אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

המדינאי / אפלטון (חלק ראשון)


התנועה למטה מתחילה בדיאלוג המדינאי, מיד לאחר שההקדמה הקצרה מסתיימת. אפשר לראות בדיאלוג קראטילוס – המשמש הקדמה לא רק לטרילוגיה שבאה מיד בעקבותיו, אלא גם לכל שלושים ואחד הדיאלוגים הבאים אחריו – מעין הליכה במישור. העליה מתחילה בדיאלוג תאיטיטוס ובנושא שלו: מהי ידיעה. שיאה של העליה הזאת נמצא בדיאלוג הסופיסט. בדיאלוג זה תאיטיטוס וכל שאר המאזינים מקבלים מהאורח מאלאה כלים שיטתיים לניתוח פילוסופי של מושג. השיא שממנו מתחילה הירידה הוא הדיון של האורח מאלאה ביש ובאין, דיון שמטרתו להעניק לתאיטיטוס כלים לזיהוי הסופיסט באשר הוא. העליה והירידה, וכך גם ההליכה במישור, כולם מתייחסים למדרגות הידיעה. סוקרטס מסביר עוד בדיאלוג תאיטיטוס, שעליה במדרגות הידיעה היא פעולה מסויימת של צמצום והגדרה. בסופו של התהליך האורח מאלאה, תאיטיטוס וכל המקשיבים לדיאלוג ביניהם מתבוננים במושג יש. אולם שיא התהליך איננו הגדרה, כי אם משהו אחר. זוהי מעין הליכה מסביב לנקודת הידיעה בה"א הידיעה, מתוך תקווה שהנוכחים יזכו למבט שבנשמה ביש כשלעצמו. הדיאלוג המדינאי הוא הדיאלוג הראשון לפי סדר תשע הרביעיות שמתחיל מבחינה דרמטית, מיד לאחר שדיאלוג אחר מסתיים.

הדיאלוג הקרוב אליו ביותר בתכונה זו, או הדומה לו ביותר מהבחינה הזו, הוא הדיאלוג בין תאיטיטוס לאורח מאלאה המתחיל, יום לאחר שתאיטיטוס שוחח עם סוקרטס.בפתיחת הדיאלוג סוקרטס מודה לתאודורוס, המורה להנדסה, על ההיכרות שערך בזכותו עם תאיטיטוס מצד אחד ועם האורח מאלאה מצד שני. תאודורוס בטוח, שגם לאחר השיחה בנוגע למדינאי סוקרטס יודה לו ואפילו יגדיל את תודתו. אולם סוקרטס מטיל ספק בכך. ההסבר שלו: תאודורוס מעריך את שלושת סוגי האנשים האלה: סופיסט, פילוסוף ומדינאי, בשווה. למשל, הוא בטוח שהאורח מאלאה יצליח להציג בפניהם גם את המדינאי וגם את הפילוסוף בצורה מושלמת, כפי שהציג את הסופיסט.[1] סוקרטס זוכר, שקבוצות שונות של אנשים רואות את הפילוסופים האמיתיים באופנים שונים זה מזה. ולרוב נראה להם, שאותם פילוסופים יצאו מדעתם. בכל מקרה, אותו האדם מתגלה לעיני אנשים שונים בזמנים שונים באופנים שונים: פעם כמדינאי, פעם כסופיסט ופעם כפילוסוף. היחס, אם-כן, בין שלושת הסוגים איננו כיחס שבין שלושה גופים שונים. יחס זה דומה יותר ליחס שבין שופט, אב ובן שהם כולם אותו אדם. ולכן אותו אדם – שלא לומר סוקרטס עצמו – יכול להיות סופיסט ופילוסוף בשני רגעים שונים בשיחתו, או אם לומר זאת בפה מלא: באותו הרגע ממש. מה אפשר להסיק, אם-כן, על היחס שבין הסופיסט למדינאי לעומת היחס שבין הפילוסוף למדינאי?תאודורוס מנסה להרשים את סוקרטס בהבטחתו העתידית לגבי הצגת המדינאי והפילוסוף. כנראה סוקרטס, באופן הדיבור שלו, יצר בו את הרושם, שהוא כבר מכיר לחלוטין את נושאי השיחה, כפי שהוא למד להכיר את תאיטיטוס ואת האורח מאלאה. סוקרטס למד להכיר את תאיטיטוס במהלך שיחה אחת שבה הוא דיבר איתו ישירות ובמהלך שיחה נוספת שבה הוא הקשיב לו משוחח עם האורח מאלאה. את האורח מאלאה הוא למד להכיר במהלך שיחה אחת שבה הוא דיבר עם אחר, עם תאיטיטוס. סוקרטס יכול ללמוד להכיר את האורח מאלאה במהירות יחסית, מאחר והוא עסק בכך כמעט כל חייו: הוא שאף ככל מאודו לדעת את עצמו[2] והאורח מאלאה דומה לסוקרטס בכל, מלבד היותו מאלאה. בעוד סוקרטס מדבר על אנשים מסויימים, תאיטיטוס והאורח מאלאה, תאודורוס עונה לו בדיבור על סוגי האנשים שנשאר עוד לאפיין: מדינאי ופילוסוף.אם ההבדלים בין המדינאי, הפילוסוף והסופיסט אינם הבדלים בין גופים ובין תכונות כמותיות של גופים, השאלה העולה איננה, למשל, מיהו פילוסוף ומיהו סופיסט, כי אם: מתי אדם מתנהג כפילוסוף ומתי כסופיסט? האורח מאלאה מתנהג כסופיסט, או מלמד את תאיטיטוס שקר, כאשר הוא אומר על הדמגוג, שהוא איננו יודע מה הוא עושה.

