אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מישל פוקו על ידע ועוצמה


מישל פוקו

מאז תקופת ההשכלה חלות תמורות באופן החשיבה האינטלקטואלית ובמהותו של האינטלקטואל עצמו. אנו עדים למומחים שמצמצמים את עצמם לתחומי התמחות ספציפיים, סקטוריאליים. מישל פוקו מוצא את אותם המתמחים בדמותם של הרופא, האחות, הפסיכיאטר, המדען או הלבורנט. אלו מחליפים את הפילוסוף המסורתי – האינטלקטואל של האמיתות האוניברסאליות שעוסק בקיום האנושי בכללותו, בשאלת ההכרה האנושית או בסוגיות של צדק ואי צדק. אותם המומחים הספציפיים הם אינם תיאורטיקנים במובן הרגיל של המילה. התיאוריה עבורם מתגלמת במעשה באותו האופן בו מהנדס מיישם את הידע המופשט שלו לבניית מכונות המשרתות אותנו במציאות. במילים אחרות, עבור מישל פוקו, השיח התיאורטי נהפך לפרקטיקה. התיאורטיקן הפרקטי מספק עבורנו את הרקע להיווצרות מכניזם של עוצמה. התיאוריות נהפכות לתחומות בתוך מבנים של עוצמה המכתיבים לנו את ראיית העולם – הפסיכיאטר מגדיר לנו מי משוגע ומי לא והקרימינולוג יוצר קנה מידה להתנהגות פלילית ולסיבות לה. כך נוצרים לנו "משטרים של אמת" (regimes of truth) שקובעים אלו סוגי שיח הם נכונים ואלו שיקרים, מה הם הטכניקות להשגת אותם אמיתות ומי נהנה מהסטטוס להכתיב את האמת. בחברות מערביות, למשל, האמת סובבת סביב שיח מדעי ומוסדות מדעיים. השיח הנ"ל נתמך על ידי שורה של מוסדות פוליטיים ומוקדי עוצמה כמו התקשורת או האקדמיה. אותם המוסדות לא רק מהווים נקודת משען לשיח כזה או אחר אלא גם מבטלים את כוחם של מוסדות אחרים ביכולת להכתיב את השיח. האסיר, חולה הנפש, הפועל הפשוט או נתמך הסעד – כל אלו אינם חלק בקביעת משטר האמת והכתבת האג'נדה. לא האסיר ולא המשוגע מסוגלים לקבוע מה נחשב לידע ומה לא. האמת אינה אמת בהיותה אמת אלא אמת בהיותה אמת פוליטית. עבור מישל פוקו השאלות והתשובות להן נמצאות ביחסי הגומלין בין עוצמה לידע. נקודת המוצא היא גניאולוגית. אין מתודה שהיא אובייקטיבית, שהיא מעל אותם יחסי הגומלין של עוצמה המכתיבה ידע וידע שמכתיב עוצמה. אצל מישל פוקו לא ניתן למצוא תיאורית על במובן המרקסיסטי, תיאוריה תקפה באופן גורף א-היסטורי על פרקטיקה אנושית. מישל פוקו מציע ארכיאולוגיה של ידע. אולם אין לבלבל היסטוריה עם ארכיאולוגיה. ניתוח היסטורי מסורתי של התפתחות המחשבה האנושית שם דגש על מקור. הוא מאתר את הנקודה בה נולד רעיון או מוסד ואז עוקב אחר התפתחותו ביחס לרעיון המקורי באמצעות הוגים, תיאוריות או דסיפלינות (למשל, עד כמה תיאוריה חדשה מהווה המשכיות לתיאוריה קודמת או לחלופין עד כמה היא סוטה ממנה ומציגה מערך של כלים מחשבתיים אלטרנטיביים. ניתן לחשוב במובן זה על פרדיגמה ניוטונית מול תורת היחסות של איינשטיין, השכלה מול רומנטיקה או מערכת פתולומאית מול קופרניקאית) ניתוח גניאולוגי של הידע, לעומת זאת, דוחה את הרעיון של מקור המהווה את הגרעין לאמיתה מסוימת לטובת רֶסְטוֹרַצְיָה של עוצמה.

הגניאולוגיה לא דנה בהמשכיות אלא בניתוח כיצד קונסטלציה אחת של יחסי עוצמה/ידע מוחלפת על ידי אחרת. בהציגו גישה פוסט-מודרנית, פוקו מבטל את ייחודו של האינדיבידואל כמייסד ידע העומד בפני עצמו (למשל, דקארט כ'אבי הפילוסופיה המודרנית') במנותק מהסביבה החברתית-פוליטית בה הוא חי ומתפקד. הסובייקט לא יוצר תקופה אלא נוצר על ידה – על ידי מבני העוצמה / ידע שמאפיינים אותה. על מנת להדגים נקודה זאת, באחד מכתביו סדר הדברים – the order of things – טוען פוקו שהבנתה של היסטוריית הטבע במאה ה 18 מקבילה במידה רבה לניתוח של העושר בתקופה. הביולוגיה של המאה ה 19 לא שונה בהרבה מהכלכלה הפוליטית של אותה העת. על ההיסטוריון לקחת את אותם הערכים החברתיים השולטים בכיפה ולהתייחס אליהם ממש כאירועים היסטוריים מכונני מחשבה ושיח. על כן, ניתוח גניאולוגי הוא למעשה ניתוח של פרקטיקות דיסקורסיביות דומיננטיות בהקשר ליחסי (או לקונפליקטים) העוצמה של אותה התקופה (מי קובע מה תקף ומה לא). לרעיון אין תוקף טרנסנדנטי. הוא לא מכתיב באופן בלעדי תקופה אלא הוא תולדה של תקופה באותו האופן שהוא מוליד אותה. המיילד הם יחסי העוצמה.

פועלים במאה ה 19

אולם כיצד ניתן להגדיר עוצמה? האם מדובר על מחזיקים בעוצמה מול אלו שהיא נשללת מהם במובן המרקסיסטי של מעמדות? או האם לחילופין מדובר במונחים פרוידיאנים של דיכוי היצר של האינדיבידואל לעבר תיעול לטוב חברתי גדול יותר? פוקו, לעומת זאת, מגדיר עוצמה במונחים פחות נוקשים ויותר אלסטיים. עוצמה עבורו משולה לכורי עכביש. עוצמה אינה דבר מגביל באותו האופן של מי שמחזיק בה מגביל את זה שאין היא ברשותו. אין היא דבר המופעל מלמעלה כלפי אלו מלמטה אלא דבר המתפזר על פני שטח נרחב באופנים רבים, על פני קורי עכביש.

העוצמה מופעלת על ידי כולם. היא מתקיימת באופן מונאדי כיחידות אוטונומיות בפני עצמן. כל אחד מחזיק בעוצמה במקומות שונים, בסיטואציות שונות. הפעולות היומיומיות שלנו (למשל בהיותנו צרכנים) הן חלק מאותו מארג שיוצר את העוצמה. כולנו מתקיימים בו זמנית במסגרת רשתות שונות של עוצמה שמתקיימות באופן סימולטאני ואטונומי. אינדיבידואל הינו חלק מכמה רשתות כאלו בו זמנית. אדם יכול להיות גם צרכן וגם יצרן. פעם אנחנו מנוהלים ופעם מנהלים. אין קבוצה ברורה שהעוצמה בידה מול קבוצה אחרת נעדרת עוצמה. ולכן העוצמה באה לידי ביטוי בפעולות שמהוות התנהגות אך באותו הזמן מעצבות התנהגות. פוקו מדבר על רשת של ממשל, פעולות גומלין של מאבק בין מוסדות או קבוצות. כל קבוצה מנסה להקנות מבנה של משמעות לפעולות של קבוצות אחרות ואילו הקבוצות אחרות יכולות להתנגד ולנסות להגדיר מבנים אחרים. כל אחד מנסה לצאת כשידו על העליונה. תפיסות עולם לעיתים נוצרות כפעולת גומלין של אותם כוחות שונים (טכנולוגיות של עוצמה) על רשת כורי העכביש מבלי שאף אחד כיוון לכך במודע. למשל, היכולת לביית את מעמד הפועלים במאה ה 19 עשוי להיתפס כמגמה מכוונת של המעמד הבורגני, אולם הבורגנות לא המציאה את אותן טכנולוגיות של עוצמה שנדרשו על מנת להפוך את הפועלים לצייתניים ויצרניים. במקום זאת, מספר רב של קבוצות הגיבו לצורך לשלוט בכוח עבודה מגוון ונזיל ויצרו מוסדות כמו בתי ספר או שכונות פועלים. כך למעשה טקטיקות שונות, שלכל אחת הייתה מטרה ספציפית משלה, יצרה סדר חברתי שהבורגנות לכאורה ייחסה אותו לעצמה.

בהתאם לזאת, עוצמה המתחלקת על פני מוקדים מגוונים יוצרת מציאות, תהא זאת מציאות עבור פועל במאה ה 19 או מציאות עבור אדם החי במאה ה 21. גם האינדיבידואל במאה ה 19 וגם זה החי שתי מאות מאוחר יותר מתפקדים בתוך מכלול של ריטואלים קבועים שמשקפים את אותה האמת שמשקפת בתורה מאבקי עוצמה. מיליארדי אופנים של יחסי עוצמה על רשת קורי העכביש מעצבים את אותן המטפורות השורשיות באמצעותן אנו מבינים אמיתות ובהתאם להן מתנהגים. מדעי ההתנהגות הם תוצר של ידע שעוצב על ידי יחסי עוצמה. הגניאולוגיה של מדעי ההתנהגות שפוקו מציע בוחנת כיצד הם נוצרו מטכנולוגיות של עוצמה שבאמצעותן קבוצות שונות ניסו לתחום את התנהגותם של אחרות. מצד שני, מדעי ההתנהגות נולדו על מנת לתת תוקף פורמאלי לאותם טכנולוגיות של עוצמה שיצרו אותה. הגישה שהנחתה ענישה לאחר המהפכה הצרפתית מאופיינת ברצון לגבש חברה ממושמעת, יעילה וצייתנית. מטרתה להגדיל את התפוקה הכלכלית מהאדם תוך מזעור הפוטנציאל לסכנה הפוליטית הטמונה בו למדינה. כך ניתן דגש לטכנולוגיות של עוצמה שהמשותף להן הוא השאיפה לשים את האדם תמיד תחת מסגרת נוקשה ותחת פיקוח. אותן טכנולוגיות של עוצמה באו לידי ביטוי באופן בו נוהלו בתי חרושת, תלמידים חונכו בבתי ספר או בתי כלא נבנו. אם בעבר הייתה קיימת טכנולוגיה של פיקוח על האינדיבידואל שהתבססה על דירוגו בהתאם לסטטוס חברתי (מעמד), בעידן המודרני הבחינה – בבתי ספר, בבתי חולים או בכל מקום אחר – קיבלה עוצמה ריטואלית כמכשיר לצבירת ידע ולמעשה תפקדה כטכנולוגיה של פקוח ושליטה על הנבחן. הבחינה גם מסווגת את האדם במונחים של יעילות ותרומה לארגון. ברוח הדברים שהוזכרו בפסקאות קודמות, פוקו מתאר תהליך שבו מספר רב של טקטיקות לשליטה, כל אחת עם צידוק נפרד לה, החלו להשפיע אחת על השנייה ולהתגבש לשיטה כוללת של שליטה על האינדיבידואל כמכלול חזק יותר של עוצמה/ידע שבאים לידי ביטוי בבתי החולים, בבתי החרושת, בבתי הספר, בבתי הכלא. השיטה עצמה נהפכה לסוג של ידע: אנו יודעים כיצד לבנות את כל המוסדות הללו וכיצד לנהל אותם, יש לנו קווים מנחים. הידע שלנו במדעי ההתנהגות (בפסיכולוגיה, בפדגוגיה) הוא ידע שמשרת אותנו על מנת לשלוט בחברה ולעצב התנהגות. ניתן לסכם באופן סכמטי את המפעל המחשבתי של מישל פוקו כניסיון לדחות את קיומו של גוף ידע תקף אובייקטיבית עם מערכת היררכית מוחלטת של אמיתות. הגניאולוגיה של פוקו מכוונת נגד תקפותו הבלתי ניתנת לערעור של שיח מדעי אחד שולט ולפיכך גם נגד הממסד המדעי. היה זה אריסטו שאמר שהאדם הוא חיה פוליטית מטבעו. פוקו יוסיף 2,500 שנה אחרי שהאמת שמכתיבה את חייו של האדם היא חיה פוליטית מטבעה.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת קג'טי נגהי