אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

המדינאי / אפלטון (חלק שלישי)


המדינאי חלק א המדינאי חלק ב

המשטר המושלם, אם-כן, הוא המשטר המנוהל בידי המדינאי המושלם. אבל המדינאי המושלם, זה אשר מתאים יותר מכל לשלוט על עצמו ועל אחרים, מגיע לשלוט בפועל לעיתים נדירות ביותר. וגם כאשר עולה בידי אדם כזה לשלוט, הרי שהוא נתון וכפוף לתנאים השונים של זמן שלטונו. יותר מכל, הוא יהיה כפוף לרצון המון האזרחים, מאחר ולא יעלה על הדעת לכפות את השלטון הטוב ביותר על אלה שלא רוצים לקבל אותו. לכל היותר, המדינאי האמיתי יכול לנסות לחנך את אזרחי מדינתו להיות צדיקים ככל האפשר. והשאלה מהו הצדק היא השאלה המדינית הבאה בתור. המסקנה המתבקשת, מסקנה אותה האורח מאלאה מסביר לסוקרטס הצעיר, פשוטה: השלטון הטוב ביותר לעולם לא יקום על-פני האדמה.[1] ששת סוגי המשטרים מאפיינים את המשטרים הקמים בפועל. ישנו משטר נוסף העומד מעל כולם כלפיד שלאורו הולכים בחושך, משטר שלעולם לא מתממש ושמשמש מודל חיקוי לכל שאר המשטרים. פירוט המשטר הזה נחסך מסוקרטס הצעיר, אולם סוקרטס המבוגר מראה שלעולם לא פסק מלהגות בו ואת מסקנותיו בנושא זה הוא יפרט בפני אזרחי אתונה צעירים לאוזני אזרחים זרים. חוקי המשטרים הרבים מחקים ככל יכולתם את חוקי המשטר המושלם, לכן החוק של החוקים – החוק האוסר על הפרת החוקים – הוא חוק טוב. מאחר והמדינאי האמיתי לרוב נולד לתוך מדינה קיימת, כאזרח עליו לשמור על חוקיה וכמובן, על החוק של חוקיה. סוקרטס לא הפר את חוקי אתונה, אולם הוא הציע לשנות אותם באופן שלא התאים לחוקים האתונאיים. לפחות מהבחינה הזאת הוא ראוי לעונש שהוטל עליו בידי מדינתו. לכל היותר, בידי המדינאי להנהיג את עצמו ואת אורח חייו לפי החוקים המושלמים הידועים לו ולנסות להביא את ידידיו הקרובים בלבד להנהיג אורח חיים דומה של מתינות, צדק ואומץ לב.

ובכן, משטר אחד, המשטר הטוב מכולם, לעולם לא יקום על פני האדמה. ששת המשטרים האחרים מחקים בעצם את המשטר האחד הזה, לפחות בנסיונם להיות משטרים טובים. מדוע האורח מאלאה אומר עליהם, שהם מנסים לחקות אותו? החיקוי הזה נובע מאופי החוכמה ואופי פיזורה בקרב בני-האדם. רובם חכמים במיני החוכמה הנפוצים יותר כמו ערמומיות, תככנות וכך הלאה. החוכמה הגבוהה היא זו הנפוצה הכי פחות בקרב בני-האדם השונים. חוכמה זו היא הידיעה כיצד על האדם לנהל את חייו, או כיצד עליו להוציא את אנושיותו מהכוח אל הפועל. זוהי, למעשה, האומנות המדינית האמיתית. רופאים, קברניטים ונגרים טובים אינם פועלים לפי החוקים הכתובים, אלא לפי התנאים המשתנים שלפניהם. הם מעלים לנגד רוחם את ההוראות המיוחדות של אומנותם – אותן למדו כאשר למדו את החלק התיאורטי של אומנותם – ומשנים אותן לפי צורכם. כך פועל גם המדינאי האמיתי וכך מתקיים המשטר הראשון במעלה. המשטרים המשניים במעלתם, ואפילו האומנים השוליים, או שוליות האומנים, כולם זקוקים לחוקים הכתובים ולהוראות האחראים עליהם ואל להם לסור מהוראות אלה בשום פנים ואופן. בכל הקשור לטיפול בחולה השוכב במחלקה, האחות חייבת לבצע את הוראות הרופא ואותן בלבד, ואם לדעתה הטיפול שהוא קבע לחולה איננו נכון, היא צריכה לדבר עם הרופא ולשכנע אותו לשנות את הטיפול הזה. היחיד שרשאי לשנות את הוראות הטיפול בפועל הוא הרופא. בכל מקרה, הוא יהיה היחיד שישא באחריות לטיפול שגוי.[2] ולכן החוק החשוב ביותר, חוק החוקים, הוא האיסור על ההדיוטות לשנות את החוק. קובצי חוקים אלה שאסור לשנותם נקראים בשמות שונים המדינות השונות, אבל כולם חוקות. ישנן אפילו מדינות המכנות את חוקותיהן: כתבי קודש.שליט יחיד במידה וקם במדינה כלשהי יכול לשמור על חוקת מדינתו ויכול לשנות אותה. במידה והוא שומר על חוקת מדינתו, ולכן פועל לפי החוקים, נקרא מלך. אם הוא פועל בניגוד לחוקת מדינתו, הוא נקרא רודן. הדבר הזה נכון לשני סוגי המשטרים האחרים: שלטון המיעוט ושלטון הרוב. האורח מאלאה החליף זה זמן מה את הכפיה באי שמירת החוקים וסוקרטס הצעיר מסכים איתו, לפחות בשתיקה. החלפה שכזו אפשרית מהסיבות הבאות: קודם כל, כל חוק מצריך כפיה להפעלתו. לרוב, אין אזרחי המדינות מרגישים את הכפיה הזו, כי הם מבצעים את לשון חוקיהם מרצונם. כאשר אחד מאנשי המדינה מפר את החוק, הוא עושה זאת כדי לכפות את רצונו המסויים על האזרחים האחרים: כולם, רובם, מיעוטם או רק אחד מהם, אין זה משנה. אזרחים נשמעים לחוקים, קודם כל מרצונם ורק אחר-כך בגלל שלדעתם הם חוקקו בידי אנשים חכמים.

אם חוקי המדינה נראים לאזרח זה או אחר מוטעים או רעים מסיבות כאלה ואחרות, בידו הרשות לעזוב את מדינתו ולהגר למדינה אחרת, בעלת חוקים טובים יותר בעיניו, כפי שטענו חוקי אתונה באזני סוקרטס.[3] אדם כזה מאבד בצדק את אזרחותו במדינתו הקודמת, ממנה היגר, ומתאזרח במדינתו החדשה, זאת שמוצאת חן בעיניו יותר. ולכן כל עבירה על החוק היא כפיה, כפית דעתו של העובר על החוק, דעה השונה מדעתו של המחוקק. רק לאחר שגוף האזרחים מסכים לקבל על עצמו חוק חדש, רק במקרה כזה מותר לכפות חוק חדש – בעצם מדובר על חקיקת חוקים חדשים, זאת אומרת על כפית חוקים חדשים על האזרחים – ולעבור על החוקים הישנים. מדובר, בעצם, בלידתה של מדינה חדשה על חורבות מדינה ישנה – החוקה הוחלפה.החוקה, אם-כן, היא אוסף של חוקים שקיומם מבטיח מדינה חופשית ועבירה עליהם מבטיחה מעין יצור כלאים של מדינה, מפלצת אוכלת יושביה, קרי מדינה עריצה. מקובל לתת את השם חוק גם להוראות שעה כאלה ואחרות שיוצאות חדשות לבקרים מזרועות שונות של השלטון וגם להוראות וצווים של גופים שונים המבצעים את רצון השליט שכאותם מנהלי עבודה המבצעים את הוראות האדריכל. הוראות שעה מסוג זה טיבן להשתנות, אם בזמן קצר או בזמן ארוך ומחליטים עליהן תמיד אנשים שנבחרו בידי השליט או השליטים לקיים את אורח החיים השגרתי של המדינה. מטרתן הוראות אלה, כמו גם מהותן כולה, לחקות את הוראות חוקי המדינה האמיתיים.עכשיו, חוקה יכולה להיות כתובה ויכולה להיות לא כתובה. בשני המקרים היא מחייבת את אזרחי המדינה ולמעשה מדובר באוסף החוקים והמנהגים הקיימים של אותה מדינה. דוגמא לחוקה כתובה יכולה לשמש חוקת ארה"ב. דוגמא לחוקה שהייתה זמן מה לא כתובה ולאחר מכן הועלתה על הכתב יכולה לשמש חוקת היהודים, או התורה. החוקה הלא כתובה המפורסמת ביותר היא חוקת אנגליה. המנהגים השונים המייחדים את המדינות השונות נוספים על החוקה, כתובה או לא כתובה. כל אלה הם החוקים בהם דנים סוקרטס והאורח מאלאה השייכים באופן מהותי כל-כך לאומנות המדינאי. כאשר המדינאי האמיתי לא שולט בפועל במדינתו והאזרחים נאלצים לשמור על החוקים שניתנו להם בעבר בידי איש שכזה, או מספר אנשים כאלה, קמים משטרים שהם חיקוי של אותו משטר שעמד בזמן חייו של המחוקק.[4]

המדינאי המושלם נקרא בשמות רבים: הפרוצים בתאוותיהם יקראו לו, למתון בכניעה לתאוות, קמצן או אדם משעמם וכך הלאה. הנמהרים באומץ ליבם עד כדי טירוף הרגילים לסכן את עצמם ואת הסובבים אותם יקראו לו, לאמיץ באמת ובמידה הנכונה, פחדן. הפחדנים, מן הסתם, יקראו לו מטורף. אלה שלא הורגלו מימיהם בויכוחים ובהשמעת טענות, הגנה על הדעה הנכונה והתקפת הדעה המוטעית, יקראו לו, למנוסה בדברים כגון אלה, סופיסט. האנשים הפשוטים וההגונים המנהלים את חייהם לאורם של מנהגים וחוקים שאחרים חוקקו למענם יקראו לו, לעצמאי באורח חייו, מדינאי, גם אם הוא לא שולט בפועל על אחרים. ברור להם מעל לכל ספק שעל עצמו ועל חייו הוא שולט באופן מלא. פילוסוף שכזה חי במדינה המושלמת באורח תמידי, גם כאשר הוא מתגורר באחת משש המדינות המשניות. הקו החוצה את שלושת סוגי המשטרים – יחיד, מעטים ורוב – הוא קו שמירת החוקים. לחמישה מששת סוגי המדינות הללו יש שמות מיוחדים: רודנות ומלוכה, אריסטוקרטיה ואוליגרכיה ודמוקרטיה. אבל גם הדמוקרטיה מתחלקת לשניים: דמוקרטיה שבה השליטים שומרים על החוקים ודמוקרטיה שבה החוקים לא נשמרים. מונרכיה שנשלטת על-ידי חוקים טובים שנשמרים היא המשטר הטוב ביותר שבו יכול הפילוסוף להתגורר.

הרודנות, שלטון היחיד ללא חוק וסדר, היא המשטר הגרוע ביותר בו יכול כל אדם להתגורר, כולל הרודן עצמו. שלטון המעטים עומד באמצע בין שלטון היחיד לשלטון הרוב ולכן הוא גם עומד באמצע באשר לכדאיות המגורים בו. שלטון העם, כאשר החוקים בו נשמרים, מסוגל פחות מכל שלטון אחר לבצע מעשים גדולים, מאחר והסמכויות מפוזרות בו בין רשויות שונות והאחראים על רשויות אלה מתחלפים ביניהם באופן לא עקבי. לכן ארה"ב, למשל, לא עלתה על במת העולם לאורך זמן רב. רק לאחר שהעם האמריקאי, ללא שום ספק בעקבות מנהיגיו, החל להפר את חוקתו, באמצעות תיקון תיקונים מתיקונים שונים, החלה ארה"ב לבנות את האימפריה שלה ולעשות את המעשים הגדולים אותם עשתה ותעשה: מעשים טובים ונוראים כאחד. ולכן, המגורים עדיפים לפילוסוף גם במשטר הדמוקרטי, בתנאי שהחוקים בו לא נשמרים. סוקרטס הראה לאורך כל חייו, שהוא למד את הלקח הזה היטב; הרי הוא עצמו מעיד במשפט שמדינתו ניהלה נגדו, שמעולם לא עזב אותה בכל ימיו, מלבד שלוש יציאות לקרבות בשליחותה. אם המדינאי הוא מחוקק החוקה – או מחוקק החוקים הראשוניים והבלתי משתנים שלפיהם מחוקקים האזרחים אחריו את הוראות השעה והחוקים המשתנים –, אז מובן מדוע האורח מאלאה מניח בצד את הדיון באנשי המפלגות השונות, יועצי המלך, האוליגרכים, מחוקקים ושופטים, שרים, אנשי צבא ושאר הערב רב שדורש לעצמו בצעקות, איומים וקללות את האומנות המדינית. סוקרטס הצעיר הולך בעקבותיו ולא מתנגד להוצאתם מהאומנות המדינית והכללתם באומנות המייעצת.מהו היחס בין האומנות המייעצת לבין האומנות המדינית? לכל לימוד של מדע כלשהו מתלווה ההחלטה, בין אם של הלומד ובין אם של מישהו אחר בשבילו, ללמוד את אותו מדע. ההחלטה ללמוד מדע כלשהו איננה שייכת למדע הנלמד עצמו. זאת אומרת, ההחלטה של מדען הטבע ללמוד את מדעי הטבע לא שייכת למדעי הטבע. הדבר מתבהר יותר בדוגמה מסוג כזה: צעיר המתלבט בין מדעי החברה השונים מבקש לעצמו עצה. הוא יכול לקבל אותה ממקורות שונים, ביניהם אפילו אנשים העוסקים באחד מאותם מדעים. אבל פסיכולוג שמייעץ לאחיין שלו ללמוד פסיכולוגיה, או סוציולוג שמייעץ לבן שלו ללמוד תקשורת, או יועץ חוג המזמין את צעיר הזה ללמוד בחוג שלו אינם עושים זאת במסגרת המדע שבו הם עוסקים. האומנות היחידה שבה הם משתמשים היא אומנות הרטוריקה; הם כולם נותנים את עצתם בדיבור. בין אם הם משתמשים בדיבור רך, בין אם הם משתמשים באיומים והפחדות ובין אם הם משלבים בין שני היסודות האלה, כולם מנסים לשכנע את הצעיר הזה ללמוד מדע זה או אחר. אותה אומנות משמשת את המורים של המחוקק וזוהי אותה אומנות המשמשת את הנואמים. ברור, אם-כן, שהרטוריקה משרתת את האומנות המדינית; היא איננה האומנות המדינית כשלעצמה. כל האומנויות המייעצות הן אומנויות המשרתות את האומנות המדינית.[5]

רק האומנות החינוכית היא האומנות היחידה עליה אפשר לומר במקרה זה: גורמת. האומנות המחנכת היא היחידה המשתמשת ברטוריקה כדי לגרום לחניך להבין לבד את העקרונות השונים ולפעול לפיהם שלא מכוח שכנוע כזה או אחר.לעומתן, תפקידן היחיד של האומנויות הצבאיות הוא לשמור על המדינה, קודם כל מבפנים באמצעות מה שנקרא כיום משטרה ורק לאחר מכן, ורק אם באמת קיים צורך הכרחי, כלפי חוץ באמצעות מה שנקרא כיום צבא. ככאלה, האומנויות הצבאיות אינן אפילו משרתות את האומנות המדינית, אלא מסייעות לה באורח עקיף ביותר. השוטרים והחיילים נלחמים נגד מי שהשליט מגדיר כאויב; ההחלטה על הגדרת האויב איננה נתונה כלל בידיהם. שימוש פחות בחיילים ובשוטרים מצביע על מצב יציב יותר במדינה ועל מדינה בטוחה יותר בעצמה. מדינות לוחמניות כלפי פנים וחוץ, אלה הנקראים "העמים החיים על החרב", מעידים בקול רם יותר מכל עד אחר על רעיעות משטרם והעוול הפושה בהן. גם השופט איננו מחליט מיהו אויב המדינה. תפקידו הוא תמיד להביט בחוק ולפרש אותו בהתאם למקרה המונח לפניו. וזהו החוק המגדיר מיהו אויב המדינה. למעשה, שופטים ושוטרים הם כשתי ידיים של אותו גוף: הגוף הפועל להילחם באויבי המדינה מבפנים. ידיים אלו מבצעות את ההוראות שהן מקבלות מחוצה להן. מי שאינו פועל על דעת עצמו איננו מדינאי, כזכור. כיחס האומנות הצבאית לאומנות המדינית, כך יחס האומנות השופטת לאומנות המדינית.האומנות המדינית איננה אומנות מעשית. האומנויות כולן שבהן דנו האורח מאלאה וסוקרטס פועלות את פעולותיהן מבלי לדעת מהי מטרתן הסופית ומדוע צריך לבצע אותן בזמן הדרוש. את הכללים האלה, זאת אומרת מתי לפעול וכיצד יש לפעול, מניח המדינאי האמיתי לעצמו ולדורות הבאים של מדינתו, אם התמזל מזלם וקם לה מדינאי כזה. האורח מאלאה קורא לכללים אלה: "הדחיפה הראשונה". מטבע הדברים כללים אלה לא יכולים להיות פרטיים ולא יכולים לשקף את המצב המשתנה עם הזמן, אפילו לא בזמנו של המדינאי. עד כדי כך משתנים התנאים החיצוניים במהירות. כללים כלליים אלה נקראים חוקה, בין אם כתובה, לא כתובה או כתובה למחצה. כי לכל חוקה כתובה מצטרפים המנהגים הלא כתובים המיוחדים לכל מדינה ומדינה. כדי שפעולה תוכל להתבצע, המבצע אותה צריך להיות נחוש בדעתו. וזאת בהנחה שגופו מסוגל לפעולה אליה הוא נדרש. כאשר קבוצת אנשים מבצעת פעולה, עליה להיות נחושה בדעתה בדיוק באותו האופן. נחישות דעתה של קבוצת אנשים באה לידי ביטוי אך ורק בלכידות הפנימית בין חבריה באשר למטרותיהם המשותפות. לכן השאלה האחרונה שנשארה לשניים ללבן היא כיצד על המדינאי להביא את גוף אזרחיו לראות במטרות הגוף המדיני מטרות משותפות לכולם, פעולה שהאורח מאלאה קורא לה: "הליכוד המלכותי".[6]

חזרה לאדם היחיד: האורח מאלאה מסביר לסוקרטס הצעיר, שמידות מסויימות המרכיבות את המידה הטובה מנוגדות באופן מסויים אחת לשניה. למשל, במקרים רבים אומץ הלב מנוגד למתינות. למשל, ישנם מקרים שבהם עדיפה פעולה נמרצת ותקיפה, פעולה הדורשת אומץ לב, על-פני פעולה מתונה ועדינה. ומאיזו סיבה אנו מגנים פעולות? הסיבה היחידה לגינוי פעולות היא זו: הפעולה שנעשתה לא נעשתה באופן הנכון, זאת אומרת היא נעשתה במתינות ולא בתקיפות או להיפך, בנמרצות ולא בעדינות, או שהפעולה שנעשתה אכן הייתה צריכה להיעשות כפי שנעשתה, אולם היא לא נעשתה בזמן הנכון. יש למהר ולהביא אדם שנחתך חתך עמוק בראשו לבית חולים ולבצע את שאר הפעולות שצריך לבצע במקרה כזה במהירות. ואילו את גילוח השיער מסביב לפצע ותפירת התפרים מבצעים הרופא או האחות בעדינות ובמתינות. אם מובילים את הפצוע לבית החולים באיטיות ובמתינות ואף מושכים את הזמן בביצוע הפעולות האחרות שיש לעשות במקרה זה או שכלל לא עושים אותן ומחכים לזמן אחר, זוכים לגנאי מוצדק. גם אנשים שתכונות אלה – תקיפות מצד אחד ועדינות מצד שני – מאפיינות אותם נוטים לשבח את התכונה הקרובה יותר לאישיותם ולהיות עויינים זה לזה. הפרזה בשתי התכונות האלה איננה טובה לא ליחיד ולא למדינה. אזרחים המגזימים באורח חייהם המתון, עד כדי שנאת המלחמה בכללותה והזנחת אומנות זו, מניחים את מדינתם פתוחה לכל אויב שיחמוד אותה וכך הם יהפכו לעבדים במקום בני חורין ומצב זה אף יורישו לילדיהם. לעומתם, אזרחים צמאי דם וחדורי תאוות מלחמה המגזימים באומץ ליבם ובעקבות זה תמיד מוציאים את מדינתם למלחמה זו או אחרת, כזו או אחרת, יעמידו לעצמם תמיד אויבים ואלה, ברגע הבלתי נמנע שבו הם יתחזקו למעלה מכוחה המדולדל של המדינה, יכבשו אותה. גם במקרה הזה, האזרחים ימצאו את עצמם עבדים לבני מדינה אחרת ויורישו מצב זה לילדיהם.[7]נמצאו, אם-כן, שני חלקים של הסגולה הטובה, מתינות ואומץ לב, שיכולים להיות מנוגדים זה לזה במצבים שונים. כמובן, הם יכולים להתאים האחד לשני ולשכון בהרמוניה, אולם אך ורק בתנאי מסויים. ומה לגבי המרכיב השלישי, הצדק, האם גם הוא מנוגד לעיתים למרכיבים אחרים של הסגולה הטובה?

כידוע, הסגולה הטובה מכילה ארבעה חלקים, כאשר החלק הרביעי והאחרון, החוכמה, איננו פשוט חלק כמו שלושת האחרים. החוכמה היא מעין מרכיב על, מרכיב הדרוש באופן הכרחי בכל אחד משאר שלושת החלקים ולסגולה הטובה בכללותה. לכל הפחות, החוכמה דרושה כדי לדעת מתי לנהוג באומץ לב ומתי במתינות. אבל גם באומץ הלב עצמו יש צורך בידיעה מסויימת, זאת אומרת הידיעה מהו גבול האומץ, או מתי אומץ הלב הופך לטירוף. גם האומנות המדינית, בהיותה אומנות מדינית, היא חלק מהידיעה המיוחדת לאדם. אף בן-אדם לא מחזיק בכל הידע הנגיש לאדם, לבטח לא הפילוסוף. ולא כל בני-האדם מחזיקים בידיעה המדינית, כפי שלא כל בני-האדם מחזיקים בידיעה המיוחדת לרופא או לנגר. גם המדינאי מצד אחד וגם אותו אדם החי את חייו לצידו של המדינאי ללא כל דאגה מצד שני צריכים לבחון חלקי מדינתם השונים ולנסות לשפר אותם ככל יכולתם. בעוד בחינה כזו של חלקי הסגולה הטובה אצל האדם היחיד פשוטה מאוד, הרי שלגבי המדינה, בחינה כזו מסובכת מאוד. בחינה כזו כמעט בלתי אפשרית ביחס למדינות הקיימות, בגלל המהירות שבה משתנים התנאים בעולם. ולכן עדיף לדבר על מעין מדינה דמיונית, לא כזו שקיימת על פני האדמה, ולבחון לגביה: כיצד צריך המדינאי לשאוף ולאזן את היסודות השונים שבה, יסודות המקבילים למתינות ולאומץ הלב באדם היחיד?כאמור, האומנות המדינית היא אומנות שופטת מצד אחד – שופטת לגבי הטוב והצודק – ומחוקקת מצד שני – אסור לשכוח, שהמדינאי הוא המניח את החוקים לעצמו ולאחרים. המדינאי מוציא אל הפועל את שיפוטיו וחוקיו באמצעות צווים לכל האחרים הפועלים, למעשה, מתחתיו במדינה. וכך הראשונים בחשיבותם הם המחנכים והמורים של הילדים בגיל הרך ביותר: מרגע לידתם ועד לסביבות גיל ארבע או חמש. אלה תפקידם במדינה הדמיונית שתנאי קיומה מושלמים להשגיח על הילדים הרכים ולהבחין בנטיותיהם הטבעיות. קל מאוד לאדם לממש את נטיותיו הטבעיות וקשה לו מאוד לנסות לממש נטיות שאינן מתאימות לטבעו. ולכן, למשל, את אלה שנטייתם הטבעית פרועה וחסרת חוק ושמעדיפים את הכוח והעוול על פני המתינות והצדק המדינה שואפת תמיד לסלק מקרבה ככל האפשר בכליאה, גלות ועונשי מוות. אלה שנטייתם הטבעית היא לסכלות, ומעשים ותענוגות שפלים אחרים, אותם המדינה מפנה לתפקידים שדורשים עבדות וסבילות.

שאר אזרחי המדינה, אלה שנטייתם הטבעית היא לחוכמה ולתענוגות נעלים יותר על פני תענוגות פריצות של אוכל ומין, ושמטבעם אינם שונאים את החוק ואת הצדק, מתחלקים כבר מלידתם לשניים: אלה שנוטים יותר אל המעשה, מהירים לפעול ותקיפים בדעתם, ובקיצור: האמיצים יותר ואלה שנוטים יותר אל ההגות, מהירים להבין ותקיפים במחשבתם, ובקיצור: המתונים יותר. המדינאי שואף למזג את שני היסודות האלה, זאת אומרת המתינות המתגלמת באזרחים היותר מתונים, עם אומץ הלב המתגלם באזרחים היותר אמיצים, בשני שלבים: חינוך ואהבה. קודם כל, עליו לחזק את הנטייה הטבעית אל המתינות או האומץ באמצעות חיזוק היסוד השלישי, הצדק, באמצעות חינוך. האורח מאלאה קורא לצדק "סם תרופה" ולחינוך בכללותו הוא קורא: "כבל אלוהי", מאחר ומטרת החינוך היא הוספת יסוד העל הרביעי לשני היסודות הטבעיים וליסוד השלישי שאליו מחנכים. החוכמה, היא היסוד הרביעי, מדריכה את האנשים השונים במימוש הנטייה הטבעית שלהם בתנאים השונים. מאחר והצדק קרוב יותר אל המתינות מאשר אל אומץ הלב, הרי שהחינוך לכיבוד החוקים מכוון יותר אל האמיצים מטבעם.[8]לאחר שהחינוך מסיים את תפקידו, נכנסת האהבה לפעולה. המדינאי צריך לשאוף לחבר ככל האפשר את היסוד המנוגד לאדם שחסר אותו, או בלשון המשל: לחתן את החתן האמיץ עם הכלה המתונה ואת החתן המתון עם הכלה האמיצה. מאחר והאהבה היא התשוקה של האדם אל מה שהוא חסר, האורח מאלאה ממשיל את המשך תהליך החינוך לנישואין. מטבע הדברים, שונא כל יסוד את היסוד המנוגד לו. וכמוהם, האנשים המתונים מעדיפים להתרחק מהאנשים הנמרצים והאחרונים שונאים את ההפוכים להם ומכנים אותם פחדנים ואיטיים. האורח מאלאה מגנה את מנהג השידוכין כאשר מנהג זה מביא לידי מצב נוראי של איחוד שלא מהסיבות הנכונות בין יסודות שאסור לאחד ביניהם. במקרה הרע, הסיבה לשידוך היא בצע כסף או רדיפת הכבוד של משפחת הכלה או החתן. במקרה הטוב, הסיבה לשידוך היא נוחות ותחושת נועם השורה על המשפחות מעצם השידוך. השידוך צריך להיעשות למטרה מסויימת ורק היודע מהי המטרה ומהם האמצעים יכול לבצע את השידוך הנכון. כמובן, נישואין שלא בשידוך אלא מתוך משיכה בין החתן לכלה עצמם כלל לא עולים לדיון. התחברות שכזו נעשית מתוך כניעה לתאוות, אם של החתן אם של הכלה ואם של שניהם, תאוות שהן לכל היותר זמניות. הרי ידוע בימינו השופעים נישואין מהסוג הזה, שמיד לאחר שתאוות אלו באו על סיפוקן, הופכים חיי בני הזוג לסיוט מתמשך, סיוט שהם מחפשים ממנו כל מפלט אפשרי אצל כל מי שמוכן להציע אותו להם. כמו-כן, אין בנישואין מסוג זה שום יסוד של תכנון מראש ושום דרישה לחוכמה וידע; אלה היסודות החייתיים שבאדם שבאים לידי ביטוי בהתחברות מסוג זה וקולם של אברי הרביה רם מזה של השכל. חינוך ואהבה הם האמצעים בהם המדינאי משתמש לתקן את הסכסוך הטמון בניגוד הקבוע בין המתינות לאומץ הלב. מתינות שלא תוקנה באמצעים אלה הופכת עם הזמן לעצלות וכהות חושים ואומץ לב שלא תוקן באמצעים אלה הופך עם הזמן לטירוף ושיגעון.

כמו שהאופה מחבר את הקמח למים באמצעות האש ומכין את הלחם ההכרחי לחיות הגוף, כך המדינאי מחבר בין המתינות לאומץ הלב של מדינתו ומכין את אחדות הדעים ההכרחית לחיות המדינה.[9]לסיכום אפשר לומר, שהמדינאי הוא אותו אדם החי לפי החוק הטבעי אותו למד ממורים שונים. החוק הזה עיקרו הוא החינוך לצדק תוך כדי חיזוקו של היסוד החלש – בין אם מתינות ובין אם אומץ לב – ואיחוד שני היסודות האלה. אותו מדינאי מוכן ומזומן – ואף עושה זאת בכל הזדמנות שניקרת בדרכו – להציע לאחרים את תוצאותיה המופלאים של אומנותו. הוא מעולם לא עושה זאת בכפיה, כי זאת מנוגדת יותר מכל דבר אחר לאומנות המדינאי. והוא נבדל בכך מכל האומנים הבאים: רועים, קברניטים, חקלאים, רופאים, שופטים, אנשי צבא ונואמים. יעידו על כך הסיפורים שפלוטרכוס מספר על שני המחוקקים האלוהיים של שני עמים בעלי מזל: ליקורגוס שיצר את המדינה הספרטנית ונומה המלך שיצר את המדינה הרומאית. הראשון נטע בלב תושביה המתונים של ספרטה את אומץ הלב על-ידי החינוך המושלם והשני מיתן את אומץ הלב המופרז של הרומאים על-ידי הדת שנתן להם.סוקרטס הצעיר משבח את האורח מאלאה על ההצגה הזאת של המדינאי.

האם זה מעיד עליו, שהוא עבר את טקס ההתקדשות במסתורין הפילוסופיה? האם הוא הפנים את הלקח, שהאורח מאלאה ביקש ללמד אותו? האם הוא הצטרף לכת הפילוסופים? מתוך ידיעה היסטורית התשובה על כך חיובית. ולכן, מן הסתם, מעתה והלאה יציג בפנינו אפלטון אך ורק דיאלוגים שבהם סוקרטס מלמד את הצעירים ממנו את הדברים אותם למד מהאורח מאלאה בשינויים המתחייבים מאופי המשוחחים איתו ומאופי הנסיבות בהן התפתחו השיחות האלה. תאיטיטוס עבר יחד איתו את אותו טקס, אולם עליו ידוע, שלא היה פילוסוף. לכל היותר, הצטיין באחד הקרבות שמדינתו אתונה שלחה אותו אליהם ונפצע בו. סוקרטס לא נפל ממנו במילוי חובותיו האזרחיות למדינתו בשדה הקרב; האם בסוקרטס הצעיר שולט יסוד המתינות או יסוד אומץ הלב?ועוד: מהו פילוסוף? בתחילת הדיאלוג הסופיסט, כאשר סוקרטס משוחח עם האורח מאלאה בתיווך תאודורוס, מבטיח האורח מאלאה להבהיר את טיבם של שלושת מיני האנשים הללו: סופיסט, פילוסוף ומדינאי. אפלטון מגיש בפנינו את השיחות האלה במלואן. שניים ממיני אנשים אלה זוכים בדיאלוגים על שמם, זאת אומרת הסופיסט והמדינאי. הפילוסוף זוכה בשתיקה מהבחינה הזו. לכאורה – והמתרגם מדגיש את הנושא הזה בהערותיו לדיאלוג המדינאי – נשאלת השאלה, מדוע אין דיאלוג נפרד הנושא את השם הפילוסוף. קודם כל, אפשר להשיב ולומר, שקיימים שלושים ושישה דיאלוגים אפלטוניים שנושאם הוא הפילוסוף. אבל, אפשר לטעון, נושאי הדיאלוגים השונים האלה אינם הפילוסוף באופן מוצהר. רבים מהם אפילו עוסקים במופרש בנושאים אחרים. למשל, תאיטיטוס עוסק במהות הידיעה; קראטילוס עוסק במהות השפה וכך הלאה. בסדר, יכול לטעון הטוען, אולי בדיאלוגים אלה הפילוסוף, או סוקרטס, מוצנעים יותר מחמת הצורך לעסוק בשאלה חשובה כלשהי. אבל בדיאלוגים אחרים המצב הפוך והפילוסוף זוכה בהם להדגשה רבה יותר. אבל דווקא בדיוק בדיאלוגים מסוג זה – יכולה לבוא התשובה – סוקרטס מוצנע הרבה יותר. שמות הדיאלוגים האלה תמיד נושאים את שמות בני השיח של סוקרטס או מאזינים לסוקרטס או דמות כלשהי אחרת שהדיאלוג מתייחס אליה באופן חשוב כלשהו. אלה הם הדיאלוגים שפחות מכל מציגים את הפילוסוף בטהרתו. קשה לחשוב על הדיאלוג קריטון כדיאלוג שהנושא שלו הוא סוקרטס.

למעשה, שני הדיאלוגים האחרונים בטרילוגיה זו, טרילוגיה שמתחילה בדיאלוג תאיטיטוס העוסק בחוכמה – ולא בשואפים אליה –, מספיקים למחברם כדי להציג את הפילוסוף במלוא הדרו. למצער העצלנים, יש צורך לדלות את ההצגה הזאת מתוך ים הדיונים אודות מיני אנשים אחרים. האורח מאלאה מנתח בדיאלוג הסופיסט את מין הסופיסטים ומתוכם עולה, במספר הערות קטן ותמציתי, ההבדל בינם לבין הפילוסוף. זהו הפילוסוף בפעולתו החיצונית, כלפי העולם, במדינה שבה הוא חי ובנסיון שלו, נסיון הכרחי וכלל לא מנותק מאורח חייו הפנימי, לחנך אחרים – רצוי צעירים המבינים בעצמם ראשי פרקים והמסוגלים לחשוב לבד אודות הדברים עליהם אי אפשר לדבר – מבין אזרחי מדינתו לעתיד. הפילוסוף בפעולתו הפנימית, כלפי עצמו ובתוך עצמו בחייו הפרטיים הרחק מעין זר ואולי עם סיפוק הצצות מעטות לידידיו הקרובים ביותר, מוצג בדיאלוג המדינאי. זהו אותו מדינאי אמיתי שלא שולט בהכרח על מדינה בפועל, החופשי מכל מטען מכביד שהמתרגם חשב אותו בטעות לרועה החזירים, למרות שקל יותר לבלבל בינו לבין רועה הצאן. אין שום צורך להוסיף דיאלוג שלם של דיונים ומשלים אודות הפילוסוף על שני הדיאלוגים האלה. ובכלל, כיצד אפשר לכתוב דיאלוג כזה? הרי הוא אמור להתקיים בין סוקרטס לעצמו; מדובר בתהליך חשיבה טהור.כאלה בדיוק הם שלושת הדיאלוגים תאיטיטוס, הסופיסט ו-המדינאי. כזכור, הדיאלוג תאיטיטוס איננו דיאלוג טהור. מדובר בדיאלוג בתוך דיאלוג. בתחילה מציג בפנינו מחבר שלושים וששת הדיאלוגים את פגישתם של אוקלידס וטרפסיון ואת החלטתם לעיין בדיאלוג שחיבר אוקלידס. הדיאלוג החיצוני הזה לעולם לא מסתיים. סופו של הדיאלוג תאיטיטוס איננו סופו של המתרחש עם שני אלה. למעשה, שניהם עדיין שכובים על הספות בביתו של אוקלידס מאזינים לעבד שמקריא בפניהם דיונים שאחרים ניהלו בינם לבין עצמם בנושאים שונים. במה שונה מצבם ממצבו של סוקרטס החושב בינו לבין עצמו מהו פילוסוף או מהי ידיעה או מהו מדינאי? הרי אין שום ספק, שהדיאלוג המוקרא באוזניהם משמש לכל היותר שיחת רקע למחשבות אותן הם חושבים בינם לבין עצמם. אפלטון לא הכניס את חמשת הדיאלוגים הקודמים לדיאלוג תאיטיטוס לתוך מסגרת הדיאלוגים שאוקלידס וטרפסיון מקשיבים להם. סיבה זו מחזקת את הקביעה, שמדובר בהקדמה לפילוסופיה ולא בפילוסופיה עצמה. מסתבר שהטעות, כאילו הפילוסופיה היא עיסוק במילים ושפה ימיה כימי הפילוסופיה עצמה. בטעות זו עוסק הדיאלוג האחרון של ההקדמה, הדיאלוג קראטילוס. קל להבין מדוע טעות כזו נפוצה: במובן מסויים הפילוסופיה אכן עוסקת במשמעות מילים. הדיאלוג הפילוסופי הראשון של אפלטון, תאיטיטוס, עוסק במשמעות המילה חוכמה. אולם עיסוק במשמעות זה הוא חמקמק מאין כמוהו. לא יעזור לו חיפוש אודות מקורות המילים במהלך הזמנים ולא יעזור לו חיפוש אודות השימוש הרגיל במילים בזמן הנוכחי. ולכן חשובה ההבחנה בין המילה לדבר עליו היא מצביעה. וחשובה, כמובן, ההבנה שדברים מסויימים עליהם מילים מסויימות מצביעות יש להם טבע קבוע. בגלל שיש הבדל בין מילה לדבר שעליו היא מצביעה ובגלל שלעיתים דבר זה הוא דבר טבעי, יכול סוקרטס לשוחח עם תאיטיטוס אודות החוכמה ולקרוא לה גם ידיעה, ידע ואמת.[1] כתבי אפלטון (תרגום: יוסף ג. ליבס, ירושלים: הוצאת שוקן, תשל"ה), כרך 3, עמ' 329.[2] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 332.[3] כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 251-252.[4] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 334.[5] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 338.[6] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 340-341.[7] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 345.[8] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 347.[9] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 349.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נחום שטיינברג