אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שיווה, פרוואטי, קאמה והיגל חלק א


קטגוריה: 

הקדמה

במאמר זה אבקש לחשוף התפתחות פילוסופית בתפישה המחשבתית-תרבותית ההודית, בעזרת טקסט שבדרך כלל נהוג להתייחס אליו כחלק מהמיתולוגיה ההודית. ארצה להראות כי טקסט זה הנו טקסט פילוסופי מובהק, המדגים רעיון פילוסופי אשר מהווה תגובה לרעיונות פילוסופים שקדמו לו. כדי לחשוף רעיון זה אשתמש במשנתו של הפילוסוף הגרמני היגל. איני מתיימרת לכפות על הסיפור את תורתו של היגל או להפך, אלא איעזר בשיטה ההיגלינית למטרת חשיפה בלבד. הרקע לסיפור

הטקסט אליו אתייחס במאמר זה מופיע במיתולוגיה ההודית או לייתר דיוק בשיווה פוראנה, ועוסק בשרפת קאמה (התשוקה) על ידי האל שיווה[1]. הסיפור שאציג מהווה חלק מסיפור רחב יותר והוא מתרחש על רקע היחסים בין שיווה אדון היוגים לבין פארווטי בת ההר, בתו של הימליה. היחסים הללו נמצאים במצב בו פארווטי מעונינת בשיווה כבעל. שיווה מצדו מרשה לה לבוא לבקר אותו במקום מושבו, אך הוא מתעלם ממנה (או מתעלם ממנה כביכול) ושקוע במדיטציה, בהעצמת טפס[2]. ניתן להבין שאם המצב הזה יימשך אנו נשאר במצב סטטי ולא תהיה שום תנועה של התקדמות. שהרי אם פארווטי תמשיך לשרת את שיווה ושיווה ימשיך להתעלם ממנה, לא יהיה כל איחוד ביניהם והמצב יישאר סטטי, אחדותי וחסר שינוי. על רקע מצב זה מתחיל הסיפור על השד טארקה[3]. גמליאל מתחילה את הסיפור בשורה הבאה:

"אלמלא השד טארקה ומעלליו, ודאי הייתה פארווטי ממשיכה לשרת כך את שיווה עד אין קץ[4]".

פתיחה זו של גמליאל מצביעה למעשה על הנושא המרכזי של הסיפור הזה. זה אינו הסיפור על השד טארקה, או על השרפה של קאמה ע"י שיווה, אלא סיפור על היחסים בין שיווה לפארווטי. בהמשך אבחן את המשמעויות הפילוסופיות והבין אישיות של יחסים אלו. עכשיו נחזור לסיפור על השד טארקה שהוא הרקע שעליו יתוארו יחסים אלו.

"ומעשה שהיה כך היה: אביו של טארקה היה שד רב עוצמה בשם וג'ראנגה, שסר למרותו של האל ברהמה ונמנע מלהטריד את האלים. ברהמה היה מרוצה ממנו וברא למענו אישה, וראנגי. […] פעם אחת התעלסו הבעל והאישה, והיא עינגה אותו כל כך, שוג'ראנגה הבטיח לעשות למענה כל שיעלה על ליבה. ביקשה וארנגי מבעלה בן רב עוצמה, שיכבוש את שלושת העולמות[5] וישתווה לוישנו בגבורתו. […] הוא [וג'ראנגה] הקדיש את עצמו שנים רבות להעצמת טפס, עד שנגלה לפניו האל ברהמה. הוא ביקש מהאל לתת לו בן שישביע את רצונה של אמו, וכך התעברה וראנגי[6]. […] בחלוף הזמן נולד בנה של וראנגי[7] [...] בעת שנולד הופיעו אותות מבשרי רע, בשמים, בארץ ובחלל שביניהם, והטילו אימה על שלושת העולמות; כוכבי שביט הרעימו בזנבות אש, הארץ רעדה, הרים מטו לנפול, רוחות השמים בערו, המים בנהרות ובימים סערו [...] האנשים חשבו כי הקיץ הקץ על העולם[8]."

ניתן לראות כי השד טארקה מסמל איום, מסמל משהו שלילי ולא סתם משהו שלילי, אלא הוא מסמל את קץ העולם. אני ארצה לומר שהוא מסמל את חוסר הקיום של העולם, כפי שניתן לראות מהמשך הסיפור.

"הוא [טארקה] קבע את משכנו ביער ונרתם למשמעת טפס חמורה מאד; כך התלהט וצבר טפס [במשך אלף שנה]. [...] בגבור הלהט הפנימי שלו היתמר מקודקוד ראשו זוהר עצום שפשה בכול וחולל הרס וחורבן[9]".

אנו רואים כי טארקה מוביל לסוג של חוסר קיום. הטפס שלו, ולמעשה עצם קיומו, מוביל להרס העולם ולחורבנו. בעקבות כך אבקש לזהות את טארקה עם מצב ההרס וחוסר הקיום של העולם. בעקבות זיהוי זה ארצה לומר שהופעתו של טארקה בסיפור לא מעידה על סוג של קיום, אלא הוא מסמל את חוסר הקיום של העולם. מכאן שהבסת טארקה לא תהיה הבסה של משהו קיים, אלא תביא להבסה של חוסר הקיום, משמע היא תוביל למצב בו העולם יעבור ממצב של חוסר קיום לקיום. בהמשך הסיפור ניתן לראות כיצד היפותזה זו משתלבת לתוך מארג כולל שנותן קריאה שלמה ומעניינת של הסיפור.

"אינדרה מלך האלים חרד למעמדו ולגורל העולם, ויצא בראש משלחת לטכס עצה עם האל ברהמה. הלך ברהמה אל השד על מנת לפייסו ולהשקיט את להטו. 'משמעת הטפס של חמורה מאין כמוה,' אמר לו. 'אין דבר שאינו ראוי להינתן לך! בחר משאלה[10]"'.

