או בטוחים שלא כך הוא.] זה מראה איך ניתן להשתכנע בדבר מסוים. לבסוף שוכחים לגמרי את כל שאלת האימות, ופשוט בטוחים שהדבר היה חייב להיות כך." (סעיף 32)

מה שמטריד את מנוחתו של ויטגנשטיין כאן היא העובדה שהתיאוריה אמפירית מתקבלת ככוללנית וכוודאית, כפתרון הברור מאליו. בספרו על הוודאות הוא מבהיר תהליך זה באופן חד יותר: הביטחון המוחלט, הוא אומר, מתייחס רק לעמדתם של בני האדם ולא לאחיזתם בַאמת (סעיף 404).[14] ובמקרה שלפנינו, וודאות זו של חסידי הדרוויניזם נוצרת מתוך תהליך אפיסטמולוגי, שבו פסוקים מסוימים מהצורה של פסוקי-ניסיון, כלומר פסוקים אמפיריים המכוננים את התיאוריה המדעית, הופכים עבורם לפסוקים המתארים תמונת-עולם: תפיסה כוללנית בדבר מהותו של העולם; תפקידם של פסוקים אלו הופך להיות זהה לתפקיד כללֵי משחק במשחק, והם מתוארים על ידו גם כסוג של מיתולוגיה (סעיף 95). ויטגנשטיין מבהיר תהליך זה של מעבר מפסוק אמפירי לתמונת-עולם באמצעות משל מסחרר: "ניתן לְדַמות שפסוקים מסוימים מהצורה של פסוקֵי-ניסיון התקרשו ותִפקדו כצינור-מוביל עבור הפסוקים הניסיוניים הנוזליים, שטרם התקרשו" (סעיף 96). כך, אפוא, הופכת תורת דארווין עבור חסידי הדרוויניזם לתמונת-עולם: היא מרוּממת לדרגת המסגרת שבתוכה מתארגנים שאר ידיעותינו על העולם, ממש כשם אפיק הנהר קובע את התוואי והכוון של זרימת המים בנהר (סעיף 97. ראה גם סעיף 167). יש להדגיש: זהו תהליך אפיסטמולוגי או פסיכולוגי שיסודו בשכנוע, בקבלה מרצון של פסוקים מסוימים כפסוקים שמכוננים את תמונת-העולם; אשר על כן תהליך זה – המעבר מן הדרוויניזם כתיאוריה אמפירית בין התיאוריות של מדעי הטבע לדרוויניזם כתמונת-עולם – מכונה בשם על ידו בשם "מיתולוגיה". הכוח המניע לתהליך זה הוא, כפי שהובהר לעיל, הקסם העצום שנובע מאחדותה של התיאוריה הדרוויניסטית. בעל הוודאות מובהר באופן דומה: "ודוק: לעיתים מגיעים לידי שכנוע בנכונותה של השקפה בשל הפשטות או הסימטריה שלה, כלומר מגיעים לידי כך שעוברים אל ההשקפה הזו. ואז פשוט אומרים משהו כגון 'כך זה צריך להיות," (סעיף 92). אחדות, פשטות, סימטריה: הרי לפנינו הגורמים המהווים את סוד קסמה של תיאוריה מדעית מסוימת המועלית לדרגת תמונת-עולם. (והשווה לתפיסתו של אריסטו בפואטיקה את הטרגדיה, "העלילה היפה", כ"יחידה כוללת ושלמה".) נמצאנו למדים, שבמקרה דנן אילו הן איכויותיה האסתטיות של תורת דארווין, ולא אמיתותה הוודאית, שמעניקים לה את הקסם של 'תמונת-העולם הדרוויניסטית'[15]

