אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מישל פוקו: שאלת מעמדה של הפילוסופיה כפראקסיס ביקורתי


התמונה של יאיר גלזנר

שאלת מהותה ותכליתה של הפילוסופיה כיום:

בעשורים האחרונים הולכת ומתגברת תופעת ייסוריה העצמיים של הפילוסופיה באשר לשאלת קיומה כדיסצפלינה עצמאית. כך למשל, בהקדמה לספר: after philosophy; end or transformation? מתואר תהליך לפיו ,לכאורה, התייתר תפקידה המסורתי של הפילוסופיה בחקר האמת. תהליך זה נובע בעיקר משני כיוונים: האחד מצביע על התקדמות המדע ההולך וכובש חלקים נכבדים ממה שבאופן מסורתי היה שמור בעיקר לפילוסופיה. הכיוון האחר מצביע על התקפות חוזרות ונשנות מצד הוגים שונים הנכללים באופן גס תחת הכותרת "פוסט-מודרניסטיים". בהכללה, הוגים אלה טוענים,(כל אחד בדרכו ובדגשיו), כי, הפילוסופיה נכשלה בהשגת קריטריונים נורמטיביים, אובייקטיביים אפריוריים לאמת, ולפיכך יומרתה ליתרון הנובע מ"מבט-על" חיצוני וניטראלי אינו אלא אשליה. יתרה מכך, לטענתם השימוש בהבחנות הדיכוטומיות המסורתיות בין אובייקטיבי לסובייקטיבי, בין רציונלי ללא רציונלי, בין תבוני ללא תבוני , בין אוטונומי לציבורי , בין "תיאוריה",(כאוסף אמיתות אפריוריות), לבין "פראקסיס",(כפעילות, כתהליך), אינו שיח מושגי תמים, אלא ברוח מרקסיסטית,(רעיונותיו של מעמד שליט), ו/או ניטשיאנית,(הרצון לאמת כרצון לעוצמה), הוא ביטוי ליחסי כוח בין פרטים וקבוצות החותרים להשליט מושגיהן על המבנה החברתי והאידיאולוגי בו אנו חיים. לפיכך טוענים הללו, יומרתה המסורתית של הפילוסופיה לרדת לחקר מהותם של האמת והמדע ממבט ביקורתי, ללא קני מידה חיצוניים ואובייקטיביים אפריוריים לאותם תחומים- אין לה על מה שתסמוך.

תשובתו האפשרית של פוקו בתמצית.

במאמרו בשם "הנאורות מהי?", מישל פוקו, מציע תשובה אפשרית על השאלה. לפיו: תפקידה של הפילוסופיה הוא לשמש רפלקסיה על ההווה כפראקסיס ביקורתי בלתי תלוי תיאוריה או דוקטרינה ושיפוטי ערך מוקדמים. במונח פראקסיס הוא מדגיש שהפילוסופיה משמעה, חיים פילוסופיים, גישה, אתוס, התנסות- ולא תיאוריה. ייחודה הוא ביקורת גניאולוגית-ניסיונית- מעשית של חירות , ביקורת עצמית מתמדת, שפירושה עיצוב עצמי (יצירה עצמית) וחריגה רציפה מגבולות,( "התנסות בגבולי"), תוך סירוב לסחיטת הנאורות בדבר הדיכוטומיה בעד או נגד הרציונאליות ותוך ניסיון לחלץ מההכרחי את האפשרי , או את האוטונומיה של החירות האישית מתוך יחסי הכוח החברתיים, שאנו יוצריהם ותוצריהם כאחת. כל זאת מבלי ליצור חלופה כוללנית אחרת: החובה היא להתמקד בביקורת האקטואלי והקונקרטי לתקופה, לחומר ולשיח, במטרה ללכוד את אותן הנקודות בהן השינוי העצמי אפשרי ורצוי.

מטרת המאמר ותחומי הדיון:

במאמר זה אתמקד במושג ביקורת זה של פוקו כפלטפורמה לדיון רחב יותר אודות שאלת תכלית קיומה של הפילוסופיה כאתוס ביקורתי כיום. הטענה שאותה אבקש לבסס הינה שאותו פראקסיס פילוסופי ללא קריטריון אותו מציע לנו פוקו אינו אלא אחיזת עיניים בהיותו עמדה אבסורדית, לא עקיבה, רצוצה וסתורה בעלת השלכות קודרות ומרחיקות לכת על דיון רציונאלי בכלל, ועל חירותו של הפרט בפרט. יחד עם זאת, אטען כי אם הולכים עד הסוף עם עמדתו, לא מן הנמנע לדמיין את המשך קיומה של הפילוסופיה גם ללא הצדקה, ולו בשל העובדה שמדובר ביסוד הטבוע בנו. אך הכרה כזאת מותנית במוכנות לשאת במחיר הסגתה לטרמינולוגיה של טבע גולמי פרה מודרני, כלומר להכיר בכך שהמחשבה אינה אלא רפלקס בלתי רצוני, ותו לא.

הבעייתיות בתשובה הפוקויאנית- היבטים כלליים:

הקריאה בפוקו היא כמלכודת דבש. בקריאה ראשונה, התחושה היא שלכאורה מדובר באלטרנטיבה ביקורתית מרעננת לשיח השולט של הנאורות. ביקורתו מפתה להזדהות, בעיקר כלפי יחסי הכוח הדכאניים המסתתרים מאחורי מונחים כגון תבונה, הומניזם, מיניות ונאורות. אך בעיון מעמיק יותר, נגלעים חורים וסתירות פנימיות כה רבים, עד כי דומה שלא באלטרנטיבה מדובר, כי אם בעמדת סרק שבידי החוקר עד עומקה לא נותרים אלא תסכול, אכזבה, ואף ספקנות באשר ליושרתו האינטלקטואלית של המחבר. בסופו של דבר, עמדתו ב"מהי נאורות" נוטה להיראות כמעין מסקנה שיורית שקורצה על ידי שלילת כל העמדות הסותרות שהשמיע עד כה בכתביו השונים תוך ניסיון אבסורדי למלא אחר דרישותיהן.

כך למשל, במתח שבין כוח לידע הוא מצד אחד מזהירנו שלא להיכנע לנטייתה הסחטנית של הנאורות ולסווגו באופן כוחני תחת כותרת כלשהי של או ש... או ש.., בין היתר במובן של רציונליזם או אי רציונליזם. אך מנגד הוא מבסס את טיעוניו באופן רציונאלי ובוחר בסגנון כתיבה אקדמי. זוהי סתירה. אך הוא מונע מאיתנו אפשרות לומר לו את זה, (כמו כל דבר אחר). שכן, באיסור קיטלוג כה גורף הוא עצמו סוחט מאיתנו הקוראים חסינות מפני כל אפשרות לבקרו. בכך הוא חוטא חטא משולש באשר לדרישתו להפרדה בין כוח לחירות: פעם אחת הוא סוחט מאיתנו באופן כוחני עמדה ללא אפשרות בחירה. פעם שנייה, לא סתם עמדה, אלא עמדה אי- רציונאלית. ופעם שלישית, הוא מפר את כללי הדיאלוג הבלתי כוחני בין שותפים שווי כוח שהוא עצמו קבע. בסיכומו של דבר אנו מוצאים בדבריו רק מבוכה וסתירה, ואולי זה מה שהוא מבקש בעורמה ליצור?

כלומר, הרושם שנוצר הוא, שפוקו אינו הולך עד הסוף עם עמדתו, שכן או ש... או ש... : או שהוא יכול לשמור על עקיבות כל עוד העמדה ריקה מתוכן, או שהוא בכל זאת אוחז באחת העמדות אותן הוא שולל אך מבלי להודות בכך במפורש. במילים אחרות, אם אכן מדובר באמת ובתמים בעמדה ביקורתית ללא קריטריונים לביקורת, הרי שאז צודקים מבקריו של פוקו כננסי פרייזר, צ'ארלס טיילור, יורגן הברמאס, כלומר שמדובר בביקורת אבסורדית , לא עקיבה, רצוצה וסתורה שקשה עד בלתי אפשרי להתווכח איתה. ב. האפשרות השנייה היא שאם בכל זאת מדובר בביקורת הכוללת קריטריונים, אזי יש לשאול מדוע פוקו אינו מציגם באופן מפורש חד וברור?(כלומר לכאורה מסווה אותם). האם כדי לנסות ולמלא אחר התנאי שהציב לעמדה היסטורית תיאורית נטולת שיפוט ערכי? או שמא מדובר בטכניקה רטורית-ניטשיאנית (היפרבולה- על דרך ההגזמה), לפיה תכליתה של הסתירה היא להפריע לקורא כדי לעורר בו ספקות אודות התובנות המסורתיות בדבר אמת וחירות, והסכנה באימוצן ללא עוררין, שזו אחת אפשרויות הקריאה של פוקו שמציע ברנשטיין.

ברי הוא, כי מפאת קוצר היריעה לא ניתן למצות שאלות כה רבות והרות משקל מעל דפים אלה, לא ברמת השאלה הכללית, ואף לא ברמת הגותו המקפת של פוקו. לכן, כדי להימנע מכוללנות יתר, דיון זה יתמקד בפרדוקס העליון הנעוץ ביצירתו של פוקו, הלא הוא פרדוקס הביקורת נטולת הקריטריון, תוך הזמנה לראות בדיון זה מבואה בלבד לעבודה ממצה ורחבה יותר.

בעיית הצדקת הפילוסופיה כפראקסיס ביקורתי בראי משנתו של פוקו

פוקו מציג את עמדתו הביקורתית כחלק אינטגראלי ממסורת הביקורת המערבית וכהמשך פרויקט הנאורות כפי שנוסח על ידי קאנט, אם כי בשונה לו, עניינה העיקרי הוא, כיצד לא להיות נשלט. ואולם, שלושה יסודות עליהם מבוססת כלל יצירתו מצטברים יחדיו לכלל פרדוקס עליון שפעימותיו המהרסות משמיטות את הקרקע, לא רק תחת שיטתו, אלא תחת כל פילוסופיה ביקורתית שבאפשר.

היסוד הראשון הוא עמדתו כי יחסי הכוח הם מבנה היסוד של כל חברה וקודמים לכל.

היסוד השני הוא העמדה הרלטביסטית לגבי האמת המטאפיזית, האתית, הפוליטית והמדעית, לפיה אין אמיתות אובייקטיביות שאינן תוצר שרירותי-היסטורי של יחסי כוח סובייקטיביים.

היסוד השלישי הוא האתוס הביקורתי על שני מובניו: הנגטיבי של שלילת הקיים,(כלומר,שלילת סחטנות הנאורות, ההומניזם וכל צורה של כוח מנרמל), והפוזיטיבי,(או הקונסטרוקטיבי), שמשמעו ביקורת גניאולוגית לשינוי עצמי וחברתי.("לחלץ מן המקריות שגרמה לנו להיות מה שאנחנו, את האפשרות לא להיות עוד מה שהננו").

תשלובת השלושה יוצרת סתירות עמוקות ומעגלי קסמים ללא מוצא:

למשל, מישור יחסי הכוח מתנגש עם מישור האמת באשר, מחד, הוא טוען כי אין אמיתות אובייקטיביות ומוחלטות, אך מאידך, יחסי הכוח בשיטתו זוכים למעמד של אבסולוט מטאפיזי, שהפרט נולד לתוכו בלא "חוץ" אלטרנטיבי סטרילי משולל השפעת יחסי כוח, חברתי או הכרתי,(בבחינת "מטא" או כלשונו: "ספר"),שאליו ניתן להימלט. מישור האמת ומישור יחסי הכוח מתנגשים עם מישור הביקורת על מובנה הכפול- השלילי והחיובי כאחת:

במובנה השלילי של הביקורת:

ניתן לשאול, כיצד בהיעדר כל קריטריון אובייקטיבי חיצוני להערכה ושיפוט, ביקורת היא בכלל מן האפשר.

במובנה החיובי של הביקורת:

עולה שאלה כפולה: ראשית, בהינתן שיחסי הכוח הם בלתי ניתנים לדה-קונסטרוקציה- כי כל הרס יחסי הכוח הקיימים לא יבטלם כעקרון מכונן של החברה, אלא רק ייצור יחסי כוח אחרים- כיצד מאבק לשינוי הוא בכלל מן האפשר? שנית, גם אם שינוי הוא מן האפשר, (ופוקו מאמין שכך, שכן אם הכל הוא תוצר יחסי כוח היסטוריים ושרירותיים, הרי שכל מצב אישי או חברתי נתון, בהיותו קונטיגנטי, הוא עקרונית בר שינוי),בהיעדר קריטריון להבחנה בין טוב לרע,(מעין נאטורליזם), הרי שלא ניתן להעניק שום טעם למאבק למען שינוי הקיים.

החירות:

על רקע טענות אלה, דומה כי אמירתו לפיה "שינוי אפשרי או רצוי" אינה אלא טענת סרק, זולת אם רואים בשינוי מטרה העומדת בפני עצמה. אך אם כך הדבר, ועל הפרט בעולמו של פוקו מוטל להשתנות ללא הרף ללא שום תכלית ולחוש רדוף מכלל סממן של כוח, הרי שלטעמי לא מדובר בחירות משעבוד אלא בשעבוד לחירות. חירות אומללה להיות ספקן ללא תוכן, סיבה או מנוח. להיות מעין אסיר נמלט בין כותלי הכלא של יחסי הכוח ללא חוץ ממשי אליו ניתן להימלט, ואף ללא כל אפשרות להתנחם באימוץ חיים אלה כאבסורד. זאת מכיוון שאבסורד הוא מונח המשויך בדרך כלל לאקסיסטנציאליזם, וככל דוקטרינה של "איזם", יש להניח כי פוקו היה טוען לגביה, כי היא נגועה באשליה שהפרט נושא עימו אמת נסתרת כלשהי שעליו לגלות או לברוא, וכי ככל דוקטרינה, אף היא סוג של כוח.

