אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אוטופיה, תומס מור - תפישת המרחב חלק א


חיתוך עץ של מפת אוטופיה (מהדורת 1516, אמן אלמוני)

מבוא

תומס מור (, thomas more1478-1535) היה הומניסט אנגלי ומשפטן בהשכלתו, שכיאה לאדם במעמדו אחז, במקביל לפעילותו ההגותית, במספר משרות ציבוריות, ביניהן שריף העיר לונדון (1510-1518), דובר בית הנבחרים ולורד צ'נסלור (1529-1532). הוא היה אדם אדוק באמונתו הדתית, אשר בצעירותו אף שקל להיהפך לנזיר, ונהג ללבוש חולצת שיער (cilice) תחת בגדיו על מנת לייסר את עצמו. מור הושפע עמוקות מהגותו של המלומד ההולנדי הגדול אראסמוס (erasmus, 1466-1536), כמו גם מההומניזם של הפילוסוף האיטלקי פיקו דלה מירנדולה (della mirandola, 1463-1494). הוא קיפח את חייו כמרטיר, כשהוצא להורג בידי הנרי השמיני בשל התנגדותו לניתוק של הכנסייה האנגליקנית מרומא, ובשנת 1935 הפך לקדוש של הכנסייה הקתולית.ב-1516 השלים מור את כתיבת יצירתו הידועה והמשפיעה ביותר, "על משטר המדינה המשובח ועל האי החדש אוטופיה", המוכרת יותר בשמה המקוצר. מור הוא זה שטבע את הביטוי "אוטופיה" (utopia), המהווה למעשה משחק מילים, אחד מיני רבים בספר: הוא יכול להתפרש כ"לא מקום" (ou-topia) או כ"מקום טוב" (eu-topia). המהדורה הראשונה של הספר נכתבה בלטינית ופורסמה ב-1516 בבלגיה ומאוחר יותר בהולנד, בסיועו של ארסמוס. במהרה הופצו מהדורות של הספר ברחבי אירופה, מגלזגו ועד וינה, ומכתביהם של הומניסטים אירופאים שנכתבו כתגובה לספר נוספו למהדורות החדשות. הספר תורגם לראשונה לאנגלית ולאיטלקית בשנות החמישים של המאה ה-17, דבר שתרם רבות לפופולאריות שלו."אוטופיה" הינה יצירה בשני חלקים. בן דמותו הבדיוני של מור, המכונה בידי חוקר הספרות לואי מרין "מורוס" על מנת להבחין אותו מהאישיות ההיסטורית[1], נשלח בחלקה הראשון בידי הנרי השמיני לפלנדריה בשליחות דיפלומטית. מורוס מתארח אצל ידידו תושב אנטוורפן פטרוס אגידיוס, וזה מציג בפניו יורד ים בשם רפאל היתלודיאוס[2]. היתלודיאוס, שנתקל במסעותיו בעולם החדש בעמים ובחברות שונות ומגוונות, מנהל בחלק הראשון של הספר רב שיח עם מורוס, אגידיוס ואחרים, בו הוא מוכיח אותם על העוולות הרבות בחברה האירופית, הגורמות סבל רב לבני האדם לשווא. חלקו השני של הספר, אשר כתיבתו קדמה למעשה לזו של החלק הראשון, הוא ברובו מונולוג של היתלודיאוס, בו הוא מתאר את סדריה של החברה המושלמת אוטופיה, בה נתקל לכאורה במסעותיו, ובה נפתרו בעיותיה של החברה האירופית. בתיאורו חברה אידיאלית, מושפע מור באופן מובהק מהוגים מוקדמים יותר, ובעיקר מיצירות כדוגמת ה"פוליטיאה" של אפלטון, הפוליטיקה של אריסטו ו"עיר האלוהים" של אוגוסטינוס הקדוש.במהלך השנים, זכתה יצירתו של מור לפרשנויות רבות ומגוונות. לכך תרם בוודאי סגנונו הספרותי של מור, המרבה במשחקי מילים וכפלי משמעות ומדלג חליפות בין הרקע ההיסטורי הממשי של הסיפור לבין סיפורו הבדיוני של היתלודיאוס. כך לדוגמה, חלוקים הקוראים בשאלת מטרתו של תומאס מור בכתיבת "אוטופיה": האם כללי החברה האוטופית אמורים להיות מיושמים באנגליה, והספר כולו הינו מדריך למלך הנבון, הניתן להשוואה ל"נסיך" של מקיאוולי? האם היצירה הינה סאטירה על החברה האנגלית, שנועדה להאיר את פגמיה ותחלואיה? האם זהו שעשוע אינטלקטואלי של שעות הפנאי ותו לא? מובן גם, שבכל דור קיבלה היצירה את המשמעות שביקשו לייחס לה בני הזמן. במאה התשע עשרה, היללו הוגים מרקסיסטיים את תומס מור כאחד ממבשרי הסוציאליזם המוקדם עם קריאתו לביטול הקניין הפרטי[3]. בעידן המלחמה הקרה, לעומת זאת, זכה מור לקיתונות של ביקורת מצד מבקרים ליברליים כאחד מאבות המחשבה הטוטליטרית.[4]"אוטופיה", כמו היוצר העומד מאחוריה, היא אם כן יצירה מורכבת, רבת רבדים, שעל אף היותה היצירה האוטופית המוכרת והנחקרת ביותר נותרה עדיין מקור עניין להיסטוריונים, פילוסופים, מדעני מדינה וחוקרי ספרות כאחד. במאמר זה בחרתי להתמקד בהיבט אחד של "אוטופיה", דהיינו, תפישת המרחב.תפישת מרחב הינה מושג בגיאוגרפיה האנושית (אנתרופו-גיאוגרפיה), אותו ענף של הגיאוגרפיה שקם מתוך משבר הדיסציפלינה של הגיאוגרפיה הכמותית בשנות החמישים של המאה העשרים, ומתמקד פחות בהיבט הפיזי-כמותי ויותר בהיבטים התרבותיים והפוליטיים של התחום. המושג "תפישת מרחב" שוזר בתוכו למעשה שלוש דרכי חקירה של הגיאוגרפיה האנושית: מרחב, שהוא ההיבט האובייקטיבי, מקום, שהוא התחושה הסובייקטיבית, וסביבה, שהיא התבנית החברתית-תרבותית שבמסגרתה פועל האדם. התפישה המרחבית של האדם הינה מושג היסטורי ומשתנה, והיא מתייחסת לדרך שבה תופש ומייצר האדם את המרחב, המקום והסביבה שלו.[5] השימוש במושג זה בבחינה של המרחב הבדיוני ב"אוטופיה" עשוי לדעתי הן להעשיר את ההבנה על החברה האוטופית בספר והן ללמד על תפישת המרחב של מור ובני תקופתו.

מפת העולם שאינה כוללת את אוטופיה אינה ראויה אף למבט חטוף.אוסקר ויילדthe soul of man under socialism 1895על המיקום

תומס מור

הנקודה הראשונה והבסיסית בניתוח המרחבי של אוטופיה, הקודמת לניתוח פרטני של המבנה החברתי הפנים-אוטופי, היא שאלת מיקומה הגיאוגרפי. האם האוטופיה ממוקמת במקום המוכר לקורא או בארץ אקזוטית ובלתי מוכרת? האם היא קיימת עלי אדמות, או בספירה מטפיזית תחת השגחתו של האל? התשובות לשאלות זו, הנדמית שולית במבט ראשון, אוצרת בתוכה למעשה משמעויות רבות, הן לגבי כוונותיו של המחבר הספציפי בכתיבת האוטופיה והן לגבי האפשרויות שמציב השיח בתקופתו. האוטופיה של מור נכתבת, ולא במקרה, בשיאו של מה שנודע בדיעבד כעידן התגליות, כאשר עולמם של האירופים התרחב מכל עבר. לכל אורך ההיסטוריה של המחשבה האוטופית המערבית, הופרדו המדינות והערים האידיאליות מהקיום הקונקרטי על ידי מימד הזמן – כאשר מוקמו בעידן מוזהב קדום, או במימד מטפיזי מחוץ לגבול השגתו של האדם, ב"עיר האלוהים" הנוצרית. בעת החדשה המוקדמת, עם פריצתם של האירופים את גבולות היבשת שלהם, החלו האוטופיות להיכתב במקביל להתקדמותם של מגלי הארצות, תוך מיקומם במרחב פיזי סינכרוני[6]. ב-1487, שלושה עשורים לפני פרסומו של הספר, כבר הקיף ברתולומיאו דיאס את כף התקווה הטובה, ועשר שנים לאחר מכן עגן ואסקו דה גמה בחופי הודו. ממערב, לאחר "גילויו" של קולומבוס את אדמת העולם החדש ב-1492, זעזעו גילויו של אמריגו וספוצ'י את תפישת העולם של האירופים בקביעתו את אמריקה כיבשת חדשה. בתקופה זו רבו באירופה ספרי המסעות של יורדי ים, המגוללים את סיפורי מסעם ואת הארצות האקזוטיות אליהן הגיעו. בהתאם, מציג פטרוס אגידיוס את רפאל היתלודיאוס כיורד ים, אשר "התחבר עם אמריקו וספוצ'יו, משום שחשקה נפשו להכיר את מדינות הים בעולם כולו"[7] , וסיפורו הבדיוני של היתלודיאוס על ארץ אוטופיה מזכיר את הז'אנר של ספרי המסעות, שלא היה זר לקוראים בני זמנו של מור.האוטופיה המודרנית פועלת, לכאורה, בעולם שגבולותיו נחצו ובו המרחב כולו הופך ידוע לאדם. אך זהו, במידה רבה, מצג שווא. האוטופיה שוללת את האפשרות שהעולם ידוע כולו, וטוענת לעומת זאת לקיומה של מסתוריות, לקיומו של לא-מקום שרגל אדם (אירופי) לא דרכה בו. קלואה יוסטון טוענת, כי האוטופיה בעת החדשה המוקדמת הינה בהכרח מקום שקשה להגיע אליו, וכי הכתיבה האוטופית מדגישה את נחיתותו של הקורא בהבנתו את העולם והדרך שבו הוא קיים. ניתן לראות כי מחברי האוטופיות מציגים את האוטופיות כנסתרות ביודעין, והמספר יכול להגיע אליהם רק מתוך מקרה או מתוך כורח. כך, לדוגמה, מגיע בייקון אל בנסלם כשהוא נסחף בסערה באוקיינוס האטלנטי, ואילו ההוספיטלר של קמפנלה מגיע אל עיר השמש כשהוא בורח אל מעבה היער, נמלט מזעם המקומיים.[8] המומחים בבית שלמה, מרכז הידע בבנסלם, אף מקפידים ליידע את בייקון הנדהם, כי העידן בו הוא חי אינו עידן תגליות כלל, וכי בעבר הארץ הייתה ידועה יותר לאדם.[9] חשוב לציין, כי לא כל האוטופיות בעת החדשה המוקדמת היו אוטופיות "סגורות". מכלל זה יש להוציא את האוטופיות הנוצריות, כדוגמת אלו של יוהאן ולנטין אנדראה (1619) ויאן עמוס קומניוס (1623)[10], וזאת משום שהמטרה העומדת בבסיסן שונה: בעוד שאוטופיות כמו אלו של מור, קמפנלה ובייקון דוגלות בשינוי המציאות, ולכן ממקמות את החברה האידיאלית במרחב ארצי וזמני, האוטופיות הנוצריות תופשות את החברה האידיאלית במונחים אוגוסטיניים כמקום רוחני, ולכן ההגעה אליו אינה שאלה פיזית.[11]באוטופיה של מור ישנו ניסיון ברור לטשטש את מיקומה של מדינת אוטופיה, ובכך לשלול את האפשרות שהעולם ידוע לבני עידן התגליות.

בתחילת הספר הראשון, מדגיש מור כי על אף שמגלי הארצות הרחיבו את גבולותיו של העולם המוכר, עדיין יש בנמצא אזורים שמחוץ להבנתו של האדם. על סיפורי מסעותיו של רפאל היתלודיאוס אומר מור, כי סיפוריו על תקנות המדינה האקזוטיות שמעבר לים עוררו בו ובאגידיוס סקרנות רבה,...בעוד שעל הבריות המשונות, המזדמנות לעוברי דרכים מעבר לים, לא דיברנו כלל, כי אין בהם חידוש, וכבר שמענו כהנה וכהנה רבות ושונות. כלום יחסרו בעולם כולו סצילות וצלונים חמסנים, תאבים לשלל, לסטריגונים, אוכלי בשר אדם ומפלצות אימים אחרות? אבל חוקת מדינה מתוקנת כהלכה, בבינה ובדעת, לטובתם ולריפאותם של האזרחים, לא תסולא מפז, ואחת מאלה לא מצאנו.[12]אפשרות הימצאותו של משטר תקין על פני האדמה, מחוץ לידיעתו של הקורא, מהווה איפוא עבור מחבר האוטופיה הוכחה לאפשרות של תיקון החברה בה הוא חי.לא מפליא, אם כן, שחוקרים מודרניים רבים ניסו להתחקות אחר מסלול הפלגתו של היתלודיאוס, ובדרך זו לגלות את זהות המדינה שקיומה היוותה את ההשראה לחוקה המושלמת של אוטופיה. ג'ורג' פרקס, מחלוצי כיוון מחקר זה, טען כי מסעו של היתלודיאוס הוא למעשה הקפה של כדור הארץ (המקדימה את זו של מגלן בלמעלה מעשור), והציע שלוש אפשרויות למסלול מסעו של הספן הבדיוני, כולן מקיפות את יבשת אמריקה.[13] ארתור מורגן, בספרו nowhere was somewhere, טען כי אוטופיה היא למעשה שחזור של תרבות האינקה בפרו לפני הכיבוש של פיזארו.[14] כתזה נגדית לטענותיהם של מורגן ופרקס, הממקמים את אוטופיה בחצי הכדור המערבי, טוען לאקווסקי כי המודל לאוטופיה היה למעשה המזרח, וכי החברות בהודו ובטפראבונה (סרי לנקה) שימשו כאב טיפוס לתיאור המדינה האידיאלית בספר.[15] תיאורו של מור עצמו את מיקומה של אוטופיה, לעומת זאת, מעורפל הרבה יותר. פרקס עצמו מודה, כי "מור נמנע כמעט במכוון מהדיוק הרגיל המאפיין את ספרות המסעות".[16] באיגרתו אל פטרוס אגידיוס, בהקדמה לספר, מבקש מור להסביר את חוסר הבהירות בנוגע למיקומה של אוטופיה:...ראה זו תמיהה: לא עלה על דעתנו כל עיקר לשאול אותו [את היתלודיאוס] באיזה איזור של אותו עולם חדש שוכנת אוטופיה, וגם הוא לא עלה על דעתו לומר לנו דבר זה מעצמו. חי האמונה, לא הייתי חס על ממוני, לו יכולתי לתקן מעוות זה. כי אני בוש ונכלם, שאיני יודע אפילו באיזה ים נמצא אי זה שאי מספר עליו דברים מרובים כל כך...[17]אגידיוס עצמו מציע הסבר אחר לחוסר יכולתו של מור למקם את האי. באיגרת אל הירונימוס בוסליידן, טוען אגידיוס כי היתלודיאוס לא ניסה להסתיר מידע זה, אלא שהזכיר זאת רק בחטף. בצירוף מקרים מצער, בשעה שפלט היתלודיאוס את המידע החשוב, לחש אחד ממשרתיו של מור דבר מה באוזנו, מה שמנע ממנו להקשיב. אגידיוס, שהיה כמובן קשוב, הופרע על ידי שיעולו של אחד מאנשי הפמליה, שסבל ככל הנראה מהתקררות.[18] לואי מרין טען, כי השבריריות של המילה המייצגת את המיקום האוטופי – הנעלמת במשב האוויר של השיעול או של הלחישה – ממחישה את העובדה שאוטופיה היא מסמן ריק, שאינה קיימת באופן ממשי במציאות.[19]לסיכום, נראה כי תומס מור נמצא בתווך שבין האוטופיות המודרניות לבין האוטופיות הדתיות בכל הנוגע ליחסו אל המיקום של האוטופיה שלו. בסופו של הספר התשיעי של "הפוליטיאה", תוהה גלאוקון על מיקומה של המדינה האידיאלית בה דנו הוא וסוקרטס לאורכו של הדיאלוג, ומגיע למסקנה שהיא עשויה להימצא , "בשום מקום עלי אדמות".[20] תומס מור, שהשפעתו של אפלטון עליו ניכרת, ממקם אף הוא את האוטופיה שלו בou-topia, בלא-מקום. האוטופיה של מור אינה תואמת באופן מושלם אף אחד מן הטיפוסים שמציעה יוסטון: מחד גיסא, היא אינה ניתנת למיקום במרחב הגיאוגרפי המוכר לקורא, אך מאידך גיסא היא אינה קהילה מטפיזית דתית. משום דו משמעות זו, קשה להסיק באופן חותך האם מטרתו של מור בכתיבת האוטופיה היא הצבת אידיאל בר מימוש או כלי בדיוני לביקורת על החברה האנגלית בזמנו גרידא. על הצורה

חיתוך

חיתוך עץ של מפת אוטופיה (מהדורת באזל, 1518, אמברוזיוס הולביין). הדמות בפינה השמאלית התחתונה היא היתלודיאוס.

נקודה נוספת שיש לבחון בניתוח מרחבי של האי האוטופי, לאחר בחינת שאלת המיקום, היא שאלת צורתו החיצונית. האוטופיה של תומס מור, כמו אוטופיות רבות אחרות[21], ממוקמת בבסיסה הגיאוגרפי על פני אי. בספרו על המחשבה האוטופית, "האי הפוליטי" (die politische insel), טען הנס פרייר כי המחברים האוטופיים ממקמים את החברה האידיאלית שלהם על אי "על מנת להפוך אותן במידה זו או אחרת לסגורות וסטאטיות (למצער במונחים יחסיים) עם מערכת של שליטה המגבילה באופן קפדני את הימצאם של זרים".[22] מור מתאר כי הנתיבים הימיים לאוטופיה נהירים לאוטופאים בלבד, "ולפיכך יארע לעתים רחוקות מאוד, שזר יחדור למפרץ זה בלי לווית אוטופאי להראות לו את הדרך".. בכל מקום גדורה הכניסה לארץ זו, אם בידי הטבע ואם בידי אדם".[23] למעשה, גם אוטופיות שאינן ממוקמות על אי ממש יוצרות לעצמן תנאים מלאכותיים המדמים את הבידוד של האי מסביבתו. ב"עיר השמש", לדוגמה, נמצאת העיר על גבעה מוקפת חומות בלתי ניתנות למעבר, ואילו הזרים המגיעים לפתחה של בנסלם חייבים לעבור ביקורת של המקומיים ותהליך של הסגר לפני שיותר להם לשוטט בארץ, וגם זאת תחת פיקוח מחמיר.[24] היתלודיאוס עצמו מתאר בפרק הראשון את עם הפוליליריטים, ש"כיוון שהם רחוקים מהים ומוקפים הרים, שכמעט סגרו עליהם מכל העברים.. אינם מרבים במגע ומשא עם שכניהם שמחוץ לתחומיהם".[25] קוראים רבים של האוטופיה של מור הבחינו בדמיון הגיאוגרפי הרב שבין אוטופיה לאי הבריטי, שקרוב לוודאי אינו תוצאה של צירוף מקרים. חלק מן החוקרים העלו את הטענה, שתיאוריו של מור את אוטופיה שאובים מתוך תיאוריהם של טקיטוס ויוליוס קיסר את בריטניה. נקודה זו הועלתה כבר על ידי אראסמוס, שטען שהייתה זו כוונתו של מור לבסס כמה ממאפייני האי הבדיוני על אלה של מולדתו.[26] כך, לדוגמה, נהר האנידרוס זורם שישים מייל מאמאורוטום אל הים, בדומה למסלול זרימתו של התמזה מלונדון; חמישים וארבע הערים באוטופיה מקבילות לחמישים וארבעה המחוזות באנגליה (חמישים ושלושה מחוזות ולונדון); רוחבה של אוטופיה, מאתיים מייל, מקביל לרוחבה של אנגליה כפי שמתואר בכרוניקה שפורסמה ב-1515.[27] חשוב לזכור כי הספר השני, המתאר את המדינה האידיאלית של אוטופיה, נכתב לפני הספר הראשון המתאר את תחלואיה של אנגליה בזמנו של מור, ולכן קיימת אפשרות שהתיאור הדמיוני של אוטופיה נועד בתחילה לעמוד בפני עצמו, ולהכיל בתוכו הן את המשל והן את הנמשל בביקורת שמעביר מור על תחלואים אלו. עם זאת, אוטופיה אינה בריטניה, ושני האיים נבדלים בשני היבטים מרכזיים. השוני הראשון הינו בצורתו של האי אוטופיה, אותו מתאר היתלודיאוס בפתח הספר השני:האי אוטופיה משתרע בחלקו האמצעי – במקום זה הוא רחב ביותר – על פני מאתיים מיל, וברוב שטחיו, כדי מהלך זמן רב, אינו צר הרבה מזה. סמוך לשני קצותיו הולך רחבו הפוחת קמעה קמעה. קצוות אלה, המוקפים, כביכול, מעגל של חמש מאות מיל, נותנים לאי כולו צורה של ירח עולה. בין קרני ירח אלו פורץ הים פרצה רחבה כדי אחד עשר מיל.[28]שתיים מהמהדורות הראשונות של אוטופיה כללו חיתוכי עץ של מפת האי, הראשונה במהדורת 1516 נעשתה על ידי אמן אלמוני, והשנייה, במהדורת באזל 1518, על ידי אמברוזיוס הולביין[29]. עם זאת, האיורים המצורפים לטקסט אינם תואמים את התיאור של מור. אצל הולביין, לדוגמה, האי אינו נראה כלל בצורת סהר, והמפרץ הפנימי שמתאר מור חסר. עולה השאלה, מדוע בחר האמן שלא לייצג את האי כפי שמור מתאר אותו?הסיבה לחוסר התאמה זו, ככל הנראה, היא שהפרופורציות שמספק מור סותרות את עצמן מבחינה מתמטית. אם נקבל את ההנחה שאוטופיה היא בקירוב מעגל, נראה כי מור מתאר מעגל בלתי אפשרי שקוטרו מאתיים מיל והיקפו חמש מאות מיל, וזאת בשעה שהיקפו של מעגל כזה חייב להיות למעלה משש מאות מיל (π * 200).[30] עבור מור, ידיעה של הקירוב הפרימיטיבי ביותר של π כ-3 הייתה מספקת על מנת לזהות סתירה זו, וסביר להניח כי הוא הכיר לכל הפחות את חישוביהם של ארכימדס ותלמי, שסיפקו קירוב מדויק יותר.[31] משום כך ניתן להניח בביטחון מסוים כי הסתירה מכוונת. נקודה זו מסייעת להפיג במעט את דו המשמעות לגבי כוונתו של מור בכתיבת האוטופיה. כפי שכבר נוכחנו, מור מעורפל במתכוון בתיאורו את המיקום של האי האוטופי שלו, וכעת ניתן לראות שגם מתוך תיאורו את צורת ומימדי האי מתקבלת ou-topia, לא מקום, המיועד להיות לא אידיאל בר מימוש אלא כלי ספרותי של ביקורת.

נקודת שוני נוספת בין אוטופיה ובריטניה עולה מנסיבות הפיכתה של אוטופיה לאי. הרעיון של תעלה המפרידה בין אוטופיה ליבשת נבע, ככל הנראה, מהצורה הגיאוגרפית של בריטניה ובריאן גודי מציין, כי מימדיה של "תעלת אוטופיה" דומים לאלו של תעלת למאנש (התעלה האנגלית), אותה חצה תומס מור פעמים רבות בעת מסעותיו ליבשת האירופאית.[32] האי אוטופיה שונה מבריטניה, כמובן, בכך שניתוקו מהיבשת אינו תוצאה של תהליך טבעי, אלא של פעולה אנושית של המלך המחוקק הראשון, אוטופוס. בתחילתו של הספר השני, מייד לאחר תיאור הצורה הגיאוגרפית של האי, מספר היתלודיאוס:קבלה היא בידיהם [של האוטופאים], שלפנים לא הייתה ארץ זו מוקפת ים, וכך מעידים גם פני המקום. אבל אוטופוס, ששמו קורא על האי על שום נצחונו – כי לפנים היה שם האי אבראקסה – מי שנטע בתוך שבט של פראים וגסי רוח תורה ומידות טובות, שבהן מצוינים היום האוטופאים יותר מרוב רובן של אומות העולם - הוא שעשה את הארץ אי. משהגיע לשם בראשונה והוכתר מיד בניצחון, ציווה לחפור ולסלק שטח אדמה של חמישה עשר מיל, מן העבר שחיבר את חצי האי ליבשה, והקיף את הארץ מים מכל עבריה.[33]מקטע זה ניתן ללמוד, שהן המבנה הגיאוגרפי והן המבנה החברתי באוטופיה הם מעשה ידיו של אוטופוס, והסמיכות בין שתי הפעולות – הניתוק הפיזי מהיבשת והתירבות של האברקסים – מרמז כי קיים קשר בין השינוי בגיאוגרפיה של אוטופיה לבין השינוי באופי תושביה.

הניתוק של אוטופיה מהיבשת מתרחש הן במימד המרחבי והן במימד הזמן, שכן בשעה שאוטופוס הופך את אוטופיה לאי אידיאלי ומפריד אותה מהיבשת ומהשפעותיה ההרסניות, הוא גם מנתק אותה מרצף ההיסטוריה שקדמה לכיבוש ומשמר אותה במצב סטטי. מתיאורו של היתלודיאוס ניתן לראות, כי ספרי רשומותיהם של האוטופאים קובעים את "שנת אפס" שלהם מימי הכיבוש של אוטופוס, אלף שבע מאות וששים שנה לפני הגעתו.[34] הניתוק מהזמן ההיסטורי נעשה גם במימד סמלי יותר, שכן כפי שמציינים חוקרים מודרניים, סכום האותיות היווניות של השם "אברקסה" הוא 365 כמספר ימי השנה, והסברה היא ששינוי השם בידי מור מכוון לסמל גם את הניתוק מההיסטוריה.[35] היתלודיאוס מוצא את אוטופיה כפי שאוטופוס תכנן אותה, וכך היא אמורה להישאר. אמנם, יש מקום מסוים לשכלול, אך נראה שאף תהליך זה של קדמה-לכאורה מתוכנן מראש על ידי המלך המחוקק.[36]

עם זאת, ההפרדה של אוטופיה במרחב ובזמן אינה מוחלטת כפי שמבקש היתלודיאוס לטעון. הזיהום המרחבי והטמפורלי של האוטופיה, זה של המרחב החיצוני וזה של הזמן האברקסי הפראי, מצליח בכל זאת לחדור אל האי הסטרילי לכאורה. כפי שעולה מתיאורו של היתלודיאוס, הזמן שלפני אוטופוס קיים עדיין בזיכרון הקולקטיבי של האוטופאים, והם מנהלים יחסים מורכבים של מסחר, שותפות, שליטה וקונפליקט עם המדינות הסובבות אותם.[37] התזה הידועה של "פרדוקס השלמות" של אבינרי תקפה כאן במשנה תוקף: על מנת לשמור על אוטופיה כמרחב אידיאלי, חייב להתקיים – כדמות מראה – המרחב החיצוני המושחת והמנוון, שבלתו אין משמעות לקיומה של האוטופיה.[38] כלומר, האי האוטופי מתקיים באופן תמידי במתח שבין הבידוד המתחייב מתוך הצורך בטוהר, לבין ההכרה בקיום של הרוע החיצוני.

העיר האידיאלית: אוטופיה והמתכננים האיטלקיים

העיר של ימינו גוועת כיוון שאינה גיאומטרית. בנייתה בשטח פתוח תחליף את הסידורים האקראיים, הקיימים היום, בסדר אחיד. לולא נעשה זאת, לא נזכה לגאולה.שארל אדואר ז'נרה (לה קורבוזייה)the city of tomorrow and its planning(1929)

 

בחלקו הקודם של המאמר שימש האי האוטופי כמסגרת הניתוח המרחבית, והוא אכן משמש כגבולה של המדינה האוטופית כולה. השלב הבא בניתוח יהא מיקוד המבט, מזווית ראיה רחבה (האי בכללותו) אל היחידות המרכיבות אותו, דהיינו – הערים והכפרים. בעוד שניתוח מרחבי של האי נשען בעיקרו על ניתוח גיאוגרפי וטופוגרפי, בחינה של יחידות המשנה תוכל להיעזר בנוסף בניתוח אדריכלי. המוקד הגיאוגרפי והרעיוני של האי אוטופיה הן הערים, ובייחוד עיר הבירה, אמאורוטום. בכך נבדלת האוטופיה של מור, ובעקבותיה רוב האוטופיות של העת החדשה המוקדמת, מתפישות של החברה האידיאלית בימי הביניים. האידיאל הביניימי, בין אם תיאר את גן העדן האלוהי ובין אם שיקף את חלומותיהם של האיכרים על "איי אושר" או על ארץ קוקיין האגדית, היה מאופיין בדרך כלל בסביבה פסטורלית, בה הסדר החברתי ומילוי הצרכים נעשה על ידי גורם חיצוני לאדם. עם עליית ההומניזם, שתומס מור הוא אחד מנציגיו הבולטים באנגליה, שינתה המחשבה האוטופית את צורתה והתרכזה ביכולתו של האדם לארגן את עולמו באמצעות התבונה.[39] העיר, שבה חיו המשכילים והאמנים, הפכה למוקד החשיבה האוטופית. לכך תרמו תופעות נוספות בנות הזמן, ביניהן עלייתה של המדינה וחשיבותה המחודשת של עיר הבירה, כמו גם הגילוי מחדש של ההגות הקלאסית, שראתה בחיי הפוליס את התגשמות הפוטנציאל האנושי כ"חיה פוליטית" (ζῳον πολιτικόν) . יחד עם זאת חשוב לזכור, כי המודל של העיר הקדושה,שצורתה גיאומטרית והיא מוקפת חומה להגנה מפני הרוע החיצוני, הינו מוטיב חוזר מרכזי בדמיון של התרבות המערבית. פרנק ופריצי מנואל, בספרם על המחשבה האוטופית, כותבים כי "רק אלו הנכונים להתעמק בהיסטוריה של הלא מודע האנושי יוכלו לתפוש את מלוא המשמעות..שעליה מצביעה הנטייה אל העיר המעגלית".[40] העיר הגיאומטרית, כסמל של שלמות חברתית ורוחנית כאחד, הינה מוסכמה עתיקה בתכנון האוטופי, הן באוטופיות הספרותיות מאפלטון ועד פרנק באום, והן באוטופיות הממשיות, מפלאדיו ועד לה קורבוזייה, שראה בעיצוב הפיזי של העיר דרך לעיצוב נפשו של האדם ויצירת הרמוניה עם הסדר הקוסמי.[41] עם זאת, התפישה של העיר האידיאלית עברה שינוי משמעותי בעת החדשה המוקדמת. במהלך המאה החמש עשרה, פעלו באיטליה מספר אמנים ואדריכלים שהושפעו מתיאורי אטלנטיס של אפלטון ומן המסורת התכנונית של ויטרוביוס, והגותם הפכה את איטליה של הרנסנס ל"אחד העידנים היחידים בהיסטוריה המערבית, שבו המימוש האדריכלי של האידיאה היווה מרכיב כה חשוב במחשבה האוטופית".[42] הקשר שבין תכניות הערים האידיאליות לבין המחשבה הפוליטית הקלאסית, אותה הכירו היטב האדריכלים האיטלקיים של המאה החמש עשרה, שהיו מקורבים לחצר ובקיאים באופנות האינטלקטואליות שלה, היה הדוק. הם ראו בסביבה הפיזית ההרמונית של העיר כלי לשינוי ההתנהגות האנושית, ובאדריכל-האמן כבעל היכולת ליצור את התבנית לשינוי, כשהוא מתבסס על עקרונות של סימטריה, הרמוניה ומידות גוף האדם (misura), שנתפש בעקבות ויטרוביוס כמדד לשלמות עלי אדמות.[43] תפישת האינדיבידואליזם של הרנסנס, שליוותה את החילון ואת עליית הקפיטליזם, הביאה לעליית החשיבות של האדריכל הבודד כמתכנן, ואין זה מקרה ששמותיהם של אדריכלים ומתכננים רבים כל כך במאה החמש עשרה נותרו ידועים עד ימינו, בניגוד לאלו שקדמו להם בימי הביניים.[44]שני האדריכלים המרכזיים שפעלו בקונטקסט זה הם לאונה בטיסטה אלברטי (1404-72) ואנטוניו אברלינו (1400-1469), שאימץ את השם פילארטה (filarete, "אוהב המידה הטובה"). אלברטי ידוע בעיקר בשל תרומתו לתיאוריה של תכנון הערים במסתו de re aedificatoria (על אמנות הבנייה, 1443-1452), שהיתה לספר האדריכלות המודפס הראשון. על אף שניכרת בספר השפעה של מסורות ביניימיות ושל המסורת התכנונית של ויטרוביוס, נחשב אלברטי למבשר של האדריכלות המודרנית ולגשר בין ימי הביניים לבין המודרנה. פילארטה, הידוע פחות מבין השניים, היה האדריכל הראשון בעת החדשה לתכנן את בנייתה של עיר אידיאלית, לה קרא ספורצינדה לכבודו של פרנצ'סקו ספורצה, דוכס מילאנו.[45] אלברטי ופילארטה דגלו שניהם בתכנון גיאומטרי והרמוני של העיר, שמעבר להיותו רציונלי היה בעל משמעות אסתטית ורוחנית עמוקה, כמייצג את הסדר הקוסמי. אלברטי הגדיר יופי כ"הרמוניה השקולה בין כל חלקיו של גוף, כך שאין דבר שניתן להוסיף, לחסר או לשנות, מבלי להרע".[46] ספורצינדה של פילארטה, בהתאם, עוצבה כמצולע משוכלל סימטרי בעל שמונה קודקודים, שתכנונה המושלם יאפשר את בנייתה כולה בעשרים יום.[47] בעוד שעבודותיהם של השניים הן בוודאי ייחודיות, הן מרמזות על הלך הרוח בתפישה המרחבית של הרנסנס בכלל ובתכנון הערים בפרט.בקונטקסט זה יש לבחון את תיאורי הערים באוטופיה של תומס מור, ולבחון את הדומה והשונה בינו לבין המתכננים האיטלקיים שקדמו לו בחצי מאה. מיד לאחר תיאורו את הפיכתה של אברקסה לאי אוטופיה, פונה היתלודיאוס לתיאור הערים, שהחיים בהן הם כאמור המוקד של הספר השני:ארבעים וארבע ערים באי, כולן גדולות ומפוארות ודומות זו לזו בלשונן, בהליכותיהן, במוסדותיהן ובחוקיהן דמיון גמור. כולן נבנו על פי מתכונת אחת ומראה אחד להן.. אפילו הסמוכות ביותר עדיין מרוחקות זו מזו מרחק של עשרים וארבע מיל, אולם מצד אחר אין לך עיר מופרשת ומרוחקת מחברתה, שמן הנמנע יהא להגיע אליה ברגל, מהלך יום אחד בלבד.[48]בפסקה זו מתגלה הצד המודרני ביותר בהגותו המרחבית של מור.

השאיפה העולה מתיאור הסדר של הערים במרחב האוטופי היא של סטנדרטיזציה, רציונליזציה ויעילות, ועולה בקנה אחד של התפישה האוטופית של צורה מושלמת אחת, שהסטייה ממנה בהכרח מקלקלת. גודי מציע כי השיוויון בין הערים ובשטח המוקצה לכל אחת מהן הוא ניסיון לפתור את החיכוכים בין מרכזים עירוניים מתחרים, בעיה שהייתה ידועה היטב באנגליה של מור, שהערים בה היו קרובות וצפופות יותר מהערים באוטופיה.[49] התמונה העולה מהתיאור של הנוף האוטופי היא כשל לוח שחמט, בו הערים הריבועיות שרויות בסגירות הרמטית זו ביחס לזו כ"איים פוליטיים" בפני עצמן במרחב מתוכנן ואחיד.[50]יש לסייג כי על אף השיוויון לכאורה בין הערים, כאשר היתלודיאוס מבקש לתאר את הערים עצמן הוא בוחר לתאר את עיר הבירה, אמאורוטום, ואינו מתאר אף אחת מהערים האחרות - על אף שתיאור של כל אחת מהן עשוי היה להיות מספק, לכאורה:כל המכיר עיר אחת בלבד מכיר את כולן, לפי שדומות הן זו לזו דמיון גמור, במידה שתנאי המקום לא כפו שינויים. על כן דייני בתיאור אחת מהן (ובאמת אין חילוק איזו מהן אתאר). אבל כלום יש רצויה יותר מאמאורוטום, שהרי היא הנכבדה ביותר מכל הערים, כי כולן חלקו לה את הזכות ואת היתרון לשמש משכנו של הסנאט.[51]כלומר, השוויון לכאורה בין הערים אינו מתקיים בפועל, מפני שניכר שאמאורוטום חשובה יותר מן הערים האחרות. במקום אחר כותב מור, כי אמאורוטום מוחזקת כעיר בירה מכיוון שהיא ממוקמת "בטבורו של האי", דבר המערער על התפישה של המרחב העירוני באוטופיה כמטריצה של ריבועים, ומלמד על צורה מעגלית יותר, של מרכז ופריפריה.[52] עם זאת, נקודה זו אינה סותרת את האידיאל של הסטנדרטיזציה שהוזכר לפנים: מתיאורו של היתלודיאוס עולה כי אמאורוטום תוכננה על ידי אוטופוס עצמו, וככל הנראה שימשה כמודל פיזי ורעיוני לערים האחרות[53], כך שהשוני בינה לבין הערים האחרות באוטופיה נובע מנחיתותו האינהרנטית של ההעתק לעומת המקור, ולא מתוך שינוי של המודל האוטופי.האחידות באה לידי ביטוי לא רק במרחב הבינעירוני אלא גם במבנה הפנימי של הערים עצמן. העיר מחולקת לארבעה רבעים שווים, אשר בתורם מחולקים לבלוקים ולרחובות, ובטבורו של כל אחד נמצא שוק.[54] בתיאור העיקרי של אמאורוטום, מספר היתלודיאוס כי הרחובות נבנו "בתבונה ובמשטר" ותוכננו לצרכי התחבורה ולהגנה מפני פגעי הרוחות. כל הבתים בנויים באופן אחיד, והם עוברים בין התושבים מדי עשר שנים על פי גורל. כל בית נמצא בסמוך לגינה, אותה מטפחים התושבים האוטופאים בחריצות ומתחרים בינם לבין עצמם על יופיים של הפרחים.[55] ניתן לראות, כי אוטופיה כולה מאורגנת על פי היגיון מרחבי זהה: כל יחידה מחולקת באופן גיאומטרי ליחידות משנה המתפקדות כל אחת באופן עצמאי, ומחולקות בתורן ליחידות קטנות יותר: האי לערים, הערים לרבעים וכך הלאה.התכנון הקפדני והמדוקדק של כל פרט ופרט במרחב העירוני, המאפיין את האוטופיה של מור ואת הערים האידיאליות האיטלקיות שקדמו לה, הוא שהבדיל אותן מהערים האירופיות של זמנן. אמנם, חוקרים רבים עמדו על הדמיון שבין אמאורוטום לבין ערים בזמנו של מור, כדוגמת גנט וונציה.[56] ההשוואה העיקרית נעשתה, כמובן, בין בירת אוטופיה ללונדון, כפי שהאי האוטופי משווה תכופות לאנגליה. אך אמאורוטום המתוכננת לכל פרטיה באופן הרמוני שונה מאוד מלונדון בזמנו של מור. גודי מציין כי על אף שלונדוניום הרומית הייתה עיר מתוכננת וגיאומטרית, השינויים שנעשו באופן מצטבר במאות השנים שחלפו הרסו את המבנה הפונקציונאלי והסדיר של העיר, והפכו את מרכז העיר למעין מבוך, שהשם "אמאורוטום" (העיר האפלה) הולם אותו יותר מאשר את המקבילה האוטופית.[57] בזמנו של מור, למעשה, כמעט ולא היו קיימים איזורים עירוניים מתוכננים, ובודאי לא ערים מתוכננות שלמות.הסיבה לכך נעוצה בשינוי שבתפישת המרחב במעבר מימי הביניים לרנסנס, שהתרחש בזמן בו כתבו מור והמתכננים האיטלקיים. תיאורטיקן האדריכלות ארווין גוטקינד טען, כי אנשי ימי הביניים היו בעלי "תחושת מרחב" (sense of space) אך חסרי "תפישת מרחב" (idea of space). פירוש הדבר, שבימי הביניים "היחסים המרחביים היו קיימים, אבל הם פשוט נמצאו שם, מבלי להיווצר באופן מכוון. הם נוצרו על ידי ההעמדה הפשוטה של הבתים והחיבור שלהם לרחובות ולכיכרות".[58] המעבר מ"תחושה" ל"תפישה" של המרחב, על פי התזה של גידיון, התרחש בין 1420 ל-1430, ובא לידי ביטוי ביצירתו של מזצ'יו "הפרסקו של השילוש", בה נוצר לראשונה מרחב תלת מימדי בציור.

אלברטי היה הראשון להעביר את הפרספקטיבה של מזצ'יו לתכנון של מבנה תלת מימדי בכנסיית אנדראה הקדוש במנטובה, שנבנתה בשנת כתיבתה של האוטופיה של מור.[59]השינוי בתפישת המרחב הוא המאפשר למתכננים האיטלקיים, כמו גם למור, להגות את המרחב העירוני המתוכנן של העיר האוטופית, ובמקרה של מור – של המדינה האוטופית כולה. כפי שצוין קודם לכן, האדריכלים האיטלקיים, ובעיקר אלברטי ופילארטה, ראו בסביבתה הפיזית של העיר כלי לשינוי נפשו של האדם והתאמתה להרמוניה הקוסמית. תומס מור, בדומה, אינו מסתפק בתיאור צורתה ומבניה של אמאורוטום, אלא משלב בתכנונו את המבנה החברתי בעיר ואת הפסיכולוגיה של תושביה, כך שהמרחב הפיזי משקף את המרחב הנפשי ולהפך. בניסוחו של ממפורד, "מור מבטיח את קיומה של עיר הגנים שלו (garden city) על ידי חינוכם של אזרחי – גנים (garden citizens)".[60] הדמיון בהיבט זה בינו לבין בני זמנו באיטליה הוא ברור, אך השוני נעוץ באופיו של הסדר החברתי אותו מבקש לשקף ולייצר המרחב העירוני באוטופיה.הערים האוטופיות האיטלקיות, למעט חריגים מעטים כדוני וקמפנלה[61], תוכננו בידי מקורבים לחצר ונועדו לשרת את הצרכים האריסטוקראטיים. ככאלה, לא שאפו המתכננים האיטלקיים ליצור חברה חדשה, אלא תחת זאת לסייע בידי פטרונם ואדריכלים אחרים ליצור את המרחב בו יוכלו היחסים החברתיים הקיימים להתקיים בצורה הרמונית, ללא הפרעות. ההשפעה האפלטונית בנוגע להיררכיה המעמדית הברורה בעיר האידיאלית ניכרת, אם כי בניגוד לאפלטון – שהביע אדישות מוחלטת לגבי תנאי החיים של המון העם, "אנשי הארד" – תפשו מתכנני הרנסנס את ההמון כסכנה פוטנציאלית מבחינה פוליטית ובריאותית כאחד, ולכן עלה צורך לתכנן גם את תנאי חייהם של המעמדות הנמוכים.[62] העיר המתוכננת האיטלקית שיקפה, אפוא, את הסדר החברתי ואת ההיררכיה של השדרות. החלוקה העיקרית התקיימה בין נכבדי העיר ובין פשוטי העם, ובכל תוכניות הערים האידיאליות האיטלקיות התקיימה הפרדה ברורה בין האזורים השונים בהם התגוררו, הן מבחינה גיאוגרפית והן מבחינה אדריכלית. פילארטה, לדוגמה, תכנן בתים שונים לכל מעמד, כאשר הוא עושה שימוש בפרופורציות דוריות לאצילים, קורינתיות לסוחרים ויוניות לבעלי המלאכה.[63] העיר האידיאלית שתכנן ליאונרדו דה וינצ'י מדגימה את הפתרון הרדיקלי ביותר לבעיית פשוטי העם באוטופיות אריסטוקרטיות אלו: עיר זו התקיימה למעה בשני מפלסים, העליון שטוף השמש שמור לאצולה, ואילו התחתון החשוך – לפשוטי העם, לתעלות הביוב ולבתי השימוש.[64] מרכזה הגיאוגרפי של העיר היה זהה למרכזה הפוליטי, והאדיר את דמותו של הנסיך, שאל ארמונו בכיכר המרכזית הובילו כל הדרכים הראשיות.[65] כך לדוגמה, אף בהגותו של כותב חוץ ממסדי לכאורה כקמפנלה, ניתן למצוא תיאור של המקדש הנמצא בטבורה של עיר השמש, המסמל את סמכותו העל אנושית של המלך-פילוסוף.[66]לעומת הסדר החברתי האריסטוקראטי של האוטופיות האיטלקיות, החברה האידיאלית שמתאר תומס מור ב"אוטופיה" אינה דומה בסדריה לחברה האנגלית בת זמנו. מור אינו מבקש להציע דרך לשימור המבנה החברתי הקיים, אלא להצביע על תחלואיו ובעיותיו (כפי שמאשים היתלודיאוס באופן מפורש בספר הראשון) ולדמיין חברה חדשה, שונה בערכיה. בסיום תיאורו של היתלודיאוס, מהרהר "מורוס", בן דמותו של תומס מור:עלו על דעתי דברים רבים מארחות חייו של העם הזה, ממנהגיו וחוקיו, שנראו לי תמוהים ובטלים.. ואולם אני מודה ומתוודה בנפש חפצה, שדברים רבים מצויים במדינת אוטופיה, שהנקל ללב לבקש, שיונהגו ויתקיימו במדינות שלנו, אבל קשה יותר לקוות, שבאמת יונהגו ויתקיימו.[67]ואכן הסדר החברתי באוטופיה שונה מאוד מזה שבאנגליה. מור מציע חברה ללא קניין פרטי, ללא מעמדות ברורים וללא היררכיה של אצולה ופשוטי עם. אוטופיה איננה אנרכיה, וקיימים בה מוסדות שלטוניים מסודרים: כל שלושים בתי אב נשלטים פקיד, המכונה סיפוגרנטוס או פילארכוס, על כל עשרה סיפוגרנטים ממונה טראניבורוס, ועל העיר כולה שולט האדימוס.[68] עם זאת, ובניגוד לערים האידיאליות האיטלקיות, אלו הם מוסדות של בעלי תפקידים נבחרים מכוחם של האזרחים, ולא של מעמדות מיוחסים ששלטונם הוא מתת אל או בעל משמעות קוסמית. הסדר החברתי באמאורוטום ובאוטופיה בא לידי ביטוי בארגון המרחב הפיזי האורבאני, וכפי שראינו קודם לכן באוטופיות האיטלקיות, המרחב הפיזי הוא המעצב את הסדר החברתי. בניגוד מובהק לחלוקה האזורית של העיר לפי המעמדות, לשוני בין בתי האצילים ובתי פשוטי העם, או להיררכיה המרחבית הבוטה אצל דה וינצ'י, הבתים באמאורוטום זהים לחלוטין בצורתם, ואף אם ישאף מי מהתושבים להתהדר בביתו, הדבר יהיה לשווא שכן הבתים מוחלפים מדי עשר שנים.[69] כמו כן, באוטופיה של מור אין זכר לכיכר מרכזית, והדגש בתיאור המערך הפוליטי אינו בנסיך (שכמעט ואינו מוזכר כלל) אלא במוסדות השיתופיים. כפי שמדגיש דוהרטי, המרחבים הציבוריים באוטופיה של מור ממלאים פונקציה שונה מזו שבערים האידיאליות האיטלקיות: בעוד שבאחרונות מטרת המרחב הציבורי היא להאדיר את כבודו ועוצמתו של הנסיך, הם משמשים באוטופיה להגברת תחושת השייכות של היחיד לקהילייה. הדינאמיקה העירונית אינה מוכוונת כלפי חוץ, אל הסמכות הפוליטית או הדתית, אלא כלפי פנים, אל משק הבית.[70]ייתכן שהסיבה לשוני בין המרחב הפיזי האורבאני של אוטופיה ובין זה של האוטופיות האיטלקיות נובע מהעובדה שספרו של מור אינו מיועד ליצירת החברה האוטופית בעולם הממשי, אלא ככלי ביקורת על החברה האנגלית. כפי שראינו בפרק הקודם, ניתן להניח שהסתירות בצורתו של האי האוטופי והעמימות בנוגע למיקומו נובעות מרצונו של מור למקם אותו ב"לא-מקום", ובכך לשמר את המימד הביקורתי של הכתיבה האוטופית. בהתאם, טוען דוהרטי על ידי יצירת חברה שסדריה שונים מאלה של אנגליה, מסוגל מור לבקר את המבנה החברתי של אנגליה של ימיו, שלא כמו המתכננים האיטלקיים שמיקמו את הערים האידיאליות שלהם במרחב המוכר ומתוך רצון לשמר את סדרי החברה הקיימים.[71]

לסיכום, ניתן לראות כי קיים דמיון בין תיאוריהם של תומס מור והמתכננים האיטלקיים בני זמנו את העיר האידיאלית, בכך שכתיבתם מתרחשת בעידן של מעבר מ"תחושת המרחב" ל"תפישת המרחב", ומכאן לאפשרות של תכנון מדוקדק של המרחב העירוני. בהתאם, הן מור והן האיטלקים פועלים מתוך תפישה קלאסית מתחדשת, על פיה סביבתו הפיזית של האדם משקפת את נפשו, וכי על ידי עיצוב המרחב הפיזי ניתן להשפיע על המבנה החברתי. מור, עם זאת, נבדל מהמתכננים האיטלקיים במבנה החברתי של האוטופיה שלו, דבר המשפיע על תוכנית העיר האידיאלית.המשך בחלק הבא...[1] louis marin. utopics: the semiotical play of textual spaces. (atlantic highland, new jersey, 1990).[2] ניתן לתרגם שם זה כ"דובר הבל".[3] קרל קאוטסקי, פול לפראג ומ' הילקווית. מבשרי הסוציאליזם בזמן החדש: קמפנלה, מורוס, אואן, פורייה. (מרחביה: פועלים, 1951).[4] קרל פופר, החברה הפתוחה ואויביה.(ירושלים: שלם, 2003)[5] יובל פורטוגלי, "1,500 מילה ויותר על הגיאוגרפיה של האדם: מסע אל תוך הדיסציפלינה" בתוך תיאוריה וביקורת 16 (2000): 213-214.[6] frank and frizie manuel. utopian thought in the western world. (cambridge, mass: belknap, 1979), 21-22.[7] מור, 69.[8] קמפנלה, 17; בייקון, 22[9] בייקון, 33.[10] johan valentin andrea, christianopolis. (dordrecht:kluwer academic publishers,1999); john amos comenius, the labyrinth of the world and the paradise of the heart, (new york: paulist, 1998).[11] chloe houston, "no place and new worlds: the early modern utopia and the concept of the global community" in spaces of utopia: an electronic journal no. 1 (2006): pp. 13-15.[12] מור, 72.[13] george b.parks, 'more's utopia and geography' in journal of english and germanic philology 37, 1938: pp. 224-36. [14] arthur morgan. nowhere was somewhere: how history make utopias and utopias make history. (chapel hill, north carolina: the university of north carolina press, 1946).[15] romulad lakowsky, "geography and the thomas more cycle: john rastell, thomas more and the 'new world'" in renaissance forum, vol 4 (1), 1999. [16] parks, 226.[17] "אגרת אל פטרוס אגידיוס" בתוך מור, 60.[18] peter giles, "'prefatory letter to busleyden" in thomas more, utopia. (new haven: yale university press, 1965): pp. 22-31[19] louis marin. utopics: the semiotical play of textual spaces. (atlantic highland, new jersey, 1990).[20] אפלטון, כתבי אפלטון כרך ב': פוליטיאה. י-ם: מאגנס, 1964: שורה 592.[21] רשימת האוטופיות והדיסטופיות הממוקמות על אי הינה רחבת היקף, מאטלנטיס של אפלטון דרך אוקיאניה של הרינגטון וטהיטי של דידרו ועד דיסטופיות מודרניות, כמו w של ז'ורז' פרק.[22] hans freyer, die politische insel. eine geschichte der utopien von platon bis zur gegenwart. (wien: karolinger, 2000 [1936]): p. 186.[23] מור, 119-120.[24] קמפנלה, 18; בייקון, 23-27.[25] מור, 88.[26] p. s. allen and others (eds.). opus epistolarum des erasmi roterodami, vol. 4 (oxford: oxford university press, 1958), p. 21. [27] alan nagel. "lies and the limitable lane: contradiction in more's utopia" in renaissance quarterly, vol. 26, no. 2 (summer, 1973): p. 174.[28] מור, 119.[29] ראה איורים 1 ו2 בהתאמה בנספח.[30] brian goodey. "mapping "utopia": a comment on the geography of sir thomas more" in geographical review, vol. 60, no. 1 (jan 1970): p. 21.[31] alan nagel, "lies and the limitable lane: contradiction in more's utopia" in renaissance quarterly, vol. 26, no. 2 (summer, 1973): p. 176.[32] goodey, 19[33] מור, 120. ההדגשה שלי.[34] שם, 127.[35] istvan bejczy, "more's utopia: the city of god on earth?" in saeculum 46, 1995: p. 20.[36] מור, שם. "אוטופוס עצמו צר צורה זו לעיר כולה.. אבל את קישוטה והרחבתה הניח בידי הבאים אחריו, לפי שראה מראש, ששנות חיי אדם אחד לא יספיקו לעבודה זו".[37] bejczy, 22.[38] שלמה אבינרי, "מלחמה ועבדות אצל תומאס מורוס" בתוך פרקי חברה ומדינה, תל אביב: מרחביה, 1969.[39] dorothy donnely, patterns of order and utopia. (new york: st. martin’s press, 1998).[40] manuel and manuel, 165.[41] james dougherty, "geometries of perfection: atlantis, utopia and the city of the sun" in soundings: an interdisciplinary journal 69.3 (1986): p. 312. [42] manuel and manuel, 154.[43] ibid, 161.[44] helen rosenau, the ideal city: its architectural evolution. (london: routledge, 1959), 48.[45] ibid, 52.[46] abraham akkerman, "harmonies of urban design and discords of city-form: urban aesthetics in the rise of western civilization" in journal of urban design vol. 5 no. 3 (2000): p. 275. [47] ראה איור 3 בנספח. . manuel and manuel, 160 [48] מור, 120. [49] goodey, 23.[50] bejczy, 23.[51] מור, 125. ההדגשה שלי.[52] bejczy, loc. cit.[53] מור, 127.[54] שם, 139.[55] שם, 127. ראה איור 4 למבנה הבתים.[56] על ההשוואה לגנט: russel ames, citizen thomas more and his utopia. (princeton, nj: 1949): p. 98 על ההשוואה לונציה: lewis mumford, the city in history: its origins, its transformations and its prospects. (new york: harcourt, brace & world, 1961): pp. 321-335.[57] goodey, 28.[58] gutkind, erwin. urban development in central europe (new york and london: free press, 1964), p. 176 [59] siegfried giedion, space, time and architecture: the growth of a new tradition. (cambridge, mass: harvard university press, 1967), p. 32.[60] mumford, 325.[61] העיר האוטופית של דוני, שצורתה כוכב בעל מאה פינות ובה מבוטלים הן הקניין הפרטי והן קשרי המשפחה, נחשבת לרוב, כהגזמה סטירית של ספורצינדה, העיר האוטופית של פילארטה. קמפנלה כתב את "עיר השמש" בעת ששהה במאסר בעוון פעילות חתרנית.[62] manuel and manuel, 167.[63] ibid, 169.[64] rosenau, 55.[65] dougherty, 318-9.[66] קמפנלה, 19.[67] מור, 223-224.[68] שם, 128. יש לציין כי בחירתו של מור בשמות המשרות הינה אירונית: "פילארכוס" פירושו "אוהב כוח", "אדימוס" פירושו "ללא ידע" או "ללא עם" וכן הלאה. פירוט מלא של פירוש השמות ניתן בthomas more studies .thomasmorestudies.org/9-page%20study%20guide%20to%20utopia.pdf[69] שם, 126.[70] dougherty, 320.[71] ibid.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ליאור ארז