מערכה רביעית: פילוסופיה כתראפיה

נסכם את התהוותה של חקירתנו הפילוסופית. נְדמה אולם בית משפט, מרוהט בעץ כבד, שנברשות גדולות מאירות אותו באור בהיר. בקצה האחד מסתופפים חסידי הדרוויניזם, לבושים בחליפות שמרניות ומעלעלים בכתבי עת מדעיים שזה עתה ראו אור; נחמד יהיה לְדמות בראשם את דארווין הזקן משחק שחמט עם קוף מחוייט. בקצה השני, צעקניים, צבעוניים ובטוחים בעצמם יותר, ניצבים הבריאתנים וממלמלים פסוקים מכתבי הקודש. ויטגנשטיין נכנס לאולם ומתיישב על כס המשפט, עטוי בגלימה שחורה ובפיאה לבנה. הוא פונה את הבריאתנים: 'אינכם יכולים להוות צד במשפט משום שלא ניתן כלל לומר בשפה את שאתם מבקשים לטעון; ניסיונכם לכונן תיאוריה שבבסיסה האלוהות הוא ניסיון שווא'. אל הדרוויניסטים הוא אומר: 'העליתם תיאוריה אמפירית, המציגה הסבר אפשרי לעולם - תוך שימוש במתודה התפתחותית ספקולטיבית ותוך השענות על חוק האינדוקציה הפסיכולוגי – למדרגת תמונת-עולם. בחרתם בזאת בשל קסמה ויופייה האסתטי של התיאוריה, ולא בשל אמיתותה'. (מכת פטיש). אף צד מהצדדים איננו יכול להחזיק בתפיסת עולם מטאפיזית, לטעון טענה על מהותו של העולם. 'המחלוקת ביניכם היא מחלוקת-שווא. שהרי ספק יכול להתקיים רק במקום שקיימת שאלה; שאלה קיימת רק במקום שקיימת תשובה, ושניהם, רק במקום שמשהו יכול בכלל להיאמר [השווה: טרקטטוס, סעיף 6.51]'. מפתה לתאר כיצד הוא חותם את נאומו בדרישה נמרצת לשתיקה. נמצאנו אפוא קרחים מכאן ומכאן; המחלוקת כשלעצמה איננה מוצדקת, השאלה עצמה - מופרכת. מה ערכה של תובנה ויטגנשטייניאנית זו? ויטגנשטיין יאמר: כאן הוצגה הפילוסופיה, לא כדוקטרינה אלא כאופן חקירה שמשחרר אותנו מן הצורך בעיסוק בבעיות פילוסופיות מדומות. זוהי הפילוסופיה כתראפיה. ובלשונו: "שכן הבהירות שאנו שואפים אליה היא אמנם בהירות מושלמת. אך אין פירושו של דבר אלא שעל הבעיות הפילוסופיות להעלם בשלמות. הגלוי האמיתי הוא זה העושה אותי מסוגל לחדול מן ההתפלספות כרצוני – זה הממציא לפילוסופיה מנוחה..." (חקירות פילוסופיות, סעיף 133). ייתכן שעל איכות תרפויטית זו ניסה ויטגנשטיין להגן, בנפנופי מוט-פחם, בויכוח המפורסם ההוא עם קארל פופר.

אוניברסיטת בר אילן

על הכותב:

ד"ר שלומי מועלם הוא מרצה במחלקה לספרות משווה באוניברסיטת בר-אילן. פילוסוף וחוקר ספרות, שתחומי התעניינותו כוללים את חקר יצירתו של חורחה לואיס בורחס, פילוסופיית השפה, אסתטיקה, וחקר יחסי הגומלין בין ספרות לפילוסופיה במזרח ובמערב. חבר האגודה הישראלית החדשה לפילוסופיה, חבר הוועד המנהל של האגודה הישראלית לאסתטיקה, וראש המסלול לתואר שני בלימודי מזרח-אסיה במחלקה לספרות משווה.

[1] בורחס, ח. ל. מבוכי הזמן. תרגום יורם ברונובסקי, כתר, 1986, עמ' 114 . [2] לקריאה נוספת: w. d. ross. aristotle's metaphysics. oxford: clarendon, 1924. [3] במקביל לדיכוטומיה הפילוסופית של אפלטון ואריסטו, ניתן להבהיר את המחלוקת בין הבריאתנות לדרוויניזם באופן קומפלמנטרי, בהתאם לשיטתו של שפינוזה המופיעה במתכונתה הבשלה בספרו אתיקה. על פי שפינוזה, התפיסה המדעית-דיאכרונית נגזרת מתפיסת הטבע ב"דרגת ההכרה השנייה" (ratio) שבה מוסקת מהותו של דבר אחד מתוך דבר אחר, ואילו תפיסת הטבע כאחדות אלוהית הכרחית בעלת מימד תבוני או "תואר המחשבה" תואמת את "דרגת ההכרה השלישית" (scientia intuitiva), העליונה, שבה נתפס הדבר דרך מהותו בלבד. עמדה זו תומכת, למעשה, בעליונות העמדה הבריאתנית, אולם היא מתבססת על הנחת היסוד של המשוואה "אלוהים או הטבע" (dues sive natura) שאותה דוחים הדרוויניסטים, מתוך עמדת הנטורליזם המתודולוגי, מכל וכל. [4] popper, k. r. the logic of scientific discovery. routledge, 1977.[5] לסקירת היסטורית של המחלוקת, ראו מאמרו הנאה של יוסף נוימן "ההתנגדות לאבולוציה ולדרוויניזם", גליליאו, פברואר 2009, עמ' 39-50. [6] ראה: דיווד אדמונדס וג'ון איידינאו. הדוקרן של ויטגנשטיין. ידיעות אחרונות, 2005 . [7] שמעתי פעם בתכנית רדיו את פרופ' אבישי מרגלית מעיר שתלמידיו של ויטגנשטיין החשיבו אותו לגאון-פילוסופי שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה של המחשבה, מעין מוטציה אינטלקטואלית נדירה; ניתן לומר בבדיחות כי הבחירה במוטציה פילוסופית שכזו היא ברירה טבעית בחקירתנו.[8] ל. ויטגנשטיין. מאמר לוגי-פילוסופי. תרגום עדי צמח. הקיבוץ המאוחד, 1994.[9] מעניין להצביע על הקרבה בין עמדה זו של ויטגנשטיין לזו של ר' שמחה מאיר הכהן מדווינסק, בעל ה"מֶשך חכמה" (לא בכדי היו השניים נערצים על ישעיהו ליבוביץ'). הנה כי כן, במאמרו על פרשת 'כי-תשא' אומר הרב: "סוף דבר אין שום דבר קדוש בעולם, ויוחס לו העבודה והכניעה, רק השם יתברך הוא קדוש במציאותו המחייבת, ולו נאווה תהילה ועבודה, וכל הקדושות המה מצד הציווי שציווה הבורא לבנות מישכן לעשות בו זבחים וקרבנות לשם הי"ת בלבד..." (קנ"א). מסתבר שויטגנשטיין, שבא ממשפחה יהודית, קרוב בליבו לליטאים ולא לחסידות. [10] l. wittgenstein. "lecture on ethics". philosophical review (74) 1965, pp. 3-12.[11] עם זאת, למרות היותם חסרי-מובן, לפסוקי הדת והאתיקה יש תפקיד מסוים בפילוסופיה המוקדמת של ויטגנשטיין: האפקט שלהם עשוי להוביל להפניית נקודת המבט אל התחום האתי. בכך קרוב ויטגנשטיין לתפיסת האירוניה של סוקרטס. להרחבה ראה מאמרי: "החריגה מגבולות השפה בהגותם של ויטגנשטיין וקירקגור", עיון, נ"ד, תשס"ה, עמ' 131-148. [12] wittgenstein, l. "remarks on frazer'sgolden bough", tr. john beversluis, in wittgenstein: sources and perspectives, ed. c. g. luckhardt, sussex: the harvester press, 1979.[13] ויטגנשטיין, ל. פרקים באסתטיקה. תרגום דפנה לוי ועדי צמח. הקיבוץ המאוחד, 1987. [14] ויטגנשטיין, ל. על הוודאות. תרגום עדנה אולמן-מרגלית. כתר, 1969. [15] על איכויותיהן האסתטיות של תפיסות תיאורטיות, ובכלל זה תיאוריות מדעיות, ראה: zemach e. m. real beauty. pennsylvania: pennsylvania university press, 1997.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שלומי מועלם