ניתן לראות שאינדרה חרד לגורל העולם, שכן כפי שציינתי קודם, אם טארקה שולט אז למעשה אנו מצויים במצב בו העולם לא קיים, לפיכך הבסת טארקה היא הצלת העולם. כפי שניתן לראות האלים ניצבים חסרי אונים מול ההרס, ומצב זה נראה לכאורה חסר פתרון. טארקה מצטייר כשד חזק מאין כמוהו, המהווה איום על העולם, שהרי הוא הולך להשמיד את העולם, או להביאו למצב של חוסר קיום. האלים, המופיעים כתופעות הטבע, (רעם, שמש, אש, תשוקה ועוד) מייצגים למעשה את העולם. בעקבות כך חוסר היכולת שלהם להתמודד עם טארקה מייצג מצב בו העולם מצוי בחוסר אונים מול סכנת חוסר הקיום שלו. בניסיונם להתמודד עם האיום ולהביס את טארקה מגיעים האלים ליוצר, לברהמה, ומבקשים את עזרתו, אבל נראה שגם ברהמה נותר חסר אונים[11]. כל שברהמה יכול לעשות זה לתת לטארקה משאלה ולקוות שזה ירגיע אותו. זה לא הרבה כביכול, אבל במשאלות שטארקה עתיד לבקש מתגלה הדרך שבה העולם ינצל מהאיום של חוסר הקיום, אותו טארקה מסמל.

"השתחווה טארקה לפני ברהמה, הילל אותו ואמר: שתי בקשות לי אליך: האחת – שלא יהיה שום אדם שישווה לי בעוצמתו, והשניה – לו יבוא לי מותי רק מידיו של הבן שייוולד מזרעו של שיווה[12]".

קל לראות שהבקשה המעניינת מבין השתיים היא הבקשה השניה. הבקשה הראשונה הופכת את טארקה לבלתי מנוצח, מצב שבו הוא כבר נמצא, כפי שראינו בסיפור. כך שלמעשה הבקשה הראשונה רק מנציחה את המצב הקיים כדי שהוא לא ישתנה, וזה קצת פחות מעניין. הבקשה השניה לעומתה מאד מעניינת משום שהיא טומנת בתוכה את הפתרון לאיום של חוסר קיום שטארקה מציב. עקב כך, במבט ראשון זו נראית בקשה מוזרה. למה בכלל שטארקה יצביע על הדרך למותו? ולמה אכפת לו מי יהרוג אותו?

בניסיון לענות על שאלות אלו ניתן להציג כמה צורות לקריאת הבקשה של טארקה. יש לציין כי איני חושבת שיש צורה אחת נכונה לקרוא את המשאלה, אלא שלוש צורות קריאה המשתלבות יחד לתמונה סיפורית פסיכולוגית פילוסופית שלמה. ראשית ניתן לראות את המשאלה כעוד ניסיון של טארקה להגן על עצמו, בדומה לבקשה הראשונה. שהרי טארקה יודע ששיווה הוא יוגי סגפן ואין סיכוי שהוא יוליד ילדים ולכן זו אמירה כמו: 'לו אמות רק כאשר הגהנום יקפא', או משהו כזה. צורה נוספת לקרוא בקשה זו היא שטארקה מודע לכך שהוא ימות יום אחד, ולכן הוא שואף למוות מהולל, מוות שייגרם על ידי גורם מיוחס, כמו בנו של שיווה. אפשרות שלישית רואה את טארקה כחלק מתהליך, או חלק ממה שמעביר את התהליך ממצב למצב. ככזה, הבקשה שלו משקפת את הרעיון שעתיד לגרום למעבר בתוך התהליך. לאור נקודת מבט זו אפשר לקרוא את המשאלה של טארקה באופן חדש. טארקה מבקש שרק בן של שיווה יהרוג אותו. בקשה זו תגרור את הולדת בנו של שיווה, כדי שטארקה יובס. מכאן שמה שיגרום למעבר בתהליך אמור להיות הולדת הבן של שיווה. לדעתי עצם האפשרות שייוולד לשיווה בן מהווה אמירה בעלת משמעות פילוסופית, מהי בדיוק המשמעות הזו, אציג בהמשך המאמר. כעת נחזור לסיפור ונראה מה קורה עם טארקה לאחר שביקש את המשאלה וחשף את הדרך בה יושמד.

"כך השיג טארקה שלטון מוחלט על שלושת העולמות. [...] כל דבר מבורך ובעל ערך שראה אי פה ואי שם – לקח בכוח עד שהתרוקן העולם ממהותו. [...] הוא גירש את האלים מעולמם השמימי ויישב במקומם את השדים. כבש את מעמדו של אינדרה ומלך ללא מצרים. [...] אסר קיום פולחנים והעצמת טפס, ובשל כך פסו הדהרמה[13] והנדיבות מהעולם[14]".

בעולם זה הנשלט על ידי טארקה, נעלמת הדהרמה. עלינו לזכור שהדהרמה היא למעשה חוקיות העולם ההודי, כלומר אם אין דהרמה אין לעולם חוקיות, ואפשר אפילו להגיד כי אין עולם. בעקבות כך ניתן להבין שקטע זה מראה באופן מאד משכנע כי טארקה מסמל ומשקף את חוסר הקיום של העולם. אנו רואים כי טארקה מרוקן את העולם מכל מהותו, מכל הדברים המהותיים בעולם, וע"י כך נשאר העולם בחסר, בחסר של קיום, כלומר העולם שבו טארקה שולט הוא עולם חסר קיום. מכאן שטארקה משקף את מצב חוסר קיומו של העולם, ולא מצב של קיום אלטרנטיבי לעולם.

בעקבות כך ניתן להבין שכדי שהעולם יתקיים טארקה צריך להיות מובס. כלומר אנו יודעים שבשלב זה של הסיפור העולם נמצא בבעיה, שהיא חוסר הקיום המגיע לביטוי בשלטונו של טארקה. מצב זה של חוסר קיום הוא מצב שיש לפתור אותו, ואנו אפילו כבר יודעים מה יהיה הפתרון. הפתרון יהיה בכך ששיווה יעבור ממצב של טפס, מצב של סגפן, של לבד, אפשר אפילו לומר ממצב של אחדות, למצב של התאחדות עם פארווטי, התאחדות שתביא לילד, כלומר התאחדות שתביא לריבוי. מכאן שניתן לנסח כבר את הרעיון המרכזי שעומד ברקע הסיפור על שרפת קאמה. קיימת בעיה שבעטיה העולם נמצא במצב של חוסר קיום, וכדי שהעולם יתקיים צריך להיות מעבר מאחדות סטטית לאחדות שכוללת בתוכה ריבוי. כעת יש לראות כיצד נעשה הניסיון לבצע מעבר זה בסיפור.

"בצר להם פנו האלים שוב לברהמה. 'המשאלה שהענקת לטארקה הרשע המיטה חורבן על ראשינו, אין מקום שאנו יכולים להימלט אליו מנחת זרועו הארוכה, אין תרופה למצוקתנו.[...]' [אמר ברהמה:] 'אני נתתי לשד את עוצמתו. [...] לא לי, לא לוישנו ולא לשיווה אין עוצמה להורגו. זוהי המשאלה שנתתי לו. רק בן שייוולד מאונו של שיווה יוכל להביא על טארקה את קצו'[15]".

אנחנו שוב רואים כי אין בכוחם של האלים להתמודד עם האיום שטארקה מציב. כמו כן אנו רואים כי לא לברהמה, לא לוישנו ואפילו לא לשיווה אין די עוצמה כדי להתמודד עם האיום הזה של טארקה. רק הולדת ילד, שהיא מעבר מאחדות סטטית של טפס לאחדות הכוללת בתוכה ריבוי, יכולה להביא לחיסול האיום שטארקה מציב, האיום של חוסר הקיום. עיקרון זה מודגש בקטע הבא.

"נאנח ברהמה והזכיר לאלים את סיפורם של שיווה וסטי[16]. 'סטי התגלמה בפארווטי, בת ההימלאיה, והיא משרתת את שיווה ללא סייג. אף שאין אישה יפה ממנה בכל שלושת העולמות, אין שיווה היוגי נכבש בקסמיה[17]. […] חובתכם היא למצוא דרך כלשהי שהוא [שיווה], יחשוק בפארווטי לאישתו. אלים מהרו ועשו משהו שיגרום לכך! [...][18]"'.

ההוראה של ברהמה לאלים לדאוג לכך ששיווה יתאחד עם פארווטי חושפת לפנינו את נושא הסיפור: זה אינו סיפור על השד טארקה, אלא כפי שגמליאל הציעה בתחילת הסיפור, זהו סיפור על היחס בין שיווה לפארווטי ועל המעבר מהמצב הבודד והאחדותי של שיווה להתאחדות עם פארווטי ולהולדת ילד. כלומר במרכז הסיפור עומדת מערכת היחסים בין שיווה לפארווטי, כאשר בתוך מערכת יחסים זו מתרחש מעבר מאחדות לריבוי ולאחדות חדשה, אחדות של נישואין בין שיווה לפארווטי, אחדות שכוללת בתוכה את הריבוי. עלפי הבנתי השד טארקה הוא חוסר הקיום שהעולם נמצא בו אם המעבר מאחדות לריבוי ולאחדות מתווכת לא יתרחש, ולכן הולדת הילד של שיווה היא הדרך להביס את טארקה ולהסיר את איומו על העולם.

"'אנסה לדבר על לבו של טארקה ולהשיב אתכם למקומותיכם בשמיים'. אמר ברהמה ועשה. טארקה הסכים להשיב את שמי האלים לאינדרה, וכונן את מלכותו הבלתי מנוצחת על פני האדמה[19]".

בנקודה זו אנו רואים כי ברהמה מנסה לתת לאלים מקום בו הם יוכלו לתכנן כיצד לגרום לשיווה להתאחד עם פארווטי, התאחדות שכאמור תמנע מהעולם להיות במצב של חוסר קיום, המצב אותו כאמור טארקה מסמל. עכשיו עלינו לראות אם האלים ינצלנו את פסק הזמן כדי לגרום לשיווה לחשוק בפארווטי ולעבור מהאחדות המדיטטיבית שלו לריבוי, וכיצד הם יעשו זאת.

"בשמי האלים ישב אינדרה [...]. הוא חשב על קאמה, אל האהבה, וזה התייצב מולו בהרף מחשבה, עם רטי אשתו ובן לווייתו הנצחי, האביב. [...] הרעיף אינדרה שבחים על קאמה. 'ידידי הטוב, תבוא עליך הברכה. רק אתה יכול לבוא לעזרי עכשיו. [...] במקום שנשק הרעם שלי נכשל – אתה לעולם לא מכזיב[20]"'.

אינדרה מזמן אליו את קאמה, את התשוקה, כדי להביס את טארקה. כלומר האלים ובראשם אינדרה מנצלים את פסק הזמן שברהמה העניק להם ומנסים לגרום לשיווה לחשוק בפראוטי. אנו רואים כאן העדפה של דרך התשוקה, היא דרך הרוך, על פני דרך הכוח. אינדרה מציין שהיכן שהכוח נכשל התשוקה מנצחת, ובהמשך נראה כי קאמה במפורש מזוהה עם הרוך. בחלקו האחרון של המאמר אתייחס ביתר הרחבה ליחס בין רוך לכוחניות בסיפור. בנקודה זו אני פחות מעונינת לדון ביחס זה, ויותר בדרך שבה קאמה מתכוון לעזור לאינדרה.

"נקלעתי למצוקה שאף הזמן אינו יכול לגבור עליה. אתה לבדך יכול להביא מזור לסבלי. [...] ולא רק לי בידך לעזור, אם תיחלץ לעזרי תנחיל אושר ושלווה לכל האלים ובני התמותה[21]".

באמצעות אמירה זו ממחיש אינדרה כי אין כאן בעיה אישית שלו (של אינדרה) או של האלים, אלא זו בעיה שמאיימת על העולם כולו. זה מכיוון שהאיום של טארקה הוא לא איום של שליט חדש שבא להחליף את אינדרה, אלא כפי שציינתי כבר האיום הוא איום על עצם קיום העולם. כאמור כדי להתמודד עם איום זה פונה אינדרה לקאמה, אבל האם קאמה יקבל על עצמו אתגר עצום כגון זה.

"'יפה דרשת, ואשיב לך על דבריך,' אמר קאמה. [...]' אפוגג את קשיחות המשמעת היוגית של כל פלוני החומד את מעמדך. בן רגע אשמוט את לבו לרשת מבטיה של אישה יפה. אין לי כל התחשבות, לא באנשים, לא באלים ולא בחכמים פרושים. אני יכול להפיל ברשת התשוקה את ברהמה, את וישנו ואפילו את שיווה מלך היוגה בכבודו ובעצמו! חמישה חצי פרחים לי, וקשת תפרחות, [...] צבאותיי הם נשים אהובות, האביב מסייע לי תמיד, והירח פועל לטובתי. החשק הוא המצביא של צבאי, מחוות החן וגינוני החשק הם חיילי העדינים – ואף אני כולי עדנה ורוך! [...] אם יש משימה שאין מלבדי היכול לעמוד בה – אנא הטל אותה עלי![22]".

מתוך התיאור של קאמה את עצמו אנו רואים כי הוא מייצג את מה שניתן לכנות כוח הרכות, או עוצמת הרכות, וזאת בניגוד לעוצמת כלי הנשק שהוזכרה קודם ע"י אינדרה. שהרי קאמה מציין שכלי הנשק שלו הם חצי פרחים ושכולו רוך ועדנה. כפי שציינתי בחלקו האחרון של המאמר אדון באופן נרחב יותר במתח הקיים בין שני הכוחות הללו: הכוח של כלי הנשק שמופיע אצל אינדרה מחד, וכוח הרוך של קאמה מאידך. קאמה מתרברב בנאומו וטוען שהוא יכול לגרום לתשוקה אפילו לשיווה עצמו ואין זה ברור אם הוא יודע שזו בדיוק המשימה שתוטל עליו. כלל לא ברור אם קאמה באמת משוכנע שהוא יכול לגרום לשיווה להשתוקק או שהוא אמר זאת מתוך הנחה שהוא לא יצטרך באמת לתת כיסוי להתרברבות זו. בכל מקרה, לאחר הצגת הדברים הזו של קאמה והאמירה שאם יש משימה שאיש לא יכול לבצע מלבדו אז הוא יבצע אותה, כבר ברור שקאמה ייקח על עצמו את המשימה שאינדרה מטיל עליו, אם מתוך רצון ואם מתוך חוסר רצון.

"וכך נשלח קאמה לעורר את תשוקתו של שיווה אל פארווטי, ויצא למשימה חדור התלהבות עם רטי אשתו ועם חברו האביב[23]".

במשפט זה נגמרת ההקדמה לסיפור על שרפת קאמה, אך היא נגמרת עם כמה שאלות: צריך לזכור שאנו במצב של קטסטרופה, העולם במצב של כמעט חוסר קיום משום שטארקה שולט בו ומרוקן את העולם ממהותו, מקיומו. למעשה נראה שיש רק דרך אחת להתמודד עם איום זה, והיא המעבר של שיווה מאחדות לריבוי, אולם גם היא נראית בלתי אפשרית. דרך זו נראית כבלתי אפשרית משום שלא ברור כיצד תתעורר תשוקה במלך היוגים, אומן המדיטציה, שיווה שהוא בשליטה מלאה. קאמה טוען שהוא יכול לעשות זאת, אבל האם זה בכלל אפשרי. הרי נראה שבשיווה אין כל תשוקה כלפי דברים חומריים והוא כל כולו שקוע במדיטציה, בטפס. כיצד אם כן ניתן לעורר בשיווה תשוקה, כיצד ניתן לעורר בו דבר שנראה שכלל אין בו? כמו כן אנו יודעים שטארקה הוא שד ששלטונו מכוון לחוסר קיומו של העולם, ואנו יודעים שהבן של שיווה, כלומר שהמעבר של שיווה למצב של אחדות הכוללת ריבוי, יפתור בעיה זו. אבל מה עומד מאחורי מצב זה, האם זו בחירה סיפורית מקרית, או שאולי יש כאן איזה רעיון פילוסופי שמראה מדוע דווקא הולדת בן לשיווה היא זו שפותרת את האיום שטארקה מציב. לדעתי מאחורי שאלות אלו מסתתרת בעיה פילוסופית יותר כללית, מאוד מעניינת, ומאד מרכזית בפילוסופיה הודית ובפילוסופיה בכלל. בעיה הניתנת לניסוח בשאלה כיצד יכולה אחדות להפוך לריבוי. הרי מצב של אחדות הוא מצב סטטי, ומעבר לאחדות דורש שמשהו דינמי יקרה בתוך האחדות הסטטית. זה הרי בדיוק המקרה אצל שיווה: שיווה מצוי במצב סטטי של טפס, במצב זה אין בו כל תשוקה ולכן אין בו שום דבר שיכול להוביל אותו לריבוי, כלומר להולדת ילד. לכן עולה השאלה כיצד המעבר יכול להתרחש אצל שיווה, מהמצב האחדותי הסטטי למצב הדינמי של הריבוי. כדי להתמודד עם בעיה זו ארצה להשתמש במפה פילוסופית, מפה שמציגה מודל פילוסופי של תנועה, ומתוך כך גם תנועה מאחדות לריבוי ולאחדות הכוללת בתוכה ריבוי. המודל הפילוסופי הוא המודל של הפילוסוף הגרמני היגל. אני רוצה להשתמש בהיגל לשם המחשת רעיון פילוסופי שעומד ברקע של הסיפור ושנותן משמעות לסיפור. כדי להמחיש רעיון זה, ראשית ברצוני לשרטט את עיקרי המפה ההיגלינית בפרק 3, ולאחר מכאן, בפרק 4, לבדוק כיצד ניתן להבין את הסיפור על רקע מפה זו. חשוב לציין כי איני מתכוונת לכפות על הטקסט קריאה היגלינית תוך שימוש ברעיונות שאינם מצויים בו מלכתחילה, אלא להציע מפה היגלינית שתסייע לנו להבין את העיקרון הפילוסופי הניצב בבסיס הסיפור. עם זאת ההנחה שיש עיקרון פילוסופי שיטתי מאחורי הסיפור אינה אומרת שאקרא את הסיפור כטקסט הבנוי מטיעונים לוגיים, שהרי ברור שאין זה המצב. מה שאבקש לטעון הוא שהסיפור אינו מביע את הרעיון הפילוסופי דרך טיעונים, אלא חושף אותו דרך סוג של הצגה או המחשה, שמהווה בצורתה הייחודית גם סוג של טענה פילוסופית.

שרטוט המפה ההיגלינית והצגתה[24]

