אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מילס: הליברליזם החדש


ניתוח אנטי-ליברלי של מבנה החברה האמריקאית

מבוא

צ' רייט מילס (1916-1962) היה סוציולוג אמריקאי, שפעילותו ההגותית הייתה בעלת השפעה רבה, גם אם קצרה באופן טרגי. הוא פרסם מספר ספרים בנושאים מגוונים, בין השאר על המהפכה בקובה ועל מרקסיזם, אך ספרו הבולט והמשפיע ביותר הוא "אליטת העוצמה" (the power elite, בעברית תורגם כ"עלית השלטת"), שהתזה המרכזית בו היא שליטתה של קבוצה מצומצמת ובלתי-נבחרת בארצות הברית. הספר עורר פולמוס עז בקרב הקהילה האקדמית בזמנו, והתיאוריה של מילס נלמדת עד היום בחוגים לסוציולוגיה ולמדע המדינה כאחת מבין התיאוריות המייצגות של הגישה האליטיסטית.ברצוני להציע קריאה שונה של מילס, אשר בניגוד למקובל במדעי החברה, תדגיש לא רק את הטיעון העולה מהטקסט אלא גם את הקונטקסט של הכתיבה. במאמר זה אבקש לטעון, כי לא ניתן לנתק את "אליטת העוצמה" מהתקופה בה נכתב, וכי הספר מהווה כתב ביקורת כלפי "הליברליזם החדש" - שפרח בארצות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה – לא פחות מאשר ניתוח סוציולוגי גרידא של מבנה החברה האמריקאית. המאמר שלהלן מורכב מארבעה חלקים, באמצעותם אבקש לאשש את הטענה שהצגתי. בחלק הראשון אציג את תפישת "הליברליזם החדש", שהפכה דומיננטית בשנות המלחמה הקרה בתחומי ידע רבים, ובכללם הסוציולוגיה. אבקש להראות כיצד תפסו ההוגים בזרם זה את מושג העוצמה ואת מבנה החברה האמריקאית.לאחר מכן אראה כי לצד הליברליזם החדש, התפתחה תפישה רדיקלית שהיה עליה להתמודד עם כשלונו לכאורה של המרקסיזם. מטרת חלק זה של המאמר הינה למקם את כתיבתו של מילס בקונטקסט ההיסטורי כרדיקל מהזרם הרציונליסטי הפועל בסביבה שמרנית.בחלק השני אציג את הטיעונים שמעלה מילס ב"אליטת העוצמה", תוך התייחסות לקונטקסט ההיסטורי. אבקש לטעון כי לא ניתן לקרוא את מילס כטקסט מדעי-נייטרלי ולהתעלם מהביקורת שהוא מפנה כלפי הסוציולוגיה הליברלית. לבסוף, אבקש לאשש טענה זו מהכיוון ההפוך, תוך שימוש בביקורת הליברלית על "אליטת העוצמה", שלטענתי ממחישה את מידת האיום שמהווה הטקסט על עיקרי התפישה של הליברליזם החדש.