ביקורת הרלטביזם

לגבי הטענות אודות היעדר הקריטריונים, טענות דומות לאלו הושמעו על ידי מבקריו בוריאציות שונות, לרבות ברנשטיין. המשותף להם הינו הטענה כי עמדתו המנסה לשלב בין עמדה רלטביסטית-ניהליסטית לגבי האמת,( הנושאת בחובה ספקנות כה קיצונית לגבי סטנדארטים), לבין ביקורת חברתית, למעשה מרוקנת את מושג הביקורת מכל תוכן ומעודדת שמרנות. ברנשטיין מצטרף לאמירתו של דרידה, וכמוהו הוא גורס כי כל ביקורת, קיצונית ונגטיבית ככל שתהא, חייבת להיות מונעת על ידי יסוד פוזיטיבי כלשהו. הוא מסכם כי אם שאלת הביקורת היא אחת השאלות החשובות של זמננו, הרי שלא מובן מה בדיוק ביקורתי בהמלצה של פוקו על ביקורת מתמדת בלא הנחת כל בסיס, קריטריון או אמת מידה לאותה ביקורת. כאמור בפתיח, פוקו טוען כנגד מבקריו כי ביקורתם היא בדיוק אותה סחיטת נאורות הכופה עליו הבחנות בינאריות שאותן ביקש להרוס ולהציב תחתן ניואנסים דיאלקטיים מעודנים יותר.

לדעתי עמדה כזו אינה מקובלת, שכן היא אינה פותרת את הבעיה אלא נפטרת ממנה. ברוח הסופיזם הפרוטגוריאני ניתן לטעון כי כל טענת ביקורת ניתנת להצגה כניגוד בינארי בין הקביעה עליה היא מבוססת לבין היפוכה,(אפילו היא "ניואנס דיאלקטי", שכן כל סינתזה הופכת לתזה בפני עצמה), ומכאן שעמדתו לוקה בכלליות יתר. כוללנות זו אף מעוררת חשד ביושרתו האינטלקטואלית כהוגה של ביקורת, שכן היא בבחינת חומצה מאכלת כל, הממוססת כל נביטה ביקורתית העלולה לטלטל את עמדתו. בדומה לביקורתו של הברמאס אודות פרדוקס הרלטיביזם של פוקו, למעשה מדובר בטענה מסוג "גם אתה" לפיה, עמדתו של המבקר לוקה באותם כשלים עליהם הוא מצביע. לפי טענה זו, גם יצירתו של פוקו אינה אלא ביטוי של כוח במסווה של אמת ביקורתית, וכי טענתו אודות הסחטנות , היא עצמה סוג של סחטנות והפעלת כוח על יריביו . הדבר מעמיד את יושרתו בספק ,שכן למרות שטענת הסחטנות ניתנת להחלה על כל טענה, מן הסתם הוא נמנע מלהחילה כלפי טענות תומכיו. ככלל, יצירתו של פוקו כל כך פרדוקסלית עד שכל טיעון הגנה מוביל לסתירות ופרדוקסים נוספים, שמצידם מושכים לרגרסיה אינסופית. למשל, דסקל מציע לפוקו להודות שעמדתו הביקורתית חלה עליו, כלומר להסכים כי יצירתו היא מעין "משחק כוח" נטול עדיפות של אמת על משחקי כוח אחרים, אלא שמטרתה היא ללחום נגדם ולא לשפוט אותם. לפיו, עמדה כזאת באופן פרדוקסלי תאמת עצמה במקום להפריכה. כמו כן, במקומות רבים מספור פוקו מביע את עמדתו הניטשיאנית לפיה אין אמת אובייקטיבית שאינה שרירות סובייקטיבית ושאינה בגדר אשליה, ולכן תוהה למה אנחנו דבקים באמת. מנגד, במקום אחר הוא טוען כי גילוי האמת הוא אידיאל שיש לשאוף אליו, אם כי מדובר בתהליך אינסופי. ואם כך הוא, יש לשאול עד כמה עמדתו אינה אלא המשך, ולו מהבחינה הצורנית, למיתוס הנאורות ההומניסטי המסורתי במקום להוות חלופתו. במישור אפשרות השינוי ,פעם אחת הוא פסימיסט המציב את מודל המלחמה כפוסטולט דיטרמיניסטי, ופעם שנייה הוא אופטימיסט הטוען שלא הכל רע, אלא הכל מסוכן. שלא היה כותב דבר אם לא היה מאמין שדבריו עשויים לשנות את המציאות- היבט הסותר את השקפתו כי כל אמונה בגאולה או שחרור היא בגדר אשליה ופיקציה.

לאור דברים אחרונים אלה אולי כאן הוא המקום לעצור ולשוב לשאלת מאמר זה.

ניתן לטעון כי למרות שפוקו טוען להיעדר קריטריונים להערכה ושיפוט, לפחות אחת מהנחותיו שומרת על עקיבות על אף התהפוכות בעמדותיו, עד כי ניתן בכל זאת לנסות ולהציגה כקריטריון. המדובר בעמדה האתית,(הנובעת מ"תיאור" הסדר החברתי והפרטים כתוצר של יחסי כוח ומלחמת הכל בכל), לפיה, אם הכל פוליטי הרי ש"הכל" בר שינוי ולכן ניתן ורצוי לנהל עליו מאבקים חברתיים. [אך יש להדגיש. פוקו אינו טוען שהכל "רע", אלא שהכל "מסוכן" ולכן יש לנהל על "הכל" מאבק. "רע" ו"מסוכן" זה לא אותו דבר]. אלא שזהו בדיוק אותו מעגל ללא מוצא: הקריטריון לשינוי הוא הרצון לשינוי, ותיאור ניטראלי הופך לתיאור מעריך. ניתן לבסס "אמת" זו על מושגי הפרקסיס ההתנסות והבנייה השזורים בשיטתו של פוקו, שכן הללו הנם פעילות של חוויה שאינה רצון לגלות אמת נתונה, אלא פעילות יוצרת, שככזו, אינה ברת שיפוט מוקדם במונחים של אמת או שקר. עם זאת, ברור שמעגל זה אינו יכול לשמש כקריטריון כלשהו וכי גם הוא טובע בביצת הרלטיביזם, הפרדוקס והרגרסיה. אם באמת ובתמים פוקו שואף לדמות את הפראקסיס כאוסף פעולות טהורות נטולות כל קריטריון, הרי שאנו נקלעים לפרדוקס עמוק הרבה יותר מקודמיו. אם פעילות האדם, (בין אם היא הרהור רפלקטיבי על ההווה, ביקורת עליו או רצון לשנותו), תלוית רצון מודע, טעם, סיבה או תכלית, הרי שגם הפראקסיס כמקרה פרטי של פעילות האדם זקוק לטעם ומניע לעשותו, אלא שפוקו מסרב להציע לנו אחד כזה. ואם פעילות האדם אינה רצונית ו/או מודעת, כפי שעולה מדבריו לגבי יחסי הכוח, הרי ש"הפעילות המתמדת" לה הוא מטיף אינה זקוקה לתיאוריו. היא אדישה להם ובגדר כורח המתרחש ממילא. אולי משום כך פוקו לא הולך עם עמדתו עד הסוף. הוא כנראה מודע לכך שלא רק שהיא תיהפך למקרה פרטי נוסף של הפרדוקס בין כוח אמת וחירות. חמור מכך, היא תעמידו באור פארודי וקריקטורי שכן היא תכריחו לסחטנות עצמית של עמדה בלתי רציונאלית רדיקלית ומיותרת שעיקרה השבת הפילוסופיה אל הטבע הגולמי. במילים "עמדה אי רציונאלית קיצונית", אני מתכוון לכך, שפראקסיס כיסוד בלתי רצוני מעמיד את הפעילות הביקורתית לא כתוצר של יחסי כוח חברתיים, כי אם כתוצר של אינסטינקטים ורפלקסים בלתי רצוניים הנטועים בכל פרט כחלק אורגני מגופו באופן שאינו תלוי בפעילותם של סובייקטים אחרים.(בבחינת סוליפסיזם פוליטי-חברתי, לאו דווקא אפיסטמולוגי). לקו אחרון זה,(שהוא כבר מעבר לרלטביזם וחברה, כי כמוהו כדיון חברתי על מערכת הנשימה הפרטית של האדם), פוקו לא מוכן ללכת, שכן הדבר ישמיט את היסוד עליו עומדת כל שיטתו, והוא שהכל הוא תוצר של יחסי כוח חברתיים, או לחילופין שהפרקסיס הביקורתי שלו הוא המשכה הרציונאלי של הנאורות בהיותו שימוש לגיטימי בתבונה. במילים;"עמדה מיותרת", כוונתי היא שהצהרה על פראקסיס ככוח בלתי נשלט, כמוה כעמדה של מציל המצהיר כי ישנם גלים, וסובר שבכך הוא משפיע על גובהם. ברור הוא, כי עמדה כזו סותרת את יסודות הנאורות במושגים שאפילו פוקו אמון עליהם. שכן ממנה עולה, כי המחשבה אינה פרי בחירה, אלא היא עוד אחד מאותם רפלקסים בלתי נשלטים מהם מורכבת פעולתו של האדם,(בין אם לפניה, בין אם תוך עשייתה, ובין בדיעבד), ולאו דווקא הבכירה שבהם. עמדה כזו מחזירה את האדם כ"יצור מהרהר" הרחק אחורה אל התקופה הפרה- מודרנית, שבה להגיגיו אפופי המאגיה והכישוף היה אך ורק ערך תכליתי אחד- הקיום הפיזי. אם כן, האם ניתן בכל זאת להסביר את הפרדוקסים בשיטתו של פוקו, והאם הסברים אלה עשויים לשחרר אותנו מהמלכוד אליו קלע פוקו את הפילוסופיה כאתוס ביקורתי? על שאלה זאת אדון מייד בפרק הסיכום.

דיון מסכם

את הפרדוקסים בהם רוויה יצירתו של פוקו ניתן להסביר באופנים רבים: ברנשטיין למשל, מציע לראות בפרדוקסים טכניקה רטורית שנועדה לעורר אותנו מתרדמתנו הדוגמטית באמצעות ההפרעה שביסוד הסתירות, יותר מאשר טיעוני תוכן המובילים לגיחוך ואבסורד. בכך לדעתו, פוקו מבקש ליצור בנו צורך לבחון את גבולותינו אנו אודות המושגים המובנים מאליהם עליהם מבוססים חיינו,(כגון אמת, תבונה, חירות), ולחשוב עליהם במושגים של אפשרות והטרונומיה במקום של הכרח. אלא שבסופו של דבר, אני נוטה להסכים עם מסקנתו של ברנשטיין, הסובר כי גם אם ניתן להקהות את עוקץ הביקורות שכנגד פוקו, עדיין רטוריקה פרובוקטיבית ואירונית אינה תחליף לפתרון רציני לעמדותיו.

הסבר אחר, המחליש קמעא את ביקורתו של ברנשטיין, הנו לומר שיצירתו של פוקו אינה אלא השקפה פוסטמודרניסטית שאינה יכולה להיבחן עוד במושגים מודרניסטיים, דוגמת דרישה לעקיבות, רציונליות, סיבתיות ואמת, ושלכן, עמדות מבקריו, לרבות של ברנשטיין, אינן רלוונטיות עוד. כהשקפה פוסטמודרניסטית ניהליסטית, פוקו מציג עמדה פרדוקסאלית המתקשה בהצגת נקודת אחיזה ביקורתית והצעת חלופה אופוזיציונית לסדר החברתי, ולכל היותר היא מטמיעה כל אפשרות להתנגדות וביקורת בפתיחותו הפורמלית האינסופית. לטעמי, צידוק פוסטמודרני, גם אם הוא עדכני, (או שמא אופנתי), משמיט כל אפשרות לדיון רציונאלי, וקובר יחד עם בני ברית פילוסופיים נוספים את הפילוסופיה כתחום בעל תכלית. כך למשל, רורטי, (בדומה לפוקו), גורס כי לפילוסופיה בכל זאת תכלית של גילוי עצמי והרחבת גבולות האפשר, לרבות פריצת גבולות הפילוסופיה כאתוס המבוסס על טענות וטיעונים, אך מנגד הוא טוען כי הפילוסופיה הגיעה לקיצה וכי כיום אינה אלא משחק פרטי שבמקרים רבים תכליתו היא הפגת השעמום ותו לא.

הסבר אפשרי נוסף לפרדוקסים הנו עמדתו של פוקו כי כל ידע אינו אלא "משחק של מציאות". אולם מול עמדה זו כבר נטען כי בשל הרלטביזם האופף את כל חלקי יצירתו, הוא אינו יכול במסגרתה להצביע על יתרון כלשהו,(מטאפיזי, אתי או אפיסטימולוגי), שיש למשחק המציאות שלו על פני משחקי מציאות אחרים שכנגדם הוא יוצא. יתרה מכך, אם על פיו המציאות אינה אלא משחק, ניתן להקשות באיזה מובן אפשר להצביע עליה כקריטריון להערכת העיצוב העצמי וגבולותיו? לגבי ה"מציאות כבריאה", ניתן לומר כי שאילתו מקאנט את מושג ה"בנייה", וניצולו לטובת בנייה ממשית ולאו דווקא מושגית, אכן מחסנת את המציאות החלקית והמוגבלת שכל אחד מאיתנו יוצר מפני שיפוטים של אמת או שקר.(שכן יצירה או חוויה הן בעלות תוקף אימננטי). אך אימננטיות זו לא מצילה את מושג המציאות האקטואלית מפני האנטי- הומניזם של פוקו עצמו, שעליו טען כי כל כולו מבוסס על סובייקטיביות ארעית, פרטית וחברתית. ניתן כמובן לנסות ולהציע הסברים רבים נוספים, אך דומני כי תמיד ניקלע להסבר בלתי מספק, שכן בסופו של דבר מדובר בעמדה ניהיליסטית.

אפילו אם ננסה לומר כי הניהיליזם עצמו הוא התקדמות פילוסופית ובבחינת התפתחות דיאלקטית של הנאורות, הרי שלדעתי לא מדובר בהתקדמות אלא דווקא בהדגמה כיצד התבונה הסיגה את הפילוסופיה לאחור עד לסופיזם דקדנטי פרה סוקראטי או במקרה הטוב לרומנטיזם. שכן אם הולכים עם עמדתו עד הסוף הרי שפראקסיס טהור ללא תיאוריה, משמעו, כפי שטענתי קודם לכן, פעילות בלתי רצונית,(המשיב את הפילוסופיה לטבע, ולפולמוסים המאטריאליסטים הישנים אודות "האדם- מכונה" או "אדם- חיה"), או פעילות בלתי שכלית המכוננת על ידי הרגש. האם מעגליות מעין זו מדגימה את רעיון ה"שיבה הנצחית? קשה לענות על כך נחרצות שכן זהו עניין הנתון להערכה אישית. בכל מקרה, פוקו דחה טענה זאת במפורש, ועמד על כך שהפראקסיס נוגע להווה ולהווה בלבד.

לאור אלה, שאלת תכליתה של הפילוסופיה כאתוס ביקורתי נותרת פתוחה, אך התחושה האישית שנעורה למקרא פוקו ואחרים היא, שכבר לא מדובר באותה פתיחות של הנאורות לפני מאתיים שנה. הקושי לענות עליה רק הולך וגדל, אך בד בבד נקודת המוצא שלה הולכת ונסוגה. עם הזמן, אי הידיעה המלומדת אילצה את הפילוסופיה לוותר על כל כך הרבה ממרכיביה עד כי חלל האפשרויות, אם נותר כזה, הולך ומתכווץ. גם אם כיום מציעים הוגים שונים כיוונים חדשים, למשל דלז וגואטרי, הגורסים כי הפילוסופיה אינה אלא "אמנות הגיבוש והמצאה של מושגים", הרי שלטעמי מדובר כבר בתכלית שולית שאינה פותחת אפשרויות חדשות של ממש, אלא רק מציגה את עומק המשבר אליו נקלעה הפילוסופיה.

יחד עם זאת, ולמרות הכל אני סבור, שהפילוסופיה, צנומה וגרוטסקית ככל שתהא, תימשך עד קץ האדם, שכן מטבעו של האדם שהוא רוצה לדעת. נכון, במהלך הזמן היא תיאלץ אולי אף לוותר על הרצון לבסס את ביסוסיה, אך לעולם לא תוכל לוותר באופן מוחלט על הרצון הבלתי נשלט לחשוב על מהויות ולבסס טיעונים ולהצדיקם,(כאותו הומניזם פרגמטי בלתי מבוסס של ברנשטיין). זהו צורך אנושי בשפיות, בקוהרנטיות כלשהי של חיי היום יום, אפילו הם אשליה. הצורך ברציונאליות, במחשבה על תכלית, בהרהור על מה שאנו עושים,(בין אם מדובר במדע, ובין בקיום עצמו, בין אם הוא בעל תוקף של טיעון ובין אם של שינוי עצמי), בעיניי הם אימפולס או צורך פסיכולוגי,(כפי שיום טען), בלתי נפרד מחיי האדם, מעין רציונאליות לא רציונאלית.

נובע מכך, כי גם אם נכריז על מותה של הפילוסופיה כתחום נפרד,כפי שעושים רבים כיום, היא עדיין תמשיך להתרחש. ליבה ימשיך לפעום, בין אם באופן דיסציפלינארי על ידי הרפלקסיה של כל תחום ידע אודות מהויותיו תחת הכותרת "מטא", ובין אם על ידי המונח "תקשורת רציונאלית" המושתתת על קונבנציות או מונחים דומים אחרים. אולי הגיע הזמן להכיר בכך שוויתור על התשוקה העיוורת והבלתי נשלטת לרציונאליות, כמוהו כויתור האנושות על מידת האדם שבה. לרבים, אולי אמירות מעין אלה תיחשבנה סופה הקודר והעגום של הפילוסופיה, לאחרים אולי הקלה ושחרור. בכל מקרה, פוקו אולי מבקש לומר לנו שזה כל מה שניתן לצפות לו. לפילוסופיה כמעין "שדה תעופה", שתכליתה להוות משטח לתעופת רעיונות אודות ההווה באופן שיאפשר נסיקתם ונחיתתם על קרקע יציבה פחות או יותר, אפילו היא אדמתו הנעה,(הקונטיגנטית), של כדור הארץ וגעשיו התת- קרקעיים. ודאי לא לשמש להם מגדל פיקוח המבקש עליהם שליטה וויסות ובקרה. במקביל, על כל אחד מאיתנו מוטל לבחון האם "שמיו פתוחים", ואם לא, שומה עליו להרוס את המכשולים המונעים ממנו מראות כי הרקיע הוא אינסופי. ועוד הערה אחרונה: קשה להתחמק משאלת היום, והיא, האם חלופות כאלה ואחרות, יכולות לשמש צידוק בעיני המדינה לתמוך בקיומם של מדעי הרוח. לדעתי התשובה לכך שלילית. אך ברוח ניסוחיו של הורקהיימר, יש לומר כי חשיבה אינסטרומנטאלית הבוחנת את חיי הרוח רק תחת הסכימה של היות העולם בר חישוב, תשיב את העולם לברבריות חדשה. העולם החשוך והבורגני אמנם יואר, אך בקרניה הקרות של התבונה הכלכלית המחושבת, שמצידה לא תצמיח דבר פרט לרצח הרוח עבור חיי המעשה.

בבליוגרפיה

ארבל,אילנה, "פוקו וההומניזם", סדרת "מה- דע", הוצאת כנרת, זמורה ביתן, דביר, ישראל- 2006בשארה, עזמי, (עורך),"הנאורות- פרויקט שלא נשלם?" שש מסות על נאורות ומודרניזם, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב. 1997גולומב, יעקב, "מבוא לפילוסופיות הקיום–אקזיסטנציאליזם",הוצאת משרד הביטחון, ספריית האוניברסיטה המשודרת, תש"ן-1990גורביץ', דוד, "פוסטמודרניזם: תרבות וספרות בסוף המאה ה-20", סדרת מה-דע, הוצאת דביר, ישראל תשנ"ז- 1997דלז, ז'יל וגואטרי, פליקס, "מהי פילוסופיה?", הוצאת רסלינג (תרגום- א. להב), ישראל- 2008מארקס, קארל, "כתבי שחרות", (תרגום- ש. אבינרי), ספרית פועלים/כתבים, הוצאת הקיבוץ הארצי והשומר הצעיר, ישראל תשכ"ו- 1965ניטשה, פרידריך, "הרצון לעוצמה", כרך ראשון, הוצאת שוקן, (תרגום- אריה אלדד), ישראל, תשמ"ו- 1986ניטשה, פרידריך, "הולדתה של הטרגדיה", (תרגום- י. אלדד), הוצאת שוקן, ישראל תשמ"ו- 1985פוקו, מישל, "תולדות המיניות 1: הרצון לדעת",(תרגום: ג. אש), הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל – אביב 1998קאנט, עמנואל, "ביקורת התבונה הטהורה", הוצאת ביאליק, הדפסה שביעית, ירושלים תש"ס- 2000רורטי, ריצ'רד, "קונטינגנטיות, אירוניה וסולידאריות", הוצאת רסלינג,(תרגום- א. זהבי), ישראל- 2006שקולניקוב, שמעון, "תולדות הפילוסופיה היוונית: הפילוסופים הקדם- סוקראטיים", הוצאת יחדיו, תל אביב- תשמ"א- 1981

"after philosophy: end or transformation?",(1987), k. baynes ,j. bohman and t. mccarthy.(eds), mit press, cambridgebernstein, richard, j,( 1995), the new constellation, the ethical-political horizons of modernity/ postmodernity, mit press, cambridg derrida, jacques,(1982), "writing and difference", trans. alan bass,chicago: university of chicago pressfraser, nancy,( 1981), "foucault on modern power: empirical insights and normative confusions", praxis international, 1 (april) habermas, jurgen,( 1998), "some questions concerning the theory of power: foucault again", critique and power recasting thefoucault/habermas debate, (cp) mccarthy, thomas,(1998), "the critique of impure reason: foucault and the frankfurt school", critique and power, (cp)power/knowledge: selected interviews and other writings, 1972-1977,(1980),ed.colin gordon, ny: pantheon booksrorty, richard,(1982), "pragmatism, relativism, and irrationalism", in: consequences of pragmatism, minneapolis: university of minnesota press smart, barry,( 1985), michel foucault, ny: tavistock publications & ellis horwood limited taylor, charles,( 1991), " foucault on freedom and truth", foucault: a critical reader (cr)

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יאיר גלזנר