אבל עד כמה דמגוגים אינם יודעים מה הם עושים? לכל היותר, ניתן להבדיל אותם מהמדינאים בכיוון שאליו הם מכוונים את העם, את הנתונים לשליטתם. בעוד המדינאי מכוון את העם לכיוון מה שנראה לו כעתיד טוב יותר, הרי שדמגוגים משכנעים את העם לוותר על הכיוון הזה למען כיוון אחר שמשרת את האינטרסים האישיים של הדמגוג. תאיטיטוס לא העלה אף הסתייגות מדברים אלה ובאמת הוא נשמע כבר מותש לקראת סוף השיחה שלו עם האורח מאלאה. לכן האורח מאלאה מציע להחליף את בן שיחו. במקום תאיטיטוס, הוא ישוחח עם חברו לספסל הלימודים אצל תאודורוס, סוקרטס הצעיר.מסתבר, שסוקרטס הצעיר היה נוכח בזמן השיחה אודות הסופיסט. ומכאן, הוא היה נוכח בכל הדיאלוגים של הטרילוגיה הזאת, כשבאחרון הוא משוחח עם האורח מאלאה. סדר הישיבה ידוע רק בדיאלוג תאיטיטוס, שם תאיטיטוס יושב בין סוקרטס לתאודורוס. לכן סביר להניח, שסוקרטס הצעיר ישב ליד תאודורוס, המורה שלו להנדסה. סוקרטס הצעיר לא היה חייב לבוא לשיחה עם האורח מאלאה. למעשה, גם האורח מאלאה מציין, שהוא שוחח לפני-כן עם תאיטיטוס ולא עם סוקרטס הצעיר. אבל סוקרטס הצעיר בא ואפשר להבין מכך, שגם אם בתחילת הדיאלוג תאיטיטוס, הוא נטה להנדסה יותר מלכל מדע אחר, הרי שהשיחה בין סוקרטס לתאיטיטוס שהוא היה עד לה משכה אותו לכיוון הפילוסופיה. בדיאלוג הנוכחי הקורא עד לשלב האחרון במעבר של סוקרטס מאהבת המתמטיקה בלבד לאהבת החוכמה. תהליך דומה, אגב, עבר על אפלטון, שזנח את קראטילוס, המורה לבלשנות, לטובתו של סוקרטס, לפי הסיפורים שמקורם באריסטו. עובדה נוספת הנחשפת בדיאלוג הנוכחי היא עובדת היותו של תאודורוס אזרח זר ולא אתונאי. מדוע דווקא בדיאלוג אודות המדינאי נחשף פרט זה שהיה חבוי במהלך שני הדיאלוגים הקודמים?תאודורוס מסכים להחליף את המשוחחים עם האורח מאלאה ללא היסוס על סמך נסיונו כמורה: תאיטיטוס וסוקרטס הצעיר, שניהם צעירים בגילם וצריך לתת לצעירים הלומדים דבר-מה לנוח מדי פעם. מנוחה כזאת תשפר את כושר הלמידה שלהם בעתיד. אלו הם דבריו האחרונים של תאודורוס בדיאלוגים האפלטוניים. סוקרטס מוסיף נאום קצר משלו, וזהו הנאום האחרון שלו לדיאלוג הנוכחי ולטרילוגיה הנוכחית בכלל. הנאום הזה עוסק בדמיון. תאודורוס הרי אמר, שתאיטיטוס דומה לסוקרטס בתוי פניו. והדמיון ביניהם קיים בתכונות חיצוניות נוספות: ניתן להסיק מדברי תאודורוס, שגם במצבם הכספי והמשפחתי השניים היו דומים. ואילו סוקרטס מדגיש, שהשם המשותף מצביע על דמיון אחר, אולי אפילו מהותי יותר. כך הרי מתנהגות המילים, למשל, וצלחת זו או אחרת דומה לשאר הצלחות, לשאר הדברים הנושאים שם כמו השם שלה, יותר מאשר לדברים אחרים הדומים לה בצורתם, צבעיהם ושאר תכונות מסוג זה. סוקרטס מבטיח, שלאחר השיחה בין סוקרטס הצעיר לאורח מאלאה, הוא ישוחח איתו. שיחה זו, כפי שהמתרגם מעיר, מעולם לא נכתבה. ואכן, כיצד אפשר לכתוב את השיחה שניהל סוקרטס המבוגר עם סוקרטס הצעיר? הרי כל חייו ניהל סוקרטס שיחות עם עצמו, תוך שהוא דן, בין השאר, בסוקרטס צעיר יותר וסוקרטס מבוגר יותר.[3]

בעוד לסוקרטס הצעיר אין שום ספק, שמדינאות היא סוג של ידיעה, הרי שהוא מטיל ספק בהיותה של המדינאות סוג של מדע. ולכן קודם לכל, האורח מאלאה מפריד בין מדעים מעשיים למדעים לא מעשיים. דוגמא מיידית למדע מעשי יכולה להיות מדע הנגרות.[4] דוגמא מיידית למדע לא מעשי יכולה להיות האריתמטיקה. לאחר מכן, הוא מסביר לסוקרטס הצעיר, שאין בהכרח קשר בין מי שנקרא רופא ובין הרופא האמיתי. והדבר הזה עצמו נכון גם למדע השלטון. כמו כן אין הבדל בין אדם השולט על משק בית לאחר השולט בעצמו ולאחר השולט בעיר וכך הלאה. כפי שאין הבדל בין רופא המטפל בעצמות הרגל לרופא המטפל בעצמות הגוף כולו לרופא הכללי בהיותם רופאים. ועוד: מי שמשיג את הידיעה כיצד לשלוט נקרא מדינאי, בין אם הוא חי חיים ציבוריים ובין אם הוא חי חיים פרטיים. ובהיות המדינאות ידיעה, חשיבות גופו של השליט נחותה בהרבה מחשיבות נשמתו והחוזק שלה. המדע המדיני שייך לתחום המדעים הלא מעשיים, ואין זה כלל משנה כיצד קוראים לו: מדע המדינה, מדע המלוכה, מדע השלטון וכל שם אחר.

המדעים הלא מעשיים מתחלקים למדעים שופטים ומדעים מצווים. מדעים לא מעשיים הם מדעים שפעולתם היחידה היא חקירת הדברים המיוחדים להם. למשל, החשבון חוקר את המספרים והיחסים ביניהם ואין לו שום עניין באופן שבו מספרים אלה מתארים את הגופים בעולם הטבע. לעומתו, המהנדס חוקר את היחס שבין הגופים השונים זה לזה והתכונות השונות של גופים אלה. המהנדס תורם בתורו למי שבונה את המכונות השונות האמורות לפעול על הגופים ולשנות את סידורם בעולם. הנדסה היא מדע מעשי. המהנדס חייב ללמוד במידה מסויימת חשבון, אולם לאחר שלמד את כל הדרוש לו על המספרים הטהורים והיחסים ביניהם, הוא פונה ללמוד את המבדיל בין חשבון להנדסה, את יישום היחסים המספריים הטהורים על גופים שונים בעלי תכונות שונות בעולם החומר. וכך, מי שנותן הוראות ומצווה על בונה המכונה איננו העוסק בחשבון, כי אם המהנדס. קיימות, כמובן, חלוקות אחרות של המדעים, גם של המדעים הלא מעשיים, אולם האורח מאלאה לא מעוניין בהן וגם לא בן שיחו הצעיר.[5]השלטון שייך ללא שום ספק לחלק המצווה של המדעים. את המדעים המצווים האורח מאלאה מחלק באופן הבא: ישנם אלה המצווים את מה שאחרים ציוו עליהם לעשות וישנם אלה המצווים את מה שבעצמם ברצונם לצוות. למשל, בתחום בניית הבניין, הרי שהמצווה היחיד על דעת עצמו הוא האדריכל, ואילו מנהלי העבודה השונים מצווים על העובדים לבצע את מה שהאדריכל מצווה עליהם לעשות. אין זה אומר, כמובן, שלמנהלי העבודה אין צווים שהם מוציאים מדעתם הם, אבל הם כולם מוציאים צווים אלה בהתאם לצו העליון שהוא צו האדריכל. מטרתם של מנהלי העבודה כולם צריכה להתאים את עצמה למטרתו של האדריכל בלבד.

השלטון, או אמנות הציווי על דעת עצמך, מתחלק אף הוא לשניים: הציווי בנוגע לדוממים – לחלק זה שייכת האדריכלות המצווה על בניית בניין – והציווי על ובנוגע לבעלי חיים. סוקרטס הצעיר לא יודע איזה חלק משני החלקים שהאורח מאלאה מציין בפניו חשוב יותר. כתלמיד הנדסה הוא לבטח נמשך אל החלק הראשון: זה העוסק בגופים הדוממים. אולם הוא מרגיש, כנראה, שהאורח מאלאה מתכוון דווקא לחלק העוסק בבעלי חיים, הגופים היחידים על פני האדמה שיש להם גם רצון משלהם.[6] וכך האורח מאלאה מתחיל למשוך את סוקרטס לכיוון שונה ממדע ההנדסה. את גידול בעלי החיים האורח מאלאה מחלק לגידול בעלי חיים בודדים ולגידול עדרים. סוקרטס משייך, יחד עם האורח מאלאה, את המדע המלכותי לחלק המגדל עדרים. ובכך, למרות האמור מקודם, השניים מפרידים מהשולט על עדרי האנשים את השולט על משק הבית, המקביל, בעצם, למגדל בעלי חיים בודדים.[7]האורח מאלאה שואל את סוקרטס הצעיר כיצד עליהם לחלק את טיפוח העדרים, או הקבוצות, וסוקרטס מפתיע אותו, כשהוא מציע את החלוקה הסופית שהאורח מאלאה מתכוון אליה: טיפוח בני-אדם לעומת טיפוח בעלי חיים אחרים. האורח מאלאה לא טוען, שסוקרטס הצעיר טועה בחלוקה זו. הוא פשוט מסביר בפניו את הסכנות שחלוקה מהירה כזאת מעמידה בפני כל אדם השואף לעסוק בפילוסופיה. האורח מאלאה לא יודע האם סוקרטס הצעיר חילק את בעלי החיים באופן הזה מתוך ניחוש, מתוך רגש גאווה ושייכות או מתוך ידיעת ההבדל המהותי שבין בני-האדם לשאר החיות. האורח מאלאה מסביר לו: קודם כל, קיימת אצל בני-אדם הנטיה הטבעית לחלק את כל הדברים שבעולם לשני חלקים כלל לא צודקים, שווים או נכונים: מה ששייך לאותו בן-אדם וכל השאר. הדוגמה שהאורח מאלאה מביא, דוגמה שלעולם לא ינוס ליחה ושנכונה לא רק ליוונים, היא החלוקה לאנשי העם של המחלק וכל השאר. היוונים ציינו חלוקה זו במילה ברברים. חלוקה כזאת מתעלמת, למשל, מרב-הגוניות של כל העמים האחרים. וכך יוצא שמצרפים שלא בצדק קבוצות של אנשים שאין שום קשר ביניהם. דומה הדבר למי שמחלק את המספרים כולם לשמונה ולכל שאר המספרים. והרי שאר המספרים שאינם שמונה שונים זה מזה מכדי שאפשר יהיה ללמוד עליהם משהו מהיותם שונים משמונה. והנה, כמו שישנם מינים שונים בקבוצת המספרים, למשל הזוג והפרד, כך קיימים מינים שונים אצל בני-האדם, למשל הזכר והנקבה. ושני מינים אלה קיימים בכל עם שהוא ולאו דווקא רק אצל היוונים לעומת הברברים.השאלה הבאה של סוקרטס הצעיר חשובה מאוד ומזכה אותו במחמאה אותה סוקרטס המבוגר יעניק מדי פעם לבני שיחו, כאשר הוא יראה שהם מחקים אותו. תאיטיטוס, למשל, כלל לא חשב לשאול את האורח מאלאה מהו ההבדל בין חלק ובין מין – והרי האורח מאלאה הדגיש בפניו שהם הולכים לחלק את האומנויות השונות, כדי למצוא את הסופיסט. האורח מאלאה מסביר לסוקרטס, שדיון מעמיק בהבדל שבין שני אלה ירחיק אותם אף יותר מכוונתם כרגע ומסתפק בהבהרה, שמין הוא חלק של סוג ואילו חלק לא חייב להיות מין. למשל, היוונים אינם מין של בני-אדם לעומת הברברים, אבל היוונים הם בהחלט חלק מעמי העולם. ואילו אומנות המסחר היא מין ממיני האומנויות וחלק מהאומנויות. אמנם סוקרטס הצעיר נלהב להגיע להפרדת בני-האדם משאר בעלי החיים, אבל האורח מאלאה משהה אותו – ומלמד אותו אגב כך שיעור קצר במתינות – ומלמד אותו את הסיבה הנכונה לחלוקה באופן הבא: ישנו טיפוח וגידול בעלי חיים במים וישנו טיפוח וגידול בעלי חיים ביבשה. את הגידול והטיפוח של בעלי החיים ביבשה אפשר לחלק לגידול וטיפוח בעלי כנף וגידול וטיפוח הולכי רגל. חלוקת בעלי החיים הולכי הרגל אפשרית בקצרה ואפשרית בארוכה. סוקרטס הצעיר הנלהב בוחר בשתיהן והאורח מאלאה מתחיל מהחלוקה הארוכה.

בעלי החיים הולכי הרגל מתחלקים לבעלי קרניים ולחסרי קרניים. חסרי הקרניים מתחלקים לכאלה שיכולים להזדווג עם בעלי חיים ממין אחר, דוגמת הסוס והחמור, ולאחרים המזדווגים מטבעם רק עם בני מינם. בעלי החיים המזדווגים רק עם בני מינם מתחלקים להולכים על שתיים ולהולכים על ארבע. בחלוקה זו המייצגים את ההולכים על שתיים הם האנשים. המייצגים את ההולכים על ארבע הם החזירים, מאחר וזוהי החיה היחידה החיה בעדר שאינה בעלת קרניים ואינה מזדווגת מטבעה עם מינים אחרים. האורח מאלאה מבחין היטב בגיחוך שקיים בהשוואה של בני-אדם לחזירים ובכלל בדיבור אודות שניהם ביחס אחד לשני. ואף סוקרטס הצעיר שם לב לדבר זה. ואכן, הפילוסופיה קרובה ברוחה יותר לקומדיה ואפילו לסאטירה מאשר לכל סוגה אומנותית אחרת. וגם המלך וכל שליט אחר, כאשר הוא עומד ביחס ל"אותו איש, שאין כמוהו מאומן לחיות את חייו בחוסר דאגה" – ואין המדובר כלל וכלל, כפי שחשב המתרגם, ברועה החזירים! – גם הם מקבלים עליהם מהגיחוך ששורה על ההשוואה בין בני-אדם וחזירים.[8] יותר מכל דבר אחר, האורח מאלאה מסביר לסוקרטס, הפילוסופיה חפה משיקולי כבוד.החלוקה הקצרה היא זאת: ניתן לחלק את בעלי החיים הולכי הרגל להולכים על שתיים לעומת ההולכים על ארבע. לרוב, החיות ההולכות על ארבע מהירות יותר מהחיות ההולכות על שתיים. ובכל מקרה, לחיות המהירות ביותר יש ארבע רגליים. את החיות ההולכות על שתיים אפשר לחלק לבעלי כיסוי, בין אם נוצות ובין אם פרווה, ולחסרי כיסוי. גם חלוקה זו היא חלוקה מינית, מאחר ולבעלי הכיסוי יש עדיפות בשמירה על חום גופם על חסרי הכיסוי. בעלי החיים ההולכים על שתיים וחסרים כיסוי טבעי הם בני-האדם. מאחר ובני-אדם חסרים כיסוי טבעי, הם נאלצים להשיג כיסוי זה ממקורות אחרים, בין אם צמחיים ובין אם חייתיים.האורח מאלאה מסכם: מדע השלטון שייך למדעים הלא מעשיים ובתוכם למדעים המצווים ובתוכם למדעים שבהם המצווה מצווה על דעת עצמו. תחומו של מדע השלטון אצל אלה המצווים על דעת עצמם הוא תחום האחריות על גידול עדרי בעלי חיים ובתוכם המדע העוסק בגידול בני-אדם. סוקרטס הצעיר מוכן להסתפק בהגדרה הזאת, אבל האורח מאלאה מבהיר לו, שלפניהם עוד דרך ארוכה. האורח מאלאה מסביר לסוקרטס, שעליהם להכניס שיקול נוסף לדיון. השיקול הזה לא עולה מתוך הדרך שהם עברו עד עתה. ואכן, הדיון עד עתה בהגדרת המדינאי הוא מושלם, אולם הוא מנותק לחלוטין מהעולם שבו מדינאים פועלים. הפעולה הזאת, הלקיחה בחשבון של כל השיקולים הרלוונטיים למושא המחקר, היא הנחיית הקריאה החשובה ביותר בדיאלוגים האפלטוניים ובכלל, בכל חיבור בפילוסופיה אמיתית. הנחייה זו עולה בחשיבותה על ההנחייה הקודמת של אפלטון בדיאלוג הסופיסט ומשלימה אותה. רועה החזירים, או רועה הכבשים, או רועה העיזים והגמלים וכל שאר חיות העדר אינם זקוקים לאומנים אחרים שיעזרו להם במלאכתם. הם לבדם יכולים לקבוע מי מהחיות הנתונות לאחריותם חולה וכיצד לרפא אותה, מי מהן חולה במחלה חשוכת מרפא ועדיף, אם-כן, להרוג אותה, מהם המאכלים הטובים ביותר לחיות שבאחריותם והיכן מאכלים אלה נמצאים ועוד. לעומתם, על התשובה לשאלה כיצד לרפא את האדם החולה, אחראי הרופא ולא השליט, ועל השאלה איזה מאכלים עדיפים לאדם אחראי התזונאי ולא השליט, ואילו על השאלה כיצד לגדל מאכלים אלה אחראים החקלאים ולא השליטים. שתי שאלות עולות מחשיבה נוספת אודות ההבדל בין המדינאי לרועה, או שני שיקולים נוספים יש להביא בחשבון מבלי שמחבר הדיאלוג דן בהם ישירות עד עתה.

הראשון: מהו ההבדל המהותי בין בני-האדם לחיות האחרות שמצריך טיפול מיוחד בבני-האדם בעוד עדרי חיות אחרות אינם צריכים לו? השני: מהו ההבדל שבמטרות מגדל עדרי החיות האחרות והמדינאי האמיתי? השניים, האורח מאלאה וסוקרטס, לא יסיימו את הגדרת המדינאי ללא הבנת ההבדל בין השליט לרועה. וסוקרטס הצעיר מוכן ומזומן למלאכה.[9] האורח מאלאה מתחיל את הדיון בהבדל הזה בסיפור מיתוס, דבר ממנו נמנע עד עתה גם בשיחה עם תאיטיטוס וגם בשיחה עם סוקרטס הצעיר. המיתוס שהאורח מאלאה מספר מורכב מקרעי מיתוסים אחרים: מהסיפורים אודות אטריאוס ותיאסטס הוא לוקח את השינוי שחל בכיוון מהלך הכוכבים; מהסיפורים אודות תקופתו של קרונוס – אביו של זאוס – הוא לוקח את הסיפורים על החיים המאושרים של בני-האדם; והוא לוקח את הסיפורים אודות לידת בני-האדם מהאדמה ולאו דווקא משיני הדרקון או מערבוב עפר ומים. את כל הסיפורים האלה הוא מאחד לסיפור שמטרתו הסבר מצבו של האדם כיום. מצב האדם היה פעם, בזמנים שרק המיתוסים נשארו לתאר אותם, שונה לחלוטין ממצבו כיום. עד כדי כך שונה, עד שאפשר לומר עליו שהוא היה הפוך: קודם לכל, כל היקום התנועע בכיוון ההפוך לכיוון תנועתו עכשיו. אם כרגע הוא מתנפח ומגדיל את שטח פניו או את נפחו, הרי שבעבר, לפני שהחלה תנועה זו, הוא התכווץ. ובכל מקרה, אם כרגע כדור-הארץ מתנועע מסביב לעצמו, כך שנראה, כאילו השמש זורחת במזרח ושוקעת במערב, הרי שבעבר נראה, שהשמש זורחת במערב ושוקעת במזרח. הסיבה לכל זה איננה סיפורי ילדים, אלא הגיון פשוט: שום תכונה מתכונות החומר איננה יכולה להיות נצחית. הנצחיות, אם היא מתארת משהו, הרי שהיא מתארת את הדברים שאינם חומר, את הדברים הרוחניים. מאחר וכיוון תנועה הוא תכונה של חומר, הרי שהיא לא יכולה להיות נצחית לכיוון זה או אחר. ואם כרגע כל החומר שביקום נע לכיוון מסויים, הרי שבעבר ובעתיד הוא נע וינוע לכיוון השני. ותנועת המטוטלת הזאת בכיוון התנועה של החומר לעולם תלווה אותו, כל עוד הוא יהיה קיים. ההגיון הזה מקובל על סוקרטס הצעיר.[10]ועוד: אם כיוון התנועה של החומר מתהפך, גם כיוון התנועה של הזמן יתהפך ומה שנראה לנו בהווה כעתיד ועבר יחליף את שמותיו. העתיד של עכשיו יהיה בעצם העבר. ומה שקרה, לעומת ההווה שלנו, יהיה בעצם מונח לפנינו בזמן. נקודות המעבר עצמן בין שני כיווני התנועה מלוות תמיד במוות של כל מה שהיה לפני ההגעה לנקודת השינוי ותחיה של כל מה שיהיה לאחר ההגעה לנקודת השינוי. אולם בכל הקשור לפרק הזמן שבין שתי נקודות השינוי הללו הדברים יהיו הפוכים, מכפי שהם עכשיו. אם כרגע בני-האדם וכל בעלי החיים כולם מזדקנים ומתים, הרי שבזמן שהזמן נע לכיוון השני, הם ילכו ויעשו צעירים יותר, לפני שהם ימותו. סוקרטס שואל את השאלה הנכונה ביותר לסיפור הזה: אם החיות נעשות צעירות לפני מותן, כיצד זה הן נולדות? האורח מאלאה מסביר לסוקרטס הצעיר, שהחיות, בניגוד גמור למצב הנוכחי, לא נולדות זו מתוך זו.

החיות ובתוכן גם בני-האדם קופצות מתוך האדמה, זקנות, בדיוק כפי שכיום הן זקנות ברגע מותן. סוקרטס הצעיר מסכים ומיד שואל לגבי אורח החיים. האורח מאלאה מוסיף את מה שלקח מהסיפורים אודות תקופת קרונוס.וגם כאן המצב שונה לגמרי ממצב החיים המוכר לנו בהווה. קודם כל, מאחר והמצב הטבעי הוא הכיוון הנוכחי של תנועת היקום, הרי שהיה צורך בכוח מיוחד שיסובב את הכוכבים לכיוון הנגדי. מקרה דומה הוא מקרה של מתיחת קפיץ: יש צורך בכוח למתוח אותו, אבל לאחר שחרורו, אין צורך בכוח מיוחד לדאוג לתנועתו. אותו כוח אשר דאג להנעת היקום גם דאג לחלקיו. החיות ובהן בני-האדם הם חלק מחלקיו של היקום, ולכן אותו הכוח דאג גם להם. במצב כזה כל חיה קיבלה את מזונה מאותו חלק של הכוח שהיה אחראי עליה ולא היה לה צורך להתאמץ כלל להשיג את מזונה. כמו-כן, מאחר ולא היה סבל ומאמץ, לא היו בנמצא גם חיות טורפות וכל החיות ניזונו מצמחים בלבד. אם בני-אדם, כחיות אחרות באותה תקופה מופלאה, לא נולדו זה מזה, כי אם קפצו מוכנים וזקנים לגמרי מתוך האדמה, לא היה צורך לאיש ואשה להתחתן וללדת ילדים. אפילו הצמחיה כאילו הושיטה מאליה את תוצריה לחיות והמאמץ הקטן ביותר היה מיותר. הכוח שדאג לתנועת הכוכבים אף דאג למיזוג מושלם של עונות השנה ויצר עונה אחת על פני השנה שבה שינויים מזעריים ככל הדרוש במעלות החום ובכמות המשקעים, בדומה במקצת למצב באזורים הטרופיים הקרובים לקו המשווה. וכך נעלמו להם הסיבות העיקריות למחלות ולהיחלשות הגוף. האדם שחי בתקופה זו קרוב הרבה יותר לפרה הרובצת בצד הדרך ולועסת עשב מאשר לאדם שחי בתקופה הנוכחית. מאחר ואין צורך לבני-האדם בתקופה ההיא ללדת ילדים, אין להם צורך להתאמץ בהשגת מזונם ואין שום סכנה שהיא לגופם, אין לו צורך בשום אומנויות שהיא וכמובן, גם לא לאומנות המדינית.סוקרטס הצעיר לא מעלה את השאלה הבאה, אבל כאשר האורח מאלאה שואל אותו אם ברצונו לדעת, האם אותם שחיו בתקופה ההיא היו מאושרים או לא, הוא נענה בחיוב. התשובה של האורח פשוטה ביותר: אם אותם אנשים שגם פנאי רב היה בידם ניצלו את זמנם כדי לשוחח אחד עם השני – ואפילו עם החיות שאיתם, כך לפי הסיפורים, יכלו לדבר! – אודות הדברים השונים ולחקור זה את זה על היפה, הטוב והצודק לפי דעתו של כל אחד ואחד, אז אפשר לומר עליהם, שהם היו המאושרים עלי אדמות. אולם אם הם רק "מילאו את כרסם אוכל ומשקה",[11] הרי שהם כאותם אומללים של היום שבנוסף לאוכל ומשקה ממלאים כעבדים אחרי תאוותיהם המיניות.מטרת המיתוס שהאורח מאלאה מספר לסוקרטס איננה הקסמה, או יצירת פליאה. מטרתו להסביר את מצב בני-האדם בהווה, בכיוון התנועה הנוכחי של היקום. לאחר הטלטלות של שינוי כיוון התנועה, חזר העולם לטבעו הרגיל, כאילו שוחרר הקפיץ. המצב התהפך: אם קודם לכן האל דאג לכל חלקי היקום באופן אישי – כחלק מדאגתו לסיבוב העולם לכיוון ההוא –, הרי שעכשיו האל נסוג מדאגתו ליקום וחלקיו ורק משגיח, שהכל יתנהל לפי חוקיו הטבעיים האלוהיים. אם קודם לכן גיל הינקות קדם למוות, הרי שעכשיו גיל הזיקנה הוא הקודם למוות. אם קודם לכן האדמה ילדה את החיות מתוך עצמה, הרי שעכשיו החיות הן שצריכות לדאוג להריון, להולדה ולגידול של צאצאיהם. והחשוב מכל: האדם נאלץ להתחרות עם בעלי החיים האחרים על מזון ומחייה. לעומת חיות רבות הוא חלש בתכונותיו הגופניות: הוא איטי יותר, קטן יותר, חלש יותר. במיוחד הוא סובל מחיות הטרף שלחלקן הוא משמש מזון. כל אלה, בתוספת המרכיב המבדיל אותו משאר החיות כולן – שכלו –, הובילו אותו לפתח את האומנויות וליטול על עצמו, כאמור, את הדאגה למחייתו.לאחר סיפור המיתוס הזה, האורח מאלאה מסביר לסוקרטס הצעיר, שעליהם לתקן את הגדרת המדינאי שני תיקונים, האחד עקרוני והשני – התלוי בראשון – שולי.

התיקון הראשון עניינו זה: המיתוס מתאר את דאגת האל לבני-האדם בתקופה הפלאית. אולם בתקופה הנוכחית אלו הם בני-האדם הנאלצים לדאוג לעצמם. שלטון בני-האדם על בני-אדם שונה משלטון האל על בני-אדם בנקודה מרכזית אחת: מאחר והאל השולט על בני-האדם הוא גם זה השולט על שאר חלקי היקום, האל יכול להתאים את שלטונו על בני-האדם למה שקורה בשאר חלקי היקום. מאחר והוא גם זה השולט על שאר חלקי היקום, הוא יכול להביא להרמוניה בין החלקים השונים. הוא יכול לשנות את הקורה בחלק זה או אחר בהתאם למה שקורה בחלקים אחרים הנתונים לשליטתו. מאחר והוא זה השולט על הכל, השליטה על החלק נטולה הפתעות וחוסר ידיעה הנובעים בדיוק מיחסים אלה: יחסי חלק-שלם. אצל בני-האדם, בניגוד לאל, תלוי השלטון בגורמים רבים הנעלמים מידיעתם והנמצאים מחוץ להישג ידם. כל אותם גורמים לא ידועים ורחוקים נקראים מזל. התיקון השני עניינו תיאור אופן השלטון.[12] [1] כתבי אפלטון (תרגום: יוסף ג. ליבס, ירושלים: הוצאת שוקן, תשל"ה), כרך 3, עמ' 269.[2] כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 222.[3] סוקרטס והאורח מאלאה מגדירים שניהם את החשיבה כשיחה של אדם עם עצמו: כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 145 ו-259.[4] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 271.[5] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 274.[6] כתבי אפלטון, כרך 2, עמ' 65.[7] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 276 לעומת 272.[8] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 284.[9] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 287.[10] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 290.[11] כתבי אפלטון, כרךש 3, עמ' 293.[12] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 296.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נחום שטיינברג