א. "הליברליזם החדש" בסוציולוגיה האמריקאית

החל משנות ה-40, ובייחוד לאחר מלחמת העולם השנייה, חל שינוי בליברליזם האמריקאי. זוועות המלחמה, האיום הסובייטי מחוץ והמקרתיסטי מבפנים, הובילו לכך שהתפישה הפרוגרסיבית, שהייתה מאופיינת בין השאר באמונה בטבע האדם ובקדמה, פינתה את מקומה לתפישה שתכונה מאוחר יותר "ליברליזם של המלחמה הקרה" או "ליברליזם קונטר-פרוגרסיבי", שנטתה להיות ספקנית יותר ולהדגיש את המגבלות על יכולותיו של האדם.[1] הוגי הליברליזם ה"חדש" ראו בקיצוניות, בין מימין ובין אם משמאל, את המקור להרס ולחורבן, וטענו לקץ האידיאולוגיה, שהיא בהכרח כלי לדיכוי. הייתה, עם זאת, נקודת אור אחת בעולם הפסימי של המלחמה הקרה: בעיני הוגים אלו, הייתה ארצות הברית מודל ייחודי של מדינה מאוזנת, פרגמטיסטית, חופשית הן מאידיאולוגיות והן ממאבק מעמדי, הן מקיפאון שמרני והן מהרס מהפכני (תפישה של american exceptionalism).[2] הסוציולוגיה האמריקאית הושפעה, כמובן, מהלך רוח חדש זה. הזרם המרכזי של הסוציולוגים דגל בהשקפת עולם המסנתזת תפישה ובריאנית של המדינה כגוף ביורוקראטי, רציונאלי וניטרלי, עם תפישתו של דורקהיים את החברה הקפיטליסטית כמורכבת לא מאינדיבידואלים אטומיסטים, אלא מקבוצות.[3] התוצאה של סינתזה זו הובילה לראיית החברה האמריקאית בעידן הקפיטליסטי כזירה של תחרות בין ריבוי של קבוצות, הפועלות להגשמת האינטרס המיידי שלהם. ראייה זו של החברה הושפעה ככל הנראה מהתיאוריה הליברלית של הכלכלה, ועל פי הגיון "היד הנעלמה", התחרות בין קבוצות האינטרס מובילה בסופו של דבר לקונצנזוס ולפשרה – ל"שיווי משקל". העוצמה, על פי תיאורטיקנים אלו (שזכו בהתאם לשם "פלורליסטים") אינה מאפיין של קבוצות בחברה ("קבוצה x היא בעלת עוצמה בעוד שקבוצה y הינה משוללת עוצמה) אלא משאב המשמש קבוצות אלה כאמצעי יעיל למימוש אינטרסים ולהגשמת מטרות החברה. בהתאם לחשיבה הכלכלית שאפיינה הוגים אלו, מתאר פרסונס (parsons) את העוצמה כ"אמצעי מחזורי" בדומה לכסף, שניתן להגדילו (עד גבול מסוים) מבלי שהיחידות האחרות יאבדו מכוחן.[4] התיאוריות של טלקוט פרסונס ודיויד רייזמן (riesman) בנוגע לאופי הפוליטיקה האמריקאית אופייניות להגות הפלורליסטית של הסוציולוגיה האמריקאית בתקופת "הקונצנזוס הליברלי". פרסונס, שדגל בראייה מערכתית של החברה (פונקציונליזם סטרוקטורלי), ראה במערכת הפוליטית והכלכלית תת-מערכות פונקציונליות שמטרתן להתאים את הסביבה החומרית לצרכי החברה, תוך חלוקת משאבים (תפוקות) בהתאם לדרישות השונות (תשומות). תפישה מדעית-נייטרלית זו משתלבת בתפישתו של רייזמן את הפוליטיקה כמעין שוק, בו קבוצות אינטרס שונות (אותן הוא מכנה "קבוצות וטו") משתמשות בעוצמה על מנת למנוע את קבלתן של החלטות או חוקים הפוגעים באינטרסים שלהם. לדידו של רייזמן, מכיוון שאין לאף קבוצת וטו את היכולת להשתלט על הקבוצות האחרות, הן מאזנות זו את זו.[5]

ב. מילס והרדיקליזם החדש

כנגד "הליברליזם החדש", שנבע מחוסר ההתאמה של הפרוגרסיביזם למציאות הפוסט-מלחמתית, התקיימה בשנות ה-40 וה-50 מגמה מנוגדת לליברליזם, שמקורה בחוסר היכולת של המסורת המרקיסיסטית להתמודד עם חברת השפע המודרנית. בניגוד למקבילה הליברלית שלו, הרדיקליזם החדש מעולם לא התגבש כמקשה רעיונית אחת, אך משותף לכל התיאוריות הרדיקליות שלאחר המלחמה היה הצורך בשינוי או בפרשנות חדשה למרקס והשאיפה לשחרור בעתיד על פני המציאות הקיימת. חוקרי התקופה מציינים שני זרמים עיקריים ברדיקליזם החדש: הראשון הוא הזרם המכונה "השמאל הפרוידיאני", שראה פוטנציאל מהפכני בשחרור האירוטי של האדם.[6] הזרם השני, שרייט מילס הינו המייצג הבולט שלו בשנות ה-50, אופיין בחשיבה רציונליסטית יותר, וראה בתבונה, ולא במיניות, את האלמנט המשחרר. בהתאם לכך, ראה זרם זה באינטלקטואלים – ולא בפרולטריון – את סוכני השינוי.[7] בעיני האינטלקטואלים של הזרם הרציונליסטי, ובייחוד בעיני מילס, בגדו האינטלקטואלים הליברלים בתפקידם. תפקידו ההיסטורי של הליברליזם היה שחרור האדם מכבלי המסורת באמצעות התבונה, אך בהפיכתו בארצות הברית של שנות ה-50 לרטוריקה פוליטית, הפך השיח הליברלי למסורס וחסר משמעות.[8] הסוציולוגים הליברליים, השבויים בתפישה רומנטית של החברה האמריקאית כחברת חקלאים ג'פרסונית, אינם מבצעים את חובתם המוסרית אלא מכשירים את השרץ בהצגת "פונקציונליות", "איזון" ו"קונצנזוס". בעוד שהם טוענים למדעיות ואובייקטיביות, הם טוענים בעקיפין כי המצב הקיים הוא הנורמטיבי, ואינם פועלים לשנותו.[9]בנוסף, חתר מילס תחת תפישת הייחודיות האמריקאית ששלטה בכיפה על ידי שימוש בתיאוריות "אירופאיות" בניתוח שלו – לכאורה, דבר בלתי אפשרי בשל השוני העקרוני בין אירופה המשועבדת למעמד ואידיאולוגיה לבין ארצות הברית הפרגמטיסטית והחופשית.[10] הוא הושפע מאוד ממרקס – בעיקר מכתביו המוקדמים יותר - אף כי טען בתוקף כי אינו מרקסיסט (לכל היותר "מרקסיסט פשוט").[11] תפישת האליטה שלו מושפעת מהגותם של האליטיסטים ה"ניאו-מקיאויליסטים" פרטו (pareto), מוסקה (mosca) ומיכלס (michels) – אם כי בניגוד אליהם, היה שלטון האליטה עבור מילס מצב היסטורי ספציפי ולא חוק שנכון עבור כל חברה בכל זמן.[12] בנוסף להשפעות אלו, ניתן למצוא בעבודתו של מילס דוגמאות להשפעה של הוגים אמריקאים של הפרוגרסיביזם, שהליברליזם החדש דחה מעליו כ"אוטופיים". בין אלה ניתן לציין השפעות של ג'ון דיואי (dewey) ות'ורסטיין ובלן (veblen) במישור התיאורטי, כמו גם השפעה ברורה של סגנון הכתיבה והטרמינולוגיה של העיתונאים הפרוגרסיביים של תחילת המאה (muckrakers, "משליכי הבוץ").[13]

