אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שיוה, פרוואטי , קאמה והיגל חלק ב


קטגוריה: 

סיפור המעשה כפי שציינתי, עצרנו את הסיפור במצב של איום ממשי על העולם, איום אותו מסמל טארקה. שורר מצב של תוהו ובוהו שעשוי להביא לקץ העולם, אם שיווה לא יעבור מאחדות הסטטית של הטפס לריבוי שבילודה, כאשר קאמה הוא זה שאמור לגרום למעבר זה להתרחש.

"כאשר הגיע קאמה לרכס ההימאליה, תקף האביב במלוא קסמו. העצים לבלבו בעוז, פרחי המנגו הנצו והדיפו ניחוח מלבה יצרים. [...] רוח נעימה ליבתה שלהבות תשוקה וייסרה לבבות בודדים. [...] הפרושים מעצימי הטפס שביער התקשו לשאת את כל זה[1]".

כאן מופיע לראשונה המתח בין הסגפנות לתשוקה, מתח שיקבל ביטוי במתח בין שיווה הסגפן לבין פרוואטי, אשר מעצם היותה אישה החושקת בשיווה היא מבטאת את התשוקה. כפי שנראה המתח הזה בין הסגפנות לתשוקה, בין שיווה לפרוואטי, יעבור כחוט שני לאורך כל הסיפור.

כמו כן מעניין לציין כי התשוקה, קאמה, מצטייר פה כמשהו חיצוני לשיווה, שכן הוא והאביב נראים כמה שמאיים על הפרושים ובראשם שיווה. הפרושים המצויים בטפס עמוק מעונינים להגיע לריכוז מלא, המחייב הסתגרות בפני העולם, אך האביב והתשוקה מונעים מבעדם לעשות כן, שכן הם גורמים לפרושים להפנות אליהם את תשומת ליבם. אבל אם אכן קאמה, או התשוקה שמופיעה פה היא משהו חיצוני לשיווה, הרי שנראה שהמודל שהצגתי כופה פרשנות על הסיפור. הרי כשהצגתי את מודל ההתפתחות הדיאלקטי טענתי שכל המומנטים של ההתפתחות בהכרח כלולים כבר באידיאה הטהורה, כבמעין מרק קדמון, ולא יתכן שדבר כלשהו יתפתח לדבר אחר שאינו כלול בו מראש. לכן אם קאמה הוא זה שאמור להביא את שיווה ממצב של אחדות למצב של ריבוי, אזי נראה שבהכרח היה עליו להיות כלול בשיווה מראש, כמי שמקדם את תהליך ההתפתחות. אולם בסיפור שלפנינו הוא חיצוני לו, מה שמעמיד את כל המודל בסימן שאלה, אבל בואו נמשיך עם הסיפור, ואז נבחן זאת שוב.

"על גדות הגנגא, במרומי הר השלג, ראה שיווה את האביב המגיע שלא בעתו והשתומם מאוד. הוא לא ראה את קאמה אורב לו, וחץ של פרחים דרוך בקשתו. אל האהבה התקשה למצוא נקודת תורפה בשריון הילת הטפס של האל הגדול והמתין בדריכות לשעת הכושר[2]".

על פי המודל שהצגתי ניתן להבין את שיווה, הסגפן היוגי, כמעונין לטהר עצמו ולהגיע לאידיאה הטהורה, כלומר למצב האחדות הטוטאלית של הפורושה. אחדות זו כאמור נמצאת בפינתו השמאלית של המשולש שציירתי קודם. הוא עסוק כל כולו בטפס, ועל אף שקאמה מנסה לפגוע בריכוז שלו באמצעות התשוקה והאביב, משימתו עדיין אינה יוצאת אל הפועל; מה שמאפשר לשיווה להמשיך בינתיים בסיגופיו. קאמה אינו מצליח לאתר נקודת תורפה בשיריון הילת הטפס של שיווה, אבל אם מצב זה ימשך, טארקה ימשיך לשלוט בעולם ולא יובס. משמע העולם יהיה במצב של חוסר קיום נוכח אי המעבר ממצב האחדות הטהורה של שיווה להתממשות הפוטנציאל שבו, משמע לריבוי ולאחדות מתווכת. זהו כמובן מצב בלתי נסבל ואנו מצפים שהסיפור יצביע על סוג של פריצה באחדות של שיווה, פריצה שתאפשר את המעבר לריבוי.

"באותה עת הגיעה פרוואטי לסגוד לאהובה. כאשר קרבה וידיה עמוסות בפרחים היה יופייה רב משניתן לתאר במילים. לרגע קט הוסחה דעתו של שיווה, וקאמה הסתער בשמחה על נקודת התורפה שנפרצה בשריון הטפס של האל. הוא ירה את חצו, וכשניגשה פרוואטי להניח את הפרחים לרגלי האל, הפיץ סביבה ניחוח מתוק שאין לעמוד בפניו[3]".

אנו רואים כי פתאום קאמה מצליח לפרוץ את שיריון הטפס של שיווה ולפגוע בו באמצעות חץ. כאן עולה השאלה מה קרה? כיצד חצו של קאמה מצליח לפלח את שריון הטפס של שיווה? הרי הוא כבר ניסה לעשות כן בפסקה הקודמת שקראנו ונכשל. מה השתנה במצב הנוכחי, שלא היה קיים בניסיונו הקודם של קאמה? אני ארצה להציע כי השינוי שחל הוא הופעתה של פרוואטי, שנחשפת בפני שיווה במלוא יופייה ומסיחה את דעתו של שיווה מהטפס. בכך היא יוצרת נקודת תורפה בשריון הטפס של שיווה, וזה מה שמאפשר את הפגיעה של חצו של קאמה בו. חצו של קאמה מצליח לחדור מבעד לשריון הטפס רק בזכות העובדה ששריון זה נפרץ כבר על ידי שיווה עצמו, בשל התעניינותו בפרוואטי. כלומר, מה שהסב את תשומת לבו של שיווה מהטפס הוא שיווה עצמו. יותר מכך, מקור התשוקה הראשוני של שיווה לפרוואטי אינו החץ של קאמה אלא תשוקה שמקורה בתוך שיווה עצמו. אין כאן פעולה של גורם חיצוני לשיווה שהביא להסטת תשומת לבו מהטפס החמור. אומנם תשוקתו של שיווה לפרוואטי לא הופיעה קודם לכן, אך היא הייתה קיימת בו מראש כתנאי הכרחי לפגיעת החץ של קאמה. התשוקה, שהייתה קיימת בשיווה מראש, כפוטנציאל גלום, התממשה והביאה לפגיעת החץ בו[4]. כעת, לאחר שאנו מבינים שהתשוקה אינה חיצונית לשיווה, שכן היא הייתה קיימת בו מראש, הסרנו את המכשולים מהמודל שהצעתי, ואנו יכולים לחזור ולהיעזר בו. שיווה, כסגפן אחדותי, הכיל בו מראש את הניגוד שעשוי להובילו לריבוי. במובן זה התשוקה/קאמה היא הניגוד שמופיע באחדות היוגית, ומה שמוביל אותה לריבוי. לפיכך זו הנקודה בה מתחיל שיווה להתפתח באופן דיאלקטי מ'אחדות טהורה' ל'משהו'. כרגע יש לראות כיצד ממשיך שיווה את התממשות הפוטנציאל לקראת הריבוי.

"כהרגלה זה זמן רב, קרבה פרוואטי אל שיווה בלי חשש, כרעה לפניו, ונחבאה בביישנות תחת גלימתה. הביט בה היוגי בעיניים שובבות, פרע את גלימתה, וקרא ברוב חדווה: 'האם פנים הם אלה או שמא הירח עלה בצוהרי היום? האם עיניים הן אלה או שמא צמד לוטוסים כהים פקוחים לרווחה? האם גבות מעוקלות או אולי דרך כאן אל האהבה את קשתו פעמיים [...] אלו מילים יכולות לתאר את היופי הזה? כל המתיקות אשר בבריאה - כל כולה מרוכזת בנערה אחת! [...] פרוואטי, אין אישה בכל שלושת העולמות שתדמה לה ביופייה!'"[5].

שיווה מתאהב בפרוואטי עד עמקי נשמתו וכך מתממש מומנט התשוקה שהיה מצוי בשיווה מראש, ויצא לאור עם פגיעת החץ בו. אם קודם לכן ציינתי שביחס למשולש ההתפתחות, שיווה מתחיל להתפתח מאחדות טהורה למשהו, הרי שכעת, לאחר שהוא חושק באחר (בפרוואטי), הוא מתקרב עוד יותר להיותו 'משהו', שכן הוא כבר כולל בעצמו את התשוקה לפרוואטי, למרות שעדיין פרוואטי נתפסת על ידו כחיצונית לו. כלומר נראה כי בשבילו (בשביל שיווה) התשוקה היא משהו חיצוני לו, ולא משהו שטבוע בו, כפי שהיא בשבילנו (מי שבסוף התהליך). שיווה חדל בשלב זה להסתפק בפנימיות האחדותית אליה הייתה מכוונת משמעת הטפס החמורה שלו ומתחיל להתבונן לעבר האחר, אותו הוא רואה כשונה ממנו. אבל פרוואטי אינה משהו שונה משיווה, אלא היא ביטוי נשי שלו, כפי שעולה מאחד השמות שלה בטקסט הסנסקריטי. בטקסט זה היא מכונה שיווהה[6], כלומר שיווה עם סיומת אה ארוכה, שזו סיומת של נקבה, משמע פרוואטי היא החלק הנשי של שיווה. בפרק האחרון של המאמר אבקש להראות שאין מדובר כאן רק במשחק מילים, אטען כי פרוואטי מזוהה עם הריבוי שהוא התממשות של הוויה, כלומר של שיווה. אבל בינתיים שיווה לא מזהה את פרוואטי כפוטנציאל הטמון בו, שעמו הוא אמור להגיע לאחדות מתווכת בסוף התהליך. אני ארצה להגיד שבשבילנו פרוואטי היא למעשה התממשות של שיווה עצמו, למרות שבשבילו פרוואטי נתפסת כחיצונית לו וכאחרת ממנו.

"לפתע פתאום משך שיווה את ידו מפרוואטי, שצחקקה ונרתעה ממנו בביישנות. היא [...] לכסנה לעברו מבטים מחויכים. שיווה המאוהב חשב לעצמו, שאם די במראה של פרוואטי להסב לו אושר רב כל כך, איך ירגיש אם יחבקנה? מלא תשוקה הסב את פניו ממנה וחשב, 'איך אני מתנהג? איך נסחפתי לתעתועי הבורות? אם אני, האל הגדול, חושק כך במגע גופו של אחר, מה יהא על אחרים, מעוטי יכולת ביוגה? איך ייתכן שהאל העליון, השקוע בסמאדהי, ייפול בקלות שכזו בסבך התשוקה?'"[7].

שיווה חושק בפרוואטי, ובכך הוא למעשה מתחיל להיות מודע להיעשותו 'משהו' שכן הוא מתחיל להיות מודע להשתוקקותו לאחר. כפי שציינתי, הוא מזהה את התשוקה כקיימת בו, הוא מתחיל לזהות את האחר ממנו כחלק ממנו, וכך הוא נהיה 'משהו'. אבל מעבר זה יוצר פחד אצל שיווה שהרי הוא פורץ את האחדות ששיווה היה בה ושאף להישאר ולהיות בה. לפיכך הוא נבהל פתאום ושואל את עצמו "איך אני מתנהג, איך נסחפתי לתעתועי הבורות"? שיווה פוחד מהתשוקה, שהרי היא הריבוי המאיים על אחדותו. הוא כועס על עצמו שנסחף לתעתועי הבורות. בנקודה זו יש לציין שאנחנו לא מצויים במצב אדוייטי שהריבוי בו נתפש כבורות המאיימת על המוניזם האטמני האחדותי. במובן זה הדיבור על הריבוי כבורות הוא אולי אירוני, למעשה הבורות בסיפור הזה היא להישאר באחדות. על פי המודל ההיגליני, בסיפור יש מודל מטפיזי של התפתחות שהוא אלטרנטיבה למודל המטפיזי היותר סטטי של האטמן. במובן זה יש פה סוג של מאבק בתוך הפילוסופיה ההודית, בין פילוסופיה אדוייטית ששמה דגש על האחדות של האטמן כאידיאל שלה, לפילוסופיה דינמית של התפתחות דיאלקטית ששמה כאידיאל את האיחוד הדיאלקטי של גבר ואישה בתוך העולם. כמו כן ניתן לראות את הניגוד הבולט למצב הבודהיסטי, שכן אם במצב הבודהיסטי יש לכבות את התשוקות כדי להגיע למטרה שהיא המצב האחדותי של הנירוונה, הרי שכאן יש להשתוקק, ולעבור ממצב של אחדות לריבוי, כדי להמשיך להתקיים. עכשיו עולה השאלה כיצד יתמודד שיווה עם הגילוי הזה של התשוקה.

"מישהו ודאי התנכל לי ושם מכשולים בדרכי. הרי פרצתי את כל הגבולות, והפרתי את הדהרמה. מיהו חורש הרעה שהפיל אותי כך? נשא שיווה את עיניו ובחן היטב את הסביבה. והנה ראה לשמאלו את קאמה עומד וחצים דרוכים בקשתו."[8]

שיווה מבין שחץ התשוקה של קאמה הוא זה שפגע בו, ובכך מזהה את קאמה כגורם החיצוני לו, שהביא לשבירת אחדותו. בשלב זה שיווה הוא כבר לא אחדות טוטאלית, הוא כבר משהו. הוא מזהה את התשוקה שמתעוררות בו כחלק ממנו, אבל גורם התשוקה הוא עדיין, בשבילו, חיצוני לו, למרות שבשבילנו קאמה הוא אינהרנטי לשיווה. ניתן לומר שבנקודה זו מתחיל תהליך הזיהוי של שיווה את עצמו. אך עם זאת זיהוי של שיווה עדין אינו מלא, שכן הוא עדין לא מבין שקאמה אינהרנטי לו וכלול בו מראש. הוא אינו מבין שקאמה הוא הביטוי של הכוחות המנוגדים הקיימים בו. כוחות שיצאו לפועל עם פגיעת החץ בו, והמבצעים שימה לעל לאחדותו, כך שהיא נשללת תוך הכלתה במומנט הבא, הוא ה'משהו'.

שיווה רואה עצמו כפורץ הגבולות ומפר את הדהרמה- הוא פורץ את גבולות האחדות ומפר את הדהרמה שלו כסגפן יוגי. ארצה לטעון ששיווה חושב שהוא מפר את הדהרמה, אך בעצם הוא מאפשר בכך את המשכיות הדהרמה ואת פיתוחה, שכן בלא תשוקתו לפרוואטי היא לא תוכל להרות לו, והעולם, יחדל להתקיים. יש בכך אמירה אירונית לגבי מה המשמעות של הדהרמה, הדהרמה היא לא דהרמה של סגפן ששואף להגיע לאחדות, כפי ששיווה חושב, אלא הדהרמה היא למעשה להוליד ילדים ולהגיע לריבוי ולאחדות מתווכת, אך כאמור שיווה בשלב זה לא מבין זאת.

"חמתו של שיווה בערה בו, וקאמה ירה לעברו עוד חץ. אך הפעם החטיא החץ את מטרתו ונפל על הארץ[9]".

אנו רואים כי החץ השני של קאמה מחטיא ועולה השאלה מדוע החץ השני של קאמה פספס? ראשית, יש כאן הופעה של מוטיב הודי דומיננטי, לפיו כאשר מזהים משהו נכוחה הוא כבר לא יכול לפגוע במזהה. כשמבינים כיצד הדברים עובדים, מפסיקים לסבול. לפיכך, כאשר שיווה מזהה את קאמה כיורה החץ, הוא מבין נכוחה את הדברים, ולכן החץ כבר לא יכול לפגוע בו. כמו כן, על פי המודל שהצגתי ניתן להבין שהחץ הראשון שפגע בשיווה מימש כבר את התשוקה שהייתה חבויה בו כפוטנציאל, כמומנט, והוציא אותה אל הפועל. לאחר ששיווה מזהה את קאמה כיורה החץ, חצו השני של קאמה מחטיא את המטרה, כיוון שתפקידו של קאמה כמוציא לאור של התשוקה הקיימת בשיווה כבר התממש. כיוון שהכוחות המנוגדים כבר עלו מתוך האחדות, הרי שהשלב הבא לפי המודל הוא שלילה תוך הכלה.

"נבהל קאמה מאוד וטעם המוות עמד על לשונו. הוא מיהר וחשב על אינדרה ועל האלים ששלחו אותו למשימה, והם הגיעו חיש קל לעזרו. בראותם את קאמה המבועת ואת שיווה הבוער מכעס, מיהרו להשתחוות לשיווה ופרצו בשירי הלל "[10].

קאמה הוא כמו הנבט שהביא לעליית הכוחות המנוגדים לו, שעשויים לבטל אותו דיאלקטית ולהפוך אותו לניצן. קאמה עורר אצל שיווה את המודעות לתשוקה ועכשיו בעקבות מודעות זו שיווה הולך להשמיד את קאמה. הפחד של קאמה נובע מכך שהוא אינו מעונין למות, אך הוא אינו מבין שלא מדובר פה במוות סופי, שכן הוא אמור לעבור שימה לעל ולהיוותר כמהות הכלולה במומנט הבא. הוא לא מבין שלאחר שהוא הוציא את הכוח המנוגד של התשוקה מתוך שיווה האחדותי, השלב הדיאלקטי הבא הוא שלילה תוך הכלה, משמע אין מדובר במוות מוחלט של קאמה אלא בשימתו לעל.

"תוך כדי כך נפקחה עינו השלישית של שיווה במצחו, ופרץ של אש נורה ממנה לעברו של קאמה. האש הנוראית זינקה אל על במהירות עצומה, הקיפה את אל האהבה והפכה אותו לעפר ואפר. לשווא קראו האלים דברי שבח ופיוס לשיווה. קאמה נשרף כליל, והם בכו בבעתה וזעקו:' מה קרה? מה קרה?' פרוואטי זועזעה עד עמקי נשמתה[11]".

הפחד של קאמה הסתבר כמוצדק, שכן שיווה שרף אותו למוות. בכך הביא שיווה לשלילתו המוחלטת של קאמה. נראה שהמודל הדיאלקטי בו נעזרתי נכשל בנקודה זו, שכן היינו מצפים שחלק מקאמה ימשיך להשתמר במומנט הבא. בהמשך הסיפור נראה האם אכן המודל נכשל או שיש התפתחות בסיפור שבכל מתאימה למודל ההיגליני.

"אומללה מכולם היתה רטי אשת קאמה. הלומת צער צנחה על הארץ כמתה. מששבה אליה נפשה קוננה בקול גדול: 'אללי, מה אעשה? לאן אלך? מה זה עשו כאן האלים לאהובי? לאבדון שלחוהו! [...]' טלטלה המסכנה את ידיה ורגליה, תלשה את שערותיה והתייפחה. נמלא היער בקול קינתה וצער גדול מילא את לבותיהם של שוכני היער [...]. אינדרה והאלים התגודדו סביבה וניחמו אותה. 'אספי את עפר בעלך', הורו לה. 'שמרי עליו מכל משמר והסירי כל פחד מלבך. קום יקום אדונך לתחייה, ואת תתאחדי עמו בשנית[12]"'.

רטי, אשת קאמה, מתאבלת על מותו, אולם האבל שלה מתואר באופן מיוחד, היא מתוארת כמי שצונחת על הארץ כמתה. אפשר להסביר את מצב הקוואזי מוות של רטי דרך הבנת משמעות שמה בסנסקריט. משמעות השם רטי הוא עונג[13]. בעקבות כך ניתן להבין כי אשת קאמה צנחה על הארץ כמתה כיוון שהיא, העונג, אינה יכולה להתקיים בלא התשוקה. משמע מות התשוקה גורר עמו גם את מות העונג. בעקבות ובמקביל לאבלה של רטי, האלים מרגישים אשמים במותו של קאמה, כיוון שהם שלחו אותו למשימה. הם לוקחים על עצמם את האשמה ורואים עצמם מחויבים להחיות את קאמה למען רטי. נראה כי קאמה בכל זאת ימשיך להתקיים במובן מסוים, שכן זוהי הבטחת האלים לרטי. עכשיו אנחנו צריכים לחכות ולראות באיזה מובן קאמה ימשיך להתקיים.

"רטי מיאנה להינחם, והאלים פנו לשיווה והסבירו לו מדוע שלחו אליו את קאמה. 'חוס נא על רטי אל גדול! הבא מזור לסבלה', ביקשו ממנו. סוף סוף נרגע שיווה ורחמיו נכמרו על האלמנה. הוא הבטיח להחיות את קאמה בבוא העת, אם כי יהיה חסר גוף[14]".

כשהאלים מתגלים בפני שיווה ומספרים לו על מטרת שליחתו של קאמה הוא מזהה את עצמו כמקדם את תהליך התפתחות העולם. שיווה מבין שלולא תשוקתו לפרוואטי, שעתידה להביא להתעברותה, טארקה היה מביא לקץ העולם, שהרי אז העולם למעשה היה במצב של אידיאה טהורה סטטית ומתה. שיווה מזהה את התהליך ואת חשיבותו ומבין שהריבוי הכרחי להמשך קיומו של העולם. הוא מבין את קאמה כמי שתפקידו היה לגרום לו לעבר את פרוואטי, כך שתוכל ללדת בן ולהביא לאפשרות חיסולו של טארקה בידיו. כלומר קאמה הופך להיות גם בשבילנו וגם בשביל שיווה חלק מקידום התהליך שבו שיווה נע מאחדות לריבוי. בעקבות המקור הסנסקריטי והתרגום האנגלי ניתן לראות ששיווה למעשה מבטיח להכיל בתוכו את קאמה כסוג של מומנט בתוכו:“…i shell resuscitate kama with in myself…”[15] בעקבות כך ניתן להבין כי בשלב הזה שיווה מזהה את התשוקה ואת הגורם לתשוקה כמה שנכלל בו מראש, הוא מבין את קאמה כמי שקיים בתוכו. בכך מתקדם שיווה בזיהויו של עצמו בדרך לשלמות של האחדות המתווכת. בכך מסתיים הסיפור, כאשר טארקה אומנם עדיין לא הובס ועדיין לא התרחשה האחדות המתווכת של שיווה עם עצמו כלומר עם פרוואטי, אבל התהליך התקדם לקראת כך.

ואתה הוא הפורושה היודע אותה. [...]

מרצוני הטוב תופסים אותך מגולם

בצורה ובקורי נטיות –

בלעדי אינך יכול לעשות כל מעשה!

היחסים בין שיווה לפרוואטי עד כה הבנו כיצד הסיפור על שרפת קאמה משמש המחשה של עמדה פילוסופית, וראינו איך ההבנה של העמדה הפילוסופית תורמת להבנת התהליך המתואר בסיפור. אבל צריך לזכור גם את העלילה ואת הדמויות שבהן עוסק הסיפור. אי אפשר להתעלם מכך שהסיפור הוא סיפור על שיווה ופרוואטי, סיפור על גבר ואישה. בעקבות כך עולה השאלה כיצד מציג הסיפור את היחס בין הגבר לאישה, ואולי הבנת יחס זה תוכל לתרום גם להבנה הפילוסופית של הסיפור. כאשר מנסים להבין את היחס בין שיווה לבין פרוואטי אנו רואים כי במצב התחלתי שיווה הוא גבר אשר מבקש להיות בשליטה מלאה. ניתן לראות בתרגום לאנגלית שהוא מכונה שיווה בעל השליטה המלאה[16]. הגבר הזה שנמצא בשליטה מלאה מאבד את השליטה כאשר מתעוררת בו תשוקה לאישה, לפרוואטי. שיווה מגלה את התשוקה שלו לפרוואטי הוא פוחד ומנסה להיאחז שוב בשליטה. אבל מרגע שהתעוררה בו התשוקה אי אפשר לכבות אותה. לכן מכאן פתוחה הדרך להתאחדות של שיווה ופרוואטי ולהולדת ילד. ניתן להשוות זאת לגבר שחושב שהוא נמצא בשליטה מלאה בחייו, יש לו סדר יום מסודר: הוא קם בבוקר, הולך לעבודה, נפגש עם ידידים בסופי שבוע, הכל מסודר והכל בשליטה. פתאום הוא מתאהב, מתעוררת בו התשוקה לאישה, ואז כל סדר החיים שלו משתנה. הוא כבר לא בשליטה מלאה בחייו משום שגם התשוקה שולטת בחייו וגם האישה שולטת בחייו. הוא מתחיל לאבד שליטה ואז נולד ילד ובכלל אין לו שליטה, משום שהילד הופך להיות מה ששולט בחייו[17]. אפשר להבין את השליטה המלאה הזו ששיווה נאחז בה כחלק מתרבות של כוח, תרבות אגרסיבית שמבקשת להיות תמיד בשליטה, תמיד להפעיל כוח אגרסיבי. תרבות זו מזוהה בסיפור עם הגבריות: שיווה מבקש להיות בשליטה מלאה ביצריו, ואינדרה מסמל את הכוחניות הצבאית שנכשלת ופונה לרוך של קאמה. ניתן לראות שהסיפור שם באותו מקום גם את היוגים שמבקשים לשלוט ביצרים וגם מנהיגים צבאיים שמבקשים לשלוט בעזרת עוצמת כלי הנשק, מקום של שליטה אגרסיבית כוחנית. מול התרבות הזו מציג הסיפור תרבות אלטרנטיבית, זוהי תרבות של רוך, של ויתור על שליטה, תרבות זו מזוהה עם הנשיות. באופן בולט אנו יכולים לראות זאת בניגוד בין פרוואטי לשיווה, כאשר שיווה הוא היוגי המבקש להיות בשליטה מלאה, המפעיל כוח מנטלי רב כדי להגיע ולהישאר בשליטה. לעומתו פרוואטי היא מי שמבקשת להפר את השליטה המלאה הזו שיש לשיווה. הדרך שלה להפרת השליטה היא לא דרך אגרסיבית של הפרעה לשיווה, אלא דרך של רוך: פרוואטי משרתת את שיווה, נמצאת לידו ובדרך זו היא מבקשת לגרום לו לאבד שליטה. בנוסף ניתן לראות את הניגוד בין קאמה לאינדרה שהזכרתי קודם. אינדרה הוא האל של הקשטריה, של מעמד הלוחמים, המלכים. כלומר אינדרה הוא סמל של כוח אגרסיבי ושליטה. אבל אינדרה מציין שכלי נשקו נכשלו ולכן הוא פונה לקאמה. קאמה לעומתו הוא מי שכלי נשקו הם הרוך וצבאותיו הם נשים. כך שקאמה למרות שהוא זכרי מזוהה עם הנשי והרוך. בעזרת קטע זה אנו רואים שנדמה שיש העדפה בסיפור לרכות של קאמה אשר מצליחה היכן שהאגרסיביות נכשלת. קאמה מצליח היכן שכוח אחר לא מצליח ופרוואטי גורמת בסופו של דבר לשיווה לחשוק בה. אבל אין זו העדפה כל כך ברורה, כמו שיש פה הצבעה על תפקוד שונה שיש לרוך לעומת הכוחניות. שהרי אם נבחן את התרגום האנגלי למשאלה של טארקה נראה כי נאמר בה ש:

"if a son of siva becomes the commander-in-chief of an army and discharges weapons against me, let my death occur then.[18]"

כלומר קאמה בסופו של דבר אינו זה שיביס את טארקה, אלא הוא זה שגורם לאיחוד שיביא להולדת הבן של שיווה. כאשר הבן של שיווה שיעמוד בראש צבא האלים, הוא זה שיביס את טארקה. מכאן שההבסה של טארקה היא באמצעים כוחניים, כאשר האמצעים של הרוך אומנם מהווים תנאי הכרחי לשם הבסת טארקה, אבל לא תנאי מספיק. בעקבות כך ניתן להבין את הסיפור כמציג עמדה שמבקשת להצביע על כך שאין העדפה ברורה של כוחניות על פני רוך או של רוך על פני כוחניות. לכל אחת מהאופציות יש מקום, וכדי שהעולם יתקיים והשד טארקה יובס דרוש שילוב של שתי האופציות. כדי שהעולם יתקיים דרוש שילוב של רוך וכוחניות של נשיות וגבריות (שזה כמובן השילוב שמוביל לילודה ולהמשכיות של העולם). בנוסף לזיהוי הרוך עם הנשיות והכוחניות עם הגבריות, ניתן לראות כי עולם התופעות הדינמי של הריבוי מזוהה עם הנשי, והאחדות הסטטית הפסיבית מזוהה עם הגברי. שהרי פרוואטי, כפי שעולה מהויכוח בין שיווה לפרוואטי שהופיע בקטע שקדם לסיפור על טארקה, מזהה את עצמה עם הפרקריטי[19], היא עולם התופעות והריבוי, לעומת שיווה שהוא האחדות (הפורושה). הנשי באופן די טבעי מזוהה עם הריבוי, בעוד שהגברי מזוהה עם האחדות. בכך מתחברת העלילה של הסיפור לסיפור הפילוסופי שסיפרתי. שהרי הגברי חייב להתאחד עם הנשי כדי שיהיה משהו ממשי, כשם שהאחדות חייבת להתממש כריבוי, כדי שיהיה משהו ממשי. אבל הריבוי הנשי, הריבוי של עולם התופעות אינו עומד בפני עצמו כמצב סופי, אלא זוהי דרך לקראת התממשות של אחדות, אחדות לא טהורה, אחדות מתווכת שכוללת בתוכה את הפרטים, אבל עדיין אחדות. מכאן שהסיפור מציג את עולם התופעות כיסוד נשי שדרכו האחדות מתממשת. אבל זו כבר לא אחדות טהורה שכוללת בתוך עצמה רק את היסוד הגברי, אלא זו אחדות שמכילה בתוכה כבר את ההתפרטות שלה, אחדות שמכילה גם את הגברי וגם הנשי. פרוואטי בויכוח עם שיווה מנסחת עמדה זו כמעט במפורש:

"מהות הבריאה הזאת – אני היא, ואתה הוא הפורושה היודע אותה. [...] מרצוני הטוב תופסים אותך מגולם בצורה ובקורי נטיות –בלעדי אינך יכול לעשות כל מעשה![20]".

בקטע זה אנו רואים כי שיווה הנו אחדות סטטית, שאינה יכולה לבצע כל פעולה דינמית ללא הריבוי שהוא פרוואטי, שהיא מהות הבריאה אותה יודע שיווה. כלומר האחדות הטהורה שהיא שיווה מגיעה בסופו של דבר למצב של אחדות מתווכת, בו היא מכירה את פרוואטי, את הריבוי. היגל ציין ש"המהות היא הכללי, הנצחי, הקיים לעד… מול המהות אנו מעמידים את התופעה, השינוי וכו'[21]"… "אנו יודעים כי הכללי הוא משהו מופשט וכי הפרטי שונה ממנו. אם כן, הכללי אינו אלא הצורה, ומולו עומד הפרטי, התוכן[22]". בעקבות כך ניתן לראות את שיווה כמייצג את היסוד הכללי והפאסיבי במודל ההתפתחות, שכן הוא הסגפן האולטימטיבי, היוגי המרוכז בעצמו והשואף להגיע לאחדות הסטטית של האטמן, תוך ביטול עולם התופעות. הוא הפורושה, הכללי, הצורה הנתונה בתחילת התהליך בטרם קיבלה תוכן אמפירי. פרוואטי לעומת זאת מייצגת את עולם התופעות, את הריבוי, היא הפרקריטי, היסוד האקטיבי והדינמי במודל ההתפתחות, היא הקונקרטי, התוכן המתפרט ומקדם את תהליך ההתפתחות. זה אולי המסר של הסיפור: הוא מתאר את האחדות הדיאלקטית שגבר ואישה שואפים אליה, במודע או שלא במודע, וזה מתרחש במישור העלילתי הפסיכולוגי. במקביל, במישור המטפיזי מתוארת שאיפה לאחדות הכוללת את הפרטים, וזאת במקום המודל המטפיזי של אחדות טהורה (של האטמן או של המוקשה) שהיא למעשה אחדות מתה. רק אחדות שכוללת בתוכה את הפרטים, את הריבוי, היא אחדות חיה שיש לשאוף אליה. סיכום העמדה שהיתה רווחת בתפישה הודית מיקמה את אידיאל הפרישות מהעולם במרכזה, בניסיון להגיע לאחדות סטטית מוחלטת. אחד הניסוחים של עמדה זו הובע על ידי עמדת האדוייטה, ששאפה להגיע להכרת האטמן האחדותי. העמדה הנחשפת במאמר זה יוצאת כנגד תפיסה זו ומציבה במרכזה דווקא את רעיון הריבוי והחיים בעולם הזה, ברעיון המיזוג בין גבר לאישה ובשאיפה להקמת משפחה, כביטוי לאחדות דיאלקטית. תמצית רעיון זה הובעה בסיפור דרך עמדת הסאנקהיה, אם כי יש לציין שקיים הבדל רב בין העמדה הפילוסופית של אסכולת הסאנקהיה לבין האופן בו היא מוצגת בסיפור. בסיפור מוצעת עמדה שלישית שקרובה ברוחה לעמדתו הדיאלקטית של היגל ומהווה עמדה מקורית ומעניינת בפני עצמה.

קריאה נוספת - אימגו

שיווה, פארווטי, קאמה והיגל חלק א'

שנקרה חלק א'

שנקרה חלק ב'

שנקרה חלק ג'

מיתולוגיה הודית: אלת הכפר וריבוי במסגרת היחיד

גנשה (גנש) - אל הפיל במיתולוגיה ההודית

הנומן - אל הקוף

הודו רשמי מסע

הגל ליברליזם

הגל על שפינוזה

פסיכולוגיה התפתחותית הגל פרויד

ביבליוגרפיה גמליאל, אופירה, יוגים, מלכים ונשים שמימיות, ירושלים : כתר, 2001. היגל, ג.ו.פ., הקדמה לפנומנולוגיה של הרוח, תרגם מגרמנית וצירף מבוא וביאור שיטתי ירמיהו יובל, ירושלים: האוניברסיטה העברית, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשס"א 2001. היגל, ג.ו.פ., מבוא לתולדות הפילוסופיה, תרגם מגרמנית מרדכי בן אשר וערך יעקב פליישמן, ירושלים: האוניברסיטה העברית, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשנ"ז 1997. apte, vaman shivram, sanskrit-english dictionary, motilal banarsidass, delhi: 2000. motilal, banarsidass and shastri j. l. (ed), the maha siva purana translated and annotated by a board of scholars, delhi: 1970. sivapurana, all-india kashiraj trust, varanasi: 1954, rudrasamhita. [1] גמליאל, 2001, עמוד 62. [2] גמליאל, 2001, עמוד 62. [3] שם, עמוד 62. [4]ניתן לראות את מקור התשוקה שטבועה בשיווה גם בתיאור הלינגם של שיווה, איבר המין של שיווה שהנו גורם מרכזי בדמותו המיתולוגית של שיווה. מכאן שבתיאור המיתולוגי של שיווה טמון הפוטנציאל של שיווה כבעל תשוקה כי הוא מתואר כבעל מיניות מאד חזקה, כבעל איבר מין מאד גדול וזאת בנוסף להיותו הסגפן האולטימטיבי. [5] גמליאל, 2001, עמ' 63-62. sivapurana, 1954, p. 428 (13, 34). [6] [7] גמליאל, 2001, עמוד 63. [8] גמליאל, 2001, עמוד 63. [9] שם, עמוד 63. [10] שם, עמוד 63. [11] גמליאל, 2001, עמוד 64. [12] שם, עמוד 64. [13] rati- f, pleasure, delight, satisfaction, joy, devotion or attachment to, love, affection, sexual pleasure(apte, 2000, p. 794). [14] גמליאל 2001 עמוד 64. [15] motilal, 1970, p.548 (3, 19, 48). (14, 3).[16] sivapurana, 1954, p.431 [17] חשוב לציין שאין כאן דיון ערכי בשאלת השליטה בחיים, אני לא מתייחסת לשאלה אם בכלל צריך את השליטה הזו? ואם אי פעם יש שליטה בחיים? זה נושא לדיון אחר. motilal, 1970, p.531 (3, 15, 41).[18] [19] גמליאל,2001, עמוד 55. [20] גמליאל, 2001, עמוד 55. [21] היגל, 1997, עמוד 19. [22] היגל, 1997, עמוד 37.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת