אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אפלטון / הסופיסט (חלק ראשון)


בהתאם להבטחתם מהיום הקודם, נפגשים שוב סוקרטס, תאיטיטוס ותאודורוס. בינתיים, סוקרטס למד על האישום שהוגש נגדו והספיק לשוחח עם אותיפרון. אבל הוא לא מזכיר שום דבר מאלה בזמן השיחה השניה עם תאיטיטוס. למעשה, זהו הדיאלוג הראשון שרובו – ובהחלט החלק העיקרי שלו – עובר בשתיקה של סוקרטס.

רק בדיאלוג קודם אחד, קראטילוס, יש דוגמה דומה. בדיאלוג ההוא כל אחד מהמשוחחים שתק, בזמן שסוקרטס דיבר עם השני: קראטילוס שתק במהלך כל ההקדמה, כאשר סוקרטס שוחח עם הרמוגנס, והרמוגנס שתק במהלך הדיון העיקרי של הדיאלוג, כאשר סוקרטס שוחח עם קראטילוס. הפעם סוקרטס מדבר במהלך ההקדמה הקצרה ושותק לכל אורך הדיון העיקרי של הדיאלוג. הזמן שבו מתרחש הדיאלוג ידוע כבר מראשיתו. הזמן הדרמטי של הדיאלוג ידוע מתחילתו בכל הדיאלוגים עד עתה מלבד שניים: קראטילוס ותאיטיטוס. בשני הדיאלוגים האלה נודע הזמן הדרמטי שלהם רק בסופם. הדיאלוגים אותיפרון, קראטילוס ותאיטיטוס מתרחשים כולם באותו היום. הדיאלוג הנוכחי, הסופיסט, מתרחש ביום שלאחריו. הזמן הדרמטי של האפולוגיה הוא מספר ימים לאחר מכן. השיחה עם קריטון מתרחשת כשבועיים שלושה לאחר המשפט של סוקרטס שבו הוא נושא את הנאומים הכתובים בדיאלוג האפולוגיה. השיחה עם קביס וסימיאס מתרחשת שלושה ימים לאחר השיחה עם קריטון. הזמן הדרמטי של כל הדיאלוגים האפלטוניים עד עתה נקבע לאחר הגשת האישום נגד סוקרטס בידי מלטוס. מדוע?דיאלוג אחד ויחיד עד עתה נקרא בשם שאינו שמו של אחד המשתתפים בו. את השם האפולוגיה של סוקרטס ניתן להבין בשני אופנים: הראשון, זוהי האפולוגיה שהנושא שלה הוא סוקרטס. השני, זוהי האפולוגיה שהנושא אותה הוא סוקרטס. האופן הראשון מתייחס למשמעות המושג אפולוגיה – נאום ההגנה שנושא המתגונן או הסנגור מטעמו לפני השופטים – ומציב את סוקרטס כנושא הנאום. כאילו סוקרטס ביקש להתגונן בבית המשפט בפני ההאשמות שהועלו נגדו. האופן השני מתייחס לתוכן האפולוגיה. הוא מציב את סוקרטס כנושא את הנאום שתוכנו איננו הגנה על אחד, סוקרטס, שנמצא כבר בסוף ימיו ובגיל מופלג הוא כאילו דומה לאותם תאוותנים לא מסופקים הנלחמים על כל פירור שהם מוצאים. הרי אם סוקרטס היה דואג למספר השנים אותו חי, היה דואג לצאת זכאי מהמשפט.

נושא הנאום שהשמיע סוקרטס באפולוגיה איננו סוקרטס, כי אם הדת החדשה שהוא הביא לאתונה. ובמיוחד הוא יצא נגד שתי טעויות העושות עוול לדת זו: הטעות הראשונה היא זיהויה של דת זו עם הפילוסופיה של הטבע מבית מדרשם של רבים: הרקליטוס, אמפדוקלס, אנכסגורס, פרמנידס, זנון ואחרים. הטעות השניה היא זיהויה עם תורתם של הסופיסטים.נושא הדיאלוג הנוכחי ברור מיד משמו. זוהי הסיבה מדוע דיאלוג זה איננו מסתיים בחוסר הצלחה להגדיר את הסופיסט. ההיפך הוא הנכון: בסופו של הדאלוג תאיטיטוס עומד ובידיו שבעה אפיונים שונים של הסופיסט. פירושו של דבר, שבדיאלוג זה מוצגים שבעה מאפיינים שונים של הסופיסט כסוג מסויים של בן-אדם. המחבר חוזר בדיאלוג זה לצורת הדיאלוג הטהור. אין זה דיאלוג בתוך דיאלוג, כפי שהיה התאיטיטוס. אולם מה קרה לשיחה בין אוקלידס לטרפסיון? ההבטחה של סוקרטס, תאודורוס ותאיטיטוס להיפגש למחרת ולהמשיך לשוחח כתובה בסוף הדיאלוג שחיבר אוקלידס. מדוע מחבר הדיאלוג בין אוקלידס לטרפסיון לא סיים את השיחה ביניהם והשאיר את השניים במצב נצחי של האזנה לדיאלוגים הסוקרטיים? ומדוע אוקלידס השאיר חור דרמטי גס כל-כך ולא הסביר לקורא הדיאלוג שלו מדוע אין הוא מתעד את הפגישה בין שלושת משתתפי הדיאלוג שלו, למרות שהוא מתעד את ההבטחה לפגישה כזאת?סוקרטס ותאודורוס נפגשים שוב, אבל הם משוחחים רק בהקדמה הקצרה ולכל אורך החלק העיקרי שותקים. יכול להיות שתאודורוס שותק, בגלל שאין הוא מבין הרבה בנושא הנדון – אחרי הכל, מדובר במורה להנדסה –, אבל מדוע סוקרטס שותק? ישנן מספר סיבות לשתיקה של אדם הנוכח בדיון שבויכוח בין שני אנשים אחרים: יכול להיות, שהוא מסכים עם צד אחד ולא מוצא לנכון צורך להתערב. יכול להיות, שהוא לא מסכים עם אף אחד מהצדדים ועדיין לא מוצא שום צורך להתערב. אולי הוא לא רואה כיצד הוא יכול להביא את שני הצדדים – שלא מסכימים בינם לבין עצמם – להסכים איתו, הצד השלישי. תהיה הסיבה אשר תהיה, סוקרטס שותק לכל אורך החלק העיקרי של הדיאלוג.משתתף עיקרי ראשון בדיאלוג הוא תאיטיטוס. תאיטיטוס זה שוחח בדיאלוג הקודם עם סוקרטס והתייצג בפניו. סוקרטס נוכח לדעת, שמדובר בנער אמיץ, יפה מבפנים, בניגוד גמור לכיעורו החיצוני. תאודורוס הביא איתו את המשתתף העיקרי השני, הוא האורח מאלאה השואל את תאיטיטוס המשיב. אלאה היא עירם של פרמנידס וזנון ותאודורוס מסביר לסוקרטס, שהאורח משתייך לאסכולה שלהם.

תיאורו של תאודורוס את האורח כפילוסוף מעורר בסוקרטס את הצורך לבדוק תיאור זה, כפי שסוקרטס חש צורך לבדוק את תיאורו של תאיטיטוס בפי תאודורוס. החשש שסוקרטס מעלה נוגע להיותו של האורח פילוסוף. לא לחינם קיים בילבול בין הפילוסוף לסופיסט, מאחר ושניהם משתמשים בשיחה – בין אם כתובה ובין אם נשמעת –, כשהם מורים את אומנותם לתלמידיהם. תאודורוס ממהר להרגיע את סוקרטס ולהגיד, שהאורח מתון יותר, מצד אחד, ואלוהי, מצד שני, לעומת אומני הסתירה בויכוח.סוקרטס מתפייס ומסביר לתאודורוס, שבין אם מדובר באנשים אלוהיים ובין אם מדובר במטורפים, אנשים מבלבלים לעיתים קרובות, מתוך בורות, בין שלושת הסוגים הבאים: מדינאים, פילוסופים וסופיסטים. הוא מבקש מהאורח להסביר מה ההבדל בין שלושת אלה. הוא מבקש ממנו, בנוסף, לבחור לעצמו את השיטה הנוחה לו ביותר: הרצאה או דו-שיח. האורח מסביר, ששיטת ההרצאה עדיפה, כאשר משוחחים עם אנשים קשים שלא אוהבים שמעמידים אותם על טעותם ואשר מפחדים להודות באי ידיעתם. הוא בוחר בשיטת הדו-שיח ובתור בן זוג הוא בוחר בתאיטיטוס. הסיבה: הוא כבר שוחח עם תאיטיטוס וראה, שהוא אינו מפחד להודות באי ידיעתו. האורח בוחר, לבסוף, להתחיל בהגדרת הסופיסט ומשאיר את הגדרת המדינאי לפעם הבאה.השניים מתחילים, אם-כן, ובהדרכת האורח מאלאה פונים קודם כל לעסוק בהגדרה קלה יותר, הגדרת הדייג. בניגוד לפילוסוף שהוא איש אלוהי, מסתבר כבר על ההתחלה, שהסופיסט הוא איש ארצי לחלוטין. הסופיסט הוא בעל מקצוע. סוקרטס הסביר לתאיטיטוס, שההגדרה צריכה להכיל שני מאפיינים: האחד הכללה, או הקבוצה אליה שייך הדבר המוגדר והשני צמצום, או מה מבדיל בין הדבר המוגדר לשאר הפריטים בקבוצה אליה הוא שייך. האורח מאלאה מדגים בפני תאיטיטוס כיצד מוצאים מהו שמבדיל את הדבר המוגדר – הדייג במקרה הזה – משאר הפריטים בקבוצה שלו, קבוצת בעלי המקצוע.קודם כל, השניים מסכימים שמדובר בבעל מקצוע, או אומן. הדייג הרי עושה את מעשיו באופן שיטתי ובהכרח לפי תורה מסויימת. רבות מהפעולות שבן-אדם עושה במהלך חייו הן פעולות שיטתיות, אבל לא כל הפעולות השיטתיות שבני-האדם עושים זכו לשם מקצוע, זאת אומרת לא על כל הפעולות השיטתיות שהם מבצעים במהלך חייהם, בני-האדם מקבלים שכר. לאחר שנמצאה הקבוצה, מתחילים השניים להפריד את הדייג משאר הפריטים בה, זאת אומרת משאר בעלי המקצוע. החלוקה הטובה ביותר למטרה זו היא החלוקה לשניים, מאחר וחלוקה זו מפיקה את התוצאות המהירות ביותר. האורח מאלאה מחלק את האומנויות כולן לשתי קבוצות גדולות: אמנות יוצרת ואומנות המשתמשת ביצירתם של אחרים. הלימודים והידיעה, המסחר והמלחמה משתמשות במה שאחרים יצרו ובעצמן פעילויות אלה לא יוצרות דבר חדש. הדיג שייך לקבוצה זו.המשתמש בדברים שאחרים יצרו – בעל אומנות שאיננה יוצרת – יכול לעשות זאת בשתי דרכים: האחת בכפיה והשניה מרצון.

החייל, למשל, משתמש בכלי הנשק שניתנו לו ברצון, זאת אומרת נמכרו לו תמורת בצע כסף בידי יצרני כלי הנשק. יש שמשתמשים בכלים שלא ניקנו, אלא הושכרו. גם במקרה זה נותן המשתמש כסף בידי בעל הכלי. וישנם אלה שמשתמשים במה שניתן להם במתנה. ולא רק ידידים נותנים מתנות זה לזה, כי אם גם זרים. למשל, מבצע מכירה של אחד ועוד אחד הוא דוגמה למתנה שניתנת בידי המוכר תמורת קניה של פריט מסויים. כל אלה משתמשים – או לפחות רוכשים – את מה שלא הם יצרו בעצמם.האומנות המשיגה בכפיה דברים שאחרים יצרו עושה זאת בשני אופנים: בגלוי, או במלחמה, ובחשאי, או בציד. ישנו ציד של הדברים הדוממים. הזר מאלאה נותן לדוגמה את שליית הפנינים, הספוגים ושאר הדברים שמשיגים מקרקעית הים. אפשר בקלות לשייך לסוג הזה גם את הכריה של כל מה שמשיגים ממעמקי האדמה: פחם, נפט ועוד. ולעומתו ישנו ציד בעלי החיים. בעלי החיים מתחלקים לשלוש קבוצות עיקריות: אלה שמסוגלים לעופף באוויר, אלה שמסוגלים לשהות זמן רב במאגרי המים ואלה שמעבירים את הרוב המוחלט של זמנם על או בתוך היבשה. אם-כן, הדייג יכול להיות מוגדר כך: אומן הפועל להשגה בכפיה ובחשאי בעלי חיים המעבירים את רוב זמנם בתוך מאגרי מים. לאחר שהאורח מאלאה הדגים בפני תאיטיטוס כיצד מגדירים בעל מקצוע, השניים פונים לנסות למצוא את ההגדרה של הסופיסט. קודם לכל, השניים מסכימים, שהחלוקה הקודמת ששימשה אותם להגדרת הדייג מתאימה גם להגדרת הסופיסט. זאת אומרת, מתאימה עד להפרדה שנעשתה בין סוגי החיות השונים. בעוד הדייג צד את חיות המים, הסופיסט צד חיות אחרות, חיות המעבירות את רוב זמנן על היבשה.והנה, חיות היבשה מתחלקות למינים רבים מאוד, אולם אפשר גם לחלקם לשתי קבוצות באופן גס: בני-אדם לעומת שאר החיות. ציד של בני-אדם יכול להעשות בשני אופנים: אלימות – למשפחה זו שייכים החטיפה, המלחמה, השלטונות העריצים למיניהם ועוד – ושכנוע. השכנוע נעשה אך ורק בפעולות שנכנסות כולן תחת השם תקשורת: שיחה, נאום, ויכוח ועוד. האורח מאלאה מחלק את השכנוע בתורו לשני חלקים: השכנוע הפרטי, או השיחה הפרטית, והשכנוע הציבורי, או הנאומים הפוליטיים. מי שמנסה לשכנע באמצעות שיחה פרטית לעיתים מקבל שכר ולעיתים משלם, או נותן משלו לקהל מאזיניו, מבלי לדרוש ולקבל תמורה כלשהי. אלה שנותנים משלהם נקראים מאהבים, משום שהאהבה יכולה להיות הסיבה היחידה לנתינה של משהו משלך ללא תמורה. מבין אלה שמבקשים שכר ישנם המבקשים לגרום הנאה לקהל והם נקראים בדרנים. אחרים, אלה המבקשים להחניף לקהל, נקראים דמגוגים. וישנם ציידים המבטיחים, תמורת שכר, להפוך את קהל שומעיהם לאנשים טובים יותר. אלה נקראים סופיסטים. האורח מסכם את הגדרת הסופיסט: הסופיסט הוא אומן שאינו ממציא דבר משל עצמו; הוא לוקח בכפיה ובגלוי את מה ששייך לבני-אדם אחרים; תמורת הכסף ששייך לאחרים, הוא משכנע אותם שהוא יכול להפוך אותם לטובים יותר בשיחות או נאומים פרטיים. באופן טבעי, שדות הציד הטובים ביותר לסופיסטים נמצאים בכל מקום שבו נמצאים אנשים עשירים.

לפיכך, המאמנים האישיים של ימינו הם מעין סופיסטים מודרניים.אולם קשה לחשוב על הסופיסטים כעל ציידים. הרי אותם עשירים מוסרים את כספם לסופסיטים מרצונם ולא בכפיה. מדוע, אם-כן, האורח מאלאה מתייחס בראש ובראשונה לאומנות של הסופסיטים כאומנות של ציד, אומנות הנזקקת לכפיה? עדיף לחשוב על הסופיסטים כעל סוחרים. לשם כך יש צורך לבחון את האומנויות המשתמשות בדברים שאחרים יצרו. האומנות המשתמשת בדברים שאחרים יצרו עושה זאת בשני אופנים: האחד בכפיה והשני מרצון. השימוש מרצון נקרא החלפה. המחליפים יכולים להיות ידידים זה לזה – האורח מאלאה התייחס לאפשרות זאת מקודם – או שהם זרים זה לזה. במקרה האחרון הם צריכים להסכים למחיר משותף, הם מוכרים וקונים. הדברים הנמצאים בשוק המקח והממכר עונים לצרכים של שניים: הגוף והנשמה. היוצרים של חלק ממוצרי הנשמה זכו לשם מיוחד: אומנים. ושם זה – הזהה לשם של בעלי המקצוע כולם, וכמובן של היוצרים את המוצרים לשימוש הגוף – מלמד על הכבוד הגדול שזכו לו היוצרים של מוצרי הנשמה.המדעים נכללים אף הם במוצרים של הנשמה מהסיבה הבאה: כל אומנות – ויש לזכור: אומנות היא כל פעולה שיטתית המזכה את מבצעה בכסף או תחליפיו – יש לה חלק תאורטי וחלק מעשי. החלק התאורטי משתמש תמיד במדע כזה או אחר או שהוא חלק ממדע זה או אחר. החלק המעשי הוא החלק הגופני, פשוט כי האדם מבצע אותו באמצעות גופו. השיטה התאורטית היא החלק השייך לתחום הנשמה, פשוט כי האדם לומד אותה וזוכר אותה בעזרת נשמתו. אותה נשמה הצורכת את יצירות האומנות היא זו שבתחומה מתרחשים לימוד ושינון המדעים, ולכן המדעים והאומנויות היפות תמיד מתחרים זה בזה על מקום בנשמות הצעירים. ממכר מוצרי הנשמה מתחלק אם-כן לשניים: הדברים שזוכים כיום לשם אומנות מצד אחד ומדעים מצד שני. האורח מאלאה מחלק את המדעים לשניים: התחום הנייטרלי מבחינה מוסרית ובו המדעים התאורטיים ותחום המעשים הטובים, או הסגולה הטובה. האומנים המוכרים את המדעים התאורטיים נקראים בפשטות מורים. האומנים המוכרים את הידע לגבי המעשים הטובים נקראים מחנכים. תאיטיטוס והאורח מאלאה מצאו דרך שניה להגדיר את הסופיסט. הלאה: האורח מאלאה מפריד בין שני מקרים: במקרה הראשון, המחנך רוכש את ידיעותיו מאחרים. במקרה השני, המחנך רוכש את ידיעותיו בעצמו ולא מאחרים. ברוב מוחלט של המקרים – אם לא בכולם – המחנך רוכש חלק מידיעותיו בעצמו וחלק הוא רוכש מאחרים.תאיטיטוס לא מתעקש על היחסים בין שלושת מאפייני הסופיסט שהאורח מאלאה זיהה יחד איתו. מבחינתו מדובר בשלושה מינים שונים של סופיסטים ותו לא. יכול להיות שהחלוקות שהאורח מציג בפניו חדשות ומרתקות בעיניו במידה שמסנוורת אותו. סיכום ביניים מעמיד את המאזין לדיאלוג במקום עם ההגדרות והמאפיינים הבאים: הסופיסט – כמוהו גם הפילוסוף – הוא צייד של אנשים – בעיקר צעירים – תמורת ההבטחה לעשות אותם טובים יותר. מאחר וקשה לחשוב על הסופיסט כעל צייד, האורח מחליף את המין הצייד במין הסוחר. הסוחר הזה מציע לצעירים אלה תמורת כספם את מה שרכש מעצמו ואת מה שרכש מאחרים.

תאיטיטוס למד על שתי הגדרות ומאפיין אחד של הסופיסט. הסופיסט הוא מחנך. בדיאלוג האפולוגיה סוקרטס מסכים עם מלטוס, שהמחנך מלמד קודם כל באמצעות הדוגמה האישית. אבל הוא לא מלמד אך ורק באמצעות הדוגמה האישית, אלא חייב להוסיף לכך את דברי הלקח ובכל מקרה הוא חייב להוסיף על הדוגמה האישית את הנאום והשיחה. האורח מאלאה פונה להסביר לתאיטיטוס באילו אומנויות משתמש הסופיסט בזמן השיחה ובמיוחד בזמן הויכוח. הוא מתחיל מנקודת ההתחלה: השיחה והויכוח לא יוצרות דבר חדש שלא היה קיים שם קודם. לכן הן שייכות לאומנויות המשתמשות ביצירתם של אחרים. אפשר לקחת את רכוש האחרים ברשותם ואפשר לקחת אותו שלא ברשותם. לקיחה שלא ברשות הבעלים חייבת להעשות בכפיה. הגנב עושה את מעשה הכפיה הזה בחשאי. הוא עושה זאת בחשאי, בגלל שהוא משתדל ככל יכולתו לא להתגלות בידי בעל הרכוש. אם הוא יתגלה, הוא צפוי, לכל הפחות, להתנגדות מצד בעל הרכוש. אותה התנגדות – ואף יותר גדולה – צפויה למי שמודיע לבעל הרכוש אודות כוונתו לקחת את רכושו. הודעה כזאת נחשבת כמובן מאליו להכרזת מלחמה. מי שמנסה לקחת בכפיה את רכושם של אחרים ועושה זאת בגלוי נקרא לוחם; פעולתו נקראת מלחמה. בסופו של דבר, היחידה הקטנה ביותר של המלחמה היא המאבק בין שני גופים. מאבק זה נקרא מעשה אלימות. מאבק בין שתי נשמות מתבצע באמצעות מילים בלבד והוא זכה לשם ויכוח. ויכוחים בענייני צדק ועוול יכולים להיות ויכוחים משפטיים או ציבוריים ויכולים להיות ויכוחים פרטיים. הויכוחים הפרטיים יכולים לעסוק בעניינים רבים וביניהם גם בנושאים של צדק ועוול. הסופיסט מרויח כסף, כאשר הוא מלמד אחרים להתוכח בנושאי הצדק והעוול. לעומתו, ישנם כאלה המפסידים כסף בויכוחים פרטיים בנושאים אלה, אשר "מצד סגנונו אין באותו סוג שום הנאה למרבית השומעים". כך בדיוק תאר סוקרטס את מה שקרה לו בנאום שלו לאזרחי אתונה באפולוגיה. אפשר לציין עכשיו את השוני במאפיינים השונים בין הסופיסט לפילוסוף. האורח מאלאה הסביר קודם לכן לתאיטיטוס, שהסופיסט מבקש להפוך את הניצודים בפיו לטובים תמורת שכר. לעומתו, הפילוסוף עושה זאת ללא בקשת תמורה כלשהי בדיוק כמו המאהב. מאוחר יותר מסביר האורח לתאיטיטוס, שהסופיסט, בדיוק כמו המוכר, מעניק מידיעותיו תמורת משהו אחר, לרוב כסף. הפילוסוף מעניק מידיעותיו כמו ידיד הנותן לידידו מתנה, מבלי לבקש תמורתה דבר. את כל המאפיינים האלה אפשר לאחד לשוני במאפיין אחד: הסופיסט מקבל שכר תמורת הוראתו ולרוב מתעשר בעוד הפילוסוף מוכן ממש לשלם לאחרים תמורת הוראתו ובכל מקרה מאבד מרכושו.הסופיסט והפילוסוף הם מחנכים. אם-כך, מהו חינוך? האורח מאלאה שוב מבדיל בין אומנויות שונות כדי לחפש אחר אומנות החינוך. הפעם הוא מתחיל מהאומנויות המפרידות. האומנויות המפרידות מתחלקות לאומנויות המפרידות בין דומה לדומה ולמפרידות בין דומה לשונה. האומנויות המפרידות בין דומה לשונה מפרידות בין הרצוי למיותר, או בין המשובח למגונה. האומנות המפרידה בין הרצוי למיותר נקראת באופן כללי ביותר: טיהור. האורח מאלאה לא מנסה למצוא את המילה המדויקת לקבוצת אומנויות זו, או להתחקות על עקבותיה של מילה כזו או אחרת שאומנויות אלה זכו לקבל כשמן. הדיוק המילולי הדקדקני רחוק ממנו כרחוק מזרח ממערב. הוא מנסה להגדיר את הסופיסט באמצעות בחינת מעשיו ותחומי אומנותו. השמות של הדברים השונים, כאשר הוא בכלל טורח לציין אותם, אינם חשובים. אומנות הטיהור מתחלקת לשניים: טיהור הגוף וטיהור הנשמה.

טיהור הנשמה מתחלק לשני חלקים: האחד מטפל בפגעים הבאים על הנשמה בעקבות גידולה בסביבה רעה ובין אנשים מרושעים והשני מטפל בפגעים הנובעים מיכולותיה המולדות של הנשמה. המחלה באה על הגוף בעקבות מגע שלו עם חיידקים בסביבה נגועה והיא מעין תפקוד לקוי של אחד מחלקי הגוף, בין אם קטן כתא או גדול כאבר. כך גם מחלת הנשמה היא תפקוד לקוי של אחד או כמה מאותם הדברים השייכים לנשמה כמו כעס, דעה, תאווה, הנאה ועוד. ליקוי זה של הנשמה קשה מאוד לתיקון, מאחר וכאמור, מקורו בסביבה הרעה שבה האדם חי, גדל ומתחנך. כיעורו של הגוף נקרא כל חוסר התאמה הנדסי בין חלקיו. כיעורה של הנשמה הוא חוסר ההתאמה בין יכולותיה הטבעיות לנסיונותיה לתפוס ולהבין דבר כזה או אחר. קל לתקן את כיעורה של הנשמה בעזרת תרגול רב וכל מי שלמד בחייו חשבון או קריאה וכתיבה יכול להעיד על כך. על תיקון מחלות הנשמה אחראים שופטים, שוטרים ושאר האחראים על חקיקת החוקים ואכיפתם. על תיקון כיעור הנשמה אחראים המורים.המורים המקצועיים מתקנים את הטעויות המקצועיות של תלמידיהם. המורה לחשבון מתקן את הטעויות החישוביות של תלמידו ואילו המורה לגאוגרפיה מתקן את ידיעותיו הלקויות של תלמידו לגבי הארצות והיבשות והימים. המחנך מתקן את הטעות היחידה שאינה קשורה במקצוע כלשהו: את הדעה של אדם לגבי עצמו, כאילו הוא יודע דבר מה, כאשר לאמיתו של דבר הוא אינו יודע אותו. זוהי הטעות היחידה המפריעה לתקן את כל שאר הטעויות, הטעויות המקצועיות והטעויות שאינן קשורות בשום מקצוע. סוקרטס היה חף מטעויות כאלה, כאשר אמר, שהוא יודע, שישנם דברים אותם הוא אינו יודע. החינוך הוא האומנות המטהרת את הנשמה מהיומרנות הריקה.

אומנות החינוך מתחלקת לשניים: החלק הראשון הוא התוכחה או העונש או הגערה כלפי חניך ששגה. חלק זה מקביל למעשיהם של השופטים והשוטרים. החלק השני מקביל למעשי הרופא המסביר לחולה, מכוח אומנותו וידיעתו המקצועית, את מה שעל האחרון לעשות כדי להבריא או להיות בריא באופן כללי. השיחה היא הדרך היחידה לתקשר בין נשמות. לכן רופאי הנשמה שואלים את החולה לגבי דעותיו באותם עניינים בהם לטעותו הוא יודע משהו. הם לוקחים את תשובותיו של החולה ומראים לו כיצד הן בעצם אומרות דבר והיפוכו בעת ובעונה אחת. באותו המעמד הנשאל מבין, שדעתו איננה הגיונית, עקבית ואמיתית, ובמילים אחרות: היא אינה נכונה. וכך הוא מגלה תחום ישן שהופך בעיניו חדש, כאילו הסירו קורה מעל עיניו ולראשונה הוא רואה את הצבעים האמיתיים של הנושא לגביו טעה ואת הצבעים השקריים של דעתו באותו נושא. הנאתם של המקשיבים מהצד לשיחות כאלה – וסוקרטס הזכיר באפולוגיה את האנשים האלה – היא הנאה מיד שניה בלבד. הם לכל היותר שמחים לאידם של אחרים שטעותם התבררה בפומבי. רק הנשאל האמיץ חש את השחרור עצמו. מי שלא השתחרר כך מימיו, ויהיה אף נשיא ארה"ב או שליט סין, הוא עבד שבעבדים לעומת האדם המאושר.תאיטיטוס לא מכיר שם אחר לבעלי מקצוע אשר כזה, לאנשים האלוהיים המסוגלים לשחרר אחרים מדעותיהם המוטעות, ונאלץ לקרוא להם סופיסטים. האורח מאלאה לא עושה לו הפעם הנחות כלשהן ולא מגלה את שמם האמיתי. הוא רק מזהיר את תאיטיטוס והאחרים המקשיבים להם שתי אזהרות: האחת, שגם הכלב והזאב דומים זה לזה. צריך להיזהר בכל הדברים הדומים זה לזה. תמיד יש לבדוק במה הם שונים; האם הם רק דומים או שהם גם זהים זה לזה? הדיאלוג הנוכחי עוסק בבחינה כזאת של דברים – במקרה זה: אומנויות – דומים ושונים. השניה, שהמחלוקת בין הסופיסטים לאחרים אינה מחלוקת של מה בכך. האורח מסביר לתאיטיטוס שהמחלוקת הזאת עולה לפני השטח, כאשר הסופיסטים נאלצים להגן על מקצועם בפני אותם אחרים. עד עתה, הקורא בדיאלוגים האפלטוניים לפי סדר תשע הרביעיות לא נתקל בהתקפה והגנה כאלה. בכל מקרה, החינוך הוא טיהור של הנשמה מטעות היומרה לידיעה מסוימת שלא במקומה. בכך הוא מקדים את המין השני של טיהור הנשמה, את החינוך המקצועי.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נחום שטיינברג