אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אסכולת פרנקפורט, הורקהיימר, אידיאולוגיה


קטגוריה: 

מקס הורקהיימר 1895-1973

מקס הורקהיימר, ממייסדיה של אסכולת פרנקפורט, מנסה להסביר מה מסתתר מאחורי מושג האידיאולוגיה שהוא מושג כה מרכזי בחיינו. אנו יצורים אידיאולוגים, ראיית העולם שלנו מונחית על ידי אוסף של אמונות שיוצרות אידיאולוגיה. הפוליטיקה, נראה כך, משוללת זכות קיום ללא אידיאולוגיה. אולם, בניתוח ספרו של קרל מנאהיים – אידיאולוגיה ואוטופיה – מנסה הורקהיימר להגדיר מחדש את האידיאולוגיה.

האם אידיאולוגיה, הוא שואל, אינה כסות לתועלת עצמית עד כדי כך שהתועלת כופה שקר או כיסוי מסוים? יש להבדיל, על כן, בין שני סוגים של אידיאולוגיה. הסוג האחד מכונה 'אידיאולוגיה פרטיקולארית' והוא חופף להגדרה הזו. הסוג השני מכונה 'אידיאולוגיה טוטאלית' והוא מעגן בתוכו מימד עיוני ברוחו של עמנואל קאנט: מכלול ניסיוננו המעוצב על ידי יישומם הפעיל של גורמי שכלנו ואינו מהווה ראי של העולם הקיים. תמונת העולם היא פועל יוצא של הסובייקט.

מקס הורקהיימר לא מקבל את ההגדרה הסינטטית של האידיאולוגיה הטוטאלית. הסובייקט אינו יכול להכיר באופן בלתי מותנה וכללי. הוא ניזון מתנאים היסטוריים וסוציולוגיים. בניגוד לאידיאולוגיה פרטיקולארית, מושאי ההסבר בהבנת הטוטאליות של האידיאולוגיה הם אינם בני אדם ממשיים והאינטרסים שלהם אלא השתייכות למעמד או קבוצה חברתית. מקורו של ההסבר המעמדי הוא כמובן קרל מארקס. אולם הלקונה של המרקסיזם הקלאסי הייתה תיחומה של אידיאולוגיה טוטאלית בנוסח "פרטי". יש בעולם החברתי אידיאולוגיה מעבר לזאת הבורגנית – לא רק התודעה הבורגנית אלא תודעת כל קבוצה חברתית בכלל תלויה בצורתה ובתוכנה בנסיבות חברתיות. במילים אחרות, כל חשיבה הינה קשורת הוויה או מושרשת בקונטקסט חברתי.

אם בהיבט המתודולוגי עסקינן, לכל קבוצה וקבוצה, הורקהיימר מסתמך על מנאהיים, מתאים מכלול של חשיבה אידיוסינקראטי שחלקיו מתייחסים זה אל זה ואל בסיסם ההיסטורי – כלומר מתקיימים קשרים הדדיים בין יסודות של משמעות במערכת אידיאולוגית המכונים 'רלאציוניזם'. הסוציולוג חוקר קשרים אלו בהתהוותם ובהיעלמותם על פני ההיסטוריה החברתית תוך ניתוק מדעי – אובייקטיבי ללא שיפוט ערכי. האובייקטיביות שומרת על החוקר מפני רלטיביזם. אולם לאובייקטיביות – ולהעדר שיפוט ערכי – נודעת חשיבות רבה יותר לחוקר. היות שאידיאולוגיה מתקיימת על ציר היסטורי, צורות תודעה עלולות להתמיד גם לאחר שהשתנה המצב החברתי שתחילה התאימו לו. חוסר המתאם בין ההוויה והמציאות המשתנה יוצרים אופנים שונים של פירוש העולם (ישנן גם צורות מחשבה המקדימות את המציאות החברתית ואלו הן אוטופיות). הסוציולוג מסוגל להתבונן מהצד ולהבחין בין נורמות ואופני חשיבה נכונים לתקופה ובין אלו שהם כוזבים.

כיצד ניתן לאפיין נורמות חשיבה כוזבות? איך נגדיר מה כזב ומה לא? האם באופן הגדרתנו כזב אנו בעצם חורגים מהמנדט האובייקטיבי שניתן לנו כחוקרים? אלו שאלות בעייתיות ותשובה חלקית להן תהיה השקפות עולם שבאמצעותן ניתן להתמצא במציאות הקיימת. תודעה כוזבת היא תודעה שעל הנורמות המרכיבות אותה אבד הקלח בכך שאינן שהן אינן מבהירות עשייה שנעשתה והוויה פנימית וחיצונית, אלא אדרבא מכסות אותן. ניתן להבין זאת באמצעות הדוגמא הבאה שלקוחה מהתחום של ההיסטוריה הצבאית במה שמכונה קונספציה מוטעית. ערב מלחמת העולם השנייה היה הצבא הצרפתי שבוי בראיית עולם של מלחמה סטטית תוך התעלמות מהמציאות המשתנה של טכנולוגיה שהפכה את המלחמה לממוכנת וניידת. היות שעל פי הנאמר לעיל האמת של כל תודעה נמדדת בפריזמה של המציאות המשתנה, מושג האידיאולוגיה מקבל מימד נוסף של דינאמיות.

עקרון הדינאמיות ב-אידיאולוגיה יוצר לא אחת משבר קיומי לווא דווקא מהצד של החוקר אלא מהצד של האינדיבידואל בחברה. האופן בו אנו חווים את המציאות ופותרים בעיות נשען על מבנה מטא-פיסי מוקדם המכונה "אופציה ויטאלית ואינטלקטואלית". אופציה זאת מקבילה לאחת מיסודות ההוויה המנוגדים של ההווה השסוע שלנו. במילים אחרות, ישנן שיטות חשיבה הנעות זו נגד זו ולבסוף נוגדות זו את זו בחוויית המציאות עד שספק אם ניתן לטעון שישנה מציאות אחת ברורה. המשבר מורגש יתר שאת בעולם המדעי. עולם זה שנשען על אמפיריקה מציג מגוון עצום של תצפיות ושיטות על חשבון שאלות כוליות. אידיאולוגיה פרטיקולארית שמתאימה למקרים ספציפיים אד הוק מחליפה ראיית עולם כוללת משום שהאחרונה אינה אפשרית לאור המציאות הסבוכה והמגוונת בה אנו מתקיימים. התגלות אופיין הפרטיקולארי של כל העמדות מבטל את הביטחון הסהרורי של זמנים ללא שבר. מי מאיתנו לא נתקף לפעמים בכמיהה נוסטלגית לעבר היכן שהדברים היו פשוטים יותר?

בנקודת משבר זאת הסוציולוגיה משמשת לנו מזור רוחני. מאחר והסוציולוגיה אינה מכירה בתוקפה של שום שיטה מחשבתית בודדת החושבת את עצמה למוחלטת אלא מבינה אותה מתוך הפרקטיקה של תנאיה ההיסטוריים, היא (הסוציולוגיה) מציגה את האפשרות היחידה לטוטאליות. כמובן שזאת לא טוטאליות אידיאולוגית אלא תיאורטית. אין המדובר, עם זאת, בתיאוריית על או בשיטת מחקר אולטימטיבית מכיוון שאין פה ממש מתודולוגיה. מדובר על השאיפה העומדת בבסיסה של הסוציולוגיה: "לשחרר את האדם על ידי דיווח מצב המושתת על תולדות הרוח [השימוש במושג גניאולוגיה יהיה אולי מוקדם מידי ולא בשל שאנו עוסקים בתיאוריות ביקורתיות ולא פוסט-מודרניות] שיש לבחנו תמיד מחדש, ולשחרר את האדם מהיותו כבול לביטחונות חולפים, כדי להבהיר לו בעזרת ההיסטוריה את התהוות מהותו שלו". ציטוט זה מזכיר לכותב המאמר את דבריו של ויקו – verum ipsum factum, הידע והעשייה אחד – העשייה ההיסטורית.

כאן גם מסתתרת מהותה של התיאוריה הביקורתית שהיא ללמד אותנו על עצמנו ועל הידע שלנו תוך חשיפת מקורותיו ומקורות הכזב שלו. הורקהיימר מרחיב בעניין כשהוא טוען שבעוד שמארקס שאף להפוך את הפילוסופיה לפוזיטיבסטית, לסוציולוגיה של הידע נודעת חשיבות מעבר לפראקסיס. היא חושפת את מהותם של הדברים כשהיא דנה במהות האמת, צורתה ותוכנה. ל-סוציולוגיה יש שליחות הבאה לידי ביטוי בהכרה כי לא ניתן להגיע לגרסה אחרונה של האמת מעבר לזמן ומקום, אך במקום זאת ניתן להרחיב את המבט על המציאות. בלמדנו את המציאות דרך הסוציולוגיה, נחשפות בפנינו נקודות המוצא וזוויות הראייה שבהן רואה כל סובייקט היסטורי וחברתי את עצמו ואת ההיסטוריה שלו. חשיפה זאת מלמדת אותנו על מהות האדם.

למעשה הורקהיימר מציג גישה חברתית היסטורית הגורסת כי ניתן ללמוד את האדם רק בהתפתחותו בתוך התהליך ההיסטורי. הוא מביא את דבריו של דילתי (dilthey) כתימוכין:

האדם מכיר את עצמו רק בהיסטוריה ולעולם לא באמצעות אינטרוספקציה. ביסודו של דבר כולנו מחפשים אותו בהיסטוריה... האדם היחיד מממש רק אפשרות אחת של התפתחותו שעשויה תמיד להוליך מן התחנות השונות של רצונו אל כיוון אחר. האדם בכלל קיים בשבילנו רק בתנאי של אפשרויות שהתממשו. גם במערכות התרבות אנו מחפשים מבנה שנקבע מבחינה אנתרופולוגית ובו מתממש "איקס" מסוים. לאיקס הזה אנו קוראים המהות.

סוציולוגיה מול מטאפיסיקה

האם ישנה מציאות על-היסטורית שהיא הכוונה אלוהית?

החשיבה המערבית מושפעת במישרין מהפילוסופיה האידיאליסטית. פילוסופיה זו שמה במרכזה את הסובייקט המכיר את עצמו כמהות היחידה המספקת את עצמה – כטוטאליות. דילתי הציג גישה דומה של פילוסופיה היסטורית אידיאליסטית בכך שהאמין שליחיד תפקיד מכריע בתוך הקולקטיב. לטעמו, מעשיהם ומפעלם של בני האדם לאורך ההיסטוריה על פני כל התרבויות נובעים מאותו אדם עצמו שאת מהותו נושאים בחובם כל האנשים הממשיים. במילים אחרות, היחיד עצמו – בכוחו לפתח את כל המאפיינים של תהליך החיים החברתי. הפסיכולוגיה חקרה את האדם ומתוך ניסויים שנעשו באנשים קונקרטיים הוכרו המאפיינים של התרבות כולה. פרוש הדבר שיש לנו כאן מהות אנושית שאינה מותנית בהיסטוריה.

ניתן להסיק, לפיכך, ששינויים על פני זמן מתרחשים לא על החברה אלא על ישות שהיא מחוץ, או מעל, להיסטוריה. ההיסטוריה נהפכת כרוכה יד ביד בהילה מטאפיסית. אנו נידונים לחפש בהיסטוריה הרגילה את עקבותיו של החוץ-היסטורי, או במילים אחרות, סוציולוגיה שבה כל זוויות החשיבה וכל תכני החשיבה הנם חלק מהתהוות בת משמעות החורגת מעבר להן. האם מדובר פה על הכוונה אלוהית?

על שאלה זו השיב מארקס בשלילה גמורה. הוא ביקש לסלק את האמונה כאילו קיימת הוויה המאחדת את כל הזמנים והחברות שנועדה להקנות משמעות מסוימת. לדידו, רק בני האדם הממשיים הם הסובייקטים הפעילים של ההיסטוריה ולא איזה שהיא מהות מטאפיסית (ובכך שלל לחלוטין את הפילוסופיה ההיגליאנית). המאחדת היחידה בין בני האדם היא האידיאולוגיה שנודע לה תפקיד להרגיע את המעמדות המדוכאים בהציגה תכלית כלל אנושית שקרית. משמעות הניתנת להבנה מאחורי האירועים הממשיים אינה אלא פרי דמיון תיאולוגי או פילוסופי. המטריאליזם המרקסיסטי מניח מציאות ארצית ושולל הוויה נעלה יותר. אין בנמצא סדר רוחני אידיאי. במקום, ישנם כוחות מדעיים מובנים וברורים שמכתיבים את התנהלות ההיסטוריה החברתית.

הורקהיימר מאמץ גישה שאינה שונה בהרבה מזאת של מארקס. אונטולוגיה סטאטית ואמת נצחית שוללים את האפשרות לביקורת. אין ספק, הוא מוסיף, שכל תפיסת עולמנו תלויה בגורמים העשויים להשתנות. אין זה אומר שלא ניתן לבסס תוקף מדעי למציאות מעבר להוויה האנושית. ההיגד שאחרי מותם של כל בני האדם עדיין יהיה קיים הטבע מוסיף להיות תקף לגבינו, וכן יהיה זה מוטעה לחשוב על הטבע הזה באופן שונה מהחוקים הלוגים והפיסיקליים שאנו מכירים ממקומנו המותנה.

זהו הדין לגבי מושגים של אידיאולוגיה טוטאלית שמתגלה כהגזמה אידיאליסטית בדומה לרעיונות על אמת נצחית ומשמעות היסטורית. ההגזמה זו טמונה ברעיונות בדבר הכוליות של התודעה. כל דיבור על טוטאליות מחשבתית בהקשר של כוליות התודעה נידון לשטחיות. דימוי התודעה כתבנית, כפי שאולי פסיכולוגיית הגשטאלט הייתה גורסת, נוגד את אופייה. תודעתו של אדם מושפעת משלל גורמים שחלקם הינם מציאות לא רוחנית. הורקהיימר מסביר ש-"האמונה כאילו ניתן להבין השקפות עולם בלי היזקקות לתנאי ההתהוות והקיום החומריים, דהיינו על ידי מחקר פנים – רוחני גרידא של תצורות רוחניות, אינה אלא אשליה אידיאליסטית". והוא מוסיף: "בוודאי מצויות ברעיונות ובגילויי החיים של הקבוצות החברתיות והתקופות תופעות של 'קירבה' רוחנית צרופה. אך הקפיצה מידע כזה השייך כאילו לתחום המלאכה של המחקר ההיסטורי אל הטיעון בדבר הקשר מבני – רוחני כולל השייך למציאות חברתית היסטורית בתקופה המסוימת היא קפיצה מן המדע האמפירי אל המשנה ההיגליאנית בדבר 'רוחות העמים' השבות וקמות לתחייה כרציות עולם או כהקשרי מבנה אובייקטיבים". הורקהיימר אינו יכול לקבל את הרעיון ההיגליאני של רוח הזוכה לקיום אובייקטיבי במציאות. אין עבורו היררכיה של חומר ורוח בו לאחרונה יש קדימות אלא שילוב של השניים בתודעה האנושית.

רוח האידיאולוגיה אינה נשארת טהורה ובלתי מוכתמת מהמציאות של היום יום וביטוי לכך נותן הורקהיימר בביקורתו על אידיאולוגיות טוטאליות פוליטיות. תמיד כאשר חברות הגנו על מעמדם או קיומם באמצעות רעיונות מוסריים, מטאפיסיים או דתיים נחשפו הדימויים הללו במלוא הדרם הכוזב. מה שנראה כאידיאולוגיה טוטאלית נהפך לאידיאולוגיה פרטיקולארית מהול באינטרס פוליטי – כלכלי. בהקשר זה הוא טורח לצטט את מקיאבלי: "התבוננו באופן התנהגותם של בני האדם ותראו שכל אלו שהגיעו לעושר רב ולעוצמה גדולה, עשו זאת הודות לאלימות או לרמאות. אך מה שצברו בערמה ובמעשי אלימות, הם מייפים בכינוי הכוזב 'כיבוש' או 'רווח' כדי להסוות את נלוזות הרכישה". אנשי הסוציולוגיה, וכאן הורקהיימר מסתמך על מנאהיים, נופלים קורבן לאותה קונספציה מוטעית. מאבק בין תרבויות שהאינטרסים שלהם אינם עולים בקנה מידה אחד מורחב בו זמנית למלחמה אידיאולוגית טוטאלית בין רציות עולם. מעל הקונפליקט בין המעמדות החברתיים, נוטים החוקרים לתור אחר 'עולמות הנלחמים בעולמות' כדרך שבה מעל הצבאות היוונים והטרויאנים הניצים, לחמו האלים באלים.

דברים מפנים את תשומת הלב למלחמות הטוטאליות של המאות ה 19 וה 20 – מלחמות שבהם הקונפליקטים הופנו אל על ממלחמה על אינטרסים לעבר תפיסות עולם אידיאולוגיות כוללניות של מאבק השמרנות במהפכנות, המונרכיה ברפובליקה, הפאשיזם בדמוקרטיה והמרקסיזם בליברליזם. אולי היום לאחר נפילת ברית המועצות חזרנו לעולם שפוי יותר – עולם שהוא לא נטול מלחמות אך המלחמות בו הן על אינטרסים ולא על (לכאורה) תפיסות עולם.

אולי מוטב לנו עולם כזה. כי רק בעולם כזה הדברים אוטנטיים יותר ביחס להוויה. מרטין היידגר הזהיר אותנו מתפיסות עולם טוטאליות (שמוצאות את ביטוין בנאציזם או במרקסיזם אך לא רק – גם בקפיטליזם ובכל אידיאולוגיות ה-'ism') שמביאות להסתרתה של ההוויה כפי שהיא במסך של ערפל. עבור הסוציולוגים האמורים לחתור אל האמת, יותר מכל מצב כזה אינו רצוי. הורקהיימר מדגיש (כשהוא מצוטט את טרלטש) כי על החברה כמכלול כל המעגלים הסוציולוגים, גדולים כקטנים, והשפעתם ההדדית לא ניתן לדון כלל כעל מה שניתן לראייה כוללת ומחקר מדעי. לדבר על חברה אנושית כעל שלמות הינה מעשה חובבני. ניתן אף להרחיק לכת ולהכריז על כל התיאוריות כאידיאולוגיות שאינן אומרות דבר ממשי מבחינה מדעית ולכל היתר יש להן משקל מפוקפק של פילוסופיה מוחלטת. החטא המתודולוגי והאונטולוגי המשתמע מסוציולוגיה שהיא בגדר פילוסופיה מוחלטת הוא החלפת המחקר של המאבקים הממשיים בין בני האדם והלך רוחם בשיקולים מתולדות הרוח. אל לה לסוציולוגיה הביקורתית לשכון במרומים אלא לרדת לארץ היכן שבי האדם גרים. קריאה זאת מוצאת לה ביטוי גם אצל מארקס, אולם גם המרקסיזם הוא בסופו של דבר אידיאולוגיית ism.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת