אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הסמינר העשרים של לאקאן


דן לחמן's picture

את ז'אק לאקאן עצמו קשה מאוד להבין. לאקאן זקוק לפרשנים. להרבה פרשנים. כתביו שלו הם בלתי עבירים כמעט. וכמו שאמר לאקניאן מקצועי, זו דייסה שקשה לבלוע או לחצות אותה. לאקאן עצמו מעיד שכשפרסם את כתביו הוא ידע שאינם נקראים בקלות "למעשה חשבתי לי שהם לא נועדו לקריאה".

בשנים האחרונות התפרסמו בעברית כמה ספרים העוסקים בלאקאן ואזכיר כרגע רק את כמה מהם. ספרה של רות גולן "אהבת הפסיכואנליזה", "בדרכו של לאקאן" סמינר שהעביר ז'אק אלן מילר, חתנו של לאקאן ומפרשו הרשמי היום וכן "לאקאן" של אלן ורנייה שהיא ביוגרפיית המחשבה הלאקניאנית.

צריך לנסות לחצות את הספרים הללו, את חלקם לפחות, כדי לנסות להבין את המושגים שטבע האיש וכדי להבין את ההבדל בין משנתו שלו לזו של פרויד (למרות שלאקאן עצמו טען שהוא פרוידיאני ורק תלמידיו יהיו לאקניאניים).

כעת תורגם לעברית הסמינר העשרים של לאקאן בעריכת מילר, בהוצאת רסלינג. בניגוד למצופה הספר נקרא די בקלות. השפה בהירה, עד כמה שאפשר לצפות. יתכן שהסיבה היא שלא לאקאן עצמו כתב את הספר. הרצאותיו הוקלטו תומללו וקוצרו. לאקאן קרא ואישר ומילר כנראה עדכן.

למה התחילו דווקא בסמינר העשרים ולא בהתחלה? הסמינר הזה הוא ציון דרך לשינוי והרחבה במחשבתו של לאקאן. כותרתו הרשמית היא "עוד" והוא עוסק "בהתענגות". והתענגות כאן איננה התענגות מינית כשלעצמה, אם כי הוא כמובן נוגע גם בה בדבריו. ההתענגות, למרות שאינו אומר זאת בסמינר הזה, היא משהו מכונן אישיות. בסמינר זה הוא מנסה להגדיר 'אישה', דבר שהתקשה בו בעבר. ידועה אמרתו המפורסמת של פרויד "מה רוצה האישה?" פרויד לא ידע וגם לאקאן לא ממש יודע, יותר מכך לטענתו גם הנשים לא ממש יודעות.

הוא אומר שאין אלוהים, ואם יש הוא מנסה להסביר מי הוא לדעתו. הוא עוסק בטוב. הטוב הפילוסופי. הוא שואל למה הפילוסופיה חדלה לתפקד ולמה הפסיכואנליזה מתחילה למלא את כל המקום החסר. הוא מדבר על אריסטו וטעויות המחשבה שלו, הוא מזכיר פילוסופים ובלשנים, מדבר על ישו, בודהה טאו וזן. לאקאן מקיף כיווני מחשבה שונים, מתווכח אתם, מסכים לחלק ומתנגד לאחר. מכיוון שהספר הוא סיכום הרצאות ולא נכתב ישירות כספר, יש תחושה שחסרים לעתים משפטים המעבירים מנושא לנושא. חלק מהדברים מתייחסים לסמינרים קודמים, אך מתוך כל מה שהצלחתי לדלות מהספר הזה ניסיתי לסכם ולהביא את המשפטים שדיברו אלי אישית. יתכן שאינם מסבירים מספיק טוב את לאקאן אך נדמה לי שהניסוחים שבחרתי עשויים לגרום לסקרנות מספיקה אצל מי שמתעניין לנסות לקרוא בעצמו. בסמינר פונה לאקאן לתלמידיו. הסמינר מפנה לא רק באופן תיאורטי למשנתו, אלא מכיל התייחסות לטיפול של ממש לאנליזטים (שחלקם כנראה הם תלמידיו). ייחודיותה של הפסיכואנליזה היא בזה שלא מדובר בה על לנצח מישהו, הוא מציין וזה נראה לו חשוב.משפט מפתח להתחלת הבנת הסמינר הזה מתמצה במלים הללו "כל הצרכים של ההוויה המדברת נגועים בעובדה שהם כרוכים בסיפוק אחר, אשר לו הם יכולים לחסור" משפט המכיל בתוכו את משמעות האיווי, מונח שלאקאן מרבה להשתמש בו ונמצא ביסוד מחשבתו התיאורטית ואיווי הוא מקור החסר המפעיל את האדם המנסה להתמלא. מוטו חשוב נוסף "היכן שזה מדבר, זה מתענג, וזה לא יודע כלום" הדיבור וההתענגות הן אבני יסוד הסמינר הזה. ניתן להתענג על הדיבור של לאקאן אודות חוסר הידיעה בתחילת הסמינר:"לא פרסמתי בזמנו את האתיקה של הפסיכואנליזה. היה זה בזמנו מין נימוס מבחינתי...עד שהתברר לי, שמה שהתווה את דרכי היה סוג של אינני רוצה לדעת על זה מאום... גם אצלכם, הקהל היושב כאן קיים אינני רוצה לדעת על זה מאום. נשאלת השאלה האם זה אותו דבר? " לא רק שאלת הכוונה מתחילה לצוץ כאן, האם לשני אנשים המשתמשים באותן מלים יש אותה כוונה." ומיד לאקאן מרחיב על השימוש במילה התענגות. "החוק, מכיר במושג ההתענגות. הפילגשות. המשפט איננו מתעלם מהמיטה, מה שנותר מעורפל בחוק הוא מה שעושים שם במיטה הזאת – מתגפפים – זכות ההנאה היא מושג משפטי. זכות ההתענגות איננה בשום צורה חובת התענגות. ההוויה המדברת מעניקה כבוד בגלל השפה. מה שבחוק הוא זכות התענגות אחת ומה שבמקום אחר היא התענגות ממין אחר." - התענגות - זה מה שאיננו משמש לכלום. דבר אינו מכריח את האדם להתענג, מלבד האני העליון. הוא הציווי של ההתענגות. התענג!" הציווי הזה על ההתענגות הוא המקום בו משתנה דעתו של לאקאן על האנליזה. "המקום ממנו יצאתי", הוא אומר, מהאתיקה של אריסטו אל התועלתנות של בנתהם. נקודת המוצא היא שאלת הטוב העליון, הערך הפילוסופי, היכן שבעבר האמינו שניתן לכונן אתיקה. ולאן הוא הגיע? הרבה מלים כתב לאקאן על 'המקום' הזה אליו הגיע: "תחשבו על המיטה הזאת שיש לכולכם בראש, ואני אומר לכם, ההתענגות של האחר, של גופו של האחר, אינה הסימן לאהבה. האהבה עושה סימן והיא תמיד הדדית. בדיוק בשביל זה המציאו את הלא מודע, כדי להבין שהאיווי של האדם הוא האיווי של האחר. האהבה מבקשת אהבה. עוד, עוד. האם ארוס הוא מתח לקראת האחד? ההתענגות מגוף כשכבר לא לבושים מותירה בשלמותה את השאלה על אודות מה שמחולל את האחד, כלומר שאלת ההזדהות. עבור דקרט האדם היה מלבושו. המלבושים מבטיחים בושה, כשמורידים אותם. הגלימה אוהבת את הכומר, מכיוון שבגללה הם אחד. ההתענגות של האחר, המסומל על ידי הגוף, איננה סימן של אהבה. הגבר הוא בעל האיבר המכונה 'פאלי'. המין של האישה... למעשה אין אישה. האישה אינה כולה. הפאלוס הנו הסירוב המצפוני שנוקטת אחת ההוויות המסומנות מינית לשירות שעליה להעניק להוויה האחרת. ההתענגות הפאלית היא המכשול שבגללו הגבר אינו מגיע להתענג מגוף האישה, בדיוק מפני שמה שהוא מתענג ממנו הוא התענגות של האיבר של עצמו." לאקאן מדבר על המצאת הלא מודע כדי להבין את האיווי, ומהרגע שהתגלה הלא מודע, קשה שלא להיכנס לבלשנות. בלשן יגיד שכל מה ששייך לשפה נובע מהבלשנות ובסופו של דבר מהבלשן. לאקאן לעומת זאת ממציא את המלה בלשניות, (בלש-לשון) כשהוא אומר שהלא מודע מובנה כשפה שאיננה בשדה הבלשנות. יש מרחק בין הבלשנות לבלשניות ודווקא בעברית קל יותר להבין את המונח בלשניות הדומה בצלילו לבילוש אחרי. הבנה זו, אף כי, סביר להניח שלאקאן לא התכוון עליה, עולה בקנה אחד עם תפיסת עולמו של לאקאן שרואה את הצליל של המלה (ולא רק את הכתיב הנכון שלה ואת מובנה המקובל) כבעלת משמעות. הוא נוהג לחלק מלים להברות שונות מהמקובל, מצרף אותן למלים אחרות בעלות צליל דומה, ונותן להן משמעות משלו. כמובן שקשה להדגים זאת, כי מה שהוא עושה בשפה הצרפתית לא תמיד יש לו מקבילה מדויקת בעברית. לאקאן מפתח שפת סימנים משלו שאותה הוא יכול להציג כמשוואה מתמטית. את האות s למשל, שלרוב מסמלת את הסובייקט, הוא יכול לסמן בתוספת מספר קטן בצדו כדי לסמן דבר אחד, או לחצות את האות בקו כדי לסמן חציה של הסובייקט. האותיות הופכות למסמנים. צורה המתקרבת למדע הטהור, אך לא רק אותיות. האותיות עשויות להפוך לצורת כתיבה כמו משוואה מתמטית. המסמן הוא קודם כל זה שיש לו אפקט של מסומן, וחשוב לא להתעלם מכך שבין השניים קיים קו מפריד שיש לחצותו. לאקאן מתווכח עם דה סוסיר, אך שוב, בגלל שכל הדוגמאות הן מהפונטיקה הצרפתית קשה להביא להן דוגמה בעברית. ניתן רק להביא את הניסיון של לאקאן לתאר את הסימון של הסובייקט מתוך ההבניה של הלא מודע בתוך השפה. "מאז ה"אני חושב" הזה, שמייסד את הקיום בהיותו מניח את עצמו, היה עלינו לעשות צעד נוסף, זה של הלא מודע. הלא מודע המובנה כשפה. נוסחה זו משנה את הפונקציה של הסובייקט כקיים. הסובייקט אינו זה שחושב על זה שאנו מחייבים אותו להגיד הכול. להגיד שטויות. באמצעות שטויות אלו אנו עושים אנליזה, מגיעים לסובייקט חדש, שהוא זה של הלא מודע. אם האדם יהיה מוכן לא לחשוב יותר, אולי אז נוכל לדעת קצת יותר, נוכל להסיק מסקנות מהאמירות שלו. אלו הם כללי המשחק האנליזטיים." לשם ההבנה של לאקאן צריך להכיר לפחות עוד שני מושגים, שבעברית נראים קרובים 'האחד' ו 'האחר. בשני מושגים אלו לאקאן עושה שימוש נרחב בהבחנות שלו, גם בהבחנות שקשורות לנושא המרכזי בו אנו דנים – ההתענגות. "להתענג מגוף, מגוף אשר מסמל את האחר זה כרוך בהבנת צורה אחרת של עצם, העצם המתענג. אין אנו יודעים מה פירוש להיות חי מלבד זאת שגוף הוא זה שמ(ת)ענג אלא שכמו שכתב סאד אי אפשר להתענג אלא מחלק גופו של האחר, מהסיבה הפשוטה שמעולם לא נראה גוף מתלפף כולו סביב גופו של האחר עד כדי כך שהוא מכיל אותו ובולע אותו. מסיבה זו אנו מצטמצמים לצביטה קטנה, לאחיזת זרוע, או איבר אחר כלשהו. להתענג, הגוף של האחד מתענג מגופו של האחר. אך חלק זה של האחר מתענג אף הוא. לעתים נוצר משהו אחר, היות שהלתענג כרוך ביחס קניין יש בו קורטוב משלהב ופירושו של דבר שהאחר הוא זה שמתענג. חשוב לזכור, כשאוהבים לא מדובר במין. השיח האנליטי הוא צורה של יחס חדש המבוסס על מה שמתפקד כדיבור, דיבור פסיכואנליטי שאינו משתווה לכמה שיחים מכהנים, מן הראוי לגרום לשיח האנליטי להיות, אם לא כוהן אז לפחות מכהן. כאשר אנו מפתחים שיח עלינו לנסות להישאר בשדה שלו ולא לפלוש לשיח אחר. הקשר בשיח הוא בין אלה המדברים. קשה להוציא את ממד החיים מאלה שמדברים אך ממד זה של שיח מכניס אתו גם את ממד המוות והתוצאה היא דו משמעות רדיקלית. בתוך השיח האנליטי נוצר מה שנקרא 'השקפת עולם' מונח ששיך כבר לשיח אחר, פילוסופי. מהשיח הפילוסופי נצא עם ידיעה שדבר אינו בטוח פחות מאשר קיומו של העולם. השיח האנליטי אינו יכול להכיל בתוכו משהו מההנחה הזאת. אי אפשר למשל להשתמש במונח הזה 'השקפת עולם' על מנת לציין את המרקסיזם. (לאקאן מכנה את המרקסיזם בשורה ולא השקפת עולם) ההיסטוריה פותחת ממד אחר של שיח המאפשר חתירה מוחלטת תחת שיח קיים. אך איננו השקפת עולם. לחזור למציאות הקדם שיחית אפשר רק דרך החלום, החלום הוא יסודו של כל רעיון הידיעה. אך אין שום מציאות קדם שיחית. כל מציאות נוסדת ומוגדרת בשיח."השיח הוא המגדיר את המסומן והמסמן. למסומן הכתוב אין כלום עם האוזניים, אלא עם קריאה בלבד. זו תרומת הבלשנות, חוסר ההפרדה בין המסומן למסמן. הכתוב לא בהכרח מתכוון להיות מובן. "אם אינכם מבינים את כתבי" אומר לאקאן, "זה ייתן לכם הזדמנות להסביר אותם." "האחר אינו יכול להיות אלא המין האחר. כבר נאמר שההתענגות על האחר איננה סימן לאהבה. מה זאת אם כן אהבה. האם הדבר הזה שהשיח הפילוסופי מנסה להגדיר? האהבה מכוונת להוויה. לדבר החומק ביותר בשפה. ההוויה שעוד מעט כמעט ונהייתה. הוויה המנוסחת 'אהיה אשר אהיה' הניסוח היהודי של ההוויה. אלוהים היא אפשרות אחת של ההוויה. בבריאה נוצר יש מאין, מן המסמן. מה שממלא את המקום של היחס המיני, זו בדיוק האהבה. האחר, האחר כמקום של אמת, הוא המקום שבו אנו יכולים לתת מקום למונח הוויה אלוהית, של אלוהים. אלוהים הוא בדיוק המקום שבו נוצר אלוהים, האמירה עושה את האלוהים, כל עוד יאמר דבר מה, ההשערה אלוהים תימצא שם. מי שיכולים להיות אתיאיסטים אמיתיים הם התיאולוגים, כלומר אלו שמדברים על אלוהים ישירות. אין כל דרך אחרת להיות אתיאיסט, מלבד הסתרת הראש בידיים, כאילו אלוהים זה הופיע אי פעם בצורה כלשהי. בפילוסופיה, המחשבה היא התענגות. מה שמביא השיח אנליטי הוא – ישנה התענגות של ההוויה-. ההוויה הראשונה שאנו חשים היא שלנו עצמנו, וכל מה שנעשה לטובת ההוויה שלנו יהיה, עקב כך, התענגות של הוויה עליונה. כלומר של אלוהים. אם לומר זאת בפשטות, לאהוב את אלוהים זה לאהוב את עצמנו ועל ידי כך שאנו אוהבים את עצמנו אנו מוקירים נכונה את אלוהים. "ההיסטוריה ( היסטוריה בצרפתית מלה המשמשת גם לספר סיפור) נעשתה כדי שנאמין שיש בה מובן כלשהו. בעוד שמה שצריך זה לעמוד בפני האמירה. אמירה של האחר. המספר לנו את השטויות שלו את העכבות והריגושים שלו. זה מטריד ומסעיר את ההוויות המדברות. לשפה יש אפקטים אחרים מלבד להוביל אנשים באף להתרבות. דבר שעשו אלו שהבחינו בהתייחסות ונטלו את אמצעי הזהירות תחת המחסה של הכנסייה, עניני הרבייה של גוף וגוף. אין אנו אלא אחד. מעולם לא קרה בין שניים שנהיו לאחד. מכאן נובע הרעיון של האהבה. זה האופן הבוטה לתת ליחס המיני את מובנו. אהבה לעולם אינה גורמת למישהו לצאת מתוך עצמו. יש לה יחס אל האחד. האחד הזה הוא מין תעתוע של האחד שאתה חושב שהינך. בין שניים יש תמיד את האחד והאחר. האחר שבשום אופן אינו יכול להיתפס בתור אחד. לדבר על אהבה הוא עצמו התענגות. למציאות ניגשים עם מכשירי התענגות, ואין לנו מכשיר אחר מלבד השפה. אצל ההוויה המדברת, ההתענגות היא מותאמת מכשיר. אין פירוש הדבר שההתענגות קודמת למציאות. טעות לחשוב שלתינוק העולם החיצוני לא קיים. הוא הרי מסתכל רק בו. וזה מרגש אותו. אחר כך באות המלים, השפה וההדחקה. השפה נראית כמוצבת בתוך מכשיר ההתענגות אך באופן הפוך ההתענגות מראה שבה עצמה השפה חסרה, ולכן משהו בה צולע. היחס המיני, זה שמסתובבים סביבו, הוא היחס הגברי. מכתב האהבה, שיר הכלולות, הדואו, זה לא היחס המיני. אם היחס המיני אינו קיים, אין נשים. מהצד של הנשים אין הסבר. הנשים האנליטיקאיות לא קידמו בשמץ את שאלת המיניות הנשית. צריכה להיות לכך סיבה פנימית, עמוקה, קשורה במבנה של מכשיר ההתענגות. צריך למקם את תכליתה השגויה כתשובה למה שאינו אלא כזב טהור של ההתענגות שתהיה תואמת לכאורה ליחס המיני. כל ההתענגויות אינן אלא יריבות של התכלית שהייתה יכולה להיות אילו להתענגות היה שמץ של קשר ליחס מיני. בטאואיזם למשל צריך להתאפק לגמרי מלגמור כדי להרגיש טוב." אחרי הקדמה ארוכה זו בה מוליך לאקאן את תלמידיו, קוראיו, בשבילי שאלת ההתענגות והסתעפויותיה הוא מגיע אל שאלת התענגות האישה. ממנה יצאה הכותרת האנטי לאקניאנית, כשהבינו אותו לא נכון כמי שאומר "האישה לא קיימת". בתחילת דרכו הפריד לאקאן בין הגברים לנשים באמירה "לגברים יש, לנשים אין" והכוונה הייתה לפאלוס ולהשפעתו. כאן הוא מציב את המקום בו פרויד ואריסטו חוצים זה את דרכו של זה. אריסטו אומר, שההנאה אינה יכולה אלא להיות נבדלת מהצרכים, שאותם הוא תוחם במה שכלול בהולדה. שם בהולדה קיימת ההנאה הצרופה, וההנאה העילאית היא בראייה. אצל פרויד ב"עקרון ההנאה" הוא מדבר על ההנאה העולה רק בדרך הגירוי. ומה לאקאן אומר?"התענגות של הגוף, אם אין יחס מיני, למה היא יכולה לשמש. אם הכול הוא מהצד שבו מתמקם הגבר? נשים חופשיות יכולות להתמקם שם אם מתחשק להן, יש נשים פאליות. הפונקציה הפאלית היא זו המאפשרת להתמקם כגבר ולגשת לאישה. הגבר, הוא זה שמוצא את עצמו זכר מבלי שהוא יודע מה לעשות עם זה, בעוד הוא הוויה מדברת הוא ניגש אל האישה. הדבר שהוא ניגש אליו הוא סיבת איוויו. הביטי לעשות אהבה, כפי שמציין השם, מקורו בשירה. אך יש עולם ומלואו בין השירה לבין המעשה. האישה. אין ה-אישה. בהה הידיעה. ה הוא מסמן שהוא יחיד שאינו אומר דבר אלא רק לבסס את העמדה של האישה כמי שאינה כולה. אין אישה אלא כמוצאת מטבען של מלים, אם היא מוצאת מטבעם של דברים, היא אינה –כולה- יש לה ביחס לפונקציה הפאלית התענגות עודפת. הנשים, הן העושות בגברים. גברים יקראו לאישה, גברת, הוא זה שעומד דום, לא היא. הפאלוס, הגבר שלה, היא איננה אדישה אליו, אלא שיש לה דרכים שונות לגשת אליו ולשמור אותו לעצמה, את הפאלוס. היא יש לה התענגות משלה, אותה היא שאינה קיימת, התענגות אשר היא עצמה אולי איננה יודעת עליה דבר. ואני לא עוסק בפריג'ידיות או כול ענייני הערווה שמדברים בהם היום כמו התענגות דגדגן. על המיסטיקה מדווחות בעיקר נשים, אך לעתים גברים המעמידים את עצמם מבחירה בצד של הלא כול, ישנם גברים שטוב להם שם כמו לנשים. העדויות העיקריות של המיסטיקנים הן שהם חווים את זה אך לא יודעים בדיוק מה. ניסו, בזמנו של פרויד למקד את המיסטיקה בענייני משגל. זה כלל לא זה. התענגות זו שחווים אותה ואין יודעים עליה דבר ממקמת אותנו על מסלול הקיום מחוץ. פן של אלוהים כמה שנתמך על ידי ההתענגות הנשית. לאנשי שיח המחשבה הנפש היא כמעט שערורייה. אך מה אם לא הנפש בהוויה המדברת מוסרת את כל הבלתי נסבל בעולמה. אבל איך נטבע המושג אוהבים נפש. זה מאפשר לנו לומר אני אוהב נפש אתה אוהב נפש. באהבת נפש אין מין. המין אינו נחשב. המקום ממנו היא צומחת הוא הומו-מיני. נשים אוהבות נפש ת'נפש. מה הן אוהבות בפרטנר שלהן שהוא הומו עד לשד עצמותיו, היא עושה את הגבר. כך הן נעשות הומו-מיניות. מחוץ למין מבוי סתום המביא להכרה בעובדה שהן -אוהבותעצמן- באחר. כדי שהנפש תמצא את עצמה כהוויה מבדילים את האישה. מה שנותר ידוע מההיסטוריה על אודות נשים הוא למעשה מה ניתן לומר בגנותן. האישה אינה יכולה לאהוב בגבר אלא את האופן שבו הוא מנכיח את עצמו מול הידע שבאמצעותו הוא אוהבנפש. אך באשר לידע המהווה אותו, אין אפשרות לומר האם האישה יכולה לומר עליה משהו, על ההתענגות של הגבר, מה היא יודעת על זה. לא להכיר את השנאה פירושו לא להכיר את האהבה. שנאהבות. ( שנא-אהבה) זו המלה. הנוצרים הפכו את האי שנאה של שאלוהים לסימן של אהבה. האנליזה מזכירה לנו כי אין מכירים אהבה בלי שנאה. השנאה מעולם לא מוקמה כהלכה. לכן, ככל שהגבר יאפשר לאישה לבלבל אותו עם אלוהים, עם מה שהיא מתענגת ממנו, הוא פחות ישנא. האחר, בעצמו איננו יודע דבר. אי אפשר לשנוא את אלוהים אם הוא איננו יודע דבר. כשאפשר היה לשנוא אותו אפשר היה להאמין שהוא אוהב אותנו, מפני שהוא לא השיב לנו שנאה. אנו יוצאים ממה שנותן לנו השיח האנליטי, כלומר מהלא מודע. זה מביא לשאלה, כיצד יתכן עוד מדע אחרי מה שניתן לומר על הלא מודע. הלא מודע, ההוויה המדברת, אין זה אומר שהיא חושבת. ההוויה מתענגת ולא רוצה לדעת יותר. לא לדעת גם על ההתענגות. נקודת התורפה של המדע המסורתי היא שהוא מניח שמה שחושבים עליו הוא בצלמה של המחשבה, כלומר שההוויה חושבת. אך מה שעושה את יחסי האנוש לנסבלים הוא שלא חושבים עליהם. המדע הקלסיציסטי אומר שמה שחושבים אותו ידו על העליונה אך מה שידו על העליונה הוא הדיבור. כך הוא מסביר וטוען. הגוף, הוא מה שמדהים את המדע הקלאסי. כיצד הוא פועל כפי שהוא פועל. גוף מתנועע. שאם מתייבשת בו למשל בלוטת הדמעות אתם כבר בצרה. הגוף נתפס בחזקת מה שהוא מציג את עצמו. גוף סגור. הנפש היא הזהות המונחת שמייחסים לגוף הזה. הנפש זה מה שחושבים על הגוף. החשיבות בציון העובדה שלישו הייתה נפש מדברת על התגלמות האלוהים בגוף. ישו שקם לתחייה מן המתים, ערכו בגופו וגופו הוא האמצעי. אשתו של ישו, הכנסייה, מסופקת דייה בלי לצפות ממנו לדבר כמו הזדווגות. הכול בנצרות הוא חשיפת גוף המרמז התענגות. בנצרות יותר מכל מקום אחר, יצירת אמנות כשלעצמה נראית תועבה. ממד האמירה של התועבה הוא זה שבאמצעותו החייתה הנצרות את דתם של בני האדם. הבארוק הוא הוויסות של הנפש על ידי שיקוף של הגוף. הבארוק הוא חלון ראווה. כל מה שתלוי על הקיר, כל מה שמשובב, כל מה שמשגע. התמונות, הפסלים, תועבה. הייצוגים האלה, הם הקדושים המעונים, לא המצוירים בהם. יש שם צמצום של המין האנושי שבו מתכוונת הכנסייה לשאת את המין האנושי עד סוף הימים." האם כל מה שכתבתי עד כאן מובן בכלל. האם הוא מסביר את לאקאן. אני בספק, מכיוון שהבחירה האישית שלי מה לצטט היא השתקפות העניין שלי. אחר היה מצטט דברים אחרים. מפוענחים יותר. צריך לזכור שזה רק סמינר אחד. כל כמה שהוא מקיף ורחב אופק, כל כמה שהוא יכול לגרום לקבלה או התנגדות ללאקאן. זה חלק קטנטן ממה שלאקאן הגה.לא התעסקתי בשאלת הסובייקט לא נכנסתי לעומק עניין הבלשנות. לא לשאלת הגדרת ההוויה המדברת והידע. אך לי אישית מתאים לסיים את הניסיון הזה באמירה אחת אחרונה מתוך הספר. "לידע יש קשר הדוק מאוד לאהבה. כל אהבה מבוססת על יחס מסוים בין שני ידעים לא מודעים" וכמו שאומר לאקאן באיזה מקום בספר. "מה שטוב בזן בודהיזם שבמקום תשובה אפשר לענות בנביחה." זו הנביחה הקטנה שלי על לאקאן.

אימגו

תגיות: 

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן