אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אפלטון / הסופיסט (חלק שני)


לחלק הראשון כאן

הסופיסט הוא מחנך, אם-כן, והחינוך מתחלק מצידו לשניים: החינוך המקצועי וטיהור הנשמה מהידיעה העצמית הלא נכונה. במיעוט מהמקרים החינוך המקצועי מתקבל ברצון; ברוב המקרים החינוך המקצועי ניתן בכפיה סמויה. טיהור הנשמה יכול להיעשות אך ורק מתוך רצון, או מתוך אהבה. אדם שלא רוצה להשתחרר מדעותיו לעולם לא ישתחרר מהן, גם אם הוא ישכנע את עצמו ואת כל הסובבים אותו, שהוא אכן עשה זאת. אותו אדם אוהב אולי כבוד, אבל הוא איננו אוהב את האמת, מאחר והוא עושה שקר בנפשו, לכל הפחות.

השם שבו יש לקרוא למטהר הנשמה כלל איננו חשוב לאורח מאלאה. אבל כנראה תאיטיטוס נראה לו מבולבל. הבילבול של תאיטיטוס בא לידי ביטוי בחוסר היכולת שלו להבדיל בין הסופיסט למטהר הנשמות. ליתר דיוק, זהו האורח מאלאה ולא תאיטיטוס שמוסיף את התוספת החשובה לשם הסופיסטיקה שתאיטיטוס נותן לאומנות זו: זוהי סופיסטיקה "שלא נזדייפה במאומה."[1]תאיטיטוס הצעיר לא התעקש בדיון שלו עם סוקרטס לגבי ההבנה המלאה של הידיעה. הספיקה לו הטענה, שהידיעה היא הטענה הנכונה, או ההגדרה הנכונה. מאחר והוא נהג באומץ רב בשעת השיחה עם סוקרטס, האחרון לא חשש לעלות עם תאיטיטוס במעלה מדרגות הידיעה. מאחר וכל הגדרה וטענה הן משפטי חיווי, הרי שהן מורכבות מיסודות והם המילים. ההגדרה יכולה להיות ארוכה למדי, כמו הגדרת הדייג, ויכולה להיות קצרה לגמרי, כמו הגדרת האדם: חיה הוגה. ההגדרה הקצרה ביותר מורכבת משני יסודות. סוקרטס הגיע כבר להבנה – יחד עם קראטילוס –, שמילה בודדת איננה ידיעה, מאחר ואין לה ערך אמת. וסוקרטס הגדיר יחד עם הרמוגנס בדיאלוג קראטילוס את האמת כמה שישנו ואת השקר כמה שאיננו. תאיטיטוס לא ידע לענות לסוקרטס כיצד זה מיחידות שאינן ידיעה מתרכבת לה הידיעה. למשל, המילים חיה והוגה אינן ידיעה; אבל הן מרכיבות ידיעה: הן מרכיבות את ההגדרה האמיתית של האדם. הבנת המעבר מיסוד שאדיש לאמת, כמו חיה או הוגה, למבנים שמכילים אמת, כמו האדם הוא חיה הוגה, איננו חשוב לחווית הידיעה.[2] לכן הדיאלוג שנקרא על שמו של תאיטיטוס מסתיים ללא הכרעה. אבל ההבנה הזאת הופכת להכרחית, כאשר תאיטיטוס נכשל בהבחנה בין הסופיסט האמיתי לסופיסט המזויף. והמזויף הוא אחיו התאום של השקרי.

כאשר האורח מאלאה אומר לתאיטיטוס שעליהם להיזהר מלקרוא לבעל אומנות כלשהי בשמות רבים ומגוונים, שמות הסותרים זה את זה – מעבר להנחיות הקריאה בדיאלוג –, הוא מתחייב בפניו להגדיר את האמת והשקר ביתר דיוק. וכך הוא ממשיך: הסופיסטים מתמחים באומנות הויכוח ומלמדים את ההתמחות הזאת לתלמידיהם. נושאי הויכוח שלהם מגוונים לגמרי. למעשה, הנושאים האלה כוללים את כל התחומים באשר הם: תיאולוגיה, פיסיקה, מטאפיסיקה, משפט ופוליטיקה. אבל הידיעה היחידה בידי הסופיסט היא הידיעה באומנות הויכוח, ואילו בעיני המקשיבים לו נוצרת מראית עין, כאילו הסופיסט שניצח בויכוח יודע הכל. אותה מראית עין נוצרה אצל המקשיבים התמימים לסוקרטס. ועוד: אף אחד מהמשוחחים עם סוקרטס עד עתה לא הודה בפניו, שאין הוא יודע את מה שהוא התיימר לדעת. אותיפרון לא טען לרגע, שאין הוא יודע מהי חסידות ו-קריטון לא טען, שאין הוא יודע מה נכון לעשות במקרה של סוקרטס וקראטילוס לא טען, שאין הוא יודע מהי המילה. רק תאיטיטוס הצעיר העז להודות, שאין הוא יודע מהי ידיעה. אבל טיהור הנשמה איננו שום דבר אחר מלבד ההכרה הזאת: אין אני יודע באמת את מה שטענתי, שאני יודע. הבנת ההבדל בין אמת ושקר עומדת בבסיס כל שחרור מדעות קדומות. לרוב, האנשים שסוקרטס משוחח איתם פונים להאשים אותו בטעותם, כדברי אותיפרון, שלא הוא המכניס לתוך הגדרותיו את החסידות תכונה זו שיסובו ולא יעמדו במקומם, אלא סוקרטס, ולדידו היו טענות אלה עומדות על עומדן.[3]אמירת האמת היא אמירת מה שישנו ואמירת השקר היא אמירת מה שאיננו. אפילו תאיטיטוס הסכים על כך עם סוקרטס. האורח מאלאה מתעכב על מה שסוקרטס הזניח ביום הקודם. כיצד אפשר לדבר על מה שאיננו? הרי גם דרקונים ושאר מפלצות לא קיימים אומנם בעולם הטבע, אבל הם קיימים בדמיונם של אלה המדמים אותם בנשמתם. מה שאיננו לא מתייחס לשום דבר שישנו.[4] הביטוי מה שאיננו לא מתייחס לשום דבר חיובי ורק מציין את המצב ההופכי למצב שמציין הביטוי מה שישנו. מה שישנו יכול להיות דבר אחד, שניים או רבים ואילו מה שאיננו – שהוא שלילתם של אותם אחד, שניים והרבים – יכול להיות רק כלום. ולכן יוצא שמי שאומר את מה שאיננו בעצם אומר כלום. תאיטיטוס מסתפק בפיתרון הזה, אבל הפיתרון הזה איננו פיתרון כי אם פרדוקס. הרי כל הדיון נסב על מי שאומר את מה שאיננו. ואם הוא אומר, הרי שהוא מדבר. אי אפשר לומר עליו שהוא מדבר ואיננו מדבר בעת ובעונה אחת.ועוד: מבין המספרים כולם, המספרים אחד והלאה מציינים את מה שישנו. האחד מציין דבר אחד שישנו או את האחדות של כל היש ואילו שאר המספרים מציינים שני דברים שישנם, שלושה דברים שישנם וכך הלאה.

מה שאיננו לא מציין דבר מה, כי אם את שלילת קיומם של כל הדברים. המספר המתאים לו הוא האפס. ואילו כשמדברים על מה שאיננו מתייחסים אליו במספר אחד ואילו הדברים שאינם מקבלים את הריבוי. אי אפשר לדבר על משהו מבלי לייחס לו מספר כלשהו. אבל מה שאיננו לאמיתו של דבר הוא כלום, או אפס. ולכן, לאמיתו של דבר, אי אפשר לבטא באמת את מה שאיננו ואי אפשר לדבר עליו, כפי שהאחד או הרבים אינם שוים לאפס. יתר על כן: אם אי אפשר לדבר על מה שאיננו, אי אפשר, למען האמת, גם להכחיש את קיומו ולהוכיח את האיוולת שבדיבור עליו. אי אפשר להצביע על מה שאינו ניתן לביטוי, על הכלום או על האפס, ולהתייחס אליו במילים כמו אותו, הוא, הוויה, ישנו, איננו ועוד.[5]הדיון אודות דברים כלשהם והויכוח עליהם איננו שווה ערך לעשיית הדברים או ליצירתם. מאחר ומדברים על הדברים או על עשיית הדברים, משתמשים במילים ומילים הן מעין בבואות. וכך כל מה שמורכב ממילים גם הוא מעין חיקוי של הדברים המיוצגים. סוקרטס הרחיב על הנושא הזה בדיון שלו עם קראטילוס. בגלל שהסופיסט משתמש אך ורק בנאום, ויכוח או שיחה, האורח מאלאה, יחד עם תאיטיטוס, בוחן את אומנות עשיית החיקויים. ישנם שני מיני חיקויים: האחד הוא יצירת העתק מדויק הזהה בכל למקור. השני הוא יצירת העתק לא מדויק שלא זהה למקור בכל דבר. אפשר לחשוב על המין הראשון כאשר חושבים על המטרה של פסלי הדיוקנאות שמשתדלים להתקרב ככל האפשר למקור. ואילו המין השני כולל את כל שאר התמונות, הפסלים, הציורים והסרטים שמשנים את המידות האמיתיות תוך שמירה מרבית על היחסים הנכונים כך שיראו מדויקים, או יפים.[6] האורח שואל את תאיטיטוס מהי בבואה והאחרון עונה לו כפי שענה לסוקרטס ביום הקודם בפעם הראשונה לשאלתו מהי הידיעה: הוא נותן דוגמאות לבבואות – מה שמשתקף בראי, במים וכן ציורים ופסלים. לאחר שהאורח מאלאה מתקן אותו, תאיטיטוס קורא לבבואה: "העתקו של דבר אמיתי". החיקוי, כאמור, יכול לשמור על יחסי המידות המקוריים ויכול להיות בעל יחסים שונים מיחסי המידות המקוריים. גם כאשר החיקוי שומר על יחסי המידות המקוריים – למשל, במקרה של פסל העשוי במידת אדם כלשהו –, עדיין אין מדובר בדבר עצמו, באדם.

זאת אומרת, החיקוי איננו הדבר האמיתי, או המקורי, אלא תמיד שונה ממנו לפחות בתכונה אחת. מה ששונה מדבר אחר במספר תכונות ובו בזמן שומר על זהות לאותו דבר אחר במספר תכונות אחרות נקרא דומה.תאיטיטוס כנראה חושב על הדמות במראה או הדמויות המשתקפות במים, כאשר הוא טוען שהמקור אמיתי וקיים ואילו ההשתקפויות אינן אמיתיות ואינן קיימות באמת. דמות האדם המשתקפת במראה איננה אדם אמיתי. האורח מאלאה ממהר לתפוס את תאיטיטוס בלפיתה סופיסטית ומחייב אותו להודות שהדמות במראה אמיתית, או קיימת, ובה במידה ובו בזמן איננה אמיתית, או איננה קיימת.[7] הסופיסט יכול להמשיך וללפות את תאיטיטוס לפיתות חדשות דוגמת המתגושש של פרוטגורס. למשל, טענה חייבת להיות טענה אודות דבר-מה. וכך הטענה הנכונה היא טענת מה שישנו. אבל גם הטענה השקרית היא טענה ולכן היא חייבת להיות טענה אודות מה שישנו. אבל אם השקר הוא מה שאיננו, הטענה השקרית היא טענה אודות מה שאיננו. ולכן, כפי שקראטילוס טען, השקר לא קיים. יחד עם ההבנות של תאיטיטוס לגבי החיקויים, הסופיסט יכול לטעון אפילו שקרים טאוטולוגיים מסוג: מה שישנו איננו ומה שאיננו ישנו. האורח מאלאה מביא את תאיטיטוס במבוכה לגבי היש והאין, ומדגים בפניו ובפני שאר הנוכחים, כיצד הידיעה של תאיטיטוס לגבי היש והאין היא לאמיתו של דבר דעה מוטעית. עכשיו הוא מתחיל ללמד את תאיטיטוס את מה שביכולתו של האחרון לתפוס לגבי היש והאין. לגבי מה שנוגע לאמירת אמת ושקר, האורח מאלאה ילמד את תאיטיטוס את כל מה שיש ללמוד בנושא. זהו הבדל נוסף בין הסופיסט לפילוסוף; סופיסטים רבים אוהבים לשלול טענות של אחרים לגבי העולם, בין אם טענות אמיתיות ובין אם טענות שקריות, אבל הם כלל לא משתדלים להחליף את הדעות המוטעות שהם שוללים בידיעות אמיתיות.האורח מאלאה מסביר לתאיטיטוס מדוע הוא התבלבל, כאשר הוא החל לשאול אותו לגבי המשמעות האמיתית של היש. הוא מתחיל בפילוסופים של הטבע, לא רק בגלל הקדימות שלהם מבחינת הזמן, אלא בעיקר בגלל שהם כיוונו את תורותיהם לענות על השאלה הזאת.

פילוסופים אלה מביכים את תלמידיהם באופן הבא: חלקם אומרים, שמהות היש היא שלושה דברים שלעיתים מתרכבים לכדי דברים אחרים ולעיתים הדברים נפרדים ליסודות אלה. אחרים טוענים, שמהות היש זוגית ושישנם באמת רק שני דברים, או יסודות, מהם מורכבים שאר הדברים הקיימים. ואילו באלאה קמו אחרים שהעדיפו לתת ליש את המספר אחד ואמרו, שהיש הוא אחד במספר. ועוד: אחרים – נראה, שהם ביקשו לפשר בין האסכולות השונות – טענו, שמהות היש היא ריבוי ואחדות גם יחד. מאלה האחרונים התפצלו שתי אסכולות: האחת טוענת, שריבוי ואחדות אלה שרויים בכל דבר כל הזמן. ואילו האסכולה השניה טוענת, שלעיתים היש שרוי באחדות ואהבה ולעיתים הוא שרוי בריבוי וריב.[8]לא רק ריבוי הטענות לגבי היש מבלבל – אפשר הרי לשלול את כולן מלבד אחת. מה שמביך את האורח מאלאה הוא עיקר הטענות המוצגות עצמן. בצעירותו האורח מאלאה חשב, שהוא מבין את כל הטענות השונות של אותם הפילוסופים הגדולים של הטבע, אולם כעת הוא מסביר לתאיטיטוס, גם הוא נבוך.[9] למשל, למה מתכוונים אלה האומרים, שהיש הוא שני דברים, או יסודות? אם שני היסודות האלה – ויהיו חום וקור או תנועה ומנוחה או אפילו לחות ויובש – ישנם? כי אם לשניהם יש את אותה תכונה, היא הישות או הקיום, אז חייבים להוסיף את התכונה הזאת כיסוד נוסף. וכך מתקבלים להם שלושה יסודות.[10] ועוד: כיצד שניים הם יסודות היש, בעוד היש הוא רק אחד? הרי אם יסוד אחד, למשל התנועה, הוא יסוד היש מה הם יהיו נאלצים להגיד לגבי המנוחה? אם יגידו שגם היא ישנה, הם חוזרים לשלושה יסודות. ואם אחד היסודות האלה הוא היש, או הקיום, אז המצב האמיתי הוא יסוד אחד המאחד את שני היסודות האלה. היסוד האחד הזה הוא יסוד היש כולו, ולצידו, כמעין שני סגנים, יעמדו להם שני היסודות האחרים.מהות היש לא יכולה להיות שניים או רבים, מאחר ומהות זו חייבת להיות זו המאחדת את כל הקיים, ורק המספר אחד מתאים למה שמאחד את הכל. עכשיו, אם ישנו רק יסוד אחד ליש, או לקיום כולו, מה אפשר להגיד עליו? כיצד, למשל, אפשר לומר על היסוד הזה, שהוא אחד? הרי נאמר עליו כבר, שהוא ישנו. אבל ישנו ואחד אינם אותו הדבר. ואם הם אינם אותו הדבר, אז המדברים על יסוד אחד לקיום זולגים לשני יסודות: היש והאחד. הרי להיות קיים ולהיות אחד הם שני דברים שונים זה מזה. שאר הדברים של האורח מאלאה בנושא זה אבדו בנוסחים השונים של כתבי היד,[11] אבל אין שום בעיה בכך, כי אלאתי אחד משוחח בדיוק על הנושאים האלה בדיאלוג הראשון של הרביעיה השלישית. המדברים על יסוד אחד מסתבכים בבעיות נוספות: כאשר נשאלת השאלה אודות מהות היש, נשאלת בעצם שאלה אודות מהות קיומם של העולם וחלקיו, בין השאר. העולם הוא שלם בעל חלקים. כיצד אפשר להבין אז את האחד המדובר? אין זה האחד כשלעצמו, מאחר ולא מדובר בדבר אחד, כי אם בדברים רבים מאוחדים לכלל שלם. אין זה האחד כשלעצמו, זה שכשמחברים אותו עם שלושה התוצאה היא ארבעה. אם אותו אחד היה רבים, או יותר מאחד, התוצאה לא הייתה ארבעה כי אם יותר. אבל היש שלגבי מהותו נשאלת השאלה הוא גם אחדות, אחדות כל מה שקיים. כאחדות של חלקים רבים הוא מאבד את היותו אחד ואילו כאחד אמיתי הוא מאבד את היותו אחדות.[12] אם היש איננו אחדות של כל מה שקיים, הרי שישנם בעצם דברים רבים בלבד ומהות היש הופכת לריבוי ומפסיקה להיות אחת. האורח מאלאה מבטיח לתאיטיטוס שישנן בעיות רבות המתעוררות לגבי הטענה, שהיש הוא אחד, אולם הוא כנראה מרחם עליו ולא מפרט את כולן.ישנם גם אחרים, אנשים שאינם פילוסופים של הטבע, הטוענים טענות שונות לגבי מה שישנו: אלה מתחלקים לשתי קבוצות שאינן שונות זו מזו באופן מהותי. אנשי הקבוצה האחת מוכנים לייחס קיום רק למה שעשוי מחומר. זאת אומרת, רגשות, מחשבות וזכרונות, וגם מהויות ועקרונות כלליים אחרים כמו גם ערכים כמו הצודק, הטוב והיפה אינם קיימים. כולם הם סידורים כאלה ואחרים של חומרים כאלה ואחרים. אלו הם החומרנים שסוקרטס הזכיר בשיחותיו עם קביס ותאיטיטוס. לעומתם, קיימת הקבוצה הקיצונית השניה הטוענת את ההיפך הגמור: כל מה שמורכב מחומר הוא אשליה חסרת קיום, מאחר והוא נמצא תמיד בתנועה מתמדת וחלים עליו כל הזמן שינויים כלשהם. רק הכללים והדברים הרוחניים, אלה שלא חל בהם שום שינוי, קיימים באמת. לאנשי הקבוצה הזאת מתאים ביותר השם רוחנים.האורח מאלאה מנסה להתמודד תחילה עם טענות החומרנים. הוא שואל את תאיטיטוס האם קיימות חיות שמתות ותאיטיטוס מסכים.

חיות כאלה הן בעצם גוף עם נשמה, אחרת אין אפשרות להסביר מדוע רגע אחד הן נעו ובמשנהו הגוף מוטל ללא רוח חיים. אם-כך, הנשמה קיימת. וכן קיימות נשמות רשעות של אנשים רשעים ולעומתן נשמות טובות של אנשים טובים. ולא רק רשעים וטובים, אלא גם נבונים יותר לעומת נבונים פחות וכך הלאה. תאיטיטוס מסכים, שנשמות האנשים החכמים הן נשמות חכמות מכוח חוכמה כלשהי שיש להן ואילו אחרות חסרות חוכמה זו. ולכן גם חוכמה, טוב וכדומה קיימים? תאיטיטוס מסכים. תאיטיטוס אף ממשיך וטוען, שכל אלה: חוכמה, טוב, צדק, נשמה ועוד לא נראים ואי אפשר לגעת בהם; הם אינם גופים. למה מתכוונים אותם חומרנים כאשר הם טוענים שגם הנשמה וגם הגוף קיימים? החומרנים הקיצוניים מוכנים לשלול גם את הנשמה מכל וכל. אולם האורח מאלאה לא פונה אליהם, כי אם לחומרנים מתונים יותר: אנשים שקשה להם לתפוס ולקבל קיום דבר שהם אינם יכולים לגעת בו. לחומרנים מתונים אלה האורח מאלאה מציע את ההגדרה הבאה של היש: כל מה שפועל על דבר אחר או שמשהו פועל עליו קיים. תאיטיטוס מסכים, בגלל שאין לו הגדרה טובה יותר להציע בשם החומרנים.[13] ולא רק גופים פועלים על גופים אחרים, מאחר וחיות, לכל הפחות, נעות לכיוון מסוים ברוב מוחלט של המקרים ללא מגע ישיר של גוף אחר.האורח מאלאה עובר לדבר על הקבוצה השניה ומסביר לתאיטיטוס, שהרוחנים מבחינים בהכרח בין האמת, או מה שקיים באמת והוא יציב, לבין עולם האשליה הנתון כל הזמן לשינויים, או שכל הזמן מתהווה. הגוף הוא החש בעולם האשלייתי ואילו אותו יסוד לא גופני באדם – כיום רובם קוראים לו העצמי, האני האמיתי, האני חסר האגו ושמות רבים אחרים – הוא המגיע אל האמת, או אל מה שקיים באמת. אולם מה פירוש האמירה, שהגוף חש? ומצד אחר: מה פירוש האמירה, שהיסוד הלא גופני מגיע אל האמת? מאחר ופעולות שייכות לתחום ההתהוות או האשליה, הרוחנים טוענים, שהכרת האמת איננה פעולה. אבל אם היא חוסר פעולה, כיצד זה הם אומרים, שחל שינוי, שהלא מוכר הפך למוכר ושהאדם החליף את אשליותיו באמת הטהורה? התשובה היחידה בפי הרוחנים הקיצוניים לשאלה האחרונה היא שמדובר בתהליך לא הגיוני ולכן אי אפשר לדבר עליו. הם מתעלמים, כמובן, מכך שהם מדברים עליו ואומרים לפחות את הדבר המינימלי – ולרוב הרבה יותר –, שהוא אפשרי ומתקיים לעיתים.הידיעה או ההכרה פירושם מצב נייח, מצב שבו המכיר מכיר דבר מה. אם הכל היה רק נע, לא הייתה אפשרית הכרה, בגלל שהיא הייתה מיד הופכת לחוסר הכרה – זוהי בדיוק השאלה שסוקרטס הציג לקראטילוס, מבלי שהאחרון יענה עליה בסוף הדיאלוג על שמו. ולכן אוהב האמת דומה על האורח מאלאה לילד המבקש לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה; הוא מחייב את התנועה ואת המנוחה: תנועה מתמדת בכל דבר חומרי ומנוחה מדי פעם בנשמתו של האדם ובעיקר בשכלו. בכל מקרה, הוא לעולם לא יעז לשלול תנועה ומנוחה מהיש בכללותו וכמו רוב בני-האדם הוא מעדיף את העמדה האמצעית: גם מה שנע ומשתנה כל הזמן וגם מה שלא משתנה כלל אף פעם קיימים.[14] ועכשיו נשאלת השאלה: כיצד זה אפשרי?האורח מאלאה ותאיטיטוס מוצאים את עצמם במקומם של הטוענים, שמהות היש היא זוגית. אחרים טענו, שמהות זו היא חום וקור או זוגות אחרים, ואילו השניים טוענים, שהיא תנועה ומנוחה. הרי הם הגיעו להבנה, שכל היש נע ונח. ואם התנועה והמנוחה מקיפות את כל מה שקיים, אז הנה נמצאו להם שני יסודות של כל היש. לכן האורח מאלאה מפנה כלפי עצמו את אותן הטענות שהוא היפנה קודם לכן כלפי אותם שטענו שמהות היש זוגית: הוא שואל את תאיטיטוס, האם מנוחה ותנועה ששתיהן הפכים האחת של השניה קיימות. תאיטיטוס מאשר. וכך נמצא יסוד אחד המקיף את שני היסודות. היש הוא אם-כן היסוד השולט על שני היסודות האלה. מהות הקיום שונה ממהות התנועה וממהות המנוחה.

ולכן, למרות שתנועה ומנוחה קיימות, היש כשלעצמו איננו נע ואיננו נח. אולם כיצד אפשרית סתירה כזאת? הרי מצד אחד, השניים הגיעו לא מזמן למסקנה, שכל מה שקיים נע, ואם הוא איננו נע, הוא נמצא במנוחה.[15] והנה מצד שני, השניים הגיעו למסקנה, שמהות היש – ואם היא לא קיימת, אז שום דבר אחר לא קיים – לא נעה ולא נחה. קיימות שלוש אפשרויות לפתור סתירה זו ורק אחת מהן מאפשרת יש לא נע ולא נח וגם באותו הזמן את המנוחה והתנועה. האפשרות הראשונה: שום דבר לא יכול להתחבר עם שום דבר אחר. זאת אומרת, אין באמת אפשרות לאדם להיות טוב, מאחר והאדם כמהות טהורה לא יכולה להתחבר לטוב כמהות טהורה אחרת. האדם הוא רק אדם והטוב הוא רק טוב. האפשרות השניה: כל דבר מתחבר לדבר אחר. זאת אומרת, האדם הטוב הוא גם אדם רע. הטוב איננו מהות טהורה שאיננה מקבלת את מה שמנוגד לה. אפשרות שלישית: חלק מהדברים מתחברים עם חלק מהדברים האחרים.האפשרות הראשונה – הקרובה ברוחה לדברי הרוחנים – מביאה אל המסקנות הבאות לגבי המנוחה, היש והתנועה: היש הוא רק ישנו. התנועה רק נעה והמנוחה רק נייחת. אם-כך, היש איננו נע, או נח, והמנוחה והתנועה ובעצם כל דבר אחר אינם קיימים. האפשרות השניה – הקרובה ברוחה לדברי החומרנים – מביאה אל המסקנות הבאות לגבי התנועה, המנוחה והיש: התנועה נייחת והמנוחה נעה. ובמילים האחרות: התנועה איננה תנועה, כי אם מנוחה. אבל היא גם לא מנוחה, כי המנוחה איננה מנוחה, אלא תנועה. אם שתי האפשרויות הראשונות מביאות למסקנות מגוחכות, הרי שרק האפשרות השלישית נכונה. התנועה מתחברת עם חלק מהדברים שישנם, וכך ישנם דברים שנעים. אותו הדבר נכון לגבי המנוחה: היא מתחברת עם חלק מהדברים שישנם, וכך ישנם דברים נייחים. אבל התנועה לא מתחברת עם המנוחה והמנוחה בתורה לא מתחברת עם התנועה.[16]כללי החיבור כמו גם אופני גזירת המסקנות הנכונות מכל חיבור וחיבור עניינם מדע הלוגיקה. מדע זה הוא המדע המשרת של הפילוסופיה, כפי שהמתמטיקה היא המדע המשרת את הפיסיקה, או חקירת עולם החומר, על כל ענפיה: כימיה, ביולוגיה, אסטרונומיה ועוד רבים. זיהוי החיבורים השונים, כמו גם הפירודים וחוסר האפשרות להתחבר, ובמילים אחרות: חקירת טבעו של כל דבר ודבר היא פעולתו של הפילוסוף, בשונה מפעולתו של הלוגיקן.[17] הסופיסט, כאמור, משתדל רק להפריך ולשלול את טענות העומד מולו. אין לו עניין באמת ובטבע ולכן הוא לא חוקר ולא מנסה לומר דבר מה חיובי. הסופיסט קרוב יותר ברוחו ללוגיקן מאשר לפילוסוף. זהו השיעור היחיד שהסופיסט מעביר לתלמידיו: היכולת והרצון להרוס כל טענה. אם תאיטיטוס היה מבין את ההבדל הזה, לא הייתה לו שום בעיה להבדיל בין הפילוסוף לסופיסט, כאשר נדרש לכך מאת האורח מאלאה.האורח מאלאה ממשיך: על היסוד הראשון ושני היסודות הבאים אחריו הוא מסביר לתאיטיטוס את הדברים הבאים: המנוחה והתנועה לא מתחברים זה עם זה. שניהם מתחברים עם היש, כל אחד עם חלק אחר שלו. אין לתאיטיטוס שום ספק ששלושת מהויות אלה שונות זו מזו. ומעבר לכך, כל אחת מהן זהה לעצמה.

כל אחת מהטענות הבאות היא טאוטולוגיה: יש הוא יש, תנועה היא תנועה, מנוחה היא מנוחה, יש איננו תנועה, יש איננו מנוחה, מנוחה איננה תנועה. צריך לזכור, שמטרת האורח מאלאה ביציאה למסע אל הכרת היש כשלעצמו, הייתה להגדיר ולהסביר במדויק ככל האפשר מהו השקר, וחשוב יותר: מהי אמירת שקר. לשם כך עליו לדון בשני התארים הבאים העולים מששת הטאוטולוגיות: זהות ושוני.[18]תנועה, בהיותה היפוכה של מנוחה, שונה לגמרי מהמנוחה. תנועה בהיותה תנועה זהה לגמרי עם עצמה, עם התנועה. תנועה, ובעצם כל יסוד שהוא, מתחברת עם הזהות ועם השוני. בהיות הדבר זהה עם עצמו, הוא מתחבר עם הזהות ובהיותו שונה מכל דבר אחר – במידה כזאת או אחרת –, הוא מתחבר עם השוני. האורח מאלאה רומז לתאיטיטוס, שגם הישות או הקיום היא תואר, אולם תאיטיטוס לא קולט את הרמז ולכן האורח נאלץ להמשיך בדרך הבאה: בניגוד למהויות כמו תנועה ומנוחה שאינן יכולות להתחבר זו לזו, נמצא שדבר כלשהו יכול להתחבר ולא להתחבר לזהות. התנועה, למשל, מתחברת לזהות בהיותה זהה לעצמה ובאותו הזמן מתחברת לשוני בהיותה שונה מהדברים האחרים. זהות ושוני הם שניהם תארים השוואתיים. למעשה, לא מדובר בשתי מהויות נפרדות, כי אם במהות אחת הנפרשת על פני מעין סרגל ערכים. בקצה האחד עומדת הזהות ובקצה השני חוסר הזהות המוחלט. שוני ודמיון הם השמות של הערכים השונים לאורך הסרגל. ועוד, תואר השוואתי מצריך שני דברים להשוות ביניהם. וזאת בניגוד לתואר הקיום. הטענה, שהתנועה זהה, חסרה כל ערך עצמאי ומלא של אמת ושקר. כדי להעריך את נכונות הטענה חייבים להוסיף לה את הדבר אליו התנועה זהה: התנועה זהה לעצמה, או לחוסר מנוחה מוחלט. הטענה, שהתנועה זהה למנוחה, או לקיום, או למכונית, היא שקרית. התנועה יכולה להיות זהה ולא זהה, שונה ולא שונה, מכוח היותה מושווית לדבר אחר. ומהו היחס בין התנועה לקיום? לאחר שעברו בסבך הטיעונים הקודמים של החומרנים, הרוחנים והפילוסופים הגדולים של הטבע, תאיטיטוס יודע, שהתנועה קיימת. והיא קיימת, כיוון שהיא מתחברת עם הקיום, או היש, כשלעצמו. היא איננה זהה ליש, אבל היא דומה לו במידה כלשהי. המידה הזו מספיקה כדי לומר, שהתנועה קיימת, או שהתנועה ישנה. אבל, התנועה זהה אך ורק לעצמה, ולכן היא גם שונה מהיש. ומה ששונה מהיש איננו במידה שבה הוא שונה מהיש. ווזה נכון לא רק לגבי התנועה, כי אם לגבי כל מהות שהיא. למשל, מהות השעון: מהות זו זהה לעצמה. השעון שונה משאר הדברים שאינם שעון; הוא שונה בהרבה מתפוז, למשל, ולעומת זאת שונה פחות מכל מכשיר אחר, מאחר ושעון הוא מכשיר ולא פרי. הוא ישנו במידת התחברו עם הישות: במידה רבה כל עוד הוא קיים ובמידה מעטה יותר, אם מדובר בשעון מצויר, או בשעון שנזכרים בו וכך הלאה. כל הדברים כולם מקיימים את היחס הדו-משמעי הזה כלפי היש כשלעצמו.[19]

בניגוד לתנועה שיש לה הפך גמור, היא המנוחה, ובניגוד לזהות שיש לה ערך הפוך לחלוטין לערך החיובי שלה, הוא השוני המוחלט, ליש, או לקיום, או למציאות, אין הפך מוחלט וגמור. אם-כך, למה הכוונה כאשר אומרים על דבר כלשהו, שהוא איננו? ראשית לכל, האורח מאלאה בוחר בצורת הביטוי הרגילה ביותר: כאשר אומרים על דבר כלשהו, שהוא איננו גדול או איננו ארוך, בעצם מחליפים את המילה לא במילה איננו. ולכן לא יפה, או לא קצר, לא מציינים בהכרח את ההפך מהיפה או מהקצר, כי אם משהו שונה ממנו. למשל, אפשר גם לומר על דבר מה ממוצע באורכו, שהוא איננו ארוך, או שהוא לא ארוך. ואפשר להגיד לא יפה על דבר מסוים שפשוט אין קשר בינו לבין היופי. דבר אחד אי אפשר לעשות בשום פנים ואופן: אי אפשר לומר על מה שאיננו, דבר שאיננו קיים, שהוא איננו יפה או ארוך או גדול. אי אפשר לומר דבר על מה שאיננו קיים. למעשה, אי אפשר כלל לדבר על מה שלא קיים. ולכן, הטענה, שהדרקונים לא קיימים, או ששדים ורוחות אינם קיימים, מתייחסת רק לרמת הקיום שלהם. הם אינם קיימים בעולם החומר, או ביקום החיצוני לבני-האדם, אולם קשה – ובעצם מגוחך עד מאוד – לטעון עליהם, שאינם קיימים בדמיונם של אנשים אלה ואחרים, בסיפורים שהם מספרים וכך הלאה. לעומת השמש, או השמים, או כל דבר אחר הקיים בטבע, דרקונים ורוחות רפאים חסרים בקיומם, בהיותם יצירי דמיון ובדיה. זוהי המשמעות היחידה של האין. לא מדובר בניגוד מוחלט ליש או לקיום, אלא לדברים נחותים ברמת קיומם לעומת דברים אחרים.

הנחיתות הזאת איננה ההבדל היחיד בין עולם הטבע לעולם הבדיון, אולם היא ההבדל המהותי ביותר. בסירובו לדבר על האין, פרמנידס מעמיד את עצמו במצב נחיתות לעומת האורח מאלאה, אבל בגלל שהאורח מאלאה הוא תלמיד באסכולה הפרמנידית, הרי שברור שהשורשים לעליונותו של האורח נעוצים בתורתו של פרמנידס עצמו, אפילו בציטוט שהאורח מאלאה מצטט ממנו.[20] האורח מאלאה הצליח להסביר לתאיטיטוס מהי האמת, או מה שישנו, ומהו השקר. הוא ממשיך לאמירת האמת ואמירת השקר.לאחר סיכום קצר, האורח מאלאה מזכיר את אותו אדם שסוקרטס התייחס לפן אחר שלו בשיחתו ביום שלפני כן עם תאיטיטוס. אדם חסר מוזה זה – האורח מאלאה מזכיר רק את הרוחני המסרב להכיר בערבוב או בהתחברות כלשהי של מהויות ותכונות, אבל דבריו נכונים גם לגבי החומרני המערבב כל דבר בכל דבר אחר ללא הבחנה וללא סדר – אדם זה מסכן ובעצם מתעלם מיכולת השיחה של בני-האדם כולם. ההסבר על אמירת האמת והשקר נזקק לדיון קצר אודות השפה. שיחה שמטרתה תקשורת בין בני-אדם שונים נעשית באמצעות צירוף בעל משמעות של מילים. זאת אומרת, קיימת היכולת לצרף מילים באופן חסר משמעות. אולם אמירת מילים שלא מצטרפות למשמעות כוללת יותר איננה שיחה. ואם מדובר בנסיון לשוחח, אז התוצאה לא קולעת למטרה. ולכן יש מילים המתחברות עם מילים אחרות ויש מילים שאינן מתחברות עם מילים אחרות. זאת התשקפות של המצב הקיים לגבי המהויות השונות, כפי שהאורח מאלאה ותאיטיטוס הסכימו זה כבר. למשפטים בעלי משמעות כוללת יש שתי תכונות הכרחיות: הם עוסקים בדבר כלשהו והם בעלי ערך אמת מסויים. משפטים בעלי ערך אמת שקרי, או משפטים שקריים, הם משפטים הטוענים לקשר מסויים בין הנושא ההגיוני שלהם לנשוא ההגיוני שלהם, כאשר קשר זה איננו נכון לגבי עולם הטבע. זוהי אמירת שקר. למשל, הטענה, שתאיטיטוס יכול לעופף בכוחות עצמו שקרית, כי אין שום קשר בין תאיטיטוס לתעופה בכוחות עצמו.[21] הטענה שתאיטיטוס יכול לרכב על גב דרקון שקרית בעולם הטבע, אבל יכולה להיות אמיתית בעולם הבדיה של יצירות כמו רשומות רומח הדרקון.

שיחה איננה חייבת להתקיים בין שני בני-אדם שונים. זאת יכולה להיות שיחה של אדם עם עצמו. שיחה זו נקראת מחשבה וכל חשיבה היא תהליך שבו אדם משוחח עם עצמו, בין אם בשקט ובין אם בקול רם. המסקנה היא סופו של תהליך החשיבה. עכשיו, קיימות בנשמתו של אדם גם מסקנות שאינן תוצאות תהליך חשיבה עצמאי, כי אם מגיעות אליו מבחוץ והן למעשה תוצאות חשיבה של אנשים אחרים. מסקנות אלה תלויות בקליטת שלושה מהחושים: שמיעה וראיה ומישוש במקרה של עיוור הקורא ברייל ומקרים דומים לאלה. למסקנות מהסוג הזה אפשר לקרוא מסקנות נלמדות לעומת מקסנות עצמאיות. כל מה שהאורח מאלאה ותאיטיטוס הסכימו לגביו בדיונם לגבי השקר והאמת בשיחה בין שני אנשים תקף, כמובן, גם לגבי החשיבה, או השיחה של האדם עם עצמו.ועכשיו האורח מאלאה יכול לחזור לעיסוק בהגדרת הסופיסט. עד עתה הוגדרו המאפיינים הבאים של הסופיסט: מדובר במחנך, בין אם של יחידים ובין אם של רבים, הלוקח תשלום תמורת החינוך שהוא מעניק. המורים המקצועיים לרוב לא צריכים להקדים לאומנותם חינוך; הלימוד המקצועי אדיש לחינוך. במקרים אלה מדובר בתלמידים שלא יודעים את מה שהם באים ללמוד. זה מובן מאליו, שאדם שלא למד מקצוע כלשהו חסר בידיעותיו לגביו או שידיעותיו לקויות. ולכן החינוך נושא אופי ברור של כפיה מסויימת לעומת הלימוד המקצועי שנבחר על-ידי אנשים המחפשים את הרווח הכספי הצפוי לבעל המקצוע. ולכן הסופיסטים אינם מורים מקצועיים ואין זה משנה מהו המקצוע: פיסיקה, רטוריקה, נגרות או כל מקצוע אחר. החינוך הוא פעולה אחת ויחידה: שחרור האדם מדעות קדומות לגבי עניין כלשהו, ובמיוחד שחרור מהטעות הנוראה מכל: כאילו אותו אדם יודע את מה שלמעשה הוא איננו יודע. אין זה אומר, שהמחנך לא מלמד שום מקצוע. לעיתים קרובות פעולת החינוך, או טיהור הנשמה, מקבילה להוראה במדעים שונים. אפילו פעולות החינוך הטהורות ביותר שסוקרטס מבצע, דורשות יותר מפעם אחת סטייה לדיון בעניינים מתחומי המדעים והאומנויות שאינם קשורים ישירות לחינוך. אולם מהו אותו תחום מיוחד ונפרד שבתוכו החינוך מוצא את קיומו בנפרד מהוראת המדעים והאומנויות?קודם לחשיפת התחום הזה, האורח מאלאה חוזר לחלק את האומנויות השונות: כאמור,[22] ישנן אומנויות יוצרות ואומנויות המשתמשות בדברים שכבר נוצרו. האומנויות היוצרות מתחלקות לשתיים: דברים שאנשים יוצרים ודברים שאנשים לא יוצרים. השמש, למשל, לא נוצרה בידי בני-אדם. שעון השמש, דוגמה אחרת, נוצר בידי אדם זה או אחר. תאיטיטוס והאורח מאלאה לא מוצאים שם אחר לכוח היוצר את הדברים שאנשים לא יוצרים מלבד השם אלוהים. האורח מאלאה קורא לאומנות הראשונה אומנות אלוהית.[23] שתי האומנויות האלה מתחלקות בתורן לשתי אומנויות נוספות: יצירת הדברים האמיתיים ויצירת ההעתקים. האומנות האלוהית היוצרת דברים של ממש יוצרת בני-אדם, חיות אחרות, גופים שמימיים, יסודות, גופים טבעיים ועוד. האומנות האלוהית היוצרת העתקים יוצרת צללים ובבואות. הרי אף אחד לא יטען, שאדם כלשהו יוצר את הצל בכל רגע שבו הגוף נע באור השמש, או שמישהו יושב בתוך האגם וממהר לצייר את הדמויות הנשקפות למביט אל המים. האומנות האנושית היוצרת דברים של ממש היא אומנותם של הסנדלרים, הנגרים, הבנאים ועוד רבים אחרים. האומנות האנושית היוצרת העתקים היא אומנותם של הציירים, הפסלים, הצלמים, המסריטים ועוד רבים אחרים. האומנות האנושית היוצרת העתקים מתחלקת אף היא לשתיים: בראשונה, משתמש האומן במכשירים שונים שיצרו בשבילו בעלי מלאכה אחרים.

הצייר, למשל, משתמש בין השאר גם במכחול, אולם את המכחול יוצר מישהו אחר. והדבר נכון גם לכלי הפסל, כל שכן למצלמה, לכלי הנגינה ולשאר הכלים אל בעלי האומנויות המעתיקות. אולם ישנם אומנים המשתמשים בגופם ולא נזקקים לכלים אחרים. על אלה אפשר למנות שחקנים, זמרים, נואמים ועוד. האומנות האחרונה, האומנות המצייגת דברים באמצעות הגוף בלבד, מתחלקת לשתיים: אפשר לייצג דברים מתוך ידיעתם ואפשר לייצג דברים מבלי לדעת אותם. הזמר, למשל, השר תפקיד של מלך, עושה זאת מבלי לדעת דבר אמיתי אודות אומנות השלטון המלכותי. אותו הדבר נכון גם לנואמים ושחקנים הנאלצים לייצג דמויות ומצבים שאין להם לגביהם שום ידיעה אמיתית. ולכן הכשרון הטבעי וההשראה האלוהית כל-כך נחוצים לאומנים המייצגים: ככל שהכשרון וההשראה של השחקן גדולים יותר, כך הוא מתקרב יותר לייצוג אמיתי של הדמות אותה הוא צריך לשחק, ייצוג שלא יצלח בידיו של שחקן חסר כשרון והשראה. אבל שניהם גם יחד חסרים ידיעה אמיתית של רוב מוחלט מהתחומים המיוצגים בהצגות, בסרטים ובתוכניות הטלוויזיה.[24]וכאן מתגלה התחום שבו עוסק החינוך. גם הנואמים יכולים לדבר מתוך ידיעה ומתוך חוסר ידיעה, אלא שהם לא נזקקים לדבר מחוץ לידיעה, בטח שלא להשראה אלוהית כלשהי. הנואם הפונה לקהל מסויים תמיד מדבר אליו אודות הטוב. הוא תמיד נותן למקבל העצה – בין אם יחיד או רבים – כיצד להתנהג באופן הטוב ביותר: אם הוא ממליץ להמשיך ולשמר את המצב הקיים, הרי שזה בגלל שהמצב הזה טוב ואם הוא ממליץ לשנות את המצב הקיים, הרי שזה בגלל שהמצב הזה רע לעומת המצב המקווה. כל נואם עוסק בטוב וברע ומכאן שגם בצדק ובעוול, בנכון וביפה. והנה התחום הזה, תחום המידות הטובות, הוא התחום שבו עוסק החינוך: מתינות, צדק, אומץ-לב וחוכמה, ולשיפורם של אלה מכוון המחנך במקרה של חניך גרוע ולשימורם במקרה שנתקל בחניך מעולה. אבל ישנם אנשים שאינם יודעים מהו הצדק, או הטוב, או אפילו מהי מתינות ואומץ-לב, ועדיין הם משכנעים אחרים שבידיהם ידיעה זו ומשכנעים אחרים שהם אכן צדיקים ואמיצים, מתונים וחכמים. וזאת בעוד שלאמיתו של דבר הם טועים, פחדנים, פרוצים במידותיהם ומטעים.האורח מאלאה ממשיך לחלק את האומנות המצייגת באמצעות יכולות הגוף, וביניהם, כמובן, הדיבור: ישנו דיבור אודות דברים מתוך ידיעה בהם וישנו דיבור מתוך חוסר ידיעה. אלה המדברים מתוך חוסר ידיעה מתחלקים לשניים: התמימים שבהם חושבים, שהם אכן יודעים דבר זה עליו הם מדברים; אלה מעולם לא חוו את השחרור האמיתי מחוסר הידיעה, אולם אין לבוא אליהם בטענות. מדוע האורח מאלאה מקשיח כך את ליבו לעומת הנואמים המנוסים? אלה המנוסים והמרבים לדבר אודות הדברים האלה והמודעים לחוסר ידיעתם מתחלקים לשניים: הנואמים השולחים ידם בענייני המדינה והנואמים המשוחחים באופן פרטי עם יחידים וקבוצות בדיונים שבהם הם גורמים ליריבם בכשרון רב ובתחכום עילאי לסתור את עצמו בכל טענה שהוא מעלה. הנואמים השולחים ידם בענייני המדינה מתוך חוסר ידיעה הם הדמגוגים. המשוחחים באופן פרטי עם יחידים וקבוצות מתוך חוסר ידיעה באותם עניינים שהחינוך עוסק בהם הם הסופיסטים.[1] כתבי אפלטון (תרגום: יוסף ג. ליבס, ירושלים: הוצאת שוקן, תשל"ה), כרך 3, עמ' 204.[2] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 177-178.[3] כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 270.[4] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 213.[5] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 216.[6] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 211.[7] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 218.[8] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 222.[9] כתבי אפלטון, כרך 2, עמ' 61-64.[10] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 224.[11] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 225 הערה 11.[12] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 227.[13] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 231.[14] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 234.[15] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 236.[16] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 240.[17] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 242.[18] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 245.[19] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 247.[20] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 251.[21] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 253-259.[22] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 185.[23] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 262.[24] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 265.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נחום שטיינברג