בטרם אתחיל בהצגת עיקרי השיטה ההיגלינית, ברצוני לציין שהיגל אינו מבצע כל הבחנה נראית לעין בין תוכן דבריו לבין המבנה הלוגי שלהם, כלומר שיטתו הדיאלקטית של היגל בנויה אף היא באופן מפותל ודיאלקטי. לפיכך, על אף שייתכן שהצגה זו של המפה ההיגלינית תראה מסורבלת במידת מה, הרי שאני רואה הכרח לשמור על אופייה הניסוחי, שכן הוא חיוני להמחשת השיטה הפילוסופית הכוללת אותה הוא מציג. המשולש הנ"ל מבטא את עיקרי התורה ההיגלינית, כתהליך דינמי של התפתחות דיאלקטית, כאשר תחילת ההתפתחות בפינתו השמאלית של המשולש ומימושה הטוטאלי בניצב הימני שלו. צריך כמובן להביע הסתייגות מסוימת מהניסיון לבטא תהליך דינמי באמצעות שרטוט סטטי, שכן השרטוט יקבע את התהליכים ויציג אותם כמעין שלבים או תחנות מוגדרות, בעוד שלמעשה ארצה לתאר אותם באמצעות תנועה והתהוות. בפינתו השמאלית של המשולש ניצבת ה'הוויה כשלעצמה טהורה', המהווה את נקודת ההתחלה המופשטת והספקולטיבית[25] של תהליך ההכרה או ההתהוות. ההוויה כשלעצמה טהורה אינה הוויה ממשית או קונקרטית- היא מושג מופשט לחלוטין שממשותו האונטולוגית שואפת לאפס. התפתחותה של ההוויה מנקודה זו והלאה מונעת מתוך כך שההוויה הולכת ומגלה את תכני מהותה בתוך התופעות. במילים אחרות, בתחילת התהליך קיימת הוויה מופשטת אשר תכונות המהות שלה טרם התגלו. חשוב להבין שההוויה אינה מתפתחת מדבר אחד לדבר אחר, אלא מתקדמת לקראת הבנתה את עצמה, כלומר היא מתגבשת ונעשית להוויה המבינה את עצמה. ההוויה כשלעצמה טהורה טומנת בחובה את תוכנו המלא והמופשט של התהליך כולו, ומאגדת בתוכה את מלוא הפוטנציאל ההתפתחותי, ואת מלוא תכונות המהות, בלא שמהות זו קיבלה צורה תופעתית, משמע אמפירית או קונקרטית. ברגע שנחשוב על ההוויה כשלעצמה טהורה היא כבר תהיה תופעה של חשיבה, ותחדל להיות טהורה או מופשטת לחלוטין. הוויה זו תחשב לפיכך לראשונה כבעלת קיום אונטולוגי כלשהו, ותהווה על פי היגל 'הוויה נמצאת' (שיפוע המשולש בשרטוט). עם זאת, רמת ממשותה תיוותר נמוכה, והיא תמצא בדרגת ההכרה הראשונה, שהיא 'משהו'. (המומנט הראשון בשרטוט).

השלב הבא בהתפתחות לאחר ה'משהו' הוא ה'קיום', שהנו מומנט מתקדם יותר מהמשהו, השולל ומכיל אותו באופן דיאלקטי. קיום עדין אינו ממשות, אולם הוא מציג משהו קרוב יותר למלוא תכונות המהות. המומנט השלישי והאחרון בהתפתחות הוא ה'ממשות' וניתן להגיע אליו רק כאשר תכונות המהות מתגלות או מתממשות במלואן. הממשות היא ה'הוויה כשלעצמה ובשביל עצמה' או ה'הוויה בשבילינו' (הקודקוד הימני של המשולש) [26]. מבחינה אפיסטמית וגם אונטולוגית, בשלב זה חוזרת ההוויה לאחדות שבה היא כשלעצמה, אבל היא כבר כוללת בתוכה את כל ההתפרטות של התהליך והיא מכירה את עצמה ומזהה את עצמה כהוויה. במובן זה היא אחדות מתווכת של הוויה בשביל עצמה. תהליך ההכרה מתקדם מ'ההוויה בשבילה' (בשבילו), דרך ה'הוויה הנמצאת' או ה'קיימת' וכלה ב'הוויה הממשית', שהיא ה'הוויה כשלעצמה ובשביל עצמה' (בשבילינו). ה'הוויה בשבילה' או 'בשבילו' היא ההוויה כפי שהיא נתפשת על ידי מי שעובר את התהליך וניצב בתוכו, ובמובן זה נקודת מבטו היא אימננטית לתהליך. לעומת זאת, ה'הוויה כשלעצמה ובשביל עצמה' או 'בשבילינו' היא ההוויה כפי שהיא נתפשת עם סיומו של תהליך ההכרה, כלומר לאחר שתהליך זה הגיע להתממשותו. ההוויה המוגמרת אינה רק 'הוויה כשלעצמה', כפי שאולי היינו מצפים, אלא גם 'הוויה בשביל עצמה'. עם מימושו של התהליך ההוויה הופכת מ'הוויה בשבילה' ל'הוויה כשלעצמה ובשביל עצמה', ובמובן זה הממשות כוללת בתוכה את כל תהליך פיתוחה. במילים אחרות, ההגעה להוויה הסופית אינה הגעה לאיזו 'הוויה כשלעצמה', העומדת בפני עצמה והמבטלת לחלוטין את ההוויה הקודמת שהיא 'ההוויה בשבילה', אלא היא מבטלת אותה באופן דיאלקטי, משמע כוללת אותה, ולפיכך נקראת 'הוויה כשלעצמה ובשביל עצמה'. ניתן לזהות כאן אחדות שכוללת בתוכה תיווך של הכרה, הכרה שבה הוויה מכירה את עצמה ככוללת בתוך עצמה את כל תהליך ההתממשות ואת הפרטים המרכיבים תהליך זה. בסוף תהליך ההכרה ההוויה מתממשת הן כשלעצמה והן בשביל עצמה, ואם התלכדות זו טרם התרחשה וקיים פער בין מלוא תכני המהות של ההוויה לבין ההכרה של הוויה, אז ההוויה היא עדיין לא הוויה כשלעצמה ובשביל עצמה (כפי שהיא נתפשת מתוך נקודת המבט של הממשות), אלא תודעה בשבילה (כפי שהיא נתפשת מתוך נקודת המבט של תהליך ההתפתחות). כפי שציינתי, ההתפתחות המתוארת באמצעות השרטוט של המשולש הנה התפתחות דיאלקטית. היגל מציין ש"ההתפתחות לא תיצור שום דבר אחר זולת מה שכבר מצוי כשהוא לעצמו"[27]. כלומר, ההתפתחות הדיאלקטית אינה מדברת על התפתחות של דבר אחד לדבר אחר, אלא על דבר שמהותו טמונה בו מראש, כפוטנציאל שטרם מומש והוא מתפתח ככל שהוא מתממש. אמחיש זאת באמצעות ציטוט היגליני הלקוח מן התחום האורגני, שכן בתחום זה, כמו גם ביסודה של הלוגיקה הדיאלקטית, קיימת התפתחות:

"כאשר הפרח בוקע נעלם הניצן, ואפשר לומר שהפרח סותר את הניצן. באותו אופן, הפרי מכריז על הפרח שהוא המציאות השקרית של הצמח, ועכשיו הפרי מתייצב במקום הפרח בתור האמת של הצמח. צורות אלה אינן רק נבדלות; הן גם דוחקות זו את זו כבלתי מתיישבות הדדית. אולם טבען הנזיל עושה אותן בו-בזמן למומנטים של אחדות אורגנית, שבתוכה לא בלבד שאין הן עומדות במאבק, אלא האחת היא הכרחית כמו האחרת; ורק שוויון ההכרחיות הזה מהווה את חייו של השלם"[28].

ההוויה הטהורה היא למעשה הנבט[29] ממנו יצמח הממשי, ובמובן זה גלום בה תוכנו של תהליך ההכרה כולו. נתבונן על נבט שמתפתח לניצן ואח"כ לפרח ולפרי- זו התפתחות שמלוא הפוטנציאל שלה כבר כלול בתוך הנבט, אך כל עוד הנבט לא נעשה לניצן, הפוטנציאל הזה טרם מומש. מכאן והלאה תהליך ההתפתחות יהיה כזה שהפוטנציאל הגלום בנבט יתפתח בהדרגה, עד שיגיע למימושו המלא- בתור פרי. הלוגיקה הדיאלקטית מתפתחת במבנה של ביטול, שימור והעלאה, ובאופן זה הווייתו של הניצן מתבטלת, אך ביטולה אינו מלא, שכן מהותו של הניצן נשמרת גם בהוויה החדשה, היא הפרח. הניצן, שהיה בתחילה ההוויה הפוזיטיבית של הצמח, כלומר, חזות הכל, פינה את מקומו לפרח ששלל אותו באופן דיאלקטי. באותו האופן ובשלב התפתחותי מאוחר יותר, הפרח נעלם ואת מקומו תפס הפרי. על אף שהווייתו של הניצן מנוגדת לחלוטין להווייתו של הפרח ועומדת בסתירה לה, שני מצבים אלה אינם שוללים זה את זה לחלוטין, אלא משלימים זה את זה ולפיכך הכרחיים זה לזה, מאחר והווייתו של הניצן היא זו המאפשרת את התפתחותו לכדי פרח, והיא נשמרת בפרח כמומנט. היגל עומד על העובדה שרק יחד הניצן, הפרח והפרי מהווים את מציאותו האמיתית והשלמה של הצמח. במובן זה כל שלבי התפתחותו של הצמח הכרחיים להיותו צמח, והם מומנטים שונים בהווייתו. על אף שכל מומנט שולל את המומנט שקדם לו, הוא משמר את מהותו ומעלה אותה לרמה גבוהה יותר של התפתחות. היגל מציין ש"האמיתי הוא אחדות הניגודים[30]". במובן זה ניתן לומר שהצמח הולך ומתפתח מעבר לשלילות דיאלקטיות, וכי הצמח האמיתי הוא הצמח השלם, הכולל את מלוא תופעותיו, משמע את כל תהליך פיתוחו. היגל עושה בתורתו שימוש במונח aufhebung[31], כדי לתאר את ההתפתחות הדיאלקטית. במקרה של הפרח, המונח שימה לעל מתאר את האופן בו הווייתו של הצמח 'עולה בדרגה' אונטולוגית בכל פעם שמומנט מסוים נשלל דיאלקטית. חשוב להבין שהמהות של הצמח נותרת קבועה בין המומנטים השונים, והיא הולכת ומתפתחת, משמע היא נחשפת בהדרגה, במקביל להתפתחותו ההדרגתית של הפרח, הבאה לידי ביטוי במומנטים השונים. כיוון שאין בשיטתו של היגל אל חיצוני המכוון את התפתחותם של הדברים, הלוגיקה הדיאלקטית מונעת מתוך ניגודים אימננטיים לה, המביאים להתהוותה לקראת מימוש תכליתה. התהליך מונע על ידי כוחות אנטגוניסטיים שהנם אימננטיים להווייתו של הצמח, והעולים מתוך כל אחד מהמומנטים השונים. כמו הצמח, גם ההוויה הולכת ומתפתחת ממומנט למומנט, באופן שסיפוק הצרכים של 'ההוויה הנמצאת'[32], מביא לחשיפתם של הכוחות האנטגוניסטיים, השוללים אותה ויוצרים 'הוויה נמצאת', מנוגדת לה. המומנט החדש הוא למעשה חלק נגטיבי העולה מתוך המומנט שנשלל, והמשמר את מהותו. ההתפתחות אצל היגל מאופיינת בכך שבאמצעות שלילה דיאלקטית, כלומר שלילה, שימור והעלאה, הוויה מממשת את מהותה ומבינה עצמה. מאחר שאנו יצורים תבוניים אנו חושבים שמצב נתון כלשהו הוא מצב של התממשות, אך אז מגיעים הכוחות הנגטיבים ושוללים זאת תוך שימה לעל. תהליך זה חוזר על עצמו שוב ושוב ופוסק רק עם ההגעה להתממשות האמיתית. רק בדיעבד ניתן לדעת שמומנט מסוים, שנתפש על ידנו כהגעה להתממשות האמיתית, היווה רק מומנט נוסף בתהליך הכרת הוויה את עצמה. יש להבין כי אצל היגל תהליך התממשות זה מהווה את תהליך ההכרה של הרוח את עצמה. הסובייקט מתממש רק עם מימושו של תהליך ההכרה. הוא אינו זהה לעצמו מראש אלא מכונן את זהותו באמצעות תהליך ההכרה השלם, וכתוצאה שלו. פעולת זיהויו העצמי מתרחשת באמצעות האחרות, על ידי מיצוע ניגודיו של הסובייקט ומעבר לשלילות דיאלקטיות. היש המוחלט הוא בעל מבנה של סובייקט ההולך ומתפתח לקראת עצמו דרך ניגודיו, דרך הריבוי והאחרות, הנחשבים לפי היגל להתפרטויותיו של הסובייקט עצמו. היגל תופש את ריבוי הפרטים שהסובייקט משייך לעצמו כהתפרטויותיו של הסובייקט עצמו, וכאימננטיים לו. בלא התפרטויות קונקרטיות אלה אין הסובייקט יכול להיעשות הוא עצמו, שכן בלא מלוא תהליך ההתפתחות, המונע על ידי כוחות אנטגוניסטיים אימננטיים, הסובייקט אינו אלא אחדות בלתי אמצעית, כלומר מושג מופשט, ולכן חסר תוכן או ריק. מתוך נקודת המבט של התהליך עצמו התפרטויות אלה נראות קונטינגנטיות או חיצוניות. מנגד, מתוך נקודת המבט של הממשות, דהיינו של סוף התהליך, ההתפרטויות נתפשות כתכליתיות ומהותיות לתהליך, ומובנות כשייכות ליש עצמו, וכמאפשרות את הנעתו לעבר עצמו. הן בהכרח מניעות את היש לקראת התממשותו והיכרותו את מהותו. היש מכונן את זהותו על ידי כך שהוא נעשה אחר מעצמו, ואז חוזר ומגלה את עצמו בתוך האחרות שלו. עם התממשותו מבין היש את עצמו כאחדות מתווכחת. ההשערה שלי היא שהמעבר של שיווה מהאחדות המדיטטיבית לריבוי של הילודה מקביל להתפתחות מאחדות טהורה ומוחלטת לאחדות אמצעית ומתווכת. כלומר לפי פרשנות זו, בתחילתו של התהליך שיווה מופיע כאחדות כמעט טהורה, ואילו בסופו של התהליך שיווה מממש את עצמו כמי שמתקיים באיחוד עם פארווטי, שהוא למעשה איחוד מתווך של שיווה עם עצמו. אני ארצה לטעון שפארווטי מסמלת את תהליך ההתפתחות כך שההתאחדות של שיווה עם פארווטי היא למעשה התאחדות מתווכת של שיווה עם תהליך התממשות שלו. כעת נפנה לבחון את השערתי באמצעות דגם המשולש. בפינה השמאלית של המשולש, ניצבת האידיאה הטהורה, שהיא אחדות בלתי אמצעית, אחדות טהורה ומוחלטת או טוטאלית, שלא ניתן לומר עליה דבר - מן אטמן אדויטי[33] או פורושה[34] יוגי. אני ארצה לטעון שבסמוך לנקודה זו מתחיל הסיפור שלנו: שיווה אינו יוגי אחדותי לחלוטין, או פורושה באופן מושלם, מאחר ואם הוא היה כזה לא היינו יכולים לומר עליו דבר שכן הוא היה בחזקת נטי-נטי[35]. בנוסף ניתן לראות ששיווה מבצע טפס חמור על מנת להגיע למצב האחדותי של הפורושה, ומכאן שהוא אינו מצוי בו. פרט לכך, אילו שיווה היה אחדותי לחלוטין, הוא לא היה יכול לכלול בתוכו כוחות מנוגדים, שעשויים להוביל את תהליך ההתפתחות, במקרה כזה העולם היה ניצב בסכנת הכחדה. בהקשר זה ניתן לציין כי אנו רואים כי בנקודת התחלת הסיפור כבר קיימת דואליות בין שיווה לבין פארווטי, כלומר אנו כבר לא במצב של אחדות טהורה. בהתבסס על הסיבות הללו ניתן לראות את שיווה כניצב בסמוך לפינתו השמאלית של המשולש כסוג של אחדות, אבל לא אחדות טהורה[36]. עכשיו ניתן לחזור לסיפור ולראות אם המפה ההיגלינית תורמת לחשיפת העמדה הפילוסופית המצויה בבסיסו של הסיפור הזה.

לחלק השני של המאמר

קריאה נוספת - אימגו

שיווה, פארווטי, קאמה והיגל חלק ב'

שנקרה חלק א'

שנקרה חלק ב'

שנקרה חלק ג'

מיתולוגיה הודית: אלת הכפר וריבוי במסגרת היחיד

גנשה (גנש) - אל הפיל במיתולוגיה ההודית

הנומן - אל הקוף

הודו רשמי מסע

הגל ליברליזם

הגל על שפינוזה

פסיכולוגיה התפתחותית הגל פרויד

1]הסיפור שאספר מבוסס על מספר מקורות: ראשית, התבססתי על התרגום העברי של אופירה גמליאל (גמליאל, 2001); שנית, פניתי למקור הסנסקריטי (sivapurana, 1954); ולבסוף בנקודות מסוימות נעזרתי גם בתרגום האנגלי בהוצאת מטהילל (motilal, 1970.) לא אתעכב על דיונים פרשניים העוסקים בתרגומים, אלא אנסה להציג סיפור רציף שהוא סוג של סינתזה בין שלוש הגרסאות הללו. במידה ומאמר זו יהווה בסיס לטקסט רחב יותר, יהיה צורך לדון בסוגיות של העדפה של תרגום זה על פני תרגום אחר, תוך הנמקת השימוש בגרסה אותה בחרתי. [2] המונח הסנסקריטי טפס (tapas) גזור מהשורש tap שפירושו חום, היתוך, או להט פנימי. צבירת הטפס מתאפשרת בין השאר על ידי יוגה ומדיטציות, סיגופים חמורים, או פולחנים מיוחדים, והיא מקנה למודט עוצמה רבה. מטרתה של צבירת הטפס הינה בעלת אופי כפול, הנובע משני היבטים שאינם נפרדים לחלוטין זה מזה. ראשית מבוצע הטפס לשם השגת תובנות עמוקות בדבר טבע התודעה והקיום. בעת ביצוע המדיטציה המודט מתרכז בביטול מחשבתי של עולם התופעות והריבוי ומבקש לתפוס את הוויית העולם, כמו גם את הווייתו שלו כאחדותית. בדרך זו הוא מעונין להגיע אל האמת ולהשיג שחרור מעולם התופעות ומכבלי הסמסרה, היא מעגל המיתות והלידות מחדש. שנית מבוצע הטפס לשם השגת כוחות על אנושיים מידי האלים. צבירת טפס גורמת לחימום יתר של העולם, ועל ידי כך היא מפירה את האיזון הקיים בו. באופן זה היא עשויה להביא להכחדת העולם. האלים, המופיעים ככוחות טבע מייצגים את העולם. הם חלק מהעולם, חלק מהסמסרה, ומטרתם לשמר את חוקיותו של העולם. מאחר והם תופסים את הכוח הנצבר על ידי המודט כמהווה איום ממשי על העולם, הם נוהגים להעניק למודט משאלה על פי בחירתו, בתמורה להפסקת סיגופיו. [3] שמו של השד (taraka) נגזר מצורת הסוכן (the doer) של השורש הסנסקריטי tr שלו מספר פירושים: to cross over, to destroy, to deliver, to liberate from, to save or rescue, to perform, to protect. (apte, 2000, p. 481). אני ארצה לטעון ששמו של השד אינו מקרי כלל וכלל, כי אם מהותי לסיפור. שם זה טומן בחובו רמז לעתיד להתרחש ובמובן זה הוא חושף את תפקידו של טארקה בסיפור. כפי שנראה בהמשך, טארקה יהיה זה שיעביר את העולם ממצב סטטי של חוסר קיום למצב של קיום, ובמובן זה הוא ישחרר את העולם ויציל אותו מהכחדה. [4] גמליאל, 2001, עמ' 57. [5] משמע שמי האלים, הארץ, והעולם שתחתיה- עולם הנאגים (נחשים מיתיים בעלי פני אדם). [6] מופיע כאן (כמו בסיפורים רבים מהמיתולוגיה ההודית) המוטיב של בקשת משאלה מהאלים, אותו הזכרתי כאחת המטרות לצבירת טפס. עם זאת ההתייחסות אליו פחות מעניינת אותי בהקשרנו אנו. [7] הכוונה כאן היא לטארקה. [8]גמליאל, 2001, עמ' 57-58. [9] שם עמ' 58-59. [10] גמליאל, 2001, עמוד 59. [11] אולי משום שברהמה הוא נקודת התחלה הוא יכול רק ליצור או לברוא, ואינו יכול להשפיע על מה שקורה מרגע שזה נוצר. בהקשר זה מעניין לציין שבמקור הסנסקריטי הסיפור מסופר ע"י ברהמה לחכם נארדה, המשמש כמעין מתווך בין האלים לאנשים ולהיפך. תפקידו של ברהמה כמספר מתאים להיותו מי שיוצר ומחולל את הסיפור, אבל לא מתאים למי שלוקח בו חלק אקטיבי. עמדה זו הרואה בברהמה יוצר שאינו פועל בעולם ניתנת לפיתוח רחב יותר אשר חייב לכלול בתוכו מספר הסתייגויות מעמדה זו עצמה. אבל אין זה מעניינה של מאמר זו להרחיב בנושא זה. המטרה היחידה של הזכרת עמדה זו היא בניסיון להסביר את חוסר היכולת של ברהמה לעזור מלבד בנתינת משאלות, כלומר מלבד באקט של בריאה של משהו חדש. [12] גמליאל, 2001, עמוד 59. [13] למונח הסנסקריטי דהרמה (הנגזר מהשורש dhr, שאחד מפירושיו הוא 'לשאת' או 'להחזיק') משמעויות רחבות ומגוונות. בהקשרנו הייתי מפרשת אותו כסדר עולמי, מערכת של חוקים אתיים המוטלים על המאמינים ההינדואים, והמותאמת למעמדם, תפקידם וגילם. פירושים אחרים מקובלים למונח זה הם צדק, חובה, חוק, דרך. במובן מסוים, עם הסתייגות רבה מאוד, מונח זה עשוי להזכיר במעט את המונח arete הלקוח מן הפילוסופיה היוונית, ובמידה פחותה אף יותר את ה'סגולה הטובה' הנדונה בכתביאפלטון בדיאלוג "מנון". עם זאת חשוב לציין שקיים הבדל ניכר בין המונחים הללו, הנובע בין היתר מן העובדה שהתנהגות שאינה דהרמית עלולה להפר את הסדר הקוסמי ולהביא כליה על העולם. [14] גמליאל, 2001, עמוד 59. [15] שם, עמ' 60-59. [16] סטי היתה אשתו הראשונה של שיווה ובתו של דקשה. היא התאבדה באש הפולחן של אביה כמחאה על כך שהוא ביזה את בעלה ולא הסכים לקבלו כבן זוגה. [17] שם, עמוד 60. (3, 16, 35).[18] motilal, 1970, p.535[19] גמליאל, 2001, עמוד 60. [20] שם, עמוד 60. [21] גמליאל, 2001, עמוד 61. [22] שם, עמוד 61. [23]שם, עמוד 61. [24] השרטוט המובא הוצג בפני על ידי ד"ר טאובר, במסגרת הסמינר "פרקים מהפנומנולוגיה של הרוח" מאת היגל. [25]ההתחלה הינה מופשטת וספקולטיבית מאחר ואין בידינו דוגמה אמפירית לפוטנציאל טהור, וכמובן גם לא יכולה להיות, שכן 'פוטנציאל טהור הקיים באופו אמפירי' אינו יכול להתקיים, שהרי זו סתירה במושג. [26] כדי להמחיש טוב יותר את ההבדל בין ההוויה כשלעצמה ובשביל עצמה לבין ההוויה בשבילה נעזר, כפי שהציע ד"ר טאובר, בגילויו של קולומבוס את אמריקה. קולומבוס חשב שהוא גילה את הדרך המערבית להודו ואכן בשבילו, מתוך נקודת המבט של תהליך הגילוי עצמו, הוא הגיע להודו, אולם בשבילינו, המתבוננים על גילויו בדיעבד, מנקודת המבט של הממשות, הוא הגיע לאמריקה. לפיכך בשבילו הוא גילה את הדרך המערבית להודו, אך כשלעצמו ובשביל עצמו, או בשבילינו, הוא גילה את הדרך המערבית לאמריקה. למעשה כל כשלעצמו ובשביל עצמו הוא בשבילינו משום שאין גורם חיצוני לתהליך, ונקודת מבטנו היא היחידה הקיימת. לפיכך יש לומר שבשבילינו קולומבוס בשבילו הגיע להודו. [27] היגל, 1997, עמוד 45. [28]היגל, 2001, עמ' 55-53. [29]אני נעזרת כאן בנבט כמשל למרות שמשל זה מוגבל, מאחר ולנבט, בניגוד להוויה הטהורה, יש קיום קונקרטי. [30] היגל, 1997, עמוד 64. [31] מושג זה תורגם לעברית ע"י ירימהו יובל ל"לשימה לעל" וכך אני אשתמש בו מעתה.[32] ה'הוויה הנמצאת' מבוטאת על ידי האלכסון במשולש, המציין את ההתפתחות. [33] אדוייטה היא אסכולה בפילוסופיה ההודית השוללת דואליות ומאמינה בקיומה של מהות אחת נצחית היא האטמן, המזוהה עם ה"אני הפנימי" או "העצמי הטהור". ההוגה המרכזי של אסכולה זו הוא שנקרה, אחד ההוגים החשובים של הפילוסופיה ההודית. [34] פורושה הנו אדם קמאי או קדום. במסורת הפילוסופית של עמדת הסאנקהיה, השימוש במונח זה ניצב בבסיס ההבחנה בין הסובייקט או העצמי האחדותי- פורושה, לבין הריבוי שאינו סובייקט - פרקריטי). [35] הפירוש המילולי של מונח סנסקריטי זה הוא "לא כך ולא כך" או "לא זה ולא זה".[36] מכאן והלאה כאשר אומר 'אחדות טהורה' לא אתייחס לפינתו השמאלית של המשולש, כיוון שעליה לא ניתן לדבר, אלא על נקודה סמוכה, הנמצאת מימין לה, ועליה כבר ניתן לדבר. נקודה זו תהווה גם את נקודת ההתחלה בסיפור שלפנינו ונוכל לראות את שיווה כניצב בה

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת