אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מקור הסמכות ב-בפתח החוק מאת קפקא על פי לאקאן


התמונה של דליה וירצברג-רופא

מקור הסמכות ב-בפתח החוק מאת קפקא על פי לאקאן
פרנץ קפקא

כאן ניתן לקרוא את הסיפור הקצר - "בפתח החוק" מאת פרנץ קפקא - שהוא למעשה קטע מתוך יצירתו "המשפט".

השקפתו של קפקא על 'שאלת החוקים'בספרו של קפקא "היונה שעל הגג - מכתב אל האב ועוד כתבים מהעיזבון" כלולה מסה קצרה 'לשאלת החוקים'. אצטט כמה אמירות הנתפסות בעיניי כרלוונטיות למאמר זה:"החוקים שלנו, למרבה הצער, אינם מוכרים לכול, סוד הם של קבוצת האצולה הקטנה השולטת עלינו"."...ואף על פי כן, כמה מענה הדבר להיות נשלט על פי חוקים שאינך מכיר"."... אופיים של החוקים האלה מחייב שגם קיומם יישאר בסוד. [...] החוקים האלה שאנחנו מנסים לנחשם כאן אולי אינם קיימים כלל [...] אם קיים בכלל איזה חוק, אין לשונו יכולה להיות אלא זאת: מה שהאצולה עושה, חוק הוא [...] מאירה רק האמונה שיבוא יום [...] החוק שייך עתה לעם והאצולה נעלמת. הדברים האלה אינם נאמרים חלילה מתוך שנאה כלפי האצולה, בשום אופן ומצד שום אדם לא, את עצמנו דווקא אנחנו שונאים, על שעדיין לא הצלחנו להימצא ראויים לַחוק".

"סופר אחד סיכם זאת פעם כך: החוק הגלוי הוודאי היחיד שמוטל עלינו הוא האצולה, ואת החוק היחיד הזה ניטול מעצמנו במו ידינו?

"מקור הסמכות על פי פרויד תחילתה של התרבות נעוצה ברצח האב הקדמון. להלן ציטוט מ"טוטם וטאבו" מאת פרויד:''יום אחד התאגדו האחים המגורשים, הרגו את אביהם ואכלו אותו וכך שמו קץ ללהקת האב. בהתאגדותם יחד העזו והצליחו לפעול מה שנבצר מן היחיד [...] דבר מובן הוא מאליו לפרא הקניבאלי, שהיו גם אוכלים את בשרו של ההרוג. האב הקדמון, האַלים, ודאי היה דמות מופת מעוררת קנאה ופחד בעיני כל אחד ואחד מחבורת האחים. במעשה האכילה הגיעו עכשיו לידי הזדהות עמו, וכל אחד ואחד סיגל לעצמו חלק מגבורתו. מכאן שסעודת הטוטם, שהייתה אולי החג הראשון של האנושות, היא מהדורה חדשה וחגיגת זיכרון לאותו מעשה נפשע ראוי לציון''.

פרויד

בקרב חבורת האחים שלטו רגשות סותרים כלפי האב. שנאה ואהבה שימשו בערבוביה. האחים שנאו את האב שהיה מכשול בדרך למילוי תשוקתם לשליטה בשבט ולמאווייהם המיניים כלפי נשותיו, אבל גם אהבו והעריצו אותו: ''משסילקוהו והשביעו את שנאתם ומלאו את משאלתם להזדהות עמו, בהכרח פרצו ועלו רגשות החיבה שנכבשו בשעת מעשה". בקרב חבורת הבנים קמה תודעת אשמה מעורבת בחרטה. במיתתו היה המת חזק יותר משהיה בחייו. מתוך החרטה ותודעת האשמה אסרו כעת האחים על עצמם את מה שמנע מהם האב קודם לכן, וקיבלו את מרותו בדיעבד. ''הם ביטלו את המעשה שעשו בהכריזם על הריגת תחליף האב הוא הטוטם כעל מעשה אסור, וויתרו על פירותיו של המעשה, על ידי שאסרו על עצמם את הנשים שהתפנו". מתוך תודעת אשמה יצרו את שני האיסורים היסודיים שהקבילו לשתי המשאלות המודחקות של תסביך אדיפוס. התגלגלות מושג מקור הסמכות במשנתו של לאקאןלהלן קטע שתרגמתי מסמינר 17 של ז'אק לאקאן (מפרק 8, סעיף 1):

מות האב. הכול יודעים למעשה שהדבר נתפס כמפתח - לב העניין של כל מה שנאמר, ולא רק בהקשר למיתוס – של מהות הפסיכואנליזה.בסוף דבריה מובילה אותנו מרי-קליר בון למסקנה כי דברים רבים עולים ממותו זה של האב, ובעיקר עולה כי באופן כלשהו משחררת אותנו הפסיכואנליזה מן החוק.בשום פנים ואופן לא. אני ער בהחלט לכך שזהו המקום שבו קֶרֶס האמונה בחופש מוצמד כביכול לפסיכואנליזה. אני סבור שלא כאלה הם פני הדברים כלל; וכאן מקופלת כל המשמעות של מה שאני נוטה לכנות בשם ההופכי של הפסיכואנליזה (ההדגשה שלי. דו"ר).מות האב - במידה שאמירה זו מהדהדת את חומרתה הניטשיאנית - האמירה הזאת, החדשות הטובות האלה שאלוהים מת, אין בהן כדי לשחרר אותנו. רחוק מכך.הנדבך הראשון בהוכחה יהיה דבריו של פרויד עצמו. בתחילת דבריה מסבה מרי-קליר בון את תשומת לבנו, בצדק, למה שאמרתי כבר לפני שני סמינרים, כי ההכרזה על מות האב אינה מנוגדת כלל למוטיבציה כלפי הדת לפי פרויד בפרשנותו האנליטית למוטיבציה זאת. כלומר, הדת עצמה מושתתת על דבר-מה שאותו העמיד פרויד די במפתיע כעניין עיקרי, דהיינו שהאב מזוהה כראוי לאהבה. כבר כאן יש אינדיקציה לפרדוקס המותיר את המחברת, שאת שמה ציינתי לעיל, בקושי מסוים, כי בסיכומו של עניין תעדיף הפסיכואנליזה לשמור ולשמר את שדה הדת.גם כאן יכול מישהו לטעון שאין אלה פני הדברים כלל, שכן שיא הפסיכואנליזה הוא לאמתו של דבר האתיאיזם (בהנחה שאינו נושא משמעות של "האלוהים מת"), שבהשראתו, לפי כל האינדיקציות, במקום שהחוק יועמד בסימן שאלה הוא דווקא מתחזק. לפני זמן רב הבחנתי, בהקשר למשפטו של האב הזקן קרמזוב: "אם אלוהים מת, אז הכול מותר", כי המסקנה ההכרחית הנכפית עלינו מניסיוננו היא שהתגובה ל"אלוהים מת" היא דווקא "דבר אינו מותר עוד".כדי להבהיר את הנקודה, שאותה אני מתווה כעת עבורכם, הבה נפתח במות האב, שפרויד מכריז עליו כמפתח להתענגות, להתענגות על האובייקט העילאי המזוהה עם האימא – האם כאובייקט של גילוי העריות. רצח האב אצל פרויד לא הובא כניסיון להסביר את משמעות קיום יחסי מין עם האם. נהפוך הוא. על בסיס מות האב נוסד איסור ההתענגות מלכתחילה.למעשה, לא רק מות האב ניצב במוקד העניין (כפי שהמחברת הנ"ל היטיבה לנסח בכותרת עבודתה) אלא הרצח שלו. כאן, במיתוס של אדיפוס, נמצא המפתח להתענגות. אם זהו למעשה ההיגד של המיתוס, שאותו אנו בוחנים כעת מקרוב, יש להתייחס להיגד זה כאל תוכן מפורש, ולאור כך יש להתחיל להסביר את הדברים כהלכה.המיתוס של אדיפוס, במישור הטרגי שאותו מייחד פרויד, מראה בבירור כי רצח האב הוא התנאי להתענגות. אם לאיוס לא היה מסולק הצדה - על-ידי מאבק שהיה רחוק מלהבטיח כי יוביל להתענגות על האם – אם לאיוס לא היה מסולק הצדה, לא הייתה מתרחשת שום התענגות. אולם האם היא הושגה במחיר הרצח הזה?

ז'אק לאקאן

ההופכי של הפסיכואנליזה לפי הקטע הנ"ל הוא: מות האב הקדמון שהיה צפוי כי ישחרר את האדם למעשה כובל אותו ביתר שאת: "לפני זמן רב הבחנתי, בהקשר למשפטו של האב הזקן קרמזוב: 'אם אלוהים מת, אז הכול מותר', כי המסקנה ההכרחית הנכפית עלינו מניסיוננו היא שהתגובה ל'אלוהים מת' היא דווקא 'דבר אינו מותר עוד'". כל הנאמר בקטע המתורגם לעיל עולה עדיין בקנה אחד עם תורתו של פרויד בכל הנוגע למקור הסמכות, לרצח האב הקדמון ולהשלכות מות האב הקדמון על ההתנהגות האנושית. ההתרחקות של לאקאן מפרויד באה לידי ביטוי, בין היתר, בפיתוח המושג 'תסביך אדיפוס'.אלן ואניה בספרו "לאקאן" מסביר כי לפי לאקאן:"האדם הוא קודם כל ישות של שפה. החוק הבראשיתי של איסור העריות, זה החושף את תסביך אדיפוס, זהה לסדר של שפה; תסביך אדיפוס, וכתוצאה מכך פונקציית האב, תומך בסדר הסימבולי הזה ונתמך על ידיו [...] בלב לבו של המיתוס האדיפלי פועלת, כפי שמכנה זאת לאקאן, המטפורה האבהית [...] הפונקציה האבהית פועלת כמטפורה, כלומר על ידי המרה של מסמן אחד במסמן אחר [...] מסמן אחד, אם כן, זה של שם האב (במקור – nom-du-pere; דו"ר), משמש כסמל להיעדר האם, הוא השם הנושא את הסיבה להיעדרות [...] את המסמנים הקשורים לשלב ראשון זה - אשר בו חפץ הסובייקט להיות האובייקט של איווי האם, הפאלוס - יחליפו המסמנים של החוק ושל הסדר הסימבולי. מרגע זה יוכל האיווי להשתמר בתנאי שהוא מופנה לכל אובייקט אחר שאינו האם [...] כתוצאה מהמטפורה האבהית חלק מההתענגות אסור. מתקיים אובדן, אך לפתע חלק אחר הופך לאפשרי – ההתענגות הפאלית".במילים אחרות, פשוטות יותר, לעומת הסירוס האדיפלי על פי פרויד המתמקד באיום האב על הבן, איום המבנה את יחסי הכוחות במשפחה ומאפשר את קיומה, ממקד לאקאן את מקור הסירוס באב סמלי שהוא חוק ההבניה של השפה. האב הסמלי מייצג את הכניסה של הסימבולי - של השפה - אל המערכת הסימביוטית של האם-תינוק, את הכנסתו של הילד למערך הסימבולי באמצעות מסמן המסמנים, הפאלוס, ואת סירוסו של הסובייקט החדש. השפה מחלקת, מפרקת ומנתחת את פרטי המציאות, ופעולות אלה מייצגות סירוס לוגי של ההוויה הממשית. החיתוך והתיחום שעושה השפה הם למעשה סירוס הממשות. לפי לאקאן, הסובייקט הוא עמדה המתאפשרת רק בתוך הסדר הסימבולי של השפה, שבו מתקיים המרחב החברתי, הלשוני והבין-אישי; השפה כמערכת משותפת הופכת את רצף החוויות הגופניות והרוחניות למבנה מתמשך המאפשר התנסות, ייחוס עצמי ויחסי גומלין.הסירוס הפרוידיאני מגביל את ההתענגות, ואילו הסירוס הלאקאניאני הוא הבסיס להתענגות הנוצרת בדיבור. חלק ההוויה שנקטע מהשפה וחסר בה מאפשר חזרה תמידית בניסיון לאחוז בחֶסֶר וללכוד אותו; הסירוס כורת נתח התענגות ממשית אך למעשה מאפשר מרדף קבוע אחריו. מקור הסמכות ב"בפתח החוק" על פי לאקאן הסדר הסמלי של השפה יוצר את החוק המווסת את מעגל החיים החברתיים ושומר על מרקמו. בן הכפר חושב:"החוק הרי חייב להיות פתוח לפני כול ובכל עת", אבל בסיפור זה החוק הוא למעשה מסמן טהור, ריק וחסר מובן, והוא מתגלם למעשה רק באמצעות הציווי: "אסור לך לעבור דרך שער החוק!".

ז'אק דרידה

ז'אק דרידה במסתו "תוקף החוק" עושה הבחנה בין שני סוגי אלימות הכרוכים בחוק: "האלימות המייסדת, המקימה ומתווה את החוק והאלימות המשמרת, זו המכלכלת, מאשרת ומבטיחה את המשכיות החוק ואת אכיפתו". בסיפור שלפנינו האלימות המייסדת היא נסתרת ואין גישה אליה, ושומר הסף, הנציג שלה, מייצג את האלימות האוכפת המתענגת על ביטוי האיסור. דרידה מדבר גם על היסוד המיתולוגי האַלים של החוק לעומת האלימות האלוהית הטהורה: "הראשונה פועלת למען טובתה היא ונגד החיים עצמם כפשוטם. במילים אחרות, האלימות המיתולוגית של החוק משביעה את רצון עצמה בפני עצמה, שעה שהאלימות האלוהית מקריבה את החיים כדי להציל את החי, לטובת החי". שומר הסף מפיק מבן הכפר טובות הנאה רבות באיצטלה רציונלית. בכל פעם שהוא לוקח ממנו שוחד הוא אומר לו: "אני מסכים לקחת את זה רק כדי שלא תחשוב שהיה משהו שיכולת לעשות ולא עשית". הוא, כנציג החוק, אדיש לגמרי למצוקתו של בן הכפר: "לא פעם השומר חוקר אותו קצרות, שואל אותו על מולדתו ועל דא ועל הא, אבל מתוך שוויון נפש, כדרכם של אדונים רמי מעלה".בשורש העניין ב"לפני שער החוק" עומדת הסמכות המייצגת את השררה ואת הכוח. השער פתוח לרווחה, אבל הסמכות המואצלת על שומר הסף מונעת את המעבר דרכו. הסוציולוג מקס ובר תיאר את הסמכות ככוח שקיבל לגיטימציה. ב"לפני שער החוק" הסמכות אינה נשענת על לגיטימציה. הכוח הוא עירום: פריבילגיה של החזק שבכוחו למנוע דבר מה מהחלש ממנו. בן הכפר רוצה להיכנס למגרש האצילים הנהנים מזכויות יתר, או לפי פרויד: הבן שואף לעבור על איסור האב ולהזדהות עמו, או לפי לאקאן: הסובייקט חותר להתענגות הכרוכה במילוי האיווי שלו. האיסור להיכנס דרך שער החוק מייצר את הצורך הדוחק והמתמשך של בן הכפר להצליח לעשות זאת. החוק השרירותי שאוסר את הכניסה לחוק יוצר את התשוקה מלכתחילה באמצעות מה שהוא מונע ואוסר. ללא האיסור של שומר הסף לא תיתכן התשוקה של בן הכפר. התשוקה היא – מעצם הגדרתה – התשוקה לחרוג אל מעבֶר. במילים אחרות, האיסור הביורוקראטי של שומר הסף יוצר למעשה מעין ארוס אצל בן הכפר, ומצית בו תשוקה בלתי נדלית להתענג על החדירה לשער האסור; הוא חותר לשבור את הטאבו, ולהימנות עם אלה החזקים שהחוק הוא נחלתם. הציפייה המייסרת למתן הרשות להיכנס לחוק מאפשרת את המשך ההתענגות על הרצון להפר את איסור ולממש את האיווי.בספרו 'פאולוס והולדת קהילת הבנים – עיון ביסודות הנצרות בעקבות פרויד ולאקאן' כותב יצחק בנימיני כי "לאקאן הסיק שלא ניתן להפריד את החוק, את הציווי של ההורה, מההבעה הקולנית 'עשה!' (או: 'אל תעשה!' כמו בסיפור של קפקא), מהנימה האכזרית של האב המצווה, והמתענג מכך".

"לפיכך", מוסיף בנימיני, "אין לתפוס את החוק המוסרי כמושתת על עקרונות אוניברסאליים מופשטים, כתפיסתו של קאנט, אלא לראותו כנובע מהאמוציות ומהתשוקות של 'האחר הגדול' (האחר הגדול הוא המערכת של השפה ושל הסדר החברתי המייצרים את הסובייקט. זהו המקום של קיר השפה, הידע, התרבות, המקום של המסמן, של הסימבולי, של אלוהים), כפי שהסופר-אגו מתענג ממתיחת הביקורת על האגו והזכרת כישלונו באי-קיום החוק". ב'לפני החוק' 'האחר הגדול' הוא אדונֵי החוק רמי המעלה השולטים ביד רמה - באמצעות נציגיהם, שומרי הספים - בכל המצוי משני עברי שער החוק. ניסיון להציב את רכיבי מבנה השיח (על פי סמינר 17) בסיפור הנ"ל

ניתן לראות ב-a קטנה את אובייקט ההתענגות הנכספת של התשוקה המתמדת להיכנס לשער החוק; כלומר, את האיווי המרכזי של בן הכפר. לפי לאקאן, החֶסֶר מדרבן את הסובייקט למלא את האיווי, אך האיווי נותר פעור תמיד, ולא ניתן להכחידו. הוא כוח חיוני היוצר את מסלול התשוקה של כל סובייקט, והוא אחד ויחיד. האיווי הזה הוא התותח היורה את השיח שבמרכזו מצוי בן הכפר.מה מצוי מעברו השני של שער החוק? עולם ומלואו של פריווילגיות שהן נחלתם הבלעדית של השליטים קובעי החוקים – אוצר מסמנים של הידע ושל הכוח. עבור בן הכפר מייצג אוצר הידע של כלל המסמנים עושר בלתי נדלה של אפשרויות להשיג אושר ולהשתחרר מכבלי קיומו המוגבל.בקומה התחתונה של השיח ניצב מתחת לאוצר המסמנים מסמן האדון שהוא נציג אדונֵי החוק – שומר הסף. שוב ושוב הוא מייצר את האיסור המגביל את הכניסה לשער החוק שבעברו השני מצוי אוצר המסמנים. הוא מגלם מעין סופר-אגו, והאיסור שלו הוא תוצר השיח. הוא מפיק התענגות משלו מביטוי האיסור ומדחייתו המתמדת את בן הכפר.במקום האחרון נמצאת האמת של השיח: הסובייקט השסוע – בן הכפר עצמו. הוא ויתר על החיים בצדו האחד של שער החוק, אך אינו מורשה לעבור לצדו השני, וכך הוא מבלה חיים שלמים, קרוע בין שני העולמות. הוא נופח את נשמתו בשברון לב ללא מילוי האיווי הכבול בכבלי החוק והבלתי מושג מעצם הגדרתו.

מראי מקום:1) דילן אוונס, 'מילון מבואי לפסיכואנליזה לאקאניאנית', רסלינג, 20052) דניאל אפרתי וד"ר יהודה ישראלי, 'הפילוסופיה והפסיכואנליזה של ז'אק לאקאן', משרד הביטחון, 20073) יצחק בנימיני, פאולוס והולדת קהילת הבנים, רסלינג, 20074) שמעון גלבץ, סדרת מאמרים "בחדר העבודה של זיגמונד פרויד"; חלקים א'–ו'; בכתב העת הווירטואלי "האייל הקורא".5) ז'אק דרידה, 'תוקף החוק – היסוד המיסטי של הסמכות', רסלינג, 20066) אלאן ואניה, 'לאקאן', רסלינג, 20037) זיגמונד פרויד, 'טוטם וטאבו', כתבי זיגמונד פרויד, כרך שלישי, דביר, 19708) פרנץ קפקא, 'היונה שעל הגג - מכתב אל האב ועוד כתבים מהעיזבון', עם עובד, 2007

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דליה וירצברג-רופא