אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

המדינאי / אפלטון (חלק שני)


המדינאי חלק א

מלאכה, כזכור, היא כל פעולה שיטתית – או אומנות – שהמבצע אותה מקבל תמורת תוצאת ביצועה שכר. רועה הפרות מקבל תמורת רעיית הפרה שכר, ואם הוא בעל הפרה, אז הוא מקבל את שכרו תמורת החלב או הבשר שלה. המדינאי האמיתי לא מקבל שכר תמורת פעולתו

תהליך הגדרת הדייג בתחילת הדיאלוג הקודם היה קצר יחסית ולכן אפשר להשתמש בו כדוגמא לתהליך הגדרת המדינאי. קודם כל, הקבוצה הכוללת של אומנות הדייג נמצאה בקלות. זוהי קבוצת בעלי המלאכה. גם הסופיסט שייך אליה. החלק הארוך יחסית של התהליך עסק בחיפוש המאפיינים המבדילים את הדייג משאר בעלי המקצוע. ובמקביל: המדינאי שייך לקבוצה של רועי העדרים, ועכשיו צריכים האורח מאלאה וסוקרטס הצעיר למצוא מהם המאפיינים המבדילים את רועה עדר בני-האדם מרועי עדרי החיות אחרות. האורח מאלאה טוען, שאין מלאכה כזו מדינאות. מלאכה, כזכור, היא כל פעולה שיטתית – או אומנות – שהמבצע אותה מקבל תמורת תוצאת ביצועה שכר. רועה הפרות מקבל תמורת רעיית הפרה שכר, ואם הוא בעל הפרה, אז הוא מקבל את שכרו תמורת החלב או הבשר שלה. המדינאי האמיתי לא מקבל שכר תמורת פעולתו וכל אותם שמחקים את המדינאי ומקבלים תמורת שלטונם שכר בצורה זו או אחרת הם הגרועים שבחקיינים והקוראים להם מדינאים הם הגרועים שבעוורים. בכל מקרה, אפשר לתאר בעלי מקצוע רבים כמגדלי בני-אדם. למשל, גננים ומורים זכותם לתואר מגדלי בני-אדם – כאשר אותם בני-אדם עדיין רכים בשנים – גדולה מזכותו של המדינאי לתואר זה. ולכן התואר שבו יש להבחין את המדינאי משאר הרועים הוא התואר דואג. בעוד הדאגה לחיות העדר היא עניין משני בגידולן, הרי שגידולם של בני-האדם הוא עניין משני בדאגה להם. ולכן עולה השאלה שהאורח מאלאה דוחה לזמן מאוחר יותר: מהי מטרת הדאגה הזו?גם אם מטרת הדאגה איננה ידועה ואפילו לא נידונה, אפשר לחזור על מה שכבר נטען עליה: היא תלויה מאין כמוה במזל. כאשר האל רעה את בני-האדם, הכל עלה בידו, כי הוא כמובן יודע – ואפילו מראש! – את כל הדרוש לו לפעולה זו.

