אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

המרחק בין הדבר שלעצמו ובין תודעתנו / לאקאן ניטשה בארת


דה סוסיר
דה סוסיר

מאמרים של לקאן, ניטשה ובארת שכל אחד מהם עובר מהלך דומה המביא למסקנות דומות. במאמר זה לקחתי שלושה ציטוטים מתוך מאמרים שלהם על מנת להראות את הדמיון במהלך שביצעו. בסופו של דבר כולם מדברים על שפה, תרבות וכפייה של "מציאות" אחידה שמביאה לנוחות מזויפת. בארת דרך הסטריפטיז, לקאן דרך דימויים וניטשה דרך השפה.

לקאן קורא את פרויד : "היכן שדימוי קטגוריאלי מתווסף למטאפורה מילולית של מונח שבעל פה". (לקאן, עמ' 160) .

ניטשה : "...כך מניחים שה-x המסתורי של הדברים כשלעצמם הוא פעם גירוי עצבי, לאחר מכן תמונה ולבסוף הגה ." (ניטשה, עמ' 57) .

בארת : "האקזוטיקה היא הראשונה בריחוקים הללו..." "האביזרים הקלאסיים של המיוזיק הול...מרחיקים אף הם בכל רגע ורגע..." .(בארת, עמ' 183, 184) .

---------------------------

נראה כי שלושה הוגים אלה שותפים למהלך דומה .מהלך הממפה את ה מרחק מן הדבר לכשעצמו, כפי שהוא ב"מציאות" (אם בכלל יש מציאות), בטבע ועד להגעתו לתודעתנו .

בדומה לסמיוטיקן הצרפתי דה סוסיר, אשר טען כי הפרט אינו מעניק משמעות לעולם באמצעות קשר ישיר עם העולם, אלא באמצעות החלת השפה על העולם ואף לא היסס לקבוע כי "עיקרה של הלשון... זר לאופיו הקולי של הסימן " (דה סוסיר, 1915) ,כך גם ההוגים שבחרתי מדברים על יחס שרירותי המתווך את המרחק בין הממשי לבין הנתפס .

אצל פרויד על פי לקאן הדרך שעושה החלום עצמו למן הרגע ש"נחלם" ועד לספתו של פרויד היא ארוכה, טומנת בחובה עידונים וסופם לגמור כ"דימוי קטגוריאלי" .הציטוט פורס בפנינו את גלגולו של החלום למן היקיצה, בזמן בו החולם משחזר את החלום שככל הנראה התחיל בתמונות ומתרגם אותו לכדי מונח שבעל פה. כבר כאן "נעלמים" תכנים מן החלום, "העלמה" זו, אומר פרויד, היא פונקציה של מנגנוני הגנה, שלדידו כבר פעלו בעת החלימה עצמה, כך שהחלום מעודן מראש .מרחק נוסף שעובר החלום הוא הפיכתו ממונח למטאפורה מילולית .המטאפורה המילולית "מולבשת" (=הרי לכם מטאפורה, האנשה ניטשיאנית) על המונח וזוכה לעידון נוסף מצידו של צבא מנגנוני ההגנה שלנו. לבסוף הופך החלום ל"דימוי קטגוריאלי", במפגש עם הפסיכואנליטיקאי, שבתורו כופה את פרשנותו על החלום ועל החולם – או אז מגיעה התובנה - ..."אהה...!!!" .

בעצם פרויד מדבר על קישור כפוי בין הממשי, "the real", אליו אין לנו שום גישה היות והוא לא מודע, לבין הדימוי שמתקבל בתודעתנו .בדומה לדה סוסיר, הדימויים שמתבררים מעבודת החלום הם שווי ערך למסמן ולמסומן – הסימן הזה, הדימוי שעולה בתודעתנו, לאחר שעבר את מערך מנגנוני ההגנה שלנו כופה עלינו דימויים ומושגים המאופיינים בהיותם :

1. פנטסטיים – לכל אורך תהליך עבודת החלום ייצרנו עולם של דימויים בתוך מערכת שהיא עצמה מדומיית,"“imaginary, מערכת של מסמן ומסומן היוצרים בעבורנו את העולם כפי שאנו מדמים אותו.

2. כפויים על ידי התרבות – התרבות היא היא זו שמכוננת את מערך הדימויים, באופן מכניסטי, בהייביוריסטי, על ידי הצמדה חוזרת של קישורים שרירותיים, ה"מלמדים" אותנו לקשור בין חוויות מסוימות לבין דימויים מסוימים, בד בבד להכתבתה מאילו קשרים יש להתעלם .

מה שדה סוסיר קורא לו קישור שרירותי, פרויד מכנה קידוד פנטסטי וכפוי : "כי המטופל כבר קודד בטרם הגיע לדבר עם פרויד על הסיור הדרוש אשר יגרום לו להבין..." (לקאן, עמ' 160) .אצל ניטשה זה נקרא הקבלה שרירותית או המרה גמורה ובארת יכנה זאת מערכת ריחוקים של מיתוסים המעוותת ומעקמת (מיתולוגיות, עמ' 257) .

פרויד מסיים את תהליך עבודת החלום ב"דימוי קטגוריאלי", שהוא בבחינת צו חברתי כפוי, כאמור, המזכיר במידה רבה את הסכמות של קאנט שניטשה מבקר, אלה המתווכות בין התפיסות הראשוניות לבין ה"מטאפורות המקובלות" (ניטשה, עמ' 59) .ושוב בדומה לפרויד הם גם צו חברתי .

ניטשה מדבר על מושגים ופורס בפנינו את גלגולו של המושג, כפי שעולה מן הציטוט שבחרתי .

הוא מראה כיצד אנו עושם שימוש במטאפורות, שאין להן שום קשר לדברים כשלעצמם וממירים מטאפורה במטאפורה "ובכל פעם המרה גמורה של תחום, קפיצה אל לב ליבה של ספירה שונה וחדשה מכל וכל" (ניטשה, עמ' 57) .ניטשה מדגים את השרירותיות של הלימת הביטוי על ידי כך שמזכיר לנו את השפות השונות.

ניטשה מורה לנו שהדבר לכשעצמו מתחיל דרכו כגירוי עצבי ומומר לתמונה, וכאן הוא מצביע על מטאפורה ראשונה, לאחר מכן התמונה מומרת להגה, להלן מטאפורה שנייה .כמו פרויד והדימויים, דה סוסיר והשפה מצביע ניטשה על מערכת ריחוקים במסווה של מטאפורות, ריחוקים שרירותיים, מדומיינים, כפויים ומסלפים .באבסורד מה נרתם ניטשה להסביר כיצד נולד מושג, כיצד נעשה בכל זאת הקישור הארעי הזה; הוא טוען כי "התעלמות מן הפרטי ומן המציאות מקנה לנו את המושג" (ניטשה, עמ' 58) .לשון אחר, אנו פשוט סוכמים (מלשון סכימה) מספר רב של מקרים פרטיים השונים זה מזה, תוך שאנו מעלימים עין מעובדת היותם שונים, לכדי מושג, למטאפורה, בתהליך של האנשה .

תהליך האנשה הזה הודף אותנו מן ה"אמת" לתוך תהליך פסיבי שלכל היותר מסתיים בהטמעה קטגוריאלית, בדומה לפרויד .

מתוקף היותו של הקישור שרירותי, טוען ניטשה, כי הוא כלל לא הכרחי, ולכן דוחה כל יחס סיבתי בין הדבר לכשעצמו לבין המושג .היחס הסיבתי הנראה לנו כקיים, כישנו, מוסבר על ידי הצמדות חוזרות ונשנות המביאות לכדי קישור בין תמונה אחת ומיוחדת, המוצגת כתוצר של אותן סיבות לאורך דורות, שוב בדומה למאפייניו של הדימוי של פרויד (ראי סעיף 2 אצל פרויד) .

ניטשה מדבר על הצורך שלנו בסדר בעולם כאוטי, צורך המביא אותנו לכדי מציאת, יותר נכון המצאת סיבתיות, חוקיות. אך חוקיות זו שמדהימה אותנו כל פעם מחדש היא פרי דימיונינו, או שמא העדרו: "כל החוקיות, שמרשימה אותנו כל כך... כרוכה בעיקרו של דבר באותן התכונות שאנו בעצמנו הוספנו לדברים, וכך יוצא שאנו מרשימים את עצמנו " (ניטשה, עמ' 63).

בארת לדעתי קורא לילד בשמו והופך "קישורים" אלה לריחוקים .בארת פורס בפנינו את גלגולו של הסטריפטיז, כיצד הוא עובר ממצב של התערטלות מינית למצב הצניעות המושלם של הבשר כפולחן מאגי .כאשר בין המצבים הללו מתגלים בפנינו המתווכים, המרחיקים: האקזוטיקה, אחריה מגיעים האביזרים הקלאסים של המיוזיק הול כתפאורה מאגית, דרך העירום הבלתי ממשי המוסף לו ריקוד שאמור לגרש את שדוני הפחד והחרדות.

ואם האור הפנימי הורה לנו כי תכליתו של הסטריפטיז הוא מיניות האישה המתערטלת, בא בארת ואומר כי ההפך הוא הנכון, לדידו הסטריפטיז מבוסס על סתירה, מנגנון הגנה שפרויד יקרא לו "תגובת היפוך" – הלא זוהי הדרך להימנע מחרדה שמעוררים רגשות או דחפים מסוימים, הסוואתם על ידי הדגשתם של רגשות או דחפים הפוכים : "ביטול המיניות של האישה ממש ברגע שבו מערטלים אותה" (בארת, עמ' 183) .ובדומה לניטשה בארת מדבר על קשר מטאפורי של ניגודים, קשר מיתי .

המסמן של בארת הוא התערטלות האישה שתכליתו הוא בעצם פרדוקס - עירום המיני המסמן חזרה למצב הצניעות המשולם של הבשר.

הריחוק הראשון בא בכסות האקזוטיקה, ובה המיניות נזרקת לארץ האגדות מתרחקת לארץ הבדיה כשם שבתהליך יצירת המושג של ניטשה יש "התעלמות מן המציאות" (ניטשה, עמ' 58), כך זה מתאפשר באמצעות התפאורה המכשפת והאביזרים, שמהווים ריחוק נוסף אשר סופם להטביע אותה (את המיניות) בחוסר משמעות .אך ריחוקים אלה בעצם מקרבים אותנו אצל עצמנו, אומר בארת, הם מביאים את הצופה לכדי תחושת מוכרות, מוכרות הנעימה לנו כל כך : "כל סממני ההתקשטות, חוזרים ומשלבים ללא הרף את הגוף החי בקטגוריית חפצי המותרות המקיפים את הגבר כתפאורה מאגית" (בארת,עמ' 184) .גם אצל בארת, כמו הדימוי הקטגוריאלי של פרויד ובדומה לסכימות של ניטשה, אנו פוגשים בצורך אנושי לקטרג, למיין, לסדר .שלושת ההוגים מצביעים על הנטייה הזו ובעבור שלושתם היא מהווה נטייה מפוקפקת, ברורה אך מעוותת .

ריחוק נוסף מגיע לצופה בדמות הערום עצמו, היות והוא טומן בחובו את עקבות המרחיקים הראשוניים, שכן "כל מופע סטריפטיז גלום בטבעה של התלבושת ההתחלתית" (בארת, עמ' 184). לדידו של בארת הערום נותר בלתי ממשי כיוון שזיכרון העקבות עדיין עוטה ומכסה את איבר המין של האישה המשול למשולש הגיאומטרי הטהור שדרך דימוי החרב מרחיק אותנו לעולם "מינרולוגי" .

ריחוק נוסף מהווה הריקוד, ובארת מייחס לו כמה תפקידים מרחיקים:

1.הרחקת הפחד מפניי נייחות, כך שטכניקת הריקוד ו"מיומנותן עוטה אותן כבגד" (עמ' 185) .

2.הרחקת הפחד על ידי תנועות טקסיות מוכרות, מקודדות, מקטרגות .

3.לשוות לחוויה ממד אומנותי – ריחוק נוסף המקנה תחושה מאגית .

בנקל ניתן לראות איך הריקוד המלווה את הסטריפטיז הופך למגרש שדים, שדים של פחד אשר מסולקים במסווה של אומנות, תחרות ספורט, רומן, קריירה, ייעוד והנצחת הריבוד החברתי – שוב הקטגוריות .כל הריחוקים הללו, המביאים לכדי חוסר משמעות, הדומה לקישור השרירותי של פרויד וניטשה נכפים על ידי התרבות על פי בארת, התרבות הצרפתית, שוב כמו ניטשה ופרויד, תרבות המחסנת את "הציבור על ידי הזרקת כמות זעירה של רוע לתוכו" (בארת, עמ' 183) .

כל ההוגים מצביעים על השפה כאמצעי המתווך (מעוות) בין התפיסה לבין ה"מציאות", פרויד דרך דימויים, ניטשה דרך מטאפורות ובארת דרך מיתוסים (מיסטיפיקציות).

כולם מאשימים את התרבות ביצירת אותם ריחוקים ובכפייתם.

ניטשה, פרויד ובארת, כולם מדברים על מרחק, על קישור שרירותי, מלאכותי, בלתי אפשרי, נעדר משמעות, כזה שאינו הכרחי המונע על ידי פחד וחרדות המוצאות את שלוותן בקבוע, במוכר, בידוע, במה שכבר סופר .

ביביליוגרפיה

בארת, רולאן, "סטריפטיז", מיתולוגיות, תרגום עידו בסוק, תל אביב: בבל, 1998, 183-186 .

-----, "המיתוס היום", מיתולוגיות, תרגום עידו בסוק, תל אביב: בבל, 1998, 233-294.

מבוא לפסיכולוגיה, "תיאוריות על האישיות", יחידה 10 בתוך החטיבה הרביעית, תל אביב, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1990, 5-25 .

ניטשה, פרידריך, "על האמת והשקר במובן החוץ מוסרי", דיוניסוס ואפולו, תרגום יעקב גולומב, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1990, 53-68 .

de saussure, ferdinand, course in general linguistics (1915), tran. wade baskin, new york:mcgraw-hill, 1966, 23-32, 65-67, 111-122 .

lacan, jacques, “the function and field of speech and language in psychoanalysis”, ecrits, trans. alan sheridan, new york: norton, 1977, 146-178.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת איילת פלינק