אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אפלטון: תאיטיטוס חלק שלישי


תאיטיטוס חלק ראשון תאיטיטוס חלק שני

הנושא הבא העולה לדיון הוא שאלת תכונתו המהותית של היש: האם היא תנועה, כטענתם של חסידי הרקליטוס, או האם היא מנוחה, כטענתם של חסידי פרמנידס? סוקרטס מתחיל לדון בטענתו של הרקליטוס. בניגוד לדרכם התזזיתית של חסידי הרקליטוס – לענות על השאלות המופנות כלפיהם באמצעות חידות, ישנות וחדשות –, סוקרטס פונה לעיין בבעיה הזאת במשובה ובנחת. קודם כל הוא מגדיר את התנועה: התנועה היא שינוי משני סוגים, האחד הוא שינוי במקום כמו מכונית נעה והשני הוא שינוי איכותי, כמו הסמקה שהיא שינוי צבע הפנים לאדום יותר, בזמן שהפנים עדיין נמצאות במקומן.[1] הטוענים, שהכל נמצא בתנועה, זאת אומרת הכל משתנה כל הזמן, אוחזים במקל בכל קצותיו, לא רק בשניים מהם. כל טענה תהיה לגביהם נכונה ושגויה, אמיתית ושקרית, מתארת ולא מתארת וכך הלאה, עד אין-סוף, וסוקרטס הביא דוגמאות למכביר עד עתה. המילים בשפה האנושית מתייחסות לכל דבר במצב הקבוע שלו, בין אם זה אדם, מטוס או כוכב. המטוס, בסופו של דבר, הוא אותו המטוס, למרות השינויים שהוא עבר, עובר ויעבור. ההרקליטים שטוענים, שכל דבר משתנה כל הזמן, מוצאים עצמם בסופו של תהליך אילמים בעולם. סוקרטס מדגים לתאודורוס, בבדיחות, את הנקודה הזאת, כאשר תאודורוס מסכים איתו. הוא אומר, שאפילו המילית ככה איננה אפשרית בעולם של הרקליטוס, שכן אף היא מצביעה על מצב נתון כלשהו, מצב ללא שינוי.[2] סוקרטס מסרב לבקשתו של תאיטיטוס לדון בטענתו של פרמנידס, בגלל שהדיון הזה יאריך את העיון בשאלת מהות הידיעה הארכה שלא לצורך ובתירוץ, שהוא רוחש כבוד רב מאוד לפרמנידס, אותו פגש בצעירותו, כשפרמנידס בא לאתונה. הוא חוזר לדון עם תאיטיטוס בהגדרת הידיעה.

הגיע הזמן להתקדם במעלה ההגדרה מהי ידיעה. סוקרטס שלל עד עתה את היות הידיעה זהה עם התחושה. הוא טרח להסביר לתאודורוס מהי התחושה – וכל הזמן הזה תאיטיטוס עמד לידם והקשיב לשיחה בעניין –, משום שהידיעה מבוססת על התחושה. לכל החיות יש תחושה והמזהה בין התחושה לידיעה, כאמור, מעניק לכל החיות את אותה רמת הידיעה. אבל ברור לכל שלחתולים, למשל, יש ידיעה רחבה יותר מאשר לתולעים, למשל. ואצל כל החיות ידיעתם של הבוגרים עדיפה על זאת של אלה שרק נולדו. היכן נמצא האדם בדירוג הזה?סוקרטס שואל את תאיטיטוס שאלה פשוטה של הגיון: התחושה של האדם תלויה באברים שונים: השמיעה מתבצעת באמצעות האוזן, הראיה באמצעות העין וכך הלאה. אבל התחושה היא אחת.[3] הכנסות מדינה, למשל, יכולות להגיע ממקורות שונים: מיסים, אוצרות טבע, כוח אדם שהיא מציעה בזול לכל דורש וכך הלאה. עדיין סכום ההכנסה של המדינה הוא אחד. כל אמצעי כזה לחוש את העולם הוא עצמאי בתחומו. זאת אומרת, הראייה נעשית באמצעות העיניים בלבד, השמיעה לא מתבצעת באמצעות האף והדבר נכון לגבי כל אברי החישה. לכן אותו כוח מאחד שבגללו אפשר בכלל לדבר על תחושת החיה איננו אחד מאברים אלה. וכמובן, הפעולות עצמן הן שונות: הראיה איננה שמיעה ולא טעם ולא ריח. חשוב מכך: לאדם יש יכולת לחשוב ולדעת דברים שונים אודות החושים, אבריהם ופעולותיהם, ידיעה שלא קשורה בחושים עצמם: הוא יודע שהראיה שונה מכל דבר אחר למשל, מהשמיעה. השמיעה, למשל, זהה לעצמה: השמיעה היא שמיעה. ידיעה זו איננה תחושה כלל וכלל. לראית העץ או שמיעת ציוץ הציפורים אין דבר במשותף עם הידיעה הזו. אפילו עיוור וחרש, יודע שהראיה זהה לראיה ושונה מהשמיעה. לאותו דבר שמזכותו יש לאדם היכולת לחשוב את כל המחשבות האלה ולדעת את כל הידיעות האלה, הדבר שגם מאחד את כל התחושות מאברי החישה השונים לכלל קליטה אחת של העולם, לדבר הזה סוקרטס קורא נשמה ותאיטיטוס מסכים איתו. אין המדובר בכלי של הדבר הזה. המדענים בעבר תמיד התווכחו האם מדובר בלב, במוח או באברים אחרים. כיום המדענים יודעים שהכלי הוא המוח. אבל כמו שהעין היא הכלי של הראיה והלשון היא הכלי של הטעם, כך המוח הוא הכלי של הנשמה. העין איננה הראיה, הלשון איננה הטעם והמוח איננו הנשמה. המוח הוא הכלי המשמש את הנשמה לקשר שלה עם העולם. הנשמה מסוגלת גם לחשוב ולחקור עניינים שאינם קשורים דווקא בדברים חומריים. תאיטיטוס מפרט: הנשמה יכולה לחשוב אודות היש והאין, הזהות והדמיון, היא יכולה לחשוב אודות המספרים ותכונותיהם ובכלל, כל עוד היא חושבת על הכללי ולא על הפרטי, היא מתנתקת מעולם החומר. הפעם תאיטיטוס מקבל מסוקרטס את המחמאה הגדולה ביותר עד כה: תאודורוס, המורה להנדסה, טעה, כאשר הוא אמר שתאיטיטוס מכוער.

היפה מבפנים – המגלה את יופיו הפנימי בדיבור ומאוחר יותר אף במעשים – איננו מכוער, כי אם יפה וטוב יותר מכל בעל יופי חיצוני כלשהו החסר את היופי האמיתי.סוקרטס ממשיך לאט: החושים של האדם מבחינים בתכונות שונות של הדברים בעולם. למשל, רכות הספוג וקשיחות הברזל הן נתונים של חוש המישוש. אבל ישנם דברים כלליים שאפשר לדעת לגבי הרכות, הקשיחות, הברזל והספוג. הם כולם שונים זה מזה; והם כולם מרכיבים את אותו דבר כללי, דבר שזכה לשמות רבים: טבע, יקום, מציאות. העובדה שארבעת אלה קיימים, או העובדה שארבעת אלה שונים זה מזה – עובדות אלה הן נתון של השכל, או הנשמה, או איך שלא יקראו לאותו יסוד באדם המאחד ומפקח על קליטת החושים. יכולת החישה, אם-כן, משותפת לבני-האדם כולם ולחיות כולן והיא נמצאת בם מרגע לידתם, לעיתים אף קצת לפני הלידה.[4] אבל הידיעה האמיתית אודות הדברים האלה, זאת אומרת החשיבה אודות הכללים הנכונים המתאימים לפרטים שנקלטים בחושים, ידיעה זו נקנית רק בעמל רב לאורך זמן. האמת שייכת לתחום הכללי ולתחום זה שייכת אף הידיעה שבוחנת את רשמי החושים. מאחר ויש הבדל גדול כל-כך בין המוחשי למופשט, בין הנתון לקליטת החושים לנתון לחשיבה, אי אפשר לקרוא לידיעה קליטת חושים והגדרתו של תאיטיטוס מתבטלת.סוקרטס מעודד את תאיטיטוס, אולי בגלל שהאחרון עבר איתו כברת דרך ארוכה בסבלנות ראויה לציון ובאומץ רב. לפחות, סוקרטס אומר, אין מעתה צורך לחפש את הידיעה בתחושה. תאיטיטוס עובר אל התחום המופשט הראשון שהוא מצליח לחשוב עליו: תחום הדעות. ההגדרה הבאה שתאיטיטוס נותן לידיעה היא זו: הידיעה היא דעה נכונה כלשהי, מאחר ואי אפשר להגיד על הדעה השגויה, שהיא ידיעה. תאיטיטוס אוזר אומץ ומבקש מסוקרטס לבחון את ההגדרה החדשה הזאת. אם הגדרה זאת תתברר גם היא כלא נכונה, לא תהיה בעיה לתאיטיטוס לנסות את כוחו שוב ולנסות להגדיר את הידיעה מחדש.הדעה, כמו גם הידיעה, חייבת להיות מובעת באופן כלשהו. אדם יכול להביע את דעתו במעשה או בדיבור או שניהם גם יחד. בכל מקרה, אותו אדם, וגם אנשים אחרים, יכולים לנסח את הדעה המובעת במילים ומשפטים.

המשפטים המנסחים את הדעות באופן המלא והמדויק ביותר הם משפטי החיווי. למשפטי חיווי המביעים דעות וידיעות יש שם מיוחד: טענות. סוקרטס מסכם את תשובת תאיטיטוס: ישנם, אם-כן, שני סוגים של טענות: נכונות ומוטעות. הידיעה היא הדעה הנכונה, או הטענה הנכונה. תאיטיטוס מסכים. סוקרטס מיד מעלה את הבעיה הבאה: כיצד זה נוצרות דעות מוטעות, ובעצם, מה היא טענה שגויה, דעה, או חוסר ידיעה? הוא מחדד את השאלה כך: הידיעה, בהיותה טענה נכונה אודות דבר מסויים, היא בעלת שני חלקים; הידיעה היא יצירת זהות בין שני דברים, בין אם לחיוב, למשל: המתינות היא אותו חלק של הצדק העוסק במה שצריך להישאר ובמה שצריך לחדול מלהתקיים, ובין אם לשלילה, למשל: הצדק איננו חוק אנושי. מהי דעה, אם-כן? טענה מסויימת שהטוען אותה לא מכיר את הדבר שלגביו הוא מעלה את טענתו? האם אדם יכול לטעון, לדבר, ואפילו לחשוב על דבר שאותו הוא לא מכיר כלל, שהוא לא יודע על קיומו? תאיטיטוס עונה: "כמובן."[5]סוקרטס ממהר להסביר לתאיטיטוס מדוע הגדרה כזאת של הדעה, או חוסר הידיעה, איננה אפשרית. מלבד התהליכים של לימוד והיזכרות – שני תהליכים המציינים מעבר מחוסר ידיעה לידיעה –, קיימים רק שני מצבים: ידיעה וחוסר ידיעה. אדם יודע דבר מסויים או שהוא איננו יודע אותו. תאיטיטוס מסכים וסוקרטס עובר הלאה: האם אדם הטוען טענה לא נכונה, או מחזיק בדעה מוטעית, מזהה בין שני דברים אותם הוא מכיר זיהוי לא נכון? כי אם האדם יודע את שני הדברים ביניהם הוא מזהה באופן שגוי, הוא אמור לדעת שהם אינם זהים. ואם הוא מזהה בין שני דברים שהוא יודע שאינם זהים, אז בוודאות אפשר לומר עליו שאין הוא יודע אותם. את אותו הדבר אפשר להגיד על שני דברים שהאדם לא מכיר או יודע. מאחר וכל הדברים בעולם ידועים לאדם או לא ידועים לו, ומאחר והדעה היא זיהוי לא נכון של שני דברים מוכרים, אי אפשר שתהיינה טענות לא נכונות. תאיטיטוס יכול לפנות עכשיו אך ורק אל הדמיון: הוא יכול לטעון, שהדעה היא זהות בין דבר אחד מוכר לדבר אחר, לא מוכר, שהמזהה מעלה בדמיונו. סוקרטס ממהר לפסול את האפשרות הזאת – מבלי שתאיטיטוס יעלה אותה על דל שפתיו – באמרו, שהאדם לא יכול לדמיין ולהעלות בעיני רוחו דברים לא ידועים לו. אין הדבר אמור אך ורק לנתון לקליטת החושים, מאחר והדברים הידועים לאדם רבים מהדברים אותם הוא חש ברגע נתון כלשהו. אף אחד לא מעלה בדמיונו דרקונים, למשל, מבלי לדעת, שישנן חיות מעופפות ושישנם זוחלים בגדלים שונים. בעולם ללא זוחלים וללא חיות מעופפות אף אחד לא מסוגל לדמיין דרקונים. אפשר לומר בוודאות שיצירי הדמיון – שדים, מפלצות וכיוצא באלו – מבוססים על הידוע והמוכר בלבד.מאחר והידיעה השגויה איננה אפשרית לגבי שני דברים מוכרים וגם לא לגבי שני דברים לא מוכרים, סוקרטס נאלץ לסכם, שהידיעה השגויה, או הטענה השגויה, איננה אפשרית.

תאיטיטוס מסכים איתו באומץ. סוקרטס מעדיף – בהסכמתו של תאיטיטוס – לבדוק את המסקנה המגוחכת שהשניים הגיעו אליה בדיקה נוספת. הטענה מגוחכת, מאחר וברור מאליו, שקיימות טענות שגויות, או דעות. תאיטיטוס מבין זאת, מאחר והוא עדיין לא נתפס ברשתו של אף סופיסט. זהו הרגע המתאים ביותר לסופיסט לטעון, שבעצם אין בעולם טענה לא נכונה.[6] הדרך שבה סוקרטס בוחר לבדוק את הטענה האחרונה היא בחינת המושגים אמת ושקר. האמת היא הרי מה שישנו והשקר הוא מה שאיננו, כפי שסוקרטס הסביר בשעתו להרמוגנס. האם הטענה השקרית או השגויה, הטענה הלא נכונה, היא טענה לגבי דבר שאיננו? לאחר בדיקה קצרה, תאיטיטוס לומד מסוקרטס, שהטענה הלא נכונה היא טענה לגבי דבר שישנו.[7] האפשרות האחרונה שסוקרטס פוסל ביחד עם תאיטיטוס היא האפשרות שהדעה או הטענה השגויה היא הטענה הבלתי אפשרית, שדבר איננו הוא עצמו, אלא משהו אחר ששונה ממנו עצמו.[8] ושוב, המסקנה העולה מהדיון היא שהטענה השגויה איננה קיימת.הדיון במצבים הטהורים של ידיעה וחוסר ידיעה הביאו את השניים למבוי סתום. סוקרטס ותאיטיטוס הסכימו להשאיר את מצב הביניים מחוץ לדיון, בגלל שהם היו מבלבלים את ההבנות שהם הגיעו אליהן עד עתה. עכשיו, לאחר שסוקרטס הסביר לתאיטיטוס שחוסר הידיעה איננה זהות בין דבר לא ידוע אחד לדבר לא ידוע אחר ואיננה זהות בין דבר ידוע לדבר לא ידוע, הוא יכול להכניס לתוך הדיון בידיעה את הלימוד או הזיכרון – ושני אלה הם אותו הדבר כמעט; הלימוד הוא החריטה בזיכרון של דבר חדש שהאדם נתקל בו בפעם הראשונה. יחד עם התחושה קיימות שלוש אפשרויות לאדם לקלוט דברים אחרים: אדם יכול לחוש במשהו אחר, לדעת משהו אחר ולזכור משהו אחר. כמובן, שילוב של שניים נפוץ יותר. זאת אומרת, אדם רואה שולחן ויודע מה הוא רואה ולעיתים, ראייה של שולחן או חשיבה אודות שולחנות, יכולות להעלות בזיכרונו שולחנות אחרים שראה.לאחר שסוקרטס פוסל את כל האפשרויות האחרות, הוא מצמצם את חוסר הידיעה, או את מקור הטעות לשלוש אפשרויות: האחת, יצירת זהות בין דבר ידוע אחד לדבר ידוע ומוחש אחר. השניה, יצירת זהות בין דבר ידוע אחד לדבר אחר חדש שזהו המפגש הראשון של הטועה איתו. השלישית – וגם היא נובעת מחולשת החושים –, יצירת זהות בין דבר ידוע אחד שהטועה חש בו לדבר ידוע אחר שגם בו הטועה חש.[9] ולסיכום: יצירת הזיהוי הנכון בין הפרטים הנקלטים בחושים לכללים המקבילים להם היא הטענה הנכונה. ואילו יצירת הזיהוי השגוי בין הפרטים הנקלטים בחושים לכללים המקבילים להם היא הטענה השגויה.[10] למשל, אדם יכול לשמוע לראשונה בחייו את הסיפור על רצח קין את אחיו הבל בגלל הקנאה בהצלחתו. הוא יכול לזהות בין מעשה קין אותו שמע לעוול באופן נכון והוא יכול לזהות בין מעשה קין לצדק באופן לא נכון. הרי לרצוח אח בגלל הצלחתו – ואפילו שכן או כל אדם אחר! – זהו מעשה עוול וטועה טעות מרה מי שטוען: מוצדק הוא רצח אדם אחר מתוך קנאה בהצלחתו.סוקרטס הסביר לתאיטיטוס מהי הידיעה הקשורה לקליטת החושים – ואסור לשכוח: השתיים אינן זהות; קליטת החושים עצמה איננה ידיעה משום סוג – ועכשיו הוא פונה לבחון יחד עם הצעיר מהי הידיעה ויחד איתה חוסר הידיעה שאינן קשורות בקליטת החושים. הרי אדם מסוגל לחשוב אודות רצח אדם אחר מתוך קנאה בהצלחתו מבלי לשמוע אודות רצח כזה או לראות ידיעה על רצח כזה בעיתון. הזיהוי בין העוול לרצח אח מתוך קנאה בהצלחתו מתרחש בתחום החשיבה בלבד, אותו התחום אליו שייכת הטעות בזיהוי בין הסכום של חמש ושבע לאחת-עשרה.[11]

אבל כדי שהוא יוכל לעשות את זה, עליו להבהיר את ההבדל שבין ידיעה לידיעה בשפה הפשוטה, שפה שסוקרטס אוהב להשתמש בה כל עוד היא אינה מפריעה לדיון. בשלב הראשון, סוקרטס מסביר לתאיטיטוס את ההבדל בין למידה להיזכרות: הוא מבקש מתאיטיטוס לדמיין כלוב ציפורים. בתחילה הכלוב הזה ריק. במהלך הלמידה האדם ממלא את הכלוב הזה בציפורים שונות. כל ציפור מייצגת טענה חדשה. בכל פעם שאדם נצרך לטענה ישנה אותה למד בעבר, הוא כאילו ניגש לכלוב הזה ומנסה לתפוס את הציפור הנכונה. זוהי ההיזכרות. טעות תהיה, אם-כן, תפיסת הציפור הלא נכונה, כאשר אדם מנסה להיזכר באמת לגבי דבר כלשהו.[12] ציפור אחת היא היחידה הקטנה ביותר של הידיעה, זאת אומרת הטענה הנכונה. אולם היחידה הקטנה ביותר של הידיעה שונה מהיחידה הקטנה ביותר של הזיכרון, כמו שידיעה שונה מזיכרון. למעשה, זיכרון האדם מכיל גם את האמיתות שבהן נתקל במהלך הלימוד וגם את השקרים אליהם נחשף. מאחר וגם את האמת וגם את השקר אפשר להביע באמצעות משפט, זהות היחידות הקטנות השונות של הזיכרון, או הציפורים במקרה של המשל – הטענות הנכונות והטענות הלא נכונות – זו לזו. מסתבר, שמשל הציפורים בכלוב לא פותר את בעיית הגדרת הידיעה, מאחר והציפורים נמשלות לידיעה ולדעה גם יחד.תאיטיטוס מנסה את הצד השני. הוא מנסה למצוא הגדרה לטענה הנכונה באמצעות הגדרת הטענה הלא נכונה, או הדעה. הוא נכשל, מאחר והזיהוי של הטענה הלא נכונה הוא גם סוג של ידיעה. כיצד זה אדם יכול לטעות ולבחור ביחידה של חוסר ידיעה, כאשר בו בזמן הוא מנסה לדעת? מהי בחירה בציפור המייצגת טענה לא נכונה כלשהי? אם בחירה זו היא עצמה חוסר ידיעה, תאיטיטוס נאלץ להיכנס למסלול אינסופי שבו יש טור אינסופי של ציפורים המייצגות חוסר ידיעה. כל בחירה – נכונה ולא נכונה – היא מעין ציפור? אם-כן, אז אין סוף אפילו למספר הכלובים ובעצם שום בחירה לא נעשית. סוקרטס מסביר לתאיטיטוס שהדרך להבנת הידיעה לא עוברת בהבנת אי הידיעה,[13] כפי שהכרת הטוב לא זקוקה להכרת הרע. לכל היותר, ההיפך הוא הנכון.תאיטיטוס לא מתייאש ומנסה שוב.

הוא לא יכול להימנע מלהגדיר את הידיעה כטענה נכונה, או דעה אמיתית. סוקרטס מדגיש, שתאיטיטוס צריך להוסיף דבר מה כדי להגיע להגדרה המספקת של הידיעה. הוא משתמש בעורכי-הדין כדי להדגים לתאיטיטוס, שישנם אנשים המסוגלים להכניס בלב אחרים דעות מדעות שונות. לעיתים הם מכניסים בלב השופט או חבר המושבעים את הדעה האמיתית ולעיתים את הדעה השקרית, הכל בהתאם לדרישת לקוחם. ועל כך אפשר להוסיף, שלהגדרת הידיעה כטענה נכונה צריך להוסיף את אותו הדבר. הרי ברור, שניחוש נכון איננו ידיעה, למרות שגם הוא טענה נכונה. אדם המנחש סתם כך את הערכים הנכונים של משוואה כלשהי לא בהכרח יודע לפתור משוואות. כל ניחוש יכול להיות נכון ויכול להיות לא נכון וצריך לדעת, צריך את הידיעה – שהיא דבר אחר קמעה –, כדי לזהות את הניחוש הנכון.בנקודה זו אפשר לעצור לרגע ולסכם: הידיעה נובעת מהתחושה. ללא נתוני קליטת החושים, האדם לא היה צריך לשאוף לידיעה ולמעשה הוא לא היה יודע כלום. התחושה איננה ידיעה, למרות שהיא עומדת בבסיסה. נתוני קליטת החושים רבים מספור. לרוב, אותו מושא של החושים פועל על שניים או אפילו יותר חושים. נתוני החושים הרבים מצטרפים בסופו של דבר לכדי תמונה כללית כלשהי. המעבר מהחושים לידיעה הוא מעבר מהפרטי לכללי. כל הפרטים מסודרים לפי כללים מסויימים; כל הפרטים עונים לכללים. מבחינה מספרית, התנועה אל הידיעה היא תנועה מצמצמת, תנועה שמקטינה את מספר המושאים. כל מכונית, למשל, שרואים או שומעים עונה לכלל מסוים, היא המהות מכונית. המהות מכונית אף היא, בתורה, היא אחד הפרטים בכלל הגדול יותר שהוא כלי התחבורה. מהות כלי התחבורה היא הכלל שלפיו מסתדרת מהות המכונית ובסופו של דבר כל מכונית שהיא. וגם מהות כלי התחבורה נגזרת ממהות כללית יותר, מהות התנועה. טענה היא משפט חיווי. אז מהי האמת? מה הופך טענה, כל טענה, לטענה אמיתית? טענות נכונות הן יחידות המרכיבות את הידיעה, או את גוף הידע המסוים. אבל הידיעה היא מערך שלם של ידיעות, או טענות נכונות, שבו כל ידיעה כללית יותר כוללת בתוכה ידיעות פרטיות יותר. ככל שעולים בסולם הידיעה, כך מתקרבים יותר אל הידיעה הכוללת ביותר. והידיעה הפשוטה והכוללת ביותר היא גם הידיעה האמיתית והיפה ביותר, היא הידיעה בה"א הידיעה.עכשיו תאיטיטוס נזכר, שהוא שמע פעם, שהידיעה היא הטענה האמיתית המלווה בהסבר. ומהטעם הזה מושאי הידיעה הם הדברים אותם ניתן להסביר ומה שלא ניתן להסביר איננו מושא של ידיעה. אותו אדם שפותר משוואה מסויימת ומגיע אל הערכים הנכונים שאחר ניחש, אדם זה הוא היודע כיצד לפתור משוואות.

לסוקרטס נותר רק להבין, יחד עם תאיטיטוס, מהו הסבר.בתור אפשרות ראשונה להסבר, סוקרטס נותן את הדיבור עצמו. מבחינה מסויימת, כל דיבור וכל מבע של האדם הוא הסבר שבאמצעותו נשמת האדם מסבירה את עצמה לאחרים. הגדרה זו של ההסבר מקבילה בעצם לשמות. כי הרי גם המילה היא מעין כלי של נשמת האדם להסביר את כוונתה לבני-אדם אחרים. הגדרה זו איננה הגדרה של הסבר, כי אם הגדרה של שפה בכלל, מבע, משפט, ושאר הצורות שבהן האדם מביע את עצמו. כל אלו הם כלי שבאמצעותו נשמת האדם מביעה את אשר ברצונה להביע. ומכאן, הסבר איננו הדיבור סתם כך. סוקרטס ממשיך: האם הסבר הוא פירוט המרכיבים של דבר מסויים, הדבר אותו רוצים להסביר? הגדרה כזו של ההסבר מקבילה בעצם לתיאור, או לציור. אדם המתאר את חלקי המחשב, למשל, או מצייר מחשב בעצם מסביר מהו מחשב. הרי מוסכם על הכל, שצייר לא מסביר מהו מחשב בציירו אותו. וגם אין שום צורך להיות טכנאי מחשבים היכול לפרט את חלקיו השונים של המחשב, כדי להבין, שמחשב הוא כלי חישוב. ומכאן, הסבר איננו פירוט המרכיבים או התיאור.אחרונה חביבה נשארה ההגדרה הבאה של ההסבר: נקיטת סימני ההיכר בהם נבדל הדבר המוסבר מכל שאר הדברים.[14] כאמור למעלה, זוהי למעשה הגדרת ההגדרה. סוקרטס נותן לתאיטיטוס דוגמה: אחת ההגדרות האפשריות של השמש יכולה להיות זו: השמש היא הבהירה מבין גרמי השמים הנראים למי שנמצא על כדור-הארץ. הידיעה היא, אם-כן, הטענה הנכונה לגבי דבר מובחן משאר הדברים. אדם צריך לדעת מה מבדיל דבר מסויים מכל שאר הדברים וגם לטעון לגביו טענות אמיתיות כדי לדעת את אותו הדבר. והנה ההגדרה האחרונה מבלבלת את סוקרטס יותר מאשר את תאיטיטוס. הגדרה היא הרי סוג אחד של טענה נכונה לגבי דבר. מדוע יש צורך להוסיף לטענה הנכונה בהכרח גם את ההגדרה, או את ההסבר? האם באמת יש צורך להגדיר מהי השמש כדי לטעון לגביה טענות נכונות: היא הכוכב סביבו כדור-הארץ חג, או היא מרוחקת שמונה דקות אור לערך מכדור-הארץ? מי שאומר, שצריך להוסיף לטענה הנכונה, היא הידיעה, טענה נכונה נוספת, היא ההגדרה הנכונה, חג בעצם במעגלים המעידים עליו יותר מכל, שהוא מגשש בחשכה.[15]

סוקרטס מסכם: הידיעה איננה תחושה, איננה טענה נכונה סתם כך ואיננה טענה נכונה בצירוף הסבר. תאיטיטוס, כמסתבר, נכשל להבין מהי האמת, או מהו הנכון, ולכן כל ילדיו – מחשבותיו במקרה הזה – הם נפלים שלא ראוי לו לטפחם. ואכן תאיטיטוס התפרסם בסופו של דבר בזכות אומץ ליבו בקרב, אומץ לב אותו הוכיח בעמידתו – ילד הלומד מתמטיקה – מול חקירותיו הפילוסופיות של סוקרטס. הוא לא התפרסם בזכות חוכמתו.מדרגות הידיעה שאליהן סוקרטס רמז בשיחתו עם תאיטיטוס מדגימות טוב יותר מכל דבר אחר את הסתירה שבידיעה – ומן הסתם גם בהגדרתה: כל טענה, מבע, כל שכן הגדרה, כולם מורכבים משני יסודות ויותר.[16] זהו אותו "שיח של טעם". המשפט הקטן ביותר מורכב מנושא ונשוא. מעבר ליחידה הקטנה של הידיעה, הטענה הנכונה, הרי שישנם הדברים אותם יש לדעת. ככל שמושאי הידיעה כלליים יותר, מתברר שהם פשוטים יותר מצד אחד, אבל מצד שני, פרטים רבים יותר נגזרים מהם. התנועה מהמורכב אל הפשוט, מהפרט אל הכלל, מצביעה על קיומו של הפשוט ביותר והכללי ביותר. לדבר יסודי זה אפשר לתת רק שם. והרי בכך אין טענה, כי הטענה היא משפט חיווי וזה יכול להיות מורכב לכל הפחות משני יסודות: נושא ונשוא. ואפילו הצירוף השמני הקטן ביותר יהיה מורכב משני חלקים. הידיעה הגבוהה ביותר היא ידיעת היסוד, או יסוד היסודות כולם. ידיעה כזאת, בהיותה טענה נכונה, יכולה להיות רק מורכבת, מורכבת משני יסודות. ואין סתירה גדולה יותר מזאת: כיצד זה יכול האחד להיות שניים או אפילו להפוך לשניים וכיצד זה יכולים השניים להתאחד ולהפוך לאחד.[17] נראה כאילו מחסום כביר ורב כוח מונע ההאדם לעבור מהיחידה הקטנה של הידיעה אל הידיעה בה"א הידיעה, או להתקדם באמצעות הגיונו מהידיעה הקשורה בעולם החומרי אל הידיעה בה"א הידיעה.כמו בדיאלוג הקודם ובניגוד לדיאלוג אותיפרון, זהו סוקרטס שמחליט על סיום השיחה. הוא אומר לתאיטיטוס, שעליו ללכת לסידורים: הוא צריך ללכת למשרדי הרשויות לברר אודות התביעה שהגיש נגדו מליטוס. רק עכשיו, בסוף הדיאלוג, מתברר הזמן הדרמטי שלו, לפני הדיאלוגים הקודמים לו בסדר תשע הרביעיות. הפילוסופיה קודמת כמובן לאיש סוקרטס; סוקרטס לא המציא שום דבר חדש. סוקרטס מבטיח לתאיטיטוס להיפגש איתו ועם תאודורוס למחרת. בניגוד להבטחה הכללית והתלויה בתנאי שסוקרטס מבטיח לקראטילוס,[18] ההבטחה הזאת מתקיימת ואפילו בסיס לדיאלוג נוסף. מדוע סוקרטס לא נפגש עם קראטילוס פעם נוספת? ואם נפגש, מדוע אין דיאלוג נוסף שבו קראטילוס משתתף?[1] כתבי אפלטון (תרגום: יוסף ג. ליבס, ירושלים: הוצאת שוקן, תשל"ה), כרך 3, עמ' 129.[2] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 133.[3] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 135-136.[4] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 138 למטה. לעומת הכתוב בכרך 2, עמ' 30-34.[5] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 141.[6] הסופיסט היחיד שסוקרטס נתקל בו עד עתה הוא קראטילוס: כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 577.[7] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 143.[8] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 146.[9] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 148-149.[10] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 152.[11] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 154.[12] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 160.[13] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 162.[14] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 175.[15] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 177.[16] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 164.[17] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 164-171.[18] כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 592.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נחום שטיינברג