אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הסופיסטים חלק א


תחשבו לרגע שנולדתם לפני 2500 שנה. אתם חיים באתונה, מרכז העולם. עירכם חולשת על אימפריה שמשתרעת מהאי רודוס בדרום ועד ביזנטיון שבצפון. אני מתנצל מראש, אך עקב אילוצי המטאפורה אצטרך לעשות מכם גבר צעיר ונשוי. אם כך, היותכם אזרחים בפוליס מאפשרת לכם להגיע לאספות עם, להעיד בבתי משפט ולהצביע. יש לכם שדה מחוץ לעיר שאותו מעבדים כמה עבדים שקניתם בכיכר השוק. ביתכם תמיד נקי ומסודר, שכן האישה עובדת ללא לאות במשק הבית. בערב כשאתם חוזרים מעוד יום גדוש בחיים הציבוריים של העיר, אתם מזמינים כמה חברים הביתה ומנהלים שיחה פילוסופית על כד יין ומנת בשר צבי משובח.

אם כך, על מה תדברו? אם תרצו לדבר על המדע, אז תדעו לכם שאין לכם מושג אפילו מה זה. אתם לא יודעים שאנשים התפתחו מבעלי החיים, אתם לא יודעים מדוע אנשים חולים, או סובלים באופן כללי. אתם לא יודעים מה היא צורת כדור הארץ, וגם לא מבינים מה הם הכתמים הבהירים האלה שנוצצים בשמיים.אז אולי תרצו לדבר על איך לשפר את המדינה שבה אתם חיים? רק מה, אתם לא מכירים בחשיבות של שוויון, אתם לא בטוחים בתועלת שבחופש הביטוי. אתם לא למדת את שיעורכם מהנאצים ומהקומוניסטים. אתם לא קראת את רוסו, ולא ראיתם את פשיטת הרגל של הקיבוצים ושל האיגודים המקצועיים. אתם לא יודעים שדמוקרטיה זה טוב ודיקטטורה זה רע.עד המאה השישית לפני הספירה ליוונים לא היה זמן לחשוב. מלחמות רבות ועבודה קשה מנעו כל חשיבה מעבר לכאן ולעכשיו. תודעת האנשים הייתה חלקית בלבד. הם לא חשבו על החברה שבה חיו, ולא על החוקיות השולטת בעולם. לכן המשימה שעמדה בפני הפילוסופים במאה החמישית הייתה על פניו בלתי אפשרית. הם כמו אדם שמאבד את זכרונו ומתעורר למציאות לא מוכרת, היו צריכים להבין הכל מכלום. אז בואו ננסה לסלוח להם על הנאיביות, ועל הניסיון למצוא שיטה אלגנטית ופשוטה לכל הסתירות שיש ביקום, וננסה בכל זאת להבין מה היה להם להציע.

הפילוסופים היוונים היו הראשונים שהתחילו לשאול את עצמם שאלות על עולמם. הם רצו לדעת מדוע אתונה היא פוליס דמוקרטית ובספרטה שולטת אוליגרכיה, ומה עדיף. הם שאלו מדוע הנשים זה כבר דורות עושות את העבודה בבית ולא יוצאות למלחמה כמו הגברים. הם התעניינו האם ניתן ללמד מידות טובות או שכל התכונות מולדות. הם רצו להבין איך זה שאנשים שיודעים מה טוב ומה רע עדיין בוחרים לעשות דברים רעים. היוונים ראו תינוקות שנולדים מתוך כלום, ואנשים שמתים וחוזרים לכלום, ושאלו מה זה כלום.

על השאלה האחרונה ענה אחד הפילוסופים הגדולים של התקופה, פרמנידס. הוא טען שכלום אינו קיים על פי ההגדרה, ומכאן שיצירה מתוך כלום או השמדה שסופה בכלום לא יכולים להתקיים. אך מכיוון שהעולם המוכר לנו מורכב כולו מיצירה ומכיליון, פרמנידס הסיק שעולמנו, עולם החושים, הוא עולם שקרי, ואילו העולם האמיתי הוא אחר לגמרי. הוא אינסופי בגודלו, ללא מרווחים, וגם אינסופי בזמן, מה שאומר שהוא היה קיים, קיים כרגע ויהיה קיים לעד. אך אם העולם שאותו אנו חשים בעזרת חמשת חושינו הוא שקרי, איך ניתן לדעת משהו על העולם האמיתי? בעזרת הגיון בלבד אומר פרמנידס, ובזאת מעלה על נס את ההיגיון, שרק מאה שנה לפניו בכלל לא היה קיים ביוון, ומאה שנה אחריו היה כמעט הכלי היחיד בשיח הפילוסופי היווני, עובדה שתקשה מאוד על כל התפתחות אינטלקטואלית ביוון, מכיוון שכל התפתחות כזאת דורשת לא רק הגיון אלא גם בדיקות אמפיריות.

פרמנידס – האיש שביטל את העולם

אך גם פרמנידס עם התאורה המשוגעת שלו יכול רק לקנא בגורגיאס, שאיסוקרטס אמר עליו, "איך אפשר להתעלות על גורגיאס שהעז להגיד ששום דבר שקיים אינו קיים?". גורגיאס לקח את הטיעונים של פרמנידס שלב אחד קדימה. הוא טען שאם משהו קיים, אז בוודאי הוא לא נוצר מכלום, לכן הוא היה חייב להיווצר ממשהו אחר. אבל אז זה אומר שהמשהו הזה הוא ללא התחלה ולכן אינסופי. אך אם הוא אינסופי הוא לא יכול להיות בשום מקום, שכן אם הוא היה באיזשהו מקום, אז אותו מקום היה שונה מהמקום שבו הוא נמצא (וזה לא יתכן כי הוא אינסופי). מכאן שאותו משהו לא נמצא בשום מקום, ולכן לא קיים. המסקנה הסופית היא ששום דבר לא קיים. אם לא הבנתם כלום אני לא מאשים אתכם. גם החוקרים במאה האחרונה לא הבינו כל כך, ובכלל חשבו שזאת בדיחה של גורגיאס על חשבון פרמנידס. הם לא ידעו כנראה שלגורגיאס אין חוש הומור כשמדובר בפרנסה שלו, הרי גורגיאס היה סופיסט והרוויח מלימוד פילוסופיה יותר מכל אדם אחר ביוון.הרקליטוס היה פחות קיצוני בתיאוריה שלו. כדי לפתור את בעיית היצירה מתוך כלום הוא הניח שהעולם מצוי בזרימה מתמדת, ובשינוי מתמשך. אפלטון תמך בתיאוריה של הרקליטוס, אך התרעם על כך שבעולם שמשתנה כל הזמן לא ניתן לדעת שום דבר, שכן כל ידע שנצבור על העולם יהיה לא רלוונטי מייד אחרי. לכן אפלטון הוסיף למודל של הרקליטוס עולם אחר, גבוה יותר ויציב יותר, עולם האידיאות. לפי אפלטון לכולנו למשל יש מושג זהה לגבי טיב הצבע הכחול, עם זאת יש המון גוונים של כחול, למעשה כמספר הדברים הכחולים בעולם. מכאן שכל צבעי הכחול בעולם הם רק צללים של האידיאה האבסטרקטית של צבע כחול.אך אפלטון לא הסתפק בכך. מכיוון שהוא לא היה רק פילוסוף של המטאפיזיקה, אלא גם של החברה ושל האתיקה, הוא הוסיף לעולם האידיאות את האידיאה החשובה ביותר, האידיאה של "טוב". על פי תיאוריה זו אידיאת ה"טוב" מקרינה על שאר האידיאות. לכן בין שתי אפשרויות יש לבחור תמיד באפשרות שמוארת הכי טוב על ידי אידיאת הטוב. כך אפלטון הרג שתי ציפורים בבת אחת, הוא גם הסביר את מהות המוסר, וגם את טיב היקום.אם עד עכשיו חכמי יוון היצירתיים הציעו לנו לבחירה תיאוריות אלגנטיות אך דמיוניות ביותר, אז עכשיו הגיע הזמן שנתקל בתיאוריה שאולי יותר קרובה לעולם שלנו, למרות שהיא דמיונית לא פחות. אך קודם ארחיב על אתונה, העיר שהייתה המרכז הגדול ביותר עבור הפילוסופים של המאה החמישית והרביעית, ובניהם גם הסופיסטים.אתונה במאה החמישית התפתחה מפוליס בינונית לאימפריה. המונרכיה התחלפה לדמוקרטיה מתונה, והדמוקרטיה המתונה הפכה לדמוקרטיה רדיקאלית (לפחות בעיני שאר היוונים). השינויים הכלכליים והפוליטיים היו מהירים, והעם היה מבולבל מתמיד. הכל השתנה מסביבם, אך אף אחד לא ידע על איזה שינוי לברך ועל איזה לקבול. בישראל של שנות האלפיים הכל ברור יחסית. יש עבודה, יש ליכוד, ואין כמעט הבדל בניהם. כל העולם פועל על פי אותם חוקים של כלכלה, של שלטון ושל מוסר. כולנו יודעים שמשפחה זה טוב, ילדים זה טוב, זיהום אוויר זה רע, פדופיליה זה רע, גזענות זה רע. יש לנו מודלים כמעט לכל צורת שלטון ולכל פרמוטציה של ערכים. ביוון הכל היה חדש ולא מוכר. אם אצלנו הדילמות הן בין העלאה של מס באחוז לשמירה עליו, אז ביוון הדילמות היו בין אוליגרכיה לדמוקרטיה, בין שוויון מוחלט של גברים ונשים לבין התייחסות לנשים כאל שפחות לכל דבר. השאלות בזמנו של פריקלס, נבחרה של אתונה בחלק השני של המאה החמישית, היו גדולות לאין שיעור, ולאנשים היה הרבה פחות מידע מאיתנו כדי לענות עליהן. כדי להצליח במשימה, אתונה ופריקלס נזקקו לאנשים מסוג אחר. כאלה שיוכלו להתנער מהנורמות הישנות, מהערכים האריסטוקרטיים שהיו נהוגים קודם, ולראות הכל במבט טרי וללא דעות קדומות. כאלה אנשים היו הסופיסטים.הסופיסטים היו מורים פרטיים שלימדו תמורת תשלום את אזרחי הפוליס. הסופיסט בדרך כלל העביר שיעורים באתיקה, רטוריקה (אמנות השכנוע), ותחומים אחרים הנחוצים להצלחה בחברה דמוקרטית. אך מעבר לכך הסופיסטים היו גם פילוסופים. פרוטגורס, הסופיסט המוכר ביותר, הזניק את הפילוסופיה הרלטיביסטית עם המשפט המפוצץ הבא:

"האדם הוא מדד לכל הדברים, והדברים הם בשבילי איך שהם נראים לי, ובשבילך איך שהם נראים לך".

המשפט הזה התחיל את אחת הפרשות האינטלקטואליות המביכות והארוכות ביותר בהיסטוריה. במקום הכרת תודה על התרומה של הסופיסטים לפילוסופיה העולמית, מורשתם של הסופיסטים הייתה זלזול מוחלט בתורתם ובהם עצמם. גם 2000 שנים אחרי מות הסופיסט האחרון ראו בסופיסטים פילוסופים מזויפים, שהשחיתו את הנוער האתונאי ולא תרמו דבר לפילוסופיה העולמית. אפילו במאה התשע-עשרה, החוקרים של הפילוסופיה שראו באפלטון סמכות מוחלטת כמעט, דיברו בקולו, והאשימו את הסופיסטים בכך שלקחו כסף מתלמידיהם המסכנים, ולימדו אותם לא פילוסופיה אלה משחקי מילים שלא טובים לשום דבר. רק במאה העשרים הסופיסטים קיבלו את ההערכה המגיעה להם, ורק לפני עשרים שנה אחרי ספרו המצוין של ג'ורג' קרפרד על התנועה הסופיסטית, קיבלו סופסוף את השיקום המלא.

פרוטגורס – הסופיסט שהמציא את הסובייקטיביות

אז מה בעצם אמר המשפט הזה של פרוטגורס ולמה אפלטון ואריסטוטל היו כל כך נגדו? פרוטגורס טען שאין מציאות אחת כלשהי, אלא עבור כל בן אדם יש את המציאות שלו, שרק הוא חש בה. למשל הכסא שעליו אני יושב כרגע לא קיים בשביל אף אחד אחר בעולם. הוא קיים רק בשבילי. דוגמא אחרת: אם ענף נופל ביער ואף אחד לא שמע את הרעש של הנפילה, אז מבחינת פרוטגורס, הענף לא עשה רעש כלל. פרוטגורס המשיך וטען שאם יש עולמות כמספר האנשים בעולם, אז לכל דבר קיים הדבר ההפוך לו. לדוגמא הביטוי "הפירמידות המצריות יפות" מתאר מציאות פוטנציאלית כלשהי עבור בן אדם מסוים. לכן גם הביטוי "הפירמידות המצריות מכוערות" יתאר מציאות תקפה עבור אדם אחר. מכאן שאין ניגודים בעולם, פשוט יש הרבה עולמות שונים.אפלטון חשש מההשלכות של התיאוריה של פרוטגורס. אם המציאות עבור כל בן אדם שונה, ואין טוב ורע מוחלט, אז מה מונע מאדם לצאת למסע הרג למשל? פרוטגורס שכנראה בכל זאת לא היה מהפכן מוחלט רצה לפתור את הבעיה הזאת. למרות האופנה בזמנו שחייבה את הפילוסופים למצוא הסברים לכמה שיותר דברים בעזרת כמה שפחות עקרונות, הוא ויתר על האלגנטיות של התיאוריה והוסיף אלמנט נוסף. מעתה מבין כל שני ביטויים נגדיים ביטוי אחד הוא נכון יותר. לדוגמא אם תגידו "המאמר הזה משעמם" ואני אגיד "המאמר הזה מעניין", אז אחד מאיתנו יהיה צודק יותר (בתקווה אני). עם זאת את הגלגל כבר לא היה ניתן להחזיר, וכך הרלטיביזם תפס תנופה. המרוויחים העיקריים היו אתונה, ופריקלס, המנהיג הנבחר והוותיק שלה. מעתה ניתן היה להיפטר מכל טאבו. במקום לחפש את האמת האבסולוטית, אפשר לתור אחר מה שעדיף לרוב האנשים. במקום לחפש את הצדק, ניתן לחשוב על היתרון בכל מצב ומצב. באתונה של המאה החמישית לפני הספירה, האמת התחילה להיות נזילה, ואילו סדרי עולם ישנים קרסו על מנת ליצור חברה חדשה וערכים חדשים. הסופיסטים היו חלק אינטגרלי בתהליך הזה. גם אם לא יצרו אותו, הם לכל הפחות הצדיקו את הליברליות והסובלנות החדשה, רעיונות שגורלם עוד להשפיע על כל תרבות המערב. הרלטיביזם של הסופיסטים מוכר לכולנו, אמנם לא ישירות אלא דרך פרידריך ניטשה, חלוץ הפוסט-מודרניזם של המאה העשרים. אחרי כמעט 2500 שנה עשינו עיקוף והגענו לאותה נקודה ממנה התחילו הסופיסטים באתונה הרחוקה. עם זאת כשניטשה לקח מהסופיסטים את הרלטיביות, הוא השאיר אצלם את תורת הקיום. בואו לא נשכח שהמדע לא מכיר בעולמות נפרדים עבור כל אדם. בשביל המדע יש מציאות אחת, כך שגם אם האמת סובייקטיבית, אנחנו כבר לא גוזרים מכך שיש עולם שונה עבור אמת שונה.למעשה כל תורות הקיום שהזכרתי במאמר, אלה שם פרמנידס, אפלטון, הרקליטוס, וגורגיאס, הן לא תורות מטריאליסטיות, ובתור כאלה כמובן שלא היו מוצלחות בתווך הרחוק. הסתמכות על הגיון בלבד וללא שיטה אמפירית מדעית הכשילו הרבה פילוסופים יווניים בדרך למציאת האמת. אפשר כמובן לחשוב על אינספור תיאוריות, לסתור תיאוריות אחרות, ולעשות שיפורים ושדרוגים, אך ללא בדיקה של הדברים בעולם הפנומנלי של האובייקטים, בעולם שמעניין אותנו באמת, לא ניתן בשום צורה להגיע לאיזושהי תוצאה משביעת רצון.

הרבה פילוסופים ניסו, אך למיטב לדעתי, אף אחד מהם עדיין לא הגיע להארה, לפחות לא הארה שמסבירה את טיב העולם בו אנחנו חיים. כך שנתיב מציאת האמת לא עבר בדרכו של פרמנידס, הרקליטוס, פרוטגורס, גורגיאס ואפילו לא של אפלטון, אלא בדרך המקבילה של תאלס, אנאקסימנדר, אמפדוקלס, דמוקריטוס, פיתגורס ואריסטוטל, הפילוסופים של המדע.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יבגני קופל