אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הפרפורמטיב – סיפור של מושג פילוסופי


במאמר זה אני בעל מטרה צנועה, מטרתי היא להציג מושג מתוך מה שמכונה בפילוסופיה של הלשון ´פרפורמטיב´ (Performative). הפילוסוף אשר מזוהה בעיקר עם ה´פרפורמטיב´ הוא הפילוסוף האנגלי ג´ון אוסטין. הצגה מעניינת של מושג זה מופיעה בהרצאותיו של אוסטין המקובצות בספרו החשוב "How to do things with words"[i] אוסטין מבקש להצביע על כך שבנוסף למבעים הכוללים טענות, דיווחים ותיאורים ישנם בשפה מבעים מסוג נוסף שהם מבעים פרפורמטיבים. מבעים אלו מאופיינים בשתי תכונות עיקריות:

מבעים אלו הם חלק מעשייה של פעולה כמו האמירה "אני מבטיח" שמצבעת את ההבטחה.

עקב היות מבעים אלו חלק מעשיה לא ניתן להעניק להם ערך אמת (אמיתיים או שקריים). כפי שלא ניתן לומר פעולה כמו דפיקת מסמר אם היא אמיתית או שקרית, כך גם מבעים אלו הם חסרי ערך אמת.

בעקבות הצבעה על משפטים מסוג זה עולה השאלה מה המעמד של החלוקה הזו שאוסטין מבצע? האם זה מבע בעל ערך אמת או אולי מדובר כאן על מבע שהוא עשיה פרפורמטיבית. נדמה כי ניתן לקבוע בברור כי החלוקה של אוסטין היא כזו שניתן לתת ערך אמת, שהרי ניתן לבדוק אם היא נכונה או לא נכונה בעולם: או שיש משפטים שהם פרפורמטיביים או שאין. באופן זה ניתן לראות שהאמירה שמופיעה אצל אוסטין מתארת מצב עניינים בעולם, לא מדובר במבע שעושה דברים בעולם, משמע לא מדובר בפרפורמטיב.

אוסטין הנו פילוסוף וכפילוסוף הוא טוען טענות על העולם. כמו כן כפילוסוף הוא מייצר פילוסופיה, כלומר הוא מביא פילוסופיה לעולם. אבל כיצד מופיעה פילוסופיה זו בעולם, היא מופיעה ע"י מבעים כמו המשפט "קיימים משפטים שהם פרפורמטיביים". באופן זה האמירה של אוסטין הופכת להיות לפרפורמטיבית במובן שהיא עושה פילוסופיה. אם מבינים את האמירה באופן זה אז לא ניתן לתת לה ערך חיובי או שלילי כי מטרתה היא לא לטעון משהו לגבי העולם, אלא לבצע עשייה פילוסופית כמו שהמשפט "אני מהמר על..." מבצע את ההימור. למרות זאת יש לציין כי נראה שאוסטין אינו מבקש להציג את דבריו, באופן חד משמעי, כפרפורמטיבים, שהרי הוא בודק אותם ומבקש להראות שטענתו נכונה. אבל מתודה אמפירית זו אינה מבטלת את הממד הפרפורמטיבי שבכל זאת יש לאמירה שלו.

האמירה עודות הפילוסופיה כפעילות שאמורה להיות חסרת ערך אמית הנה אמירה בעלת השלכות מרחיקות לכת. אם מייחסים לפילוסופיה ממד פרפורמטיבי היא הופכת למשחק מחשבתי שמתייחס רק לעצמו. שהרי כפרפורמטיב לא ניתן לתת לעמדה פילוסופית אחת ערך אמת ולאחרת ערך של שקר. בעקבות כך נדמה שאין דרך לתת העדפה לעמדה פילוסופית אחת על פני עמדה פילוסופית אחרת. אבל, בכל זאת, היינו רוצים לומר שעמדה פילוסופית הטוענת שהעולם כולו, על כל הדברים שנמצאים בו, הנו תפיסה מחשבתית של דג גדול, היא עמדה לא נכונה. בעקבות כך נראה שחשוב לשמור ברוב המקרים על תיאום בין עמדה פילוסופית לאמת או על תיאום בין עמדה פילוסופית למושג של אמת.

כדי להתמודד עם קושי זה ניתן להצביע על אפשרות לראות את העמדות בפילוסופיה גם כפרפורמטיביות וגם כבעלות ערך אמת: אם נראה את הפילוסופיה כיוצרת מושגים או/ו תפיסות באדם, הרי שמבע פילוסופי יהיה כזה המתפקד כיוצר באדם מושג/תפיסה; אז נוכל להצביע על עמדה פילוסופית המצליחה, באופן התנסותי, ליצור באדם את המושג/תפיסה שהיא מבקשת ליצור, כעל עמדה אמיתית ועל עמדה שנכשלת במשימה זו כעמדה שקרית.

לטכניקה זו של טיעון יש, לדעתי, מקום מיוחד בעמדות פילוסופיות אשר נושא הדיון שלהן אינו דברים הניתנים לתיאור באופן כללי אובייקטיבי. כמו עמדות פילוסופיות העוסקות בסובייקט שהוא נושא תכונות אך אין לו תכונות כלליות; או עמדות פילוסופיות העוסקות במוחלט אשר בו לא ניתן להבחין בתכונות. לא ניתן לומר על הסובייקט או על המוחלט שיש להם או שאין להם תכונה מסוימת. לכן כל מה שניתן לעשות לגבי מושאים אלו הוא לבצע פילוסופיה שתיצור מושג או חוויה של "דברים" אלו ע"י משפטים שמבצעים פילוסופיה, כלומר ע"י משפטים שהם פרפורמטיביים.
עמדה זו היא עודות המעמד הפרפורמטיבי של הפילוסופיה היא המשך אפשרי וקיצוני לעמדתו של אוסטין. אך המורשת של אוסטין גם התפתחה בכיוונים אחרים לגמרי. אחד הממשיכים הבולטים של אוסטין, שאינו דוגל בעמדה שהצגתי קודם לכן, הנו הפילוסוף האמריקאי ג´ון סרל. המהלך של סרל בספרו "Intentionality" נראה כדומה בצורתו ובמהותו למהלך של אוסטין. בדומה לאוסטין המבקש להציג לקורא את המושג פרפורמטיב (או ליתר דיוק מבע שהנו פרפורמטיבי) כך גם סרל מבקש להציג לפני הקורא את המושג אינטרנציונאליות (התכוונותיות). מונח זה מהווה לשיטתו של סרל המשך לעמדתו של אוסטין.

לפי סרל אוסטין הצביע על כך שיש בשפה גם מבעים פרפורמטיביים וגם כאלו שאינם, אך התקשה להבדיל בין שני סוגי המבעים (בפרק 11 של  How to do things with words הוא מציין בפורש את הקושי להבדיל בין שני סוגי המבעים ומנסה להצביע עליהם כאיפיונים שונים של המבע בכלל). כדי לחדד את ההבחנה בין המבעים השונים סרל ביקש להציג דרך לאפיון אירועים לשוניים (speech act) ע"י התכוונות של הדובר, לדעתו בעזרת הבנת ההתכוונות ניתן להבחין בין השימושים השונים של השפה.

על פי הבנתי בשני המקרים מדובר על פילוסופים המבקשים להכניס את המושג אותו הם מציגים לתוך עולם המושגים של הדיון הפילוסופי, ובאופן יותר ספציפי לתוך עולם המושגים של מה שמכונה פילוסופיה של הלשון. אבל קיימים גם הבדלים גם בצורה וגם בתוכן בין שני המהלכים: ראשית אוסטין אינו ממש מנסה להגדיר את המושג שהוא מציג לאורך הספר אלא הוא משתמש בדיון כדי לנסות לסמן את גבולות המושג אותו הוא רוצה להציג. לעומת זאת סרל מניח שהוא מצליח להסביר מהו המושג אליו הוא מתכוון ומנסה במהלך הספר להראות כיצד מושג זה תופס מקום בתוך הדיון הפילוסופי. בנוסף קיים הבדל תוכני בין המושג של אוסטין לזה של סרל, הבדל אשר מבהיר את אופיו המיוחד של כל אחד משני המושגים. אומנם שני המושגים מתייחסים לשפה, אבל תיאור של המושגים חושף את אופיים השונה - מושגו של אוסטין מצביע על כך שיש שימוש נוסף למשפטים בשפה, הם בעלי תפקיד שאינו טענתי אלא תפקיד של פרפורמטיב; מושגו של סרל לעומת זאת מתייחס לכך שמשמעות השפה נקבעת במידה רבה ע"י התכוונותיות, כלומר המשמעות נקבעת ע"י הכוונה של הדובר.

מתוך תיאור זה ניתן לראות את ההבדל העקרוני בין שני הפילוסופים, הבדל הנובע קודם כל מהמקום אליו כל אחד מהפילוסופים מפנה את הזרקור. בעוד אוסטין מפנה את הזרקור אל ההתנהגות של השפה עצמה ובוחן כיצד מתנהג המשפט בתוך השפה, הרי שסרל מפנה את הזרקור אל מחוץ לשפה, לדובר של השפה כישות נפרדת מהשפה, ישות הקובעת את משמעות השפה.

בעקבות כך נדמה כי אוסטין הוא פילוסוף אשר פותח פתח לפילוסופיה קיצונית הרבה יותר - במובן של פילוסופיה מערערת על האינטואיציות שלנו באופן קיצוני הרבה יותר. ההתמקדות של אוסטין בשפה ובממד הפרפורמטיבי שלה מובילה להבנה כי השפה יכולה לעשות יותר מאשר רק לתאר עולם, היא יכולה לפעול, הלכה למעשה, בעולם. כלומר השפה הופכת להיות בו זמנית גם התיאור של העולם וגם מה שפועל בתוך תיאור זה. יותר מכך, אם ניקח עמדה זו לקיצוניות המחשבתית שלה הרי שאנו בסוג של סחרור אין סופי שבו השפה מתארת את העולם וע"י כך מעצבת את העולם ואז מתארת אותו שוב ובכך שוב מעצבת אותו וכך באופן אין סופי. באופן זה התיאור של העולם וגם העולם המתואר עצמו הופכים להיות אירועים המתרחשים בתוך גבולות השפה. לעומת עמדה קיצונית זו תפיסתו של סרל הרבה יותר קונבנציונאליות משום שהיא משמרת את המבנה של דובר, נמען, ושפה שנמצאת ביניהם. במקרה זה השפה מקבלת את משמעותה על ידי הדובר, או אצל הנמען, או מהאינטראקציה ביניהם והיא אינה יכולה להיות מובנת כישות עצמאית.

המתח הזה בין ההבנה של השפה כסוג של ביצוע שמכונן את עצמו בסוג של הסתחררות מטורפת לבין המבנה של השפה כאקט של אינטראקציה בין דובר לנמען מגיע לדעתי לידי ביטוי בויכוח שהתרחש בין סרל לפילוסוף הצרפתי (המהולל והמושמץ) ז´אק דרידה. אני בחרתי להצטרף לדיון זה בשלב השלישי לאחר שדרידה נסה הרצאה שבה התייחס בהרחבה לאוסטין (Signature Event Context) ולאחר שסרל תקף את דרידה בעקבות התייחסותו של זה לאוסטין (באופן ספציפי) ולשפה (באופן כללי) (Reiterating the Differences: A Reply to Derrida ). אנו נבחן כאן את השלב השלישי בויכוח זה, שלב המנוסח בתשובתו של דרידה לסרל במאמרוLimited Inc a b c [ii].

מאמר זה של דרידה מהווה סוג של תגובה למאמר של סרל, אבל איזה סוג של תגובה? בחינה של המאמר מראה שאין מדובר בתגובה טענתית פורמאלית. כלומר לא מדובר בתגובה שמציגה את הטענות של סרל וכתגובה מציגה שורה של טענות שאמורות להתמודד עם הטענות שסרל הציג. אולי אפשר לדבר כאן על תגובה שמבצעת פירוק ובנייה מחדש של סרל, יותר מאשר מתארת את עמדתו של דרידה או טוענת כנגד סרל.

דרידה מתחיל מההתחלה, כלומר כמעט מהפעילות הלשונית הראשונה שסרל ביצע במאמר שלו. דרידה מתחיל מבדיקה של הטענה של סרל "כל הזכויות שמורות". מה זה אומר? למה סרל טורח לטעון שכל הזכויות שמורות. דרידה מבקש מהקורא לחשוב על אמיתות הטענה "כל הזכויות שמורות", ועל משמעות הטענה  "כל הזכויות שמורות" לגבי מושג  האמת, או כפי שדרידה מנסח זאת:

Why are copyright utterances making a serious claim at the truth? Had I asserted a copyright "for saying things that are obviously false" there could have been no doubt  as to its appropriateness. But that John R. Searle should be so concerned with his copyrights, for saying things that are obviously true, gives one pause to reflect the truth of the copyright and the copyright of the truth.[1] 

לטענה כל הזכויות שמורות, טוען דרידה, יש משמעות כשאתה אומר דברים שקריים, מומצאים. אם אתה אומר משהו שהוא אמיתי אין לך זכויות על זה, שהרי לאיש אין זכויות על האמת. בעקבות כך אם סרל רואה את עצמו כמשקף את האמת הטענה היא לא רלוונטית. לכן כשסרל אומר כל הזכויות שמורות הוא מסגיר ספק (לא לגמרי מודע) שיש לו לגבי אמיתות טענותיו. אבל ספק זה שנחשף אינו ספק לגבי ההתאמה של הטענות לאיזו אמת בלתי תלויה, אלא זהו ספק לגבי היכולת של טענות להתאים לאיזו אמת בכלל. למעשה מצביע דרידה על כך שהאמירה "כל הזכויות שמורות" יכולה לתפקד רק כטקסט מבוצע שאינו מייצג אמת כלשהי. שהרי אם יש אמת והטקסט מציג אותה, אז האמירה כל הזכויות שמורות מיותרת, ואם הטקסט לא מייצג אמת מסוימת אז בוודאי שהטענה כל הזכויות שמורות היא מיותרת - שהרי מה הטעם שיהיו לי זכויות שמורות על משהו שהוא לא אמיתי. לאמירה "כל הזכויות שמורות" יש משמעות רק דרך ההבנה שאין אמת קבועה שהטקסט משקף או לא משקף, שהטקסט הוא ביצוע שמקבל משמעות דינאמית בתוך קונטקסטים שונים ומתוך ביצועים שונים. דרידה מראה שהאמירה כל הזכויות שמורות, שאמורה לשמור על האמיתות הקבועה של הטקסט, דווקא חושפת את המבנה הדינאמי של הטקסט כביצוע שלא ניתן לתת לו ערך אמת קבוע, שהרי לו היה ניתן לתת לטקסט ערך אמת קבוע לא הייתה משמעות לאמירה זו.

דרידה ממשיך לבחון את מאמרו של סרל בנקודות לא  צפויות, והוא נכנס למאמר דווקא דרך הערה שסרל מוסיף מיד אחרי הכותרת של המאמר. בהערה זו מודה סרל לשני עמיתים שעזרו לו. אחד הוא ד. סרל והשני הוא ה. דרייפוס. את ד. סרל דרידה לא מכיר אבל את דרייפוס הוא מכיר היטב. אם סרל מודה לדרייפוס שאיתו דרידה עבד, החליף דעות וכו´ הרי חלק מהקרדיט מגיע גם לדרידה. כפי שדירדה מציין:

if it is indeed through him that the Searle have "read" me  "understood " me and "replied" to me, then I, too, can claim a stake in the "action "or "obligation" the stocks and bonds of this holding company, e copyright Trust.[2]

דרידה מצביע כאן על חוסר הקביעות של המוען, של הסובייקט הדובר. כותב הטקסט המהווה את התשובה לדרידה הוא לא אחד, אלא תאגיד שחלק ממנו הוא הנמען בעצמו. אבל אין להבין זאת כמקרה ספציפי בו יש לנו קבוצה של כותבים במקום כותב אחד, שהרי כל מאמר, בין אם הכותב מודע לכך ובין אם לאו, הנו תוצאה של דיון. מכאן שלמעשה כל מאמר אינו כתוב ע"י סובייקט קבוע, אלא הוא תוצאה של דיון מורכב של כמה גורמים שכל אחד מהם הוא תוצר של כמה גורמם. יותר מכך ובאופן דומה, אף אמירה אינה אמירה של סובייקט סגור בתוך עצמו משום שכל אמירה היא תוצר של מחשבה מסוימת שהיא תוצר של דיון דוגמת הדיון שדרידה מתאר. בעקבות דיון זה מכנה דרידה את כותב המאמר "תאגיד מוגבל" (Limited inc),שהרי לא מדובר בסרל כשלעצמו אלא בתאגיד שדרידה הוא חלק ממנו. באופן דומה כל סובייקט הוא סוג של תאגיד כגון זה ואינו סובייקט סגור בתוך עצמו. מכאן שלא רק שאין מוען סגור וברור שמוסר את הטקסט אין גם נמען ברור שאליו מופנה הטקסט. כפי שראינו דרידה עצמו, שהוא הנמען, מהווה חלק מהמוען. באופן דומה הנמען מהווה גם הוא עצמו סוג של תאגיד מוגבל שיכול לכלול בתוכו גם את המוען. דרידה מראה לנו כי האקט הדיאלוגי אינו מתרחש בין שני סובייקטים מובחנים כפי שאנו נוטים לחשוב, אלא בין ישויות אמורפיות שלא ניתן להגדיר את גבולותיהן, כך שהמוען גולש לתוך הנמען ולהפך.

זה לא רק שהנמען והמוען אינם תחומים, אלא שגם הטקסט שעומד ביניהם אינו משהו סגור שאפשר להישען עליו. להפך, המשמעות של הטקסט נפתחת ומשתנה כל הזמן בהתאם למאמרים שנוספים לו. נוטים להניח סט של מאמרים שמהווים את הרקע ואת ההקשר בו מתרחש הדיון. בתוך הקשר זה נדמה שיש לטקסט סוג של משמעות קבועה. אבל כל מי שינסה לנתח את ההקשר בו מופיע מאמר  מסויים ימצא את עצמו בהכרח מוסיף עוד מאמר לדיון. האנסמבל שמהווה את הדיון הוא אם כך אין סופי וכל ניתוח שלו מוכרח, מעצם טיבו של הדיון, להיות חלקי. 

דרידה ממשיך את התנצחותו כנגד סרל לעיתים ביותר ולעיתים בפחות חן, תוך כדי התנצחות זו משתמש דרידה במושגים מרכזיים בתוך מחשבתו ומציג לפני הקורא מחשבה זו. אבל במאמר זה איני רוצה להתעכב יתר על המידה על משנתו של דרידה. ברצוני לנסות לאבחן את סוג התגובה של דרידה לסרל. בבירור ניתן לראות כי לא מדובר כאן על תגובה שמתארת את הבעיות במאמר של סרל ומגיבה עליהן. יש כאן אמירה מסוג אחר, אמירה שמבצעת משהו במילותיו של סרל ומפנה את מילותיו שלו כנגדו. השימוש הזה במילותיו של סרל כנגדו למעשה מבקש להציג לפני הקורא את הגיחוך של עמדתו של סרל ואת העובדה שבלתי אפשרי להחזיק בעמדה זו. דרידה מייחס לסרל עמדה שמחזיקה במושג של אמת קבועה, אמת שהשיח המתרחש בין סובייקטים מתאר אותה בהצלחה, או שלא בהצלחה. אבל, לפי דרידה, השימוש של סרל עצמו במילים מראה את חוסר האפשרות להניח אמת קבועה, סובייקט קבוע, או שיח בעל משמעות קבועה. כלומר דרידה מצייר לפני הקורא תמונת עולם בה הטקסט, המוען והנמען נפתחים זה לזה ומשתלבים זה אל זה לתוך תמונת עולם של סחרור אינסופי.

השימוש של דרידה בטקסט של סרל הוא למעשה סוג של מבע פרפורמטיבי, שעושה משהו בשפה ולא מתאר או טוען. לפי הבנה זו דרידה משתמש בשפה פרפורמטיבית כדי לצייר בפני הקורא את תמונת העולם הקיצונית ביותר, שהשפה הפרפורמטיבית יכולה להוביל אליה. שימוש זה שדרידה עושה בשפה מהווה למעשה חשפיה, ובמובן מסוים אולי גם את ההסבר הטוב ביותר, של ההשלכות מרחיקות הלכת שיכולות להיות למושג הפרפורמטיב.  

ביבליוגרפיה

1.       אוסטין, ג´., ל איך עושים דברים עם מילים, תרגום: גיא אלגת, עריכה מדעית ד"ר ענת מטר, רסלינג, 2006
2.      Austin J.L. How to do things with words, Cambridge, Mass: Harvard University Press, c1962
3.      Searle John R., Intentionality : an essay in the philosophy of mind, Cambridge: Cambridge University Press,  1983
4.      Derrida Jacques, Limited Inc Evanston, Ill: Northwestern University Press, 1988

[1] Limited Inc a b c, p.2
[2]   Ibid p.3

[i] ספר זה תורגם לעברית בהוצאת רסלינג: "איך עושים דברים במילים", תרגום: גיא אלגת, עריכה מדעית: ד"ר ענת מטר.
[ii] כל הדיון בין דירידה לסרל מופיע ב Derrida Jacques, Limited Inc Evanston, Ill: Northwestern University Press, 1988

תגיות: 

תגובות

סוד השפה האנושית

סוד השפה האנושית.

כדי לפצח את סוד השפה האנושית, צריך לשתוק.
ומדוע לשתוק ?
כי השפה האנושית עוד לא הומצאה,
ואם השפה האנושית עוד לא הומצאה , באיזו שפה נתאר את המצאתה ?
התשובה באה מאליה........כמובן, בשפת המעשים.

כאן מתבקש הקורא לשכוח את מה שהוא קרא, כיוון שהשפה עוד לא הומצאה.
מכאן ואילך מתבקש הקורא לדמיין את המעשים המתוארים באמצעות מלים, כאילו מציגים אותם שחקנים על הבמה ...ללא מלים.

ראובן: אני נוגע בדופן פנימית של מקרר....וידיעה פלאית באה אלי
לוי: מה אתה יודע ?
ראובן ידיעה פלאית באה אלי בעקבות מגע בדופן פנימית של מקרר.
לוי: תנסה לתאר לי את הידיעה הפלאית הזו.
ראובן: אני לא יכול לתאר את הידיעה הזו, כיוון שהשפה עוד לא הומצאה.

לוי: גם אני רוצה שידיעה פלאית כזו תבוא אלי.
ראובן: תנגע בדופן פנימית של מקרר, וידיעה זו תבוא אליך.

לוי: נגעתי, נכון , וידיעה פלאית הגיעה אלי.
גם אני לא יכול לתאר את הידיעה הזו, כיוון שהשפה עוד לא הומצאה.

ראובן: אולי נעניק שם לידיעה פלאית זו ? וכך נתחיל ליצור שפה.
לוי: מה זה שם ?
ראובן: צירוף של אותיות ( בעל צליל ייחודי, וצורה חיצונית ייחודית)
צירוף האותיות ל ו י הוא השם שלך, וצירוף האותיות ר א ו ב ן הוא השם שלי.

לוי: ואתה רוצה לבחור צירוף אותיות, שיהיה השם של הידיעה הפלאית שבאה אלינו, בעקבות מגע בדופן פנימית של מקרר ?
ראובן: כן, זה ממש מתבקש לבחור שם לידיעה המופלאה שבאה אלינו, בעקבות מעשה
פשוט, של מגע בדופן פנימית של מקרר.

לוי: אתה צודק, יש שמות של בני אדם, יש שמות "לדברים" שבן אדם לובש, יש שמות "לדברים" שבן אדם אוכל, ויש שמות "לדברים" שבן אדם משתמש בהם, וככה אני יכול להמשיך ולהציג עוד שמות, ועוד שמות, וכל שם זה רק צירוף אותיות ייחודי.

ראובן: השם החשוב ביותר, הוא שם של ידיעה טבעית, שבאה אל האדם בעקבות מעשה שהוא עושה. יש הרבה ידיעות טבעיות שבאות אל האדם העקבות מעשים שהוא עושה,
ואנו דנים בידיעה טבעית מסוימת, שבאה אל האדם בעקבות מגע בדופן פנימית של מקרר.

לוי: אתה מסכים שצירוף האותיות ק ר מ י ר יהיה השם שלה ?
ראובן: לכל צירוף אותיות שתציע אני מסכים, וכמובן גם לצירוף האותיות ק ר מ י ר
לוי: עכשיו המצאנו את המלה הראשונה של השפה האנושית.(צירוף האותיות ק ר מ י ר )

ראובן: מה בסך הכל המצאנו ? בחרנו צירוף אותיות באופן שרירותי, והחלטנו שצירוף אותיות זה , יהיה שם של ידיעה מסוימת, שבאה בעקבות מעשה מסוים.

לוי: עכשיו כל אדם יכול לעשות את המעשה המסוים הזה – ולדעת.
לחברת בני האדם שעשו את המעשה המסוים וידעו, יש התחלה של שפה אנושית.
המלה הראשונה של שפה זו, היא צירוף האותיות ק ר מ י ר

שמעון שפתאום הגיע שואל : מה זה ק ר מ י ר ?
לוי: זה צירוף אותיות, שהתפקיד שלו הוא שם.
שמעון: שם של מה ? שם של מי ?

לוי: צירוף האותיות ק ר מ י ר הוא שם מוסכם של ידיעה טבעית, שבאה בעקבות מעשה
של מגע בדופן פנימית של מקרר.
שמעון: אתה יכול לתאר לי את הידיעה הזו ?
לוי: עם מה ? עם צירופי אותיות אחרים ? הרי זה בלתי אפשרי.( כל צירוף הוא רק שם)

שמעון: ואיך תבוא אלי הידיעה הזו ?
לוי: עליך לעשות מעשה , ולנגוע בדופן פנימית של מקרר.

שמעון: טוב, הנה עשיתי את המעשה.....ואני מסכים שידיעה מופלאה הגיעה אלי.
לוי: עכשיו עליך להסכים, כי צירוף האותיות ק ר מ י ר יהיה השם המוסכם של ידיעה זו.

שמעון: אני מסכים, אבל אולי כדאי לקצר את השם שבחרתם.
לוי: אפשר במקום צירוף האותיות ק ר מ י ר להסתפק בצירוף האותיות ק ר מ י
ראובן : ואולי מספיק להשתמש בצירוף האותיות קרמ
לוי : זה גם שם יפה......קרמ
שמעון : אני הייתי מסתפק בצירוף האותיות ק ר מה דעתכם ?

ראובן: עם צירוף האותיות ק ר (שתפקידו הוא שם ) התחלנו ליצור שפה אנושית ?
לוי : כן, השפה האנושית היא פשוטה מאוד, וזוהי שפה של שמות.
שמעון: קשה להתרגל לרעיון הזה , האם באמת כל צירוף אותיות הוא רק שם ?

לוי: השפה האנושית מבוססת קודם כל על מעשים, המביאים לידיעה.
האדם עושה ויודע, ורק אחר כך הוא מתחיל ליצור שפה של שמות.
שמעון: נכון - המעשה והידיעה הם העיקר - והשם המוסכם בא אחרי העיקר.

לוי: השם המוסכם נדרש לחברה של אנשים , בתנאי שהם קודם כל ...יעשו וידעו
פתאום הופיע אשר ומצטרף אל החבורה המנסה ליצור שפה אנושית.
אשר: מה זה צירוף האותיות ק ר ?
לוי: כל צירוף אותיות...הוא רק שם.
אשר: שם של מה ? של מי ?
לוי: זה שם של ידיעה טבעית שבאה אל האדם, בעקבות מעשה של מגע בגוש שלג.
אשר: נכון, כאשר נגעתי בגוש שלג, הגיעה אלי ידיעה מופלאה.
לוי: השם המוסכם של ידיעה מופלאה זו ( בחברת האנשים שלנו) הוא צירוף האותיות קר
אשר: עשיתי ( נגעתי בגוש שלג) וידעתי, ועכשיו יש לי שפה משותפת אתכם.

שמעון: - המעשה והידיעה הם העיקר - והשם המוסכם ( צירוף אותיות )בא אחרי העיקר.
אשר: כדי ליצור שפה אנושית של שמות, צריך כמות עצומה של צירופי אותיות.
ראובן: יש צירופי אותיות ללא הגבלה , ולכל צירוף יש צליל ייחודי וצורה ייחודית.

אשר: יש המון "דברים" בעולם שהאדם מבחין בהם באופן מעשי, ולכל דבר מאלה יש לבחור צירוף אותיות שימלא תפקיד של שם.
יש המון פעולות מעשיות שהאדם מסוגל לעשות, ולכל פעולה צריך לבחור צירוף
אותיות שימלא תפקיד של שם.
יש המון ידיעות טבעיות שבאות אל האדם בעקבות מעשים שהוא עושה, ולכל ידיעה כזו יש לבחור צירוף אותיות, שימלא תפקיד של שם.

שמעון: אני כבר התרגלתי לרעיון הזה , שכל צירוף אותיות הוא רק שם ?
אשר : מה זה צירוף האותיות הזה ק ר ע י ל ך ד ר ?
שמעון: צריך לשאול ....שם של מה ? הוא צירוף האותיות ק ר ע י ל ך ד ר
שם של דבר ממשי ? , של דבר לא ממשי ? של פעולה ממשית ? של פעולה לא ממשית ?
של ידיעה שבאה בעקבות מעשה ?
ראובן: הצירוף הזה פנוי , והוא יכול למלא תפקיד של שם, ......למה שנרצה.

אשר: נראה לי שהשפה האנושית היא שפה פשוטה מאוד.
שפה זו מבוססת על מעשים המביאים ידיעות, וזה העיקר.
האדם עושה ויודע.....וזה העיקר.
רק אחרי זה מופיע השימוש בצירופי אותיות הממלאים תפקיד של שמות לידיעות.

לוי: לא פלא שיש אלפי שפות אנושיות בעולם, הרי כל אדם עושה ויודע.
לא פלא שילדים רוכשים שפה בקלות ובמהירות, מכיוון שהם כל הזמן עושים מעשים,
( משחקים ) ורוכשים ידיעות הבאות אליהם ללא מאמץ.
המבוגרים, רק מלמדים את הילדים, את השמות המוסכמים של הידיעות.

יש אומרים שתמונה אחת שווה 1000 מלים
עתה נגיד, כי מעשה אחד = 1000000 מלים.

א.עצבר
7/2016

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת איתי אהרה