ג. אליטת העוצמה כביקורת הליברליזם

בבחינת הקונטקסט ההיסטורי של ההגות האמריקאית בשנים שלאחר המלחמה, ניתן לראות שיש לקרוא את הגותו של מילס, ובפרט את "אליטת העוצמה", לא רק כשלעצמה אלא גם כתגובת נגד רדיקלית להגות של הליברליזם החדש. על פי מילס, לאחר מלחמת העולם השנייה נכנסה החברה האמריקאית ל"עידן הרביעי" שלה (fourth epoch), שכן בעקבות הפיכתה של ארצות הברית לכוח צבאי ופוליטי בעל השפעה גלובלית, וריכוז ההון והשליטה בידיים מועטות, נמצאת השליטה דה-פקטו בידי אליטה תלת ראשית, היא "אליטת העוצמה". אליטה זו מורכבת מבעלי התפקידים הבכירים בספירה הכלכלית (the corporate rich), בספירה הפוליטית (the political directorate) ובספירה הצבאית (the warlords) , והיא מאופיינת בכך שחבריה שותפים לאותם מעגלים חברתיים, והם עוברים תדירות בין ספירה לספירה.[14] מילס טוען שזהות תרבותית ותודעתית זו בין חברי האליטה היא הגורם להומוגניות של ההחלטות שלהם, ולא שיתוף פעולה קונספירטיבי.[15] על פי התזה של מילס, אליטת העוצמה מרכזת בידיה מונופול על קבלת ההחלטות החשובות ברמה הארצית והבינלאומית – לדוגמה, הטלת הפצצה על הירושימה או הכניסה למלחמת קוריאה. החזות השקרית של דמוקרטיה בארצות הברית מקורה בכך שהאליטה נסתרת מעיני ההמון, ואילו הגופים הדמוקרטיים לכאורה – הקונגרס, לדוגמה – מהווים את הדרגים הנמוכים ביותר של האליטה והם חסרי השפעה ממשית בסוגיות המשמעותיות. להמון (mass), בהתאם לתפישתו של פארטו, אין יכולת השפעה על האליטה מכיוון שהוא אינו מאורגן וחסר תודעה פוליטית.[16] כך, בעוד שהוגים ליברליים כרייזמן תופשים את הפוליטיקה האמריקאית כתחרות בין קבוצות וטו שוות בכוחן, רואה מילס את החברה כפירמידה, אשר בקודקודה ניצבת אליטה עוצמתית, הומוגנית ומודעת, ותחתיה קבוצות אינטרס חסרות השפעה ממשית והמון עיוור ומובל.[17] מילס מבקר את התפישה הליברלית, השגויה לדעתו, ומבקש להסביר אותה באמצעות ניתוח פסיכולוגי של ההוגים הליברליים. לטענתו, מכיוון שהאינטלקטואלים משתייכים עצמם לדרגים הנמוכים של האליטה, הידע שלהם על אליטת העוצמה מצטמצם לשמועות בלבד, ואילו את ההמון הם תופשים כאובייקט מחקרי, ללא אינטראקציה ממשית. מכיוון שהרבדים הקיצוניים של החברה אינם מציאותיים עבורם, הם מדמים כי דרג הביניים בו הם נמצאים מייצג את החברה האמריקאית כולה, וכך יכולים להניח כי האחרונה מאופיינת בריבוי קבוצות המתחרות זו בזו באופן שווה.[18]

מניתוחו של מילס את מבנה החברה האמריקאית מנקודת השקפה אנטי-ליברלית,עולה גם תפישתו השונה את מושג העוצמה. כפי שצוין לעיל, התפישה הליברלית של העוצמה הושפעה מהתיאוריה הליברלית של הכלכלה, וראתה בעוצמה משאב חברתי, שבאמצעותו יכול הבוחר-צרכן לקבוע באופן חופשי את יחסי הכוח והשליטה בחברה.[19] מילס, לעומת זאת, תפש את מושג העוצמה כ"סכום שווה לאפס" (zero sum), כלומר כגודל קבוע המתחלק באופן מסויים בחברה, כך שצבירתו בידי שחקן אחד בהכרח תגרע אותו משחקן אחר.[20] אם להמשיך את קו המחשבה של כלכלה-פוליטיקה שבולט בהגות הליברלית, ניתן לומר שהתיאוריה הפוליטית של מילס בנוגע למושג העוצמה מושפעת מהתיאוריה הכלכלית של ובלן. ובלן טען כי, בניגוד לתיאוריית "השוק החופשי" הליברלית, התאגידים הגדולים מהווים מוקד של עוצמה מאורגנת כנגד הצרכנים הבלתי מאורגנים. בהתאם, טוען מילס כי הארגון של אליטת העוצמה מהווה יתרון כלפי ההמון הבלתי מאורגן, ובכך נוצר עיוות בחלוקת העוצמה בחברה.[21]

הסכנה הגדולה ביותר בקיומה של אליטת העוצמה,לדידו של מילס, טמונה בכך שהיא חסרת אחריות ואינה מתייחסת בקבלת ההחלטות שלה לאינטרסים של ההמון עליו משפיעות החלטות אלו. התיאוריה הפלורליסטית רואה במנהיגים את המרכיב המתון והמאזן במערכת הפוליטית, לעומת ההמון שעלול להסחף אחר דמגוגיה ופופוליזם, מכיוון שהמנהיגים משתייכים ליותר מקבוצת וטו אחת ולכן בהכרח מקבלים החלטות שהן תוצר של פשרה.[22] לעומת זאת, אליטת העוצמה של מילס – שאין לה כלל צורך להתחשב בהשפעת החלטותיה על ההמון – בוחרת נתיב פעולה שתוצאותיו חיוביות עבורה (כלומר, משמרות את הסטטוס שלה כאליטה) אך שליליות עבור שאר הדרגים בחברה. כך, לדוגמה, מסביר מילס את בחירתה של אליטת העוצמה לשמר את מעורבותה של ארצות הברית בקונפליקטים ברחבי הגלובוס, ואת ההיסטריה שהיא מייצרת מפני ברית המועצות, כפעולה המשמרת את מאזן העוצמה בארצות הברית לטובת האליטה הצבאית, הפוליטית והכלכלית.[23]

"אליטת העוצמה", לכן, אינו טקסט מדעי אובייקטיבי, כפי שההגות הסוציולוגית של הליברליזם החדש מבקשת להציג את עצמה. מטרתו אינה ניתוח גרידא של מבנה החברה האמריקאית, אלא הנעה לפעולה. מילס שואף לחשוף את מבנה העוצמה הנסתר של החברה בארצות הברית על מנת לנתץ את המיתוס של "קבוצות הוטו" ו"שיווי המשקל". הוא שואף להחזיר את ה"המון" (mass) העיוור וחסר הידע למצב של "ציבור" (public), המסוגל להבין את החברה בה הוא חי ולהיות כוח פעיל של שינוי בתוכה.[24] בכך ניתן לראות ב"אליטת העוצמה" ביקורת רדיקלית על ההגות המדעית-לכאורה של הליברליזם החדש.

ד. הביקורת הליברלית על מודל אליטת העוצמה

שלא במפתיע, כתב האישום של מילס כלפי הליברליזם החדש הביא לתגובת נגד של הוגים ליברליים, שביקשו להגן על תפישתם על ידי ערעור ממצאיו של מילס.חלק מהמבקרים טענו כי הממצאים האמפיריים שמציג מילס דלים, ואינם מוכיחים את קיומה של האליטה. אחרים טענו כי לא ניתן להוכיח כי הציבור הוא "המון" בלתי מאורגן, וכי מילס אינו מצליח להסביר כיצד מתפקדת האליטה בפועל. בנוסף, טענו המבקרים, הדוגמאות שבהן משתמש מילס על מנת להדגים קבלת החלטות של האליטה (הכניסה למלחמה, הטלת הפצצה על הירושימה וכו') הינן דוגמאות יוצאות דופן, שאינן מהוות הוכחה לגבי קיומה או אי קיומה של דמוקרטיה.[25] לצד ביקורות אמפיריות אלו, נמתחה על עבודתו של מילס גם ביקורת עקרונית מצד מבקרים ליברליים. פרק זה יתמקד בביקורתם של שני הוגים עיקריים של הליברליזם החדש, דניאל בל (bell) וטלקוט פרסונס (parsons). בל ביקש להדגיש את חוסר העקביות ואת הסתירות בטקסט.[26] הוא טוען כי המושגים בהם משתמש מילס לאורך הספר סותרים זה את זה, ושהוא אינו מסוגל להבהיר מה כוונתו ב"החלטות מכריעות", "מוסדות" או "אליטה". בנוסף, טוען בל כלפי מילס כי ביישומו תיאוריות אירופאיות על מצב אמריקאי ייחודי הוא חוטא לעיקר, ואינו מתייחס לתפקיד המרכזי שממלא בחוקה האמריקאית בית המשפט העליון או את החשיבות שהיא מייחסת למדיניות פנים, שכמעט ואינה נכללת ב"החלטות המכריעות" של מילס. לדעתו, מילס מפחית בחשיבותם של רעיונות ואינו יכול להסביר מה מאחד את האליטה, ובכך נגרר ל"תיאוריית קונספירציה" של ההיסטוריה. הנקודה המעניינת ביותר בטיעונו של בל היא, שאין לקרוא את "אליטת העוצמה" כמחקר סוציולוגי אלא כטקסט פולמוסי מטפורי, שנועד לשמש את הרדיקלים כטיעון נגד המאמינים בדמוקרטיה האמריקאית.[27] מקורה של הביקורת העקרונית של פרסונס נעוצה אף היא בטענה שמילס שוגה בהגדרות ובהנחות המוצא שלו.[28] טענתו היא, שמעמדה של של ארצות הברית כמעצמה גלובלית מגביר את עצמאותה של המערכת הפוליטית מהספירה העסקית, ולא להפך. לעומת זאת, הצבא אינו כוח עצמאי כפי שמילס מבקש לתאר אותו. בספירה העסקית, טוען פרסונס שמילס מטשטש את ההבדל בין בעלות על תאגיד (very rich) לבין ניהול התאגיד (corporate rich), ובכך אינו מראה כי המנהלים –שהם, ולא בעלי ההון בירושה, השחקן החשוב ביותר בקבלת ההחלטות - מתקדמים במערכת על פי שיקולים של יכולת וכישורים, ולכן מהווים גורם חיובי. פרסונס מאשים את מילס בתפישה סוציאליסטית אוטופית, המפגינה א-פריורי חוסר אמון באינטרס הפרטי והעדפה נאיבית של שליטה ציבורית.[29]מביקורתם של שני הוגים אלו, ניתן לראות כי לא ניתן לנתק את הביקורת הטכנית-מתודולוגית מהצורך שלהם להגן על תפישת עולמם בפני ההתקפה הרדיקלית של מילס. בל ופרסונס חוזרים על טיעון הייחודיות האמריקאית ועליונות הכלכלה הליברלית, ומבקשים להציג את מילס כסוציאליסט אוטופי במקרה הטוב, וכפופוליסט של הרדיקליזם במקרה הרע. תגובה קשה זו מצד ההוגים הליברליים מחזקת את הטענה כי "אליטת העוצמה" מהווה קריאת תיגר על ההגות של הליברליזם החדש לא פחות מאשר ניתוח סוציולוגי של החברה האמריקאית.

סיכום

במאמר זה ביקשתי להציע קריאה של "אליטת העוצמה" במסגרת הקונטקסט ההיסטורי, כאלטרנטיבה ביקורתית ורדיקלית בתקופה של הגמוניה שמרנית. טענתי היא, שיש להתייחס לטקסט של מילס לא רק (ואולי לא כלל) כניתוח מדעי-נייטרלי, אלא ככתב פלסתר כנגד הסוציולוגיה האמריקאית "מקדשת הסטטוס-קוו" של זמנו. כפי שהראיתי, מילס תוקף את הליברליזם החדש בשלושה מישורים. ראשית, הוא מבקר את עיקרי הטיעון הליברלי ואת מושגי היסוד שלו, כאשר הוא מציג ניתוח של מבנה החברה האמריקאית כמבנה שליטה של אליטה מצומצמת בהמון אילם. שנית, הוא תוקף באופן ישיר את האינטלקטואלים הליברליים על "האווירה השמרנית" (conservative mood) שאופפת אותם, ומאשים אותם שאינם מציגים את המציאות כפי שהיא, אלא אשליה דמוקרטית של מעמד בינוני. ברובד העמוק יותר, מילס מציג אלטרנטיבה רדיקלית לליברליזם החדש כאשר הוא פועל מחוץ ל"כללי המשחק" שלו. הוא משתמש בהגות אירופאית בניתוח של החברה האמריקאית "הייחודית" לכאורה, ופונה למקורות פרוגרסיביים שבתקופה בה הוא פועל נדמה שאבד עליהם הכלח. יותר מכל, הוא מבקש לקדם, על פני דמותו הליברלית של הסוציולוג כמדען, את דמות הסוציולוג כמהפכן, כסוכן השינוי. עבור מילס, מטרתו של האינטלקטואל, כבעל התבונה, היא לחשוף את האמת ובכך להביא לשחרור מהשעבוד של אמונות השווא.

ביבליוגרפיה

·שפירא, יונתן. יסודות הסוציולוגיה. תל אביב: עם עובד, 1986.·bell, daniel. "the power elite reconsidered" in domhoff, william and hoyt b. ballard (eds.), c. wright mills and the power elite. boston: beacon press, 1978: 189-227.· gilliam, richard. "c. wright mills and the politics of truth: the power elite revisited" in american quarterly, vol. 27, no. 4 (oct. 1975), pp. 461-479.·horowitz, irving louis. c. wright mills: an american utopian. new york: the free press, 1983.·mills, c. wright. the power elite. london: oxford university press, 1956.·parsons, talcott. "the distribution of power in american society" in domhoff, william and hoyt b. ballard (eds.), c. wright mills and the power elite. boston: beacon press, 1978: 60-88.· rogin, michael. the intellectuals and mccarthy: the radical specter. cambridge: mit press, 1967.· tilman, rick. "the intellectual pedigree of c. wright mills: a reappraisal" in the western political quarterly, vol. 32, no. 4 (dec. 1979), pp. 479-496. [1] richard gillam. "c. wright mills and the politics of truth: the power elite revisited" in american quarterly, vol. 27, no. 4 (oct. 1975), p. 462. [2] ibid. [3] michael rogin, the intellectuals and mccarthy: the radical specter.(cambridge: mit press, 1967), pp. 10-14.[4] יונתן שפירא, יסודות הסוציולוגיה. (תל אביב: עם עובד, 1986), 156.[5] שם, 155.[6] זרם זה מיוצג בעבודותיהם של וילהלם רייך, פול גודמן, נורמן בראון והרברט מרקוזה, ומאוחר יותר בידי פוקו.[7] gillam, 463. [8] irving louis horowitz, c. wright mills: an american utopian, (new york: the free press, 1983), p. 69. [9] c. wright mills, the power elite, (london: oxford university press, 1956), 267-8. [10] הכוונה בתיאוריות "אירופאיות" הינה ליבשת עצמה, קרי המרחב הגרמני והאיטלקי, ולא לאי הבריטי, שנחשב קרוב יותר מבחינה רעיונית לארצות הברית. [11] rick tilman, "the intellectual pedigree of c. wright mills: a reappraisal" in the western political quarterly, vol. 32, no. 4 (dec. 1979), pp. 482-484. [12] ibid, 487-490. [13] gillam, 472.[14] mills, 7-17. [15] gillam, 469. [16] mills, 298-300. [17] שפירא, 156.[18] mills , 244-5. gillam, 470.[19] שפירא, 157. ראה פרק א'.[20] שם.[21] tilman, 486.[22] rogin, 24-25.[23] mills, 258-9.[24] gillam, 470.[25] שפירא, 156.[26] daniel bell, "the power elite reconsidered" in domhoff, william and hoyt b. ballard (eds.), c. wright mills and the power elite. boston: beacon press, 1978: 189-227.[27] horowitz, 272-274.[28] talcott parsons, "the distribution of power in american society" in domhoff, william and hoyt b. ballard (eds.), c. wright mills and the power elite. boston: beacon press, 1978: 60-88.[29] horowitz, 274-7.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ליאור ארז