לעומתו, הרועה האנושי חסר ידיעה שלמה לא רק לגבי העתיד, אלא אף לגבי ההווה ואפילו לגבי העבר. שנית, צריך לחלק את הדאגה הזו לשניים: דאגה הניתנת בכפיה ודאגה הניתנת ללא כפיה. לשני חלקים אלה יש שמות שונים: הרועה המפעיל את כוחו בכפיה על בני-האדם הנתונים למרותו נקרא רודן, עריץ ושאר מילים כאלה. הרועה ללא כפיה נקרא מלך ואין זה משנה כלל איך הוא הגיע אל השלטון. המדינאי האמיתי הוא השולט על העם ללא כפיה. סוקרטס הצעיר חושב, שבכך הדיון במדינאי הגיעו לסופו באופן מושלם.[1]מה שסוקרטס הצעיר רואה לנגד עיניו הוא מדינאי באופן כללי, או כפי שהאורח מאלאה מדמה זאת: את קוי המתאר של המדינאי. הוא ממשיך עם הדימוי ומסביר לסוקרטס הצעיר: לאחר שהצייר מסיים את עבודתו על קוי המתאר, הוא פונה למלא אותם בצבעים וקוים שיוסיפו לצורה הכללית את הדקויות המתאימות לה, ההופכות אותה לתמונה מפורטת יותר. ובמקביל: השניים עדיין לא סיימו למלא את הפרטים החשובים, זאת אומרת את המעשים המבדילים בין המדינאי לבין שאר הדואגים לבני-האדם.סוקרטס הצעיר לא שאל את האורח מאלאה מדוע הוא חרג ממנהגו וסיפר את המיתוס אותו סיפר. כנראה, הוא בכל זאת הוקסם מסיפורי הילדים האלה על בני-אדם הקופצים זקנים מהאדמה, אוכל המושג ללא מאמץ, אל המשגיח על בני-האדם כולם – אסור לשכוח, שסוקרטס עדיין צעיר למדי ולא מזמן הוא יצא מגיל הילדות. וגם עכשיו, זהו האורח מאלאה המעלה את השאלה: מדוע בכלל יש צורך במשלים, כאשר דנים במדינאי? עד עתה נקודות חשובות בדיון הוצגו באמצעות המיתוס: למשל, תחומי האחריות של השליט – מזון, כסות והגנה מפגעי הטבע הרעים – או ההבדל בין השליט האנושי לאל. הצורך הישיר לתשובה על השאלה הזו עולה מההבדל החד בין האורח מאלאה לסוקרטס הצעיר שצף עכשיו אל פני השטח. סוקרטס הצעיר לא יודע, שהתיאור האחרון של האורח מאלאה את המדינאי הוא תיאור חלקי וחסר, והוא גם לא יודע, מהו שחסר. בגלל שהדבר החסר הוא עניין גדול, האורח מאלאה נזקק שוב למשל.

וכדי להסביר את הצורך שלו במשל, הוא נזקק למשל נוסף.המשל הראשון מטרתו להבהיר לסוקרטס, שהידיעה דומה לחלום, יותר מלכל דבר אחר. והנה, הידיעה אובדת לאדם מפעם לפעם, תהליך ידוע שנקרא שיכחה. השיכחה דומה לכן ליקיצה מהשינה ולאובדן החלום. המקיץ מחלום הידיעה שוב אינו יודע ולא כלום. סוקרטס למד את הלקח הזה היטב והוא התבטא באמירה הכי מזוהה איתו – גם אם לא המייצגת אותו ביותר: אני יודע, שאינני יודע. כמשל למשל זה האורח מאלאה מביא את משל האותיות וההברות, משל שסוקרטס חזר עליו בפני תאיטיטוס ביום הקודם.[2] משל האותיות וההברות לא עונה על השאלה של השיכחה, כי אם על שאלה אחרת: מהי הדרך הטובה ביותר ללמוד דבר חדש וחשוב, דבר שנראה ללומד אותו מסובך ועצום בהיקפו? הדרך הטובה ביותר, כך מסביר האורח מאלאה לסוקרטס הצעיר, תהיה ללמוד מהידוע ללא ידוע באמצעות השוואה. למשל, ילד הלומד לחלק מילה חדשה להברות צריך לקחת קודם כל מילה שהוא כבר יודע לחלק אותה להברות ולבחון את החלוקה שלה. עליו להשוות בין ההברות הידועות לו להברות הלא ידועות לו ומתוך הדומה והשונה ללמוד את חלוקת המילה החדשה להברות. כמובן, כל זאת בתנאי שהוא יודע את צורת האותיות. זהו בדיוק תפקידו של המשל עצמו. המשל זהה לנמשל במאפיינים מסויימים ושונה ממנו במאפיינים אחרים. המקשיב למשל נעמד על הבסיס היציב המוכר לו מהמאפיינים הידועים לו במשל ובונה את החדש והלא ידוע מאותם מאפיינים של הנמשל השונים מהנאמר במשל. וכך הוא בונה לו ידיעה חדשה מתוך ידיעה קודמת. למעשה, משל האותיות וההברות מתאר את תהליך הלימוד. הלומד, לאחר שהכיר לדעת את תהליך הלימוד עצמו, מתאים מאין כמוהו ללמד אחרים.

אולם מהו העניין העצום שהאורח מאלאה צריך עוד ללמד את סוקרטס? הרי מבחינת סוקרטס הצעיר – כמו גם מבחינתם של רבים אחרים, כאלה שאינם נמשכים אחרי לימודים ארוכים ומפרכים – המדינאי הוגדר כהילכתו, ברגע שהוסכם, שמדובר ברועה עדר בני-האדם הדואג לצאן מרעיתו. אבל החלפת המילה שלטון במילה דאגה איננה מספיקה באמת, בדיוק כפי שהחלפת המילה אדם במילים חיה הוגה איננה מספיקה באמת. האורח מאלאה ילמד את סוקרטס הצעיר מהם ההבדלים שבין המדינאי לבין שאר הדואגים לבני-האדם. הוא ידבר אודות שני סוגי האנשים שהוא ציין קודם לכן, כאשר דיבר על רועה החזירים: הראשון הוא השליט על עצמו והשני הוא השליט על אחרים, בין אם על הקבוצה הקטנה ביותר של בני-אדם אחרים, זאת אומרת אדם אחד, ובין אם על הקבוצה הגדולה ביותר של בני-אדם אחרים, זאת אומרת כל בני-האדם החיים על פני האדמה.[3] וכמובן, כל הקבוצות שבין שני הקצוות האלה כלולות גם הן בדיון. לאחר שסוקרטס הצעיר עמד בכל המבחנים שהאורח מאלאה בחן אותו, האורח מאלאה הולך לקדש את סוקרטס במסתורין הפילוסופיה.כדי להסביר לסוקרטס את ההבדל שבין המדינאות לשאר האומנויות, האורח מאלאה בוחר לו אומנות אחרת כמשל, אומנות האריגה. אפשר, בעיקרון, לבחור בכל אומנות שהיא שתהיה קלה יותר להבנה לקורא זה או אחר של הדיאלוג, אפילו באפית הלחם. הבחירה באפית הלחם משולה לבחירה בחלק מסויים של אומנות האפיה, מאחר וקיימת אפית עוגות, אפית מצות, אפית אטריות וכן הלאה. בכל מקרה, מדובר באומנות פחותת ערך – במיוחד לעומת אומנות השלטון – אולם מספקת למטרת הדיון הנוכחי: חשיפת ההבדלים, או ליתר דיוק אופן ההבדל, שבין אומנות השלטון לשאר האומנויות הדואגות לבני-אדם.

מאחר ומדובר באומנות, יש לעשות את מה שהאורח מאלאה עשה לאורך שני הדיאלוגים עד עתה: לחפש את המין המתאים לאומנות זו על-ידי חלוקת האומנויות השונות למיניהן. וכך, כל האומנויות כולן מתחלקות לאומנויות יוצרות ואומנויות רוכשות.[4] האומנויות היוצרות מתחלקות לאומנויות היוצרות כלים משמרים וליוצרות כלי הרס. הכלים המשמרים מתחלקים לכלים המשמרים את גוף האדם וכלים שמטרתם לשמר דברים אחרים, בין השאר: כלים אחרים. והאומנויות היוצרות אותם מתחלקות בהתאם למטרות השונות של הכלים המשמרים. הכלים המשמרים את גוף האדם מתחלקים לכלים שהשימוש בהם הוא שימוש חיצוני לגוף, דוגמת בתים ובגדים וכלים שהשימוש בהם פנימי לגוף דוגמת תרופות ומזון. כלים או אמצעים שמטרתם שימור גוף האדם באמצעות טיפול במחלות התוקפות אותו נקראים תרופות וכלים או אמצעים שמטרתם שימור גוף האדם באמצעות הוספת החומרים שנשחקו ממנו במהלך הזמן נקראים מזונות. קיימים מוצרי מזון שונים ומגוונים; אחד ממיני המזון הוא הלחם. אם לסכם, אומנות אפית הלחם היא אחת ממיני אומנויות יצירת המזון שהיא חלק מאומנויות יצירת האמצעים לשימור גוף האדם שהן חלק מאומנויות יצירת האמצעים לשימור גופים שהן חלק מאומנויות יצירת האמצעים או הכלים שהן חלק מהאומנויות היוצרות. אפשר לקרוא לאומנויות המייצרות את שאר מוצרי המזון אומנויות אחיות לאומנות אפית הלחם. אומנויות אפית מוצרי מזון אחרים הן אחיות קרובות יותר לאומנות אפית הלחם מאומנויות יצירת מוצרי מזון אחרים שלא באפיה. בדיוק כפי שאומנות יצירת בגדי עור ונעליים קרובה יותר לאומנות אריגת הבגדים משאר האומנויות האחראיות על יצירת כיסויים חיצוניים יותר לגוף דוגמת בתים וחומות. האורח מאלאה מוסיף להבדלת מין האומנות המסויים ממיני אומנות אחרים את הבנת היחסים השונים שבין אומנות זו לאומנויות אחרות. יש להתחיל מהבנת תהליך אפית הלחם. למעשה, אפית הלחם היא הפיכת בצק הלחם ללחם באמצעות חימומו. ולכן, היא איננה ערבוב הקמח במים או לישת הבצק, אלא באה בעקבות הפעולות האלה. עכשיו, המערבב קמח במים, צריך להיות מסוגל להשיג קמח ומים. מצד אחד, הכנת הקמח כמו גם אספקת המים אינן שייכות כלל לאומנות האפיה. מצד שני, כדי ללוש את הבצק ולעצב אותו בצורות שונות, יש צורך בכלים שונים שגם עשייתם איננה כלל בתחום עיסוקו של אופה הלחם. והדבר הזה נכון גם לכלים שבהם מחממים את הבצק. ולכן צריך תמיד להפריד בין אומנויות מסייעות לבין אומנויות גורמות. במקרה אפית הלחם, אומנויות מסייעות יכולות להיות אומנות בניית צינורות למעבר מים ואומנות בניית תנורים לאפיה ועוד. אומנויות גורמות יכולות להיות אומנות הכנת בצק הלחם, אומנות טחינת הקמח ועוד. כל זאת, מאחר ורק חימום בצק הלחם, אם הוא נעשה כהלכה, נקרא אפית לחם.[5] גם לשלטון כאומנות יש אומנויות מסייעות ואומנויות יוצרות. כזכור, פעולת אפית הלחם חייבת להיעשות במידה הנכונה. מי ששורף את הבצק לא מכין לחם, אלא גוש פחם מבצק לחם. ולכן מיד מתעוררת השאלה הבאה: מהי מידה נכונה? מאחר ואפשר לשאול את השאלה הזו על כל מעשה שהוא של האדם – ולא רק על אפית הלחם –, השאלה המעניינת יותר כרגע תהיה השאלה: האם הדיון הנוכחי באפית הלחם או באריגת הבגדים נעשה במידה הנכונה בשביל הבנת אומנות המדינאי.[6]מידות באופן כללי נחלקות לשני סוגים: קודם כל, מידה הנמדדת ביחס למידה אחרת. למשל, גובהו של בניין אחד לעומת גובה בניין אחר. זאת אומרת, אפשר לומר על בניין מסויים, שהוא גבוה מבניין זה או נמוך מאחר. שנית, מידה נמדדת ביחס למידה הנכונה.

כאשר אדריכל כלשהו קובע, שגובהו של בניין צריך להיות עשרה מטרים והבנאים בונים בניין בגובה ארבעה-עשר מטרים, אזי הבניין שנבנה גבוה מדי. או כאשר אורכו של סרגל מדידה למטר הוא לאמיתו של דבר באורך של תשעים סנטימטרים, סרגל זה, למעשה, קצר מדי. המידה הנכונה מתייחסת אך ורק לתוצאות של מעשים, ביניהם לאורכם של דיבורים. הרי ישנם נאומים ארוכים כאורך הגלות וישנם לעומתם אחרים: קצרים מדי. המידה הנכונה הכרחית לאומנויות כולן ובתוכן האומנות המדינית.עכשיו, כל דבר חומרי ניתן למדידה כמותית. מעשים, כמובן, הם דברים חומריים וניתנים למדידה גם כן. לצידה של המדידה הכמותית קיימת המדידה האיכותית. בתחומה של מדידה זו נמצאת המידה המוסרית הקובעת מהו יפה ומכוער, נאה ומגונה, צודק ועוול. גם בתחום זה קיימים אותם שני פנים של המידה: מעשה יכול להיות טוב יותר לעומת מעשה אחר. למשל, אדם השודד אדם אחר מכספו בסמטה צדדית ובורח עדיף על אדם השודד אדם אחר מכספו בסמטה צדדית ובנוסף רוצח אותו. מעשה יכול להיות גם טוב ורע באופן כללי. זאת אומרת, אדם השודד אדם אחר מכספו בין אם בסמטה צדדית ובין אם לאור יום, בין אם הוא רוצח אותו לאחר מכן ובין אם לא, עושה עוול. סוקרטס הצעיר לא היה מודע לצד המשותף הזה בין המדידה הכמותית למדידה האיכותית ולכן הוא מתפלא, כאשר האורח מאלאה מצרף את שתי המדידות האלה יחד.[7] סכנה אחת הנלווית לחוסר המודעות לצד המשותף כמו גם לצד השונה לשתי אלה מוכרת מאוד: לרוב, מי שלא מודע להבדלים שבין המדידה הכמותית למדידה האיכותית יכול לבלבל בין תחומי השתיים ולגזור מאחת לשניה גזירה שכלל אינה שווה. דוגמה נפוצה לכך היא גזירה מוטעית מכמות מכירות גדולה של יצירת אומנות כלשהי לטיב החיקוי של אותה יצירה. דוגמה נפוצה אחרת – גם אם אולי פחות מוכרת – היא הגזירה המוטעית מדעה נפוצה בקרב אנשים רבים, ביניהם אף ידועים ומפורסמים, לנכונות אותה דעה.האם באמת יש צורך במשלים אודות אפית לחם ואותיות והברות בדיון אודות המדינאי? האם לא עדיף, למשל, להתרכז בדיון ישיר במדינאי ולא לסטות לעניינים כגון אלה? פחות מכולם זקוק האופה עצמו לדיונים פילוסופיים אודות האפיה. ברור אם-כן, שהם אינם מכוונים אליו אלא לכל המתעניין בפילוסופיה. מה התועלת בהם לנושא הדיון הנוכחי? האורח מאלאה מפרט בפני סוקרטס שתי סיבות לסטיות כגון אלה: הראשונה היא הקלה בתהליך הלימוד.

העיון בשאלות קלות כמו מהי אפית הלחם או מהי האריגה או מהו הדייג מאמנות את המעיין בהן ומכינות אותו לעיין בשאלות קשות יותר בהרבה כמו מהו סופיסט או מהו פילוסוף או מהו מדינאי. עיון בשאלות מהות של דברים חסרי חשיבות ירגיל את סוקרטס הצעיר לתשובות הפשוטות, כמו גם לתהליכים הארוכים. ללא שום ספק, הדיון אודות מהות הדברים ארוך לעומת דיונים ועיונים בנושאים אחרים. הסיבה השניה קשורה יותר בנסיבות שבהן מוצא את עצמו כל מי שמתדיין עם אחרים בשאלות כגון אלה: רוב בני-האדם חוששים לחשוף את בורותם, אם בפני אחרים המקשיבים להם ואם בפני השואל אותם. הם אינם מודעים לעובדה שהתשובה על שאלות כגון אלה פשוטה, גם אם התהליך להגיע לתשובה זו איננו קצר. אבל אין זה שייך לעצם העניין. השאלה היחידה העניינית לגבי עיונים כאלה היא השאלה האיכותית: האם עיון זה או אחר, למשל זה של אפלטון במדינאי או זה של אריסטו במדינאי, קצר או ארוך מדי כשלעצמו. קלות, מהירות ואפילו הנאה הם מאפיינים משניים של דיונים מהסוג הזה.[8]זהו הרגע המתאים לחזור לעיון במדינאי ולהמשיך אותו מהנקודה שבה הופסק. השניים הסכימו כבר, שהמדינאי הוא רועה בני-אדם ושבני-אדם שונים משאר החיות. לכן המדינאי איננו רועה סתם. מסקנה זו הביאה עליהם את הצרה בדמות אומנויות רבות שדרשו את הבכורה מידי האומנות המדינית. ולכן יש צורך לנפות את האומנויות השונות ולמצוא איזו מהן איננה האומנות המדינית. כפי שאומנויות רבות מסייעות לאומנות האפיה בבניית המכשירים שמשמשים את האופה, בין אם תנור ובין אם קופסאות לשמירת הקמח, כך אומנויות רבות מסייעות לאומנות המדינית על-ידי יצירת המכשירים המשמשים את המדינאי. ואין זה משנה כלל אם מדובר בכלי התחבורה שבהם המדינאי נוסע, כלי התקשורת שבהם הוא מדבר עם האחרים וכך הלאה לרוב. האומנויות המסייעות למדינאות אינן האומנות המדינית, כמובן. יצירה של חפצים דוממים למיניהם ושימוש בהם לא שייכים לאומנות המדינית וכך גם גידול ושימוש בבעלי-חיים. מה עם אלה שאינם יוצרים או מגדלים? מבין בני-האדם שכירים ועצמאים המשרתים ועובדים למען רווחיהם של בני-אדם אחרים ראויים פחות מכולם להיכלל בשם האומנות המדינית. סוקרטס זוכר שהמדינאי הוא זה המצווה על דעת עצמו והשכיר והעבד איננו כזה כלל וכלל. אם-כן, אולי העצמאים העובדים למען רווחתם הם ומתעלמים מרווחת שאר בני-האדם אחיהם ראויים להיקרא מדינאים? גם אלה אינם המדינאים האמיתיים. לא לחינם נקרא המדינאי רועה העם.

לעומת רועה החזירים – שתחום אחריותו מתחיל ברווחתם הגופנית של חזיריו ומסתיים ברווחתם הכספית של בעלי החזירים –, תחום אחריותו של רועה העם מתחיל ברווחתם הגופנית של נתיניו ומסתיים באושרם. האומנות המדינית כוללת קודם כל דאגה לאחרים; אלה הדואגים רק לעצמם ראויים פחות מכל להיקרא מדינאים. אולם מבין השליטים השונים שקמו לעמים השונים בזמנים שונים היו מתי מעט, ואפילו מעטים מדי, אשר דאגו לרווחת נתיניהם. ולא רק שליטים שונים קמו וקמים, אלא אף משטרים שונים קמו וקמים בעמים השונים. שליטים כגון אלה הם הקוסמים והלהטוטנים שהאורח מאלאה מתחיל את הדיון בהם להלן.[9]כל המשטרים כולם מתחלקים לשישה מינים שונים. קיימים שלטון יחיד, שלטון של מיעוט ושלטון של רוב. הסכמת הנשלטים וחוסר הסכמתם מפצלת את שלושת אלה לשישה. מתוכם רק חמישה זכו בשמות משלהם: שלטון יחיד בהסכמת הנשלטים נקרא מלוכה ושלטון יחיד בכפיה נקרא רודנות; שלטון המעטים בהסכמת הנשלטים נקרא אריסטוקרטיה ובכפיה הוא נקרא – אוליגרכיה. רק שלטון הרוב נקרא בשם אחד – ולא בגלל ששלטון כזה איננו חשוף לכפיה וחוסר הסכמה. שמו של שלטון הרוב – דמוקרטיה. אלו הן צורות השלטון היחידות שקמו ויקומו בקרב בני-אדם. אבל מאפיינים של הסכמה וחוסר הסכמה של הנשלטים, כמו גם את מאפיינים נוספים כמו למשל עושר ועוני הנשלטים והשליטים, אינם שייכים לאומנות המדינית, כי הם כולם מתארים את המדינות הקיימות ואלו שקמו בעבר, בין אם נשלטו כהלכה ובין אם נשלטו בעושק, חוסר צדק ופריצות. הדרך להבנת המדינאי לא עוברת במדינאים שקמו, קמים ויקומו, אלא בהבנת אומנות השלטון. הרי בסופו של דבר גם אותם שליטים נוראים מכל נורא נתפסים כשליטים בפועל מתוך זהות כלשהי לשליט האמיתי, השליט הטוב ביותר. ואילו את השליט הטוב אי אפשר לתפוס ביחס לשליטים גרועים אלה. לכן יש צורך לזהות את השליט הטוב כשלעצמו; מאחר והשליטים הגרועים נמדדים תמיד ביחס אל השליט הטוב בעוד השליט הטוב לא נמדד ביחס אל השליטים הגרועים, כי אם אל השלטון כשלעצמו, עדיף לשניים לפנות הרחק מהשליטים שקמו בפועל. זוהי הדרך אליה חוזר האורח מאלאה לאחר הסטייה הנוכחית בדיון.

אבל החזרה הזאת לא יכולה להיות חזרה טהורה. אפשרות הדיון הטהור לחלוטין באומנות המדינית מתבטלת, מרגע שהמדינות בפועל עולות לנגד עיני המתבונן. אפילו הדיון הנוכחי במדינאי מתרחש במציאות שבה כבר יש מדינות. וכמובן, היו מדינות שהושמדו והיו מדינות שקמו במקומן והושמדו והעתיד לא יהיה נקי מהתרחשויות דומות לאלו. אחד המאזינים לשיחה בין האורח מאלאה לסוקרטס הצעיר הוא אזרח אחת ממדינות צפון אפריקה, כפי שאפשר ללמוד משבועתו באל אמון. וכמובן, המורה של סוקרטס בשיחה זו, האורח מאלאה, הוא אזרח העיר אלאה ולא אזרח אתונאי כמו סוקרטס ותאיטיטוס. למעשה, מצב טהור שבו האדם לא חי ביחידה פוליטית כלשהי לא יכול לעלות על דעתו של אף בן-אדם הגון. האדם זקוק ליחידה פוליטית כלשהי – ואפילו קטנה ביותר–, לפחות כדי להגיע לבגרות. אותה טענה הנפוצה בקרב האקדמאים למיניהם וכל השולח ידו ברשלנות בעיון הפוליטי, הטענה שהאדם חי לבד, רועד מפחד וקור, ביער המלא חיות טרף מפחידות, לפני שיצר לעצמו יש מאין את היחידה הפוליטית, טענה זו היא שקר גס בלבד. לא לחינם חוקרי העבר לא הצליחו למצוא ולו דוגמה אחת לבני-אדם שכאלה, בני-אדם שחיו בבדידות איומה מתחילת חייהם ועד לסופם. האדם מדיני מטבעו. עוד לפני שהתינוק יוצא לאוויר העולם, יש לו כבר את הכלים להם הוא יזדקק כדי לחיות חיים פוליטיים מלאים. לא הפחד והאימה מהמוות בייסורים גורם לבני-האדם לחיות ביחד עם בני-אדם אחרים, כי אם הטבע האנושי. אפילו הקופים שמהם לטענת הביולוגים התפתח האדם חיים ביחידות פוליטיות שלמות. מאפיין זה בטבע האדם משותף לו ולחיות אחרות. האדם איננו החיה היחידה שהיא מדינית בטבעה. מצב הבדידות לא קודם למצב השיתופי, כי אם להיפך. המתבודד הוא זה שיוצא מחברת בני-האדם בשלב מאוחר בחייו לחיות לבד. אלמלא היה המתבודד זקוק לכוחות נפש אדירים כל-כך, ובכלל למאמץ רב, לקיים את חייו לבד, לא היו זוכים המתבודדים לפרסום ולכבוד. הם המעטים והחיים במדינות הם הרבים.

אם האדם היה חיה מתבודדת בטבעו, המצב היה לבטח הפוך.לכן השאלה הבאה של האורח מאלאה היא זו: מהו בדרך-כלל מספרם של המומחים מקרב כלל האוכלוסיה? אין זה משנה לאיזו מומחיות הוא מפנה את תשומת ליבו של סוקרטס הצעיר. הרי ברור לכל שרופאים, נהגי משאיות ואפילו עורכי-דין – שהפכו בימינו לחיזיון נפוץ בישראל –, כמו כל קבוצת מומחים, הם מיעוט בקרב כלל האוכלוסיה. המדינאי האמיתי שייך לאחת מהקבוצות הקטנות ביותר. ראשית, מכלל האוכלוסיה מעטים ביותר נמשכים לשלטון. שנית, מקרב אותם שנמשכים אל השלטון, מעטים בלבד אכן מתאימים לשלוט. ושלישית, מעטים מקרבם הם מדינאים באמת, זאת אומרת אנשים שמחזיקים בידע הדרוש לאומנות המדינית. בודדים בלבד הם המדינאים האמיתיים ולרוב הם לעולם לא מחזיקים ברסן השלטון במדינות שבהן הם גרים.למעשה, כל בעל מקצוע נקרא על שם מקצועו רק אם הוא מחזיק בידע השייך למקצועו. אפילו נגר נקרא נגר אך ורק אם הוא יודע ליצור רהיטים ולא אם הוא יוצר אותם בפועל. לעומתו, רק ילד יקרא נגר למי שמנסה ליצור רהיטים וחסר את הידע הדרוש לכך. מהו הידע הדרוש למי שנקרא מדינאי? האורח מאלאה מסביר לסוקרטס הצעיר, שאומנות המדינאי כוללת ידיעה אך ורק בדבר אחד: שיפור המדינה ותושביה. המטרה הזאת מניחה כאילו בצד את האמצעים להגיע אליה. לעומתה הם שוליים. למשל, עושר. אם התנאים הטבעיים במדינה מגדלים אנשים מפונקים ורכים הדורשים מאמץ רב להפוך לאנשים חזקים ואמיצים, אז יש צורך למדינאי להשתדל לשמור על הרכוש הרב של המדינה, כדי שבאמצעותו יוכל לחנך את האזרחים לאומץ ומתינות. במקרה ההפוך, במקרה שהתנאים הטבעיים במדינה מגדלים אנשים מתונים, על המדינאי לעשות הכל, כדי שכסף ורכוש לא יכנסו למדינה וישחיתו את אזרחיה. במקרה הראשון עדיף למדינאי לשמור על מדינתו עשירה ובמקרה השני עדיף לו לשמור עליה עניה. עוני ועושר ואפילו כפיה וחוסר כפיה אינם מאפייני השלטון האמיתי.

לסוקרטס הצעיר קשה במיוחד עם שוליותם של החוקים. האורח מאלאה מביא אותו לידי תמיהה, כאשר הוא טוען בפניו, שאפשר לו למדינאי לשלוט ללא חוקים, אם המצב מצריך ומאפשר זאת.[10]המגרעת היחידה בחוקים היא היותם כתובים. מדובר בטענות מחייבות שנכתבו בזמן כלשהו בעבר בידי אדם אחד או יותר שהיו חכמים מאין כמותם בכל הנוגע לאומנות המדינית. החוקים, בהיותם כתובים וקבועים לא יכולים להשתנות יחד עם השתנות הזמנים. זאת אומרת, אין באפשרות החוקים הכתובים להתאים את עצמם לתנאים חדשים המתרגשים על המדינה חדשות לבקרים. לשם כך יש לשכתב את החוקים ומלאכת השכתוב מוטלת על אנשים אחרים, שונים מהראשונים. וכך במקרה החדש, כאשר יש צורך לשכתב את החוק, נאלצים האזרחים להטיל את יהבם על המחוקקים החדשים. ועוד: לשון החוקים לא יכולה להיות פרטית, ואין זה משנה עד כמה ישתדלו המחוקקים לפרט את המקרים השונים. ככל שיתרחק זמן החקיקה מההווה, כך יגדל מספר המקרים שלא צוינו במפורש בחוק. לשם כך יש צורך בשיפוט ומספר האנשים העוסקים בחוק – בין אם בחקיקה ובין אם בפירוש מעשי של החקיקה – גדל וגדל. המדינאי האמיתי הוא המחוקק האמיתי, מחוקק הפועל מתוך שיקול אחד ויחיד של טובת הכלל ולא מתוך שיקולים אחרים, זרים. ולכן, עם הזמן בהכרח מתערבים להם השיקולים הזרים והתועלת האישית של אחרים – מחוקקים ושופטים – הפועלים למען עצמם ולא למען אחרים. שיקולים אלה מתערבים יותר ויותר, עד שאפילו במקרה הנדיר שבו המחוקק הראשון היה מדינאי אמיתי, אפילו במקרה כזה, לאחר זמן רב המדינה מתדרדרת ואזרחיה הופכים למושחתים יותר ויותר. מהסיבה הזאת עדיף אותו אצן המאומן לחיות את חייו הפרטיים בחוסר דאגה לעומת המלך שומר החוק הרץ יחד עם עדרו בשדה הזמן.[1] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 299.[2] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 166-167, 173-175.[3] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 301.[4] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 185.[5] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 305. כמובן, בדיאלוג עצמו האורח מאלאה עושה שימוש באומנות האריגה ולא באומנות אפית הלחם.[6] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 308.[7] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 310.[8] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 313.[9] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 319-320.[10] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 323.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נחום שטיינברג