אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אוטופיה, תומס מור - תפישת המרחב חלק ב


אוטופיה, תומס מור - תפישת המרחב חלק א

ד. הכפר באוטופיה: תומס מור ושאלת הגידור

מטרתנו היא להעלות את רמת הבריאות והנוחות של כל הפועלים האמיתיים, באמצעות שילוב בריא, טבעי וכלכלי של חיי העיר וחיי הכפר.אבנעזר הווארד garden cities of to-morrow (1902)על אף שהערים משמשות כמוקד הפוליטי באוטופיה, הן אינן מהוות את כלל יחידות המשנה של האי האוטופי. למעשה, האוטופאים חיו במידה רבה את חיי הכפר, ולא רק את חיי העיר: לכל עיר לא פחות מעשרים מייל של אדמה חקלאית לכל כיוון, ולתושבי העיר בתים הבנויים לצד השדות, בהם הם מתגוררים מדי כמה שנים על פי תור ועובדים את האדמה.[1] מבחינה זו הושפע מור עמוקות מהכתבים הקלאסיים, בעיקר אלו היווניים, אשר גרסו כי מטרת התכנון העירוני הוא לספק לתושבים ביטחון ואושר. בעוד שהביטחון נבע מחומותיה של העיר ומהמבנה הפוליטי היציב שלה, נבע האושר מהשילוב ההרמוני שבין החיים העירוניים לבין חיי הכפר. גודי מציע כי מור שאף להחיות תפישה זו, שכמעט ולא הייתה קיימת בערים של המאה השש עשרה.[2] על אף שלא הייתה מקובלת בזמנו של מור, זכתה תפישה זו של שילוב בין הכפרי לעירוני לעדנה בראשית המאה העשרים, עם ספרו האוטופי של אבנעזר הווארד שביקש לקדם את רעיון "עיר הגנים".[3]השילוב ההרמוני שבין המרחב העירוני למרחב הכפרי הוביל מבקרים מאוחרים רבים של אוטופיה לשבח את הצלחתו של מור להימנע מראייה טכנולוגית אינסטרומנטליסטית, המצמצמת את העושר שבטבע לכדי כלי לסיפוק מטרותיו של האדם. ראייה זו, המאפיינת אוטופיות רבות בעת החדשה המוקדמת ומזוהה בעיקר עם פרנסיס בייקון, שאבה מהתפישה המקובלת ברנסנס של עולם הטבע, ככזה שנוצר באופן בלעדי עבור האדם, ושעל האדם לשלוט בו.[4] מור, לעומת זאת, הצליח לכאורה "להשתחרר" מתפישה זו, ולהחזיק בתפישה הרמונית יותר של השילוב בין המדע לבין הטבע, בין חיי העיר וחיי הכפר. ריימונד ויליאמס מנגיד בין "הפשטות השיתופית של מור" לבין "הרודנות בטבע של בייקון", וטוען כי את האוטופיה של מור יש להבין כאוטופיה הומניסטית-אקולוגית.[5] חוקרים אחרים הסבירו את השוני בין מור לממשיכיו מתוך ההשפעה של תפישת המדע של ימי הביניים על מור, כתפישה שקישרה בין מדע ומוסר והתריעה מפני חטא הגאווה בשימוש בטכנולוגיה, ושאינה קיימת באוטופיות של בייקון וקמפנלה.[6] מור הצליח, לכאורה, ליצור באוטופיה שלו מערכת אקולוגית בוגרת, יציבה ומאוזנת, המונעת לא מתוך רצון לשלוט בטבע, אלא מתוך הכרה של מקומו של האדם בעולם ותפקידו בשמירה והגנה על הסביבה הטבעית.[7]

איור

תכנית סכמטית של ספורצינדה, פילארטה, 1456 (מקור: rosenau, 51)

טענות אלו, על אף שהן מכילות גרעין של אמת, נוטות לדעתי לאנכרוניזם ולפרשנות שגויה של כתיבתו של מור. על אף שלא ניתן לערער על העובדה שהאוטופיה שיוצר מור שונה באופייה מזו של בייקון, קשה לייחס זאת ל"השתחררות" של מור מדפוסי החשיבה של תקופתו, או ליחסו השונה לכפר, לחקלאות או לטבע. אני מבקש לטעון, תחת זאת, כי השילוב בין המרחב הכפרי למרחב העירוני באוטופיה אינו הרמוני כפי שטוענים מבקריו המודרניים של מור, וכי יש להבין את השקפתו של מור ביחס למרחב האגררי לאור הסיטואציה ההיסטורית בה כתב.ראשית, חשוב לראות כי מעמד המרחב הכפרי והמרחב העירוני אינו זהה, וכי הכפר האוטופי נחות מהעיר. בשעה שחיי העיר נחשבים כטובים, חיי הכפר הם רע הכרחי, מעמסה קולקטיבית שחובה לעבור: "עשרים איש מכל בית אב יוצאים וחוזרים העירה מדי שנה בשנה, לאחר שעשו בחוץ שתי שנים.. הם מקיימים בידיהם מנהג זה להחליף את עובדי האדמה כדי שלא יהא אדם אנוס לחיות בכפר חיי עמל קשים זמן ממושך שלא בטובתו".[8] אמנם, מור מזכיר את אותם אלה ש"חשקה נפשם בחיי עובד-אדמה", אך נראה שזהו היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. החיים העירוניים הם החיים הנורמאליים עבור האוטופאי, בזמן שחיי הכפר הם אחת ממטלותיו.

בנוסף, ניתן לראות כי המרחב הכפרי אינו שומר על אותו טוהר המאפיין את המרחב העירוני האוטופי. מור מתאר כי האוטופאים מוציאים אל מחוץ לעיר את פעולות השחיטה והניקוי של בשר בעלי החיים שהם אוכלים, כיוון ש"אין דעתם סובלת, שהאזרחים שלהם יתרגלו לטביחת בעלי חיים.. לפי שהרגל זה עשוי לילך ולטמטם קמעה קמעה את רגש הרחמים.. אינם מתירים להכניס לעיר דבר של זוהמה ותועבה".[9] החשש הזה לנפשותיהם של האוטופאים אינו תקף, ככל הנראה, בכל הנוגע ליושבי הכפר. בהתאם, מוציאים האוטופאים אל מחוץ לעיר את בתי החולים, ומשליכים לשם את גופותיהם של המתאבדים.[10] יתר על כן, המבקש לצאת את חומות העיר חייב לזכות באישורו של הנשיא ולנוע בקבוצה, והעונש על יציאה מחומות העיר ללא אישור כבד מאוד.[11] ניתן לראות כי המרחב העירוני והמרחב הכפרי אינם שווים במעמדם: העיר מסמלת את החיים הטובים ואת הציביליזציה, בעוד שהכפר הוא מרחב של גסות, אלימות, סכנה ומוות.[12]החשיבות שמייחס תומס מור למרחב הכפרי, אם כן, אינה נובעת מתוך ראייה רומנטית או אקולוגית של הכפר, או של הרמוניה בין העיר לכפר. תחת זאת, ניתן לטעון כי התיאור של הכפר באוטופיה משמש כביקורת על תנאי החיים הקונקרטיים בתקופתו של מור, הנובעת מתוך השקפתו השונה על המרחב הכפרי. ביתר דיוק, ניתן לטעון כי המרחב הכפרי באוטופיה של מור הוא בעיקרו זירת ביקורת כלפי תהליך הגידור (enclosure), שהותיר רושם עז על בני תקופתו של מור, כמו גם על יורשיהם.

משק

משק בית באוטופיה (מקור: goodey, 27)

תהליך הגידור, דהיינו התהליך בו אדמות שהיו בנחלת הכלל (commons) גודרו והפכו לשטח פרטי, הינו אחד התהליכים הכלכליים המשמעותיים ביותר בהיסטוריה של האי הבריטי, בייחוד בהיסטוריוגרפיה המרקסיסטית והניאו-מרקסיסטית.[13] בבריטניה של ימי הביניים שימשו אדמות אלו לשם ציד, מרעה, עיבוד אדמה ואיסוף עצים באופן משותף. החל מהמאה הארבע עשרה, ובעיקר בעידן בית טיודור (1485-1603), גודרו אדמות חקלאיות באנגליה והוסבו לאדמת מרעה לכבשים, הן בשל הצמצום באוכלוסיה בעקבות המגיפה השחורה , והן בעקבות הביקוש העולה לצמר, שתרם לרווחיותו של ענף הצאן על פני הגידול החקלאי. מעבר לרווח הפרטי של בעלי האדמות החדשים, יצר הגידור בעיות חברתיות רבות: מכיוון שגידול צאן מצריך כוח אדם קטן יחסית, הוביל הגידור לעלייה באבטלה ולנישולם של עובדי אדמה שנתפשו כעת מיותרים, כמו גם פגיעה בבעלי מלאכה התלויים בתוצרת החקלאית, כמו הטוחנים. שנית, בשל הירידה בייצור החקלאי של תבואה, הפכה אנגליה מועדת לרעב בשנים בהם היה היבול קטן.[14]

בספר הראשון של אוטופיה, מוכיח רפאל היתלודיאוס את בן שיחו החשמן על הסיבות המובילות אנשים לפשוע, וטוען שענישה שאינה מטפלת במקור לפשעים אלו אינה הוגנת. לאחר שהוא מונה סיבות רבות, ביניהן קיומו של צבא קבע, עצלותם של האצילים ותאוות הבצע של המלכים, הוא מוסיף ושוטח את עמדתו הביקורתית בנושא תהליך הגידור:הכבשים שלכם – עניתי. – בנוהג שבעולם הם רכים וענווים ומסתפקים במועט, אבל שמעתי אומרים, שעכשיו נעשו לפתע פתאום זוללים ופראים, ולא זה בלבד אלא שהתחילו לאכול בני אדם והם הולכים ומשמידים שדות.. כי בכל מקום שמגדלים במלכותכם צמר עדין ומשובח שמחירו יקר ביותר.. שוב אין דעתם של האצילים הקטנים עם הגדולים, אנשי המעלה, נוחה מיבול שדותיהם הם.. הם גוזלים את מיטב השדות, העידית שבעידית, מקיפים אותם גדרות ועושים אותם כרי מרעה, ואף הורסים את הבתים, מחריבים את הכפרים.. מנושלים האריסים מחלקותיהם ומבתיהם בתחבולות עורמה או בחזקת היד.[15]החוקרים המודרניים המציגים את תומס מור כאוטופיסט אקולוגי שהקדים את זמנו נוטים, כאמור, להנגיד בין השאיפה להרמוניה העולה מהאוטופיה של מור לבין הניצול האינסטרומנטליסטי של הטבע באוטופיה הבייקונית. עם זאת, מתוך ביקורתו של מור את תהליך הגידור, ניתן לראות כי ההבדל בין שני טיפוסים אלו של האוטופיה המודרנית אינם מובהקים כפי שניתן לחשוב. אין ספק, כי עמדתו של מור כלפי תהליך הגידור היא ביקורתית ביותר. אך ביקורתו אינה נובעת מתוך חשש לפגיעה בהרמוניה שבין האדם והטבע, על ידי ניכוס שטחי הכלל לידי הפרט. הפגיעה שמזהה מור היא פגיעה כלכלית, הנובעת מתוך ניצול לא נכון ובזבזני של הקרקעות לצרכי רווחי היחיד, ולא למען האינטרס הכולל של רוב העם, כפי שהיה ראוי. מבחינה זו, האוטופיה "ההומניסטית" של מור אינה פחות רציונאלית מהאוטופיה המדעית הבייקונית, אלא שהרציונאליות שהיא מציעה מונעת מתוך מטרה שונה מזו של הקפיטליזם המוקדם, שתהליך הגידור הוא ממבשריו הראשונים. השאיפה בניצול המרחב אינה למקסם את הרווח, אלא למקסם את התועלת, ובעוד ששתי המטרות אינן בהכרח סותרות, הן אינן זהות.

נקודה זו באה לידי ביטוי בתיאורו של היתלודיאוס את הישגי החקלאות האוטופאית, שההיגיון השולט בה הוא אנתרופוצנטרי ואינסטרומנטלי במובהק, בניגוד לדעתם של כמה חוקרים בני זמננו על השקפתו של מור. על אף שאדמתם אינה פורייה במיוחד והאקלים אינו אידיאלי, הוא מספר, הישגיהם בכמות ובאיכות התוצר החקלאי של האוטופאים הם מעבר לכל שיעור. סודם של האוטופאים אינו נעוץ רק בכך שהם משביחים את הקרקע, "כדרכם של עובדי אדמה בכל מקום", אלא גם שהם "כורתים ומבראים שם יערות שלמים ונוטעים אותם במקומות אחרים.. כדי שהעצים יהיו קרובים יותר לים, או לנהרות, או לערים גופן, כי תבואה קל יותר להוליך ממרחקים בדרכי היבשה מאשר עצים".[16] האוטופאים זוכים לשבח בשל היעילות של עבודתם ותוכניתם, אך לא בהכרח בשל הגדלת הרווח. הסיבה לכך היא, ככל הנראה, חוסר המשמעות של מושג הרווח באוטופיה.

באוטופיה, כאמור, לא קיים מוסד הקניין הפרטי, ומשום כך תושב האי לא יפיק כל תועלת מצבירת רכוש, זהב או אבנים יקרות, שהיו יכולים לשמשו במקום אחר ככלי לצבירת עוצמה.[17] מסיבה זו, והן בשל השפע שמפיקים האוטופאים מתוך יעילותם ועבודתם המשותפת, "אין לחשוש כלל ועיקר, שמא יבוא אחד מהם ויתבע יותר מן הדרוש לו".[18] המרחב החקלאי באוטופיה, בשל כך, הוא למעשה כולו נחלת הכלל: הוא אמנם מחולק בין הערים, אך נראה שחלוקה זו הינה לשם חלוקה מסודרת של העבודה ותו לא. מור מדגיש, כי "שום עיר אינה מתאווה להרחיב את תחומיה ולהסיג את גבולות שכנתה, כי התושבים רואים עצמם עובדי אדמה ולא בעלי האדמה".[19] בחברה האוטופית, חסרת מושג של קניין אדמה (ושל קניין בכלל) לא היה יכול להתקיים תהליך הגידור כפי שהתרחש באנגליה, כיוון שהיה חסר משמעות.אין בכך לומר שבאוטופיה לא התקיים ולא מתקיים גידור מסוג כלשהו. בחינה חוזרת של סיפור הפיכתה של אוטופיה לאי, יכול לרמז על כך שמעשהו של אוטופוס הוא למעשה גידור בקנה מידה רחב. כזכור, אוטופוס מגיע אל חברת הפראים של אברקסה, ולאחר נצחונו עליהם – ניצחון ההופך את האי בן רגע ממושבם של" שבט של פראים וגסי רוח" למדינה המתוקנת אוטופיה – מסלק שטח אדמה של חמש עשרה מיל המחבר בין חצי האי ליבשת.[20] אוטופוס משמש כאן כסוכן התרבות והמודרניזציה, אשר ספק מתרבת את הפראים באברקסה, ספק מנשל אותם מאדמותיהם לטובת האוטופאים המתקדמים יותר. ג'ון פרימן טוען, כי בתיאור זה של תחילת ההיסטוריה של אוטופיה, מציב תומס מור מראה אל תהליך הגידור בזמנו, בו "כיבוש האברקסים בידי המלך הוא למעשה סיפור מחדש של ההיסטוריה האנגלית, בו מופיעים השחקנים בכסות המיתוס".[21] הנמשל ההיסטורי ברור יותר עם השוואה למקור הלטיני של הספר, שם אופיים האגררי של האברקסים עולה ביתר בהירות.[22] לכאורה יש כאן פרדוקס, משום שהתהליך ההיסטורי אותו מבקר היתלודיאוס בחריפות רבה בספר הראשון מופיע, ללא הסבר נוסף, כאירוע המרכזי בהיסטוריה של המדינה האידיאלית.יתר על כן, הכיבוש של אוטופוס את אברקסה אינו מקרה יחיד בהיסטוריה האוטופית, והחיקוי של תהליך הגידור באוטופיה חוזר על עצמו בתהליך ההתפשטות של האוטופאים. חוקי המדינה באוטופיה מקפידים לשמור על מספר קבוע של אזרחים בכל יחידות המשנה, החל מבתי האב, דרך הערים ועד האי כולו.[23] תקנה זו מדגימה את המידה בה היה מור מושפע מאפלטון, אשר קבע את מספר האזרחים בעיר האידיאלית ל-5040, בשל שיקולים פרגמטיים וקוסמיים כאחד. העיר האוטופית של מור גדולה, כמובן, הרבה יותר: חישוב מעלה כי בכל עיר באי למעלה ממאה אלף תושבים בממוצע. העיקרון של שמירה על מספר אזרחים קבוע, עם זאת, נשאר זהה.[24] השמירה על מספר תושבים קבוע הינו מאפיין חוזר של האוטופיות של הרנסנס, שכן זהו אחד המרכיבים של הסטטיות הכללית של החברה האוטופית. שלא כמו אוטופיסטים אחרים, כדוגמת קמפנלה המגביל את גודל האוכלוסייה באמצעות פיקוח על הילודה, נוקט מור בשיטה של דילול ופיזור אוכלוסין: "תקנה זו [כלומר, המספר הקבוע של אזרחים בכל בית אב] אפשר לקיימה בנקל על ידי העברת אזרחים מבתי אבות, העודפים על המניין, אל בתי האבות הפחותים מן המניין. כשמתרבה האוכלוסייה של העיר כולה יותר מן הראוי, ממלאים העודפים על המניין את חסרונן של ערים אחרות".[25] הדמיון לפעולת הכיבוש של אוטופוס מתרחש כאשר האי האוטופי כולו סובל מעודף אוכלוסין, או אז מתחילים תושבי האי במה שאבינרי מכנה "קולוניאליזם אוטופי".[26] מור כותב, כי כשעולה מספר התושבים באי על השיעור הראוי, נקראת קבוצת אזרחים מכל עיר לייסד מושבה על היבשה הקרובה ביותר, "שהקרקע מצויה שם לתושבים הילידים בשפע רב, ויש בה אדמת בור שוממה".[27] האוטופאים מתקינים במושבות אלו את חוקי מולדתם, וגורלם של התושבים המקומיים – שבמיתוס של אוטופוס נותר מעורפל למדי – נמסר בתיאורו של היתלודיאוס באופן שאינו משתמע לשתי פנים:.. שם נוספים עליהם ילידי הארץ, מבין אלה המבקשים לחיות עמם חיי שותפות... ודבר זה הוא לטובתם של שני העמים כאחד: מכח תקנותיהם ודרכי עבודתם הם משיגים, שאותו חבל ארץ, שקודם לכן נראה היה דל ומצומצם אפילו בשביל עם אחד בלבד, נעשה עכשיו רווח בשביל שני העמים. אבל את המסרבים לחיות על פי דיניהם הם מגרשים מן התחומים, שהם תוחמים לעצמם. על המתנגדים להם הם עורכים מלחמה, לפי שהם סבורים שדין יושר הוא להלחם בעם שאינו מעבד בעצמו חבל גדול מאדמתו, אלא מקיים אותו ריק ושומם, בלא תועלת ואף על פי כן אינו מתיר לאחרים להשתמש בו ולהיאחז בו[28]הילידים, החוסמים את דרכו של הכיבוש האוטופי, הופכים מיידית לאויבים, במלחמה "מוצדקת ביותר". פרימן חוזר ומשווה בין נפגעי הגידור באנגליה ההיסטורית עם נפגעי הקולוניאליזם האוטופי, וטוען ש"קולם, הלא נשמע בתיאורו של רפאל היתלודיאוס, מקביל לקולם הלא נשמע של מקביליהם בהיסטוריה, האיכרות האנגלית".[29]בחינה קפדנית יותר של המשל האוטופי, לעומת זאת, עשויה לרמוז שהנמשל שמציע פרימן אינו בהכרח נכון. פשעם הגדול של הילידים הנכבשים, כאמור, הוא שאינם מעבדים את שטחם ואינם מאפשרים לאחרים להשתמש בו, "כשהללו באים בעל כרחם להוציא משם את לחמם".[30] תיאור זה נשמע דומה לביקורת שמעביר היתלודיאוס על בעלי האדמות בספר הראשון, המנשלים את האיכרים מאדמתם עבור בצע כסף. פירוש הדבר, שהפרדוקס, לכאורה, העולה מתיאור הכיבוש של אוטופוס את אברקסה ומה"קולוניאליזם" של האוטופאים, מהווה הצעה לפיתרון בעיית תהליך הגידור, ולא מראה שלה. באוטופיה, הגידור הינו פעולתה של המדינה, ולא של בעלי האדמות, ולכן הוא נעשה לא למען קידום האינטרס הצר של מעמד מסויים, אלא למען האינטרס הכללי.הפיתרון של מור עולה מתוך תפישתו השונה של המרחב הכפרי, ומטרת קיומו עבור האדם: בעוד שהתפישה הקפיטליסטית המנחה את הגידור רואה בטריטוריה אמצעי להשגת רווח, רואה מור בטריטוריה כלי שבאמצעותו ניתן להרבות את טובת הכלל, ולכן המגדר שטח מסוים למען רווח פרטי חוטא למטרה זו. עיקרון זה, של ניצול השטח למען טובת הכלל, עומד מעל כל שאר העקרונות. בתיאורו את מלחמות האוטופאים, מקפיד מור לציין שהם "אינם מבערים את שדותיהם [של האויבים] באש. יתר על כן, הם משגיחים, ככל שידם משגת, שהשדות לא יירמסו לא ברגלי החיילים ולא בפרסות הסוסים, לפי שהם סבורים, כי תבואה זו גדלה לטובת הנאתם הם, וממנה יאכלו".[31]לסיכום, בניגוד לטענותיהם של אלה המבקשים להציג את מור כאוטופיסט אקולוגי, אני סבור שהחשיבות שמייחס מור לקיומו של המרחב הכפרי באוטופיה אינו נובע מתוך שאיפה להרמוניה בין העירוני לכפרי או מתוך אידיאליזציה של המרחב הכפרי, שמור ראה כנחות מזה העירוני. תחת זאת, מור עושה שימוש במרחב הכפרי כזירת ביקורת על תהליכי הגידור וההיגיון הקפיטליסטי העומד בבסיסם, ומבקש להציע היגיון חלופי, של ניצול המשאבים למען טובת הכלל ולא למען רווח פרטי, וזאת על ידי העברתן של הקרקעות לשליטתה של המדינה. את תפישתו של מור ניתן לראות, מבחינה זו, כתפישה בנמצאת בתווך בין הראייה הקפיטליסטית של המרחב החקלאי לבין התפישה הדתית של ימי הביניים.

סיכום

במאמר זה ביקשתי לבחון את תפישת המרחב ב"אוטופיה" של תומס מור, על ידי בחינת המרחב הגיאוגרפי של האי האוטופי, המרחב העירוני והמרחב הכפרי. בחלקו הראשון הראיתי, כי תומס מור מבקש לשמר את האוטופיה שלו במקום לא נגיש ולא ידוע, וכמו כן שהאי האוטופי אינו יכול להתקיים במציאות כפי שהוא מתואר בספר. בהמשך בחנתי את המרחב העירוני באוטופיה בהשוואה למתכננים האיטלקיים של המאה החמש עשרה, והראיתי כי על אף שמור והאיטלקיים שותפים למעבר מ"תחושת המרחב" הביניימית ל"תפישת המרחב" של הרנסנס, הם מעצבים את המרחבים העירוניים בדרכים שונות, וזאת בשל אמונתם השונה בסדר הראוי בחברה. לבסוף, בחנתי את יחסו של תומס מור למרחב הכפרי, וביקשתי לטעון כי השקפתו אינה נובעת מתוך ראייה אקולוגית או ביניימית, אלא מהווה מודל ביניים בין התפישה הדתית של הטבע בימי הביניים לבין ראיית הטבע כאמצעי המאפיינת את החברה הקפיטליסטית.דומה ואפשר להסיק מתוך ניתוח תפישת המרחב של מור על הייחודיות של "אוטופיה" ביחס לאוטופיות אחרות, מאוחרות יותר. כפי שהראיתי לאורך העבודה, במאות החמש עשרה והשש עשרה חל תהליך של שינוי בתפישת העולם של האירופאים, שבא לידי ביטוי בתפישת המרחב שלהם. גילוי העולם החדש, החילון, חשיפתן מחדש של התרבויות הקלאסיות, העלייה במעמדו של המתכנן, עלייתו המוקדמת של הקפיטליזם המסחרי – כל אלו השפיעו עמוקות על בני תקופתו של מור. אני סבור, שהייחודיות של מור ניכרת בכך שהוא שרוי בעיצומו של תהליך זה, ומשום כך נמצא, אם אפשר לומר כך, כשרגלו האחת נטועה בימי הביניים ורגלו השנייה במודרניות. כך, לדוגמה, התשובה לשאלת המיקום של אוטופיה נמצאת בתווך שבין האוטופיות הדתיות לבין האוטופיות הטכנולוגיות, ובדומה לכך תפישתו של מור את המרחב החקלאי מאמצת את עיקרון היעילות של המודרנה, אך מעקרת ממנו את עיקרון הרווח.ייתכן ויהיה פורה להשוות את תפישת המרחב שעלתה מהניתוח עם זו של הוגים ואמנים אחרים, יהיו אלה הוגים אוטופיים מתקופות שונות או אדריכלים ואמנים בני תקופתו של מור. מפאת קוצר היריעה של המאמר, התייחסתי לאלה בקיצור בלבד, אך אפשר להאמין שניתן ללמוד רבות מניתוח מרחבי של בייקון, שגיבורי האוטופיה שלו מעצבים את המרחב הטבעי כרצונם, לעמקי האדמה ולגבהי השמיים, או מקיומו של הידע המופשט במרחב על קירות החומות בעיר השמש. ביבליוגרפיה· אבינרי, שלמה. "מלחמה ועבדות אצל תומאס מורוס" בתוך פרקי חברה ומדינה, תל אביב: מרחביה, 1969.· אפלטון. כתבי אפלטון כרך ב': פוליטיאה. י-ם: מאגנס, 1964.· בייקון, פרנסיס. אטלנטיס החדשה. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1986.· מור, תומס. אוטופיה. מרחביה: השומר הצעיר, 1978.· קרל פופר, החברה הפתוחה ואויביה. ירושלים: שלם, 2003.· פורטוגלי, יובל. "1,500 מילה ויותר על הגיאוגרפיה של האדם: מסע אל תוך הדיסציפלינה" בתוך תיאוריה וביקורת 16 (2000): 213-222.· קאוטסקי, קרל, פול לפראג ומ' הילקווית. מבשרי הסוציאליזם בזמן החדש: קמפנלה, מורוס, אואן, פורייה. מרחביה: פועלים, 1951.· קמפנלה, טומאזו. עיר השמש. בנימינה: נהר, 2007.· akkerman, abraham. "harmonies of urban design and discords of city-form: urban aesthetics in the rise of western civilization" in journal of urban design vol. 5 no. 3 (2000): pp. 267-290.· allen, p.s and others, (eds). opus epistolarum des erasmi roterodami, vol. 4. oxford: oxford university press, 1958.· ames, russel. citizen thomas more and his utopia. princeton, nj: 1949· bejczy, istvan. "more's utopia: the city of god on earth?" in saeculum 46, 1995: pp. 17-30.· beresford, maurice. the lost villages of england. sutton publishing, 1998.· charbit, yves. "the platonic city: history and utopia" in population vol. 57 no. 2: pp. 207-236.· donnely, dorothy. patterns of order and utopia. new york: st. martin’s press, 1998.· dougherty, james. "geometries of perfection: atlantis, utopia and the city of the sun" in soundings: an interdisciplinary journal 69.3 (1986): pp. 310-325. · freyer, hans. die politische insel. eine geschichte der utopien von platon bis zur gegenwart. wien: karolinger, 2000 [1936].· freeman, john. "discourse in more's utopia: alibi, pretext, postscript" in elh, vol. 59, no. 2 (summer, 1992): pp. 289-311.- " more's place in "no place": the self-fashioning transaction in utopia more's place in "no place": the self-fashioning transaction in utopiamore's place in "no place": the self-fashioning transaction in utopia" in texas studies in literature and language, vol. 34, 1992. 197-217. texas studies in literature and language, vol. 34, 1992: pp. 197-217.· houston, chloe. "no place and new worlds: the early modern utopia and the concept of the global community" in spaces of utopia: an electronic journal no. 1 (2006): pp. 13-21 [http://ler.letras.up.pt]· howard, ebenezer. garden cities of to-morrow. london: faber and faber, 1902.· giedion, siegfried. space, time and architecture: the growth of a new tradition. cambridge, mass: harvard university press, 1967· giles, peter. "'prefatory letter to busleyden" in thomas more, utopia. new haven: yale university press, 1965: 22-31· goodey, brian. "mapping "utopia": a comment on the geography of sir thomas more" in geographical review, vol. 60, no. 1, (jan., 1970), pp. 15-30.· erwin gutkind. urban development in central europe. new york and london: free press, 1964. · lakowsky, romulad. "geography and the thomas more cycle: john rastell, thomas more and the 'new world'" in renaissance forum, vol 4 (1), 1999. · manuel, frank and frizie manuel. utopian thought in the western world. cambridge, mass: belknap, 1979.· marin, louis. utopics: the semiotical play of textual spaces. atlantic highland, new jersey, 1990.· mccutcheon, elizabeth. "more's utopia, callenbach's ecotopia and biosphere 2" in a.d cousins and damian grace (eds.) more's utopia and the utopian inheritance. lanham, ma: university press of america, 1995: pp. 69-88.· morgan, arthur. nowhere was somewhere: how history make utopias and utopias make history. chapple hill, north carolina: the university of north carolina press, 1946.· mumford, lewis. the city in history: its origins, its transformations and its prospects. new york: harcourt, brace & world, 1961. · nagel, alan. "lies and the limitable lane: contradiction in more's utopia" in renaissance quarterly, vol. 26, no. 2 (summer, 1973), pp. 173-180· parks, george b. 'more's utopia and geography' in journal of english and germanic philology 37, 1938: pp. 224-36.· rosenau, helen. the ideal city: its architectural evolution. london: routledge, 1959.· sibley, mulford q. "utopian thought and technology" in american journal of political science, vol. 17, no. 2, (may, 1973), pp. 255-281.· thomas, keith. man and the natural world: changing attitudes in england 1500-1800. harmonsworth: penguin, 1987.· thompson, e.p. the making of the english working class. london: penguin, 1991· williams, raymond. problems in materialism and culture. london: nlb, 1980.--------------------[1] מור, 123.[2] goodey, 29.[3] ebenezer howard. garden cities of to-morrow. (london: faber and faber, 1902).[4] keith thomas, man and the natural world: changing attitudes in england 1500-1800. (harmonsworth: penguin, 1987): p. 50.[5] raymond williams. problems in materialism and culture. london: nlb, 1980: p. 200.[6] mulford q. sibley, "utopian thought and technology" in american journal of political science, vol. 17, no. 2, (may, 1973), pp. 261-264. [7] thomas, 24.[8] מור, 123.[9] שם, 139.[10] שם, 140. [11] שם, 144.[12] bejczy, 24.[13] היסטוריונים מרקסיסטיים כדוגמת א.פ. תומפסון ראו בגידור "שוד מעמדי", בו נישלו בעלי ההון השולטים במדינה האנגלית את אדמות הציבור לרווחם הפרטי, ובכך הובילו ליצירתו של מעמד עמלים חסר רכוש. e.p thompson, the making of the english working class. (london: penguin, 1991), p. 217[14] maurice beresford, the lost villages of england. (sutton publishing, 1998) p. 102.[15] מור, 82-84.[16] שם, 169.[17] החינוך באוטופיה מבזה בעיני האוטופאים את הזהב ואת האבנים היקרות, על ידי אינדוקטרינציה מגיל צעיר (לדוגמה: בתי השימוש עשויים זהב, והאבנים היקרות נחשבות כלבושם של ילדים). שם, 150-151.[18] שם, 139.[19] שם, 123.[20] שם, 120.[21] john freeman. " more's place in "no place": the self-fashioning transaction in utopia more's place in "no place": the self-fashioning transaction in utopiamore's place in "no place": the self-fashioning transaction in utopia" in texas studies in literature and language, vol. 34, 1992. 197-217. texas studies in literature and language, vol. 34, 1992: p. 200-201[22] john freeman. "discourse in more's utopia: alibi, pretext, postscript" in elh, vol. 59, no. 2 (summer, 1992): p. 290.[23] מור, 137.[24] yves charbit, "the platonic city: history and utopia" in population vol. 57 no. 2: pp. 208-210.החישוב נובע מכך, שבכל עיר ששת אלפים בתי אב, שבכל אחד מהם בין עשרה לשש עשר מבוגרים.[25] מור, שם.[26] אבינרי, שם.[27] מור, 138.[28] מור, שם. ההדגשה שלי.[29] freeman, "more's place": p. 204.[30] מור, שם.[31] שם, 197.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ליאור ארז