האינסוף אצל עמנואל לוינס

עמנואל לוינס

מושג האינסוף הוא המושגים המרכזיים בהגותו של הפילוסוף היהודי צרפתי עמנואל לוינס. השימוש של לוינס במושג זה הינו שימוש יחודי המבקש לשיבור את השיח המסורתי עודות מושג זה ואולי את השיח המסורתי בכלל. מבחינת לוינס האינסוף מעצם הגדרתו מהווה חריגה מהסופי, ולא ניתן להכירו כפי שמכירים אובייקט סופי. התייחסות לאינסוף כסוג אובייקט הניתן להכרה גוררת בעקבותיה סוג של אבסורד. באבסורד זה הכול קורס לסוג של כוליות בה לא קיים דבר שהוא אחר מהאדם, ולמעשה האדם עצמו לא קיים אלא רק קיימת אידיאה אחדותית אין סופית. אבל, לפי לוינס, המבנה של האינסוף הוא כזה אשר אינו מאפשר הכרה טוטאלית שלו.

האינסוף הוא מה שאינו סופי ולכן חייב להיות חיצוני ונפרד מהסופי. כל יצירה של מושג האינסוף במחשבה של האדם הסופי למעשה תבטל את החריגה המבנית של האינסופי מהסופי. משמע מושג של אינסוף מבטל למעשה את האינסוף והופך אותו לאשליה. בעקבות כך ניתן להבין כי מעצם המבנה שלו, האינסוף הוא למעשה מה שחורג מהשיח המסורתי המבקש לתאר את כל העולם כמורכב מאובייקטים הניתנים להכרה. מסיבה זו האינסוף לא יכול להיות אובייקט הכרתי שהרי אובייקטים הם למעשה חלק מהעולם הסופי ואילו האינסוף הוא בעל מבנה שחורג מהעולם הסופי ולכן הוא בעל מבנה שחורג מהאפשרות להיות אובייקט של ההכרה.

לחשוב על האינסוף זה בדיוק לא לחשוב על האינסוף כאובייקט אלא לעשות משהו שהוא טוב יותר מצורת חשיבה ישנה זו. עלינו לחשוב, אבל לחשוב באופן חדש. כדי להבין מהי חשיבה חדשה זו עלינו לבדוק כיצד ניתן להיות מודעים לאינסוף, כאשר מבחינת לוינס השאלה היא למעשה כיצד אנו כיצורים סופיים יכולים להיות מודעים לאינסוף שהוא בהגדרה חורג מאתנו. עלינו להבין כי האינסוף הוא תמיד טרנסנדנטי, אבל לוינס אינו מדבר על טרנסנדנטי במובן של חריגה למקום גבוה יותר, כמו גן עדן או השמים. אין זו חריגה לסוג של אובייקט שנמצא במקום מסוים אלא חריגה למה שאינו אובייקט, למה שחורג מטווח ההתנסות שלנו באובייקטים.

רעיון זה עומד בניגוד גמור לתפיסה, המנסה לסגור את כל העולם כולו בתוך חוויה של כוליות. הכוליות אינה נותנת דין וחשבון לאחרות המוחלטת של מושג האינסוף שתמיד שומר על הפרדה מהאדם הסופי. הפרדה זו נובעת מאופיו המיוחד של האינסוף כנוכח במחשבה אך לא ניתן להכלה בתוכה. אנו הרי רואים כי יש לנו מושג של אינסוף הנוכח במחשבה, אבל המחשבה לא יכולה להכילו בתוכה באופן מלא משום שהוא תמיד פורץ את גבולותיה הסופיים.

כדי שנוכל לקיים את הסופי ואת האינסופי יחדיו צריך להבין שהאינסוף הוא בשום מקרה לא סוג של אובייקט אונטולוגי. במקרה שהאינסוף הוא אונטולוגיה הרי שהוא מבטל את הסופי וזה אבסורד. כדי להבין את הנוכחות של האינסוף במחשבה יש לפי לוינס לפנות ליחסים האתיים הקונקרטיים שלי בעולם. האתיקה הקונקרטית היא המסלול אשר בו עלינו להתקדם כדי לפצח את הפרדוקס של ההתגלות של האינסופי בסופי. רק התעוררות תוך נפשית לגבי מישהו סופי יכולה להתחיל מהלך כזה שמוביל להתגלות של האינסופי בסופי. התגלות זו של האינסופי מופיעה כאשר אני נעמד מול האחר. היחס שלי לאחר הוא יחס של אחריות מוסרית אינסופית, ואחריות זו מגלה לי שהאינסוף נוכח במחשבתי כאותה אחריות.

האינסוף או אלוהים או כל מושג תיאולוגי אחר הוא למעשה חסר מובן אם לא מוענקת לו משמעות אתית. בלי המוסר המושגים התיאולוגים הופכים להיות סכמה ריקה מתוכן משום שאין יחסים אנושיים שיתנו להם תוכן קונקרטי. המוסר מאפשר לאדם לפנות אל הטרנסנדנטי ולהתייחס אל מה שמעבר לו. העדות לאחריות המוסרית הזו מופיעה בצו המוסרי "אל תרצח". צו זה מופיע מתוך נוכחותו של האחר הקונקרטי מולי, אני דואג לאחר הניצב מולי ואותו אני מבקש לא לרצוח. הצו המוסרי לא מביע איזשהו אינטרס שלי, אלא מביע את האחריות האינסופית הטבועה בי כלפי האחר. הוא לא נכפה מבחוץ, אלא המפגש עם פני האחר מגלה לאדם את האחריות האינסופית שמגולמת בצו "לא תרצח!".

חשוב להבין כי לא מדובר כאן על רגע מיסטי בו אנו מבינים לפתע את האינסוף ואת העולם כולו. האינסוף תמיד מופיע כאחרות הנפרדת ממני ולעולם לא אוכל להבינו אלא כאחר ממני. נקודת המבט שרואה אותי יחד עם האינסוף או אפילו מול האינסוף היא אינה אפשרית, אלא האינסוף תמיד יופיע לפניי כאחרוּת וכשונות מוחלטת.

לוינס אינו מתאר חוויה מיסטית בה האדם מתאחד עם האינסוף הטרנסנדנטי באופן מיסטי. אין כאן אדם שעומד מול אינסוף אלוהי ששורף את מי שמעז להביט בו. לוינס מתאר חוויה בה האינסוף הטרנסנדנטי מופיע ומתגלה לפני האדם בחייו הקונקרטיים. הוא מופיע בנוכחות אתית קונקרטית ובדיבר הקונקרטי של האחר. לוינס מבקש להזהיר מפני דתיות הכוללת שיכרון אקסטטי-דתי, מיסטי, הזיה או דבקות בלתי-רציונאלית. דתיות כגון זה, מנקודת המבט של לוינס, מובילה לתפיסה מסוכנת המבקשת לבטל את האדם הסופי. לוינס מבקש להתרכז במה שהנו מפוכח ורציונאלי. לפי דעתו, ביסוס המטאפיזיקה והאינסוף על האתיקה, על יחסים אתיים קונקרטיים זה הביטוי הנאות ביותר של החשיבה הרציונאלית.

אף שאני מזדהה במובנים רבים עם הביקורת של לוינס על דתיות המיסטית, נדמה לי כי ויתור זה על המיסטי הוא אולי גם נקודת החולשה של לוינס. אמנם לוינס מציג לפנינו תורה נפלאה, תורה אשר שמה את האחר ואת המוסר במרכז וטוענת שהאלוהים האינסופי עצמו אינו אלא אותו יחס מוסרי שמופיע בכל מפגש יום יומי קונקרטי שלי עם האחר. אבל מאחר שמדובר על מפגש קונקרטי יומיומי נעלמת האופציה לחריגה מהיום ויום, לגאולה והתאחדות עם הנצח, שהיא ההבטחה הגדולה שמציגה לפנינו המסטיקה. עקב החוויה האנושית של איחוד מיסטי עם המוחלט הופכת להיות נקודת עיוורון אצל לוינס. הוא אינו רואה חוויה זו כאפשרות ממשית של הקיום וכל נסיון לבצעה מהווה למעשה נסיון אלים לבטל את הקיום האתי עצמו. מעניין יהיה לנסות, במסגרת של המטפיזיקה האתית של לוינס לתת דיון וחשבון פילוסופי פוזיטיבי לחווית האיחוד המיסטי ובכך לתת תמונה מלאה יותר של הקיום האנושי.