אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אפלטון: תאיטיטוס חלק שני


החלק הראשון של המאמר

הנאום של סוקרטס[1] על מלאכת המיילדות נועד להרגיע את תאיטיטוס ולשכנע אותו לבטוח בו. סוקרטס מצליח ותאיטיטוס ממשיך לנסות להגדיר ידיעה. הוא מזהה אותה עם התחושה. זאת אומרת, אנחנו יודעים את מה שאנחנו קולטים בחושינו: את המראה, הקול, הריחות וכך הלאה. סוקרטס משבח את תאיטיטוס על ההגדרה הזאת. הוא מסביר לו, שזה בדיוק מה שפרוטגורס, אחד הסופיסטים הידועים ביוון, טוען. תאיטיטוס לא מספיק לתהות מדוע הטענה, שהידיעה היא התחושה, נובעת מהטענה, שהאדם הוא קנה המידה לכל, או שדבר מסוים הוא בדיוק כפי שאדם מסוים מבין אותו או חש בו. סוקרטס לא נותן לתאיטיטוס את ההזדמנות להעלות את השאלה, בגלל שהוא מתחיל להמטיר עליו שאלות רבות.

השאלה הראשונה: שני אנשים שונים חשים ברוח מנשבת באופן שונה זה מזה. זאת אומרת, לאחד היא נעימה, ואילו לשני היא קרה מדי. לפי פרוטגורס, אפשר לומר על הרוח, שהיא קרה מדי לאדם מסוים ונעימה לאחר. סוקרטס שואל את תאיטיטוס, מה אפשר להגיד על הרוח הזאת כשלעצמה ותאיטיטוס, מאחר והוא מקבל את צורת הדיבור של פרוטגורס על הרוח, לא אומר כלום. הרוח קרה לאחד ונעימה לאחר, כשלעצמה היא רק רוח. השאלה השניה: הזיהוי בין הידיעה לתחושה מחייב, שבידיעה אין שום טעות. האדם חש כל הזמן תחושות אמיתיות ולכן ידיעותיו – הזהות עם תחושותיו – חייבות להיות אמיתיות כל הזמן אף הן. תאיטיטוס מסכים עם סוקרטס גם לגבי הקביעה הזאת.ומכאן: אדם מסוים תמיד יודע את האמת בכל רגע נתון, כל עוד הוא חש בעולם סביבו. כאשר הוא רואה מכונית, הוא יודע כמובן מה היא מכונית. אין לאדם שום צורך בדבר נוסף על החושים כדי לדעת את האמת, אפילו לא באבר השולט על קליטת החושים. ישנם חמישה אברי חישה: עיניים, אזניים, אף, לשון ועור; אין צורך לאדם במוח. העובדה ששני בני-אדם שונים חשים בדבר באופן שונה, מעידה על אחת משתי האפשרויות הבאות: לדבר המוחש אין כלל תכונות, או שלדבר המוחש יש תכונות שונות באותו הזמן. מי ברז, למשל, קרים ופושרים באותו הזמן – יש להם שתי מעלות חום, או שהם לא קרים ולא פושרים – אין להם מעלות חום כלל – וערך מעלת החום שלהם נקבע רק על-ידי האדם החש אותם.

תאיטיטוס לא הרגיש, שהדברים להם הסכים יחד עם סוקרטס לא מתארים את העולם, אבל סוקרטס לא נותן לו זמן לחשוב על כך. הוא מיד עובר להסביר לתאיטיטוס מהי התחושה.סוקרטס מסביר לתאיטיטוס, שפרוטגורס, הרקליטוס ואמפדוקלס[2] טוענים, שהעולם נתון כל הזמן לשינויים. לכן אין דבר בעולם שנשאר קבוע, ולכן אי אפשר לדבר על שום דבר כעל משהו שבאמת ישנו – תמיד מתרחש בו שינוי כלשהו. מסיבה זו מספרים על קראטילוס, תלמידו הקיצוני של הרקליטוס, שבסופו של דבר הפסיק לדבר במילים ורק הצביע על הדברים אותם רצה באצבעו. מלבד שורה מהומרוס, סוקרטס מביא לחיזוק הטענה אודות ההשתנות, או ההתהוות, המתמדת של העולם את הדוגמאות הבאות: האש נוצרת מכוח החיכוך – אפשר בקלות לחשוב על חיכוך אבן באבן, כמו על חיכוך גפרור במקום המתאים של קופסת הגפרורים. גם בעלי חיים נולדים מכוח פעולה שחייבת לכלול שפשוף וחיכוך.מיותר כמעט לציין, שהפעילות הגופנית שומרת על גוף בריא ומפתחת אותו, ולעומתה מנוחה בלבד הורסת את בריאותו. אותו הדבר נכון אף לגבי הנשמה וביתר שאת: רק מכוחה של פעילות הנשמה קרי, לימוד ושינון, היא מפתחת את יכולותיה, מחכימה, קונה ידיעה ומשתפרת. חוסר הפעילות של הנשמה הוא הגורם היחיד לקלקול שלה: לשיכחה ולטיפשות. בעוד הגוף זקוק מדי פעם למנוחה כדי לחדש את כוחו, הנשמה מאבדת מכוחה ומיכולותיה, כאשר היא נחה, כאשר האדם מפסיק ללמוד. תאיטיטוס מסכים בכל ליבו לנקודה האחרונה. סוקרטס מסכם את הדוגמאות ואומר, שהתנועה טובה לגוף ולנשמה ואילו המנוחה רעה להם.אבל הטענה הפילוסופית לגבי התנועה כיסוד היש לא מתכוונת לדבר על בריאות הגוף או הנשמה. אלו הן נגזרות שוליות ולא הכרחיות. הטענה הזאת היא טענה העוסקת בנקודת הפתיחה של המדע העוסק בחומר. זוהי נקודת ההשקה בין הפילוסופיה לפיסיקה. לכן כאשר אמפדוקלס, הרקליטוס ותאלס טוענים טענות לגבי יסוד הקיום כולו, הם אכן ראויים להיקרא פילוסופי טבע. סוקרטס חוזר לנושא הדיון בסיכום הבא: כל עוד היקום נמצא בתנועה, "חי וקיים הכל" – אם היקום יעצור ויפסיק לנוע ולהשתנות, הכל יאבד, הכל יחדל להתקיים.[3]סוקרטס מתחיל את החקירה לגבי החושים והתחושה בדיון בראיה.

אחד הדברים הבולטים ביותר שרואים בעולם זה הצבע. מי שטוען, שהכל נמצא בשינוי מתמיד, לא יכול לטעון שהצבע קיים. הסיבה פשוטה: הלבן שרואה תאיטיטוס נוצר בגלל מפגש בין העין שלו לבין האור הנפלט מהדבר אותו הוא רואה ורק ברגע המפגש הזה נוצר אותו הדבר שתאיטיטוס חש כצבע לבן. לכן לא רק שאדם אחר לא רואה את הלבן שתאיטיטוס רואה, אלא אף תאיטיטוס עצמו לא יראה את הלבן שהוא רואה, ברגע שהתנאים משתנים. למשל, הדבר שנראה לבן לתאיטיטוס ביום מקבל צבע שונה לאור הכוכבים החלש בלילה. ובמילים אחרות: לדברים אין תכונות קבועות, כי התכונות תלויות בתנאים חיצוניים להן ותנאים אלה משתנים תמיד. אבל מדוע הטענה, שאין תכונות קבועות לעצמים, מביאה למסקנה שהעצמים עצמם אינם קבועים? אם התכונה הייתה קבועה, אז לא היה שום צורך בעצם שישא אותה. התכונה הייתה הופכת במקרה הזה לעצם. ואז אותה הרוח, למשל, לא הייתה מעניקה תחושה שונה לאנשים שונים. כדי להשפיע באופן שונה על אנשים שונים, הרוח הייתה צריכה להשתנות ולהפוך לרוח אחרת. סוקרטס מעדיף להדגים זאת לתאיטיטוס בדוגמה חדה יותר, דוגמה מתמטית. קיימים עצמים קבועים במתמטיקה והם המספרים. היותם קבועים לא משתנה עם השתנות התכונות שלהם. חמישה-עשר עלים, למשל, קטנים לעומת שלושים עלים והם חצי מהם. אותו מספר עלים, חמישה-עשר, גדול מעשרה עלים בחמישה, שהם חצי מעשרה. כמות של חמישה-עשר עלים גדולה מעשרה בחצי של עשרה, בחמישה עלים. כמות זו קטנה משלושים עלים גם-כן בחצי, אלא שהפעם מדובר בחצי של שלושים, בחמישה-עשר עלים. כמות העלים הנידונה לא משתנה מכוח החצי, אלא מכוח אחר, מכוח היחס בינה לבין כמויות אחרות. ואפילו תכונתה, זאת אומרת היותה קטנה מכמות אחרת, או גדולה מכמות אחרת של עלים, לא משתנה מכוח החצי.תכונת הכמות היא תכונה הכרחית – היא קיימת לגבי כל דבר הנתון לקליטת החושים, לכל דבר חומרי בעולם. אבל האם הצבע הוא תכונה הכרחית?

בכל מקרה, העובדה שהצבע של הדבר נראה לכל אדם באופן שונה לא מבטלת את העובדה שלדבר מסוים יש צבע. כפי שהעובדה שכאשר משווים בין המספר חמש-עשרה למספרים אחרים, הוא מקבל תכונות שונות – גדול ממספר אחד או קטן ממספר אחר וכך הלאה – לא מבטלת את היותו גודל מסוים. סידרת השאלות האחרונה של סוקרטס דומה באופיה לסדרת שאלות שהוא שאל את קביס.[4]סוקרטס מתחיל דיון פילוסופי ולא סופיסטי, דיון של אנשים "ששעתם בידם", בכמות. ההנחה הראשונה, הנחה לוגית, קובעת, שדבר לא יכול להיות זהה לעצמו ושונה מעצמו בעת ובעונה אחת. זאת אומרת, חמישה-עשר עלים, לא יכולים להיות שלושים עלים או עשרה עלים ובאותו הזמן גם להישאר חמישה-עשר עלים.[5] ההנחה השניה והחשובה יותר: שום דבר לא יכול להיעשות שונה, להשתנות, מבלי לעבור תהליך כלשהו. חמישה-עשר עלים הופכים להיות חמישה עלים אך ורק אם הם עברו תהליך של החסרת עשרה עלים. ההנחה השניה מאפשרת לסוקרטס להגדיר בצורה מחודדת יותר את האנשים נטולי המוזה, את החומרנים עליהם דיבר לראשונה עם קביס. אנשים אלה לא מכירים בדבר מלבד החומר, מה שיכול להיקלט באמצעות החושים. עד כדי כך הם קיצוניים בחומרנותם, עד כי הם מכחישים אפילו את קיומו של התהליך. כי בסופו של דבר, תהליכים אינם נראים או נקלטים בחושים אחרים; שני הדברים היחידים שנקלטים בחושים הם המצב הקודם והמצב החדש. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא הסרט. הסרט מחקה את פעולת הראיה. העיניים קולטות רצף של תמונות קפואות והמוח המקבל אותן מתרגם אותן לתנועה. מי שמכיר אך ורק בחומר, אך ורק בתמונות הקפואות שהעיניים קולטות והמוח מעבד, מכחיש בסופו של דבר את התהליך, את השינוי. סוקרטס שמח על ההגדרה האחרונה של תאיטיטוס לידיעה, משום שהיא איפשרה לו להתחיל את הדיון אודות הידיעה בתנועה מלמטה למעלה. זאת אומרת, רק חכמים – כך סוקרטס עצמו טען מקודם – מחזיקים בידיעה כלשהי. תאיטיטוס מאפשר לו להתחיל בדיון על יכולת שקיימת אצל כל בני-האדם ולא רק אצל החכמים. ואם לומר זאת בפה מלא: אף אצל כל החיות כולן. נסיון ההגדרה השני של תאיטיטוס עומד בקוטב נגדי לנסיון הראשון. בפעם הראשונה הוא נתן דוגמה לידיעה, זאת אומרת נתן מאפיין פרטי של ידיעה. הידיעה התיאורטית המלווה מקצוע כלשהו איננה ידיעה במובן הרחב של המושג. בפעם השנייה הוא הגדיר את הידיעה באופן הרחב ביותר. מה משמעות הדחיה של סוקרטס את הפן המצמצם של נסיון ההגדרה הראשון ואת הפן המרחיב של נסיון ההגדרה השני? מכאן ואילך תנועת ההגדרה של סוקרטס ותאיטיטוס את הידיעה היא תנועה עולה: מלמטה למעלה, מהנמוך אל הגבוה, מהמשותף לכל החיות אל המבדיל בין אנשים שונים.פרוטגורס ובמיוחד הרקליטוס אינם חומרניים. התורה שלהם עולה בתחכומה אלפי מונים על התפיסה הפשטנית והשיטחית הטוענת, שרק החומר קיים. אלה ואחרים טוענים, שהעולם יסודו בתנועה. תנועה, או שינוי, היא תוצאת פעולה של שניים: הראשון אחראי על הפעולה, אפשר לקרוא לו גורם השינוי או הפועל. השני מקבל את הפעולה, אפשר לקרוא לו נגרם או נפעל.

שני אלה, כמו שני הורים, יוצרים זוג נוסף: דבר נקלט, או מוחש, וקליטה, או תחושה. המוחש והתחושה הם שם כולל לדברים רבים, ביניהם: החושים והרגשות הנובעים בהכרח מהדברים הנקלטים בחושים. ישנם רגשות רבים שאין להם אפילו שם מוגדר. יחד עם החושים נוצרים הדברים המוחשים כבני זוגם: בני הזוג של הראיה הם הצבעים, של השמיעה – הקולות וכך הלאה. למעשה, תורתו של פרוטגורס טוענת, שהעולם נוצר או קיים בגלל הקולט אותו.[6] בגלגולו המודרני הרעיון הזה קם לתחייה בטענה המפורסמת המיוחסת לדקארט.משום כך אין טעם לדבר על קיום או על אדם ובכלל על דבר כלשהו בלבד, בעל קיום יחיד, כשלעצמו. דיבור כזה מנוגד לטבע התנועה: זוגיות וריבוי ללא קביעות ויציבות. אפשר לחשוב, למשל, על דבר יציב ומוצק יחסית: הר. ההר אינו קבוע וחסר שינוי – הרוחות שוחקות את פניו, מים שוחקים את תוכו ויוצרים מחילות ומאגרים תת-קרקעיים חדשים –, אפילו אם השינוי לא נקלט בעין לא מזוינת. ובכל זאת ההר משתנה באיטיות. כאשר ההר נתקל בדבר המהיר ביותר הידוע לנו כיום, האור הנופל עליו מהשמש, הוא מחזיר את האור, כולו או קצתו, או שהוא בולע את האור. וכך נוצר הדבר שנקרא: צבע ההר. הצבע הזה נקלט בעין, אבר הראיה. במקרה זה: הפועל הוא האור, הנפעל היא העין, המוחש הוא ההר והתחושה היא הראיה.סוקרטס שואל את תאיטיטוס לגבי הקיצוניות שאליה אפשר להביא את התורה אותה הוא מייחס לפרוטגורס: כאשר העין רואה את המראה, היא מתפקדת כאבר ראיה, אבל היא איננה הראיה. וגם ההר איננו הצבע שלו, כי אם הר וקליטת האור בעין המתבונן יוצרת את צבע ההר. אפשר לטעון, אם-כן, שהצבע איננו קיים, כמו שהראיה איננה קיימת. הראיה היא פעולה. ולכן הפעולה לא קיימת כשלעצמה. הלאה: גם הפועל לא קיים ללא פעולה. מאחר והפועל מוכר רק על-ידי הפעולה שהוא מבצע, אפשר לזהות את הסביל עם זה שהפעולה נעשית עליו. ההר נקלט בחוש הראיה, רק כאשר הוא חשוף לאור. ומכאן אפשר להסיק, שאין דבר העומד כשלעצמו: כל דבר פועל לפחות פעולה אחת או מושפע מפעולה אחת לפחות. אם התכונות משתנות כל הזמן, מי מהן במהירות רבה ומי מהן באיטיות רבה, הרי שבין שאר התכונות שאי אפשר לייחס לדבר קיימים גם הטוב, הצודק והיפה.[7]לאחר שסוקרטס הביע את הדעה המסוכנת הנובעת מטענתו של פרוטגורס, שאין דברים טובים או יפים ושאין מעשים צודקים ומעשי עוול בעולם, הוא פונה לבדוק את האמירה של פרוטגורס עצמה, זאת שניצבה בפתח חיבורו: "האדם הוא מידת כל הדברים." אם כל אדם הוא אמת המידה של המציאות, אז צריך לבדוק האם כל אדם יכול לשמש אמת מידה. אבל לא כל בני-האדם נמצאים באותו מצב. סוקרטס לא צריך לדבר על ההבדלים הדקים בין בני-האדם; הוא מעדיף לשאול על ההבדלים הגסים. אותם בני-האדם עצמם נמצאים במצבים שונים בזמנים שונים: הם לעיתים ישנים ולעיתים ערים, לעיתים בריאים ולעיתים חולים. המעבר מבריאות לחולי מעלה על דעתו הבדל יותר יציב בזמן לעומת ההבדל שבין שינה וערות: חלקם של בני-האדם שפויים ואחרים מטורפים.

סוקרטס מגיע בתחילה להסכמה עם תאיטיטוס, שתחושותיהם – או שמה שנקלט בחושים – של האנשים המטורפים שונה מתחושתם של האנשים השפויים. תאיטיטוס עצמו מביא כדוגמא שינויים קיצוניים מסוימים: יש אנשים שחושבים, שהם מסוגלים לעוף בכוחות עצמם; אחרים חושבים, שהם אלוהים. כל אלה הם שקרים צרופים. תאיטיטוס ממשיך ומשווה את המטורפים לחולמים – פעמים רבות אנשים חולמים, שהם עפים ממקום למקום בכוחות עצמם. סוקרטס מנצל את ההזדמנות שתאיטיטוס מספק לו כדי להדגיש נקודה חשובה: אין שום חשיבות לשאלה, האם אדם חולם או ער בנקודת זמן מסוימת. הדבר החשוב היחיד, הדבר שמייתר כל צורך לברר, האם אדם ער או ישן, הוא הצורך של האדם לאמת את תחושותיו, בין אם הוא ישן ובין אם הוא ער. והאמת קשורה קשר הדוק לידיעה ואהבת האמת זהה לאהבת החוכמה. אין זה משנה לפילוסוף, האם הוא ער או ישן, כל עוד הוא חותר אל האמת.האמת איננה מועמדת לבחירות דמוקרטיות; אמיתותה של טענה לא נקבעת לפי מספר הטוענים אותה ולא לפי משך הזמן שטוענים אותה. כיצד, אם-כן, אפשר להכריע לצד מי האמת – האם היא עומדת לצד המטורפים שהם המיעוט מבין בני-האדם? האם האמת מתבטאת בחלומות התופסים זמן מועט מחיי האדם? כיצד תאיטיטוס יכול לטעון, שהאמת עומדת לצד הערים והשפויים? תאיטיטוס מודה, שהוא לא יכול להוכיח לסוקרטס בדרך כלשהי, אילו טענות נכונות ואילו שקריות, בהתבסס על הגדרתו את הידיעה כתחושה. וסוקרטס פונה להראות לתאיטיטוס, כיצד הסופיסטים מתעלמים מהבעיה הזאת.[8]עד עתה דיברו השניים על הדרך בה נוצרים הדברים בעולם ומשתנים בו בזמן. שני יסודות עומדים בבסיס כל היווצרות: פעולה ופועל או פעולה נפעל. הפועל מתחבר לנפעל באמצעות הפעולה. הסופיסטים, או המדענים, מוכנים לשאול רק לגבי המצב הפיסי של הפועל והנפעל; הם מתארים אך ורק כיצד ההר נקלט בעיני המתבונן בו. כל נפעל נמצא במצב מסוים.

המצב הזה איננו קבוע – אסור לשכוח: העולם נמצא בתנועה מתמדת –, אבל אפשר לקרוא בשם מצב לקבוצה של שינויים קטנים מאוד בדבר שבכללותו לא משתנה. המצב השונה של הנפעלים מביא לתוצאות שונות הנובעות מאותה הפעולה: השוני יכול להיות קטן, למשל: שני אנשים העומדים זה ליד זה על צלע הר ומסתכלים על הנוף הנפרש לרגליהם. שניהם רואים את אותו הנוף, פחות או יותר; ההבדל בין הנוף הנראה לאחד ובין הנוף הנראה לשני קטן מאוד. השוני יכול להיות גדול מאוד, למשל: אדם העומד על פסגת הר רואה נוף שונה מאוד מחברו העומד בגיא למרגלות ההר ומסתכל לאותו כיוון. אבל הסופיסטים לא אומרים שום דבר לגבי הערכיות; אין להם דבר להגיד בנושא הערכים. ההגדרה את הידיעה כתחושה היא הילד שהוליד תאיטיטוס בעזרתו האדיבה של סוקרטס, ילד שהוא צאצא ישיר של הטענה, שהאדם הוא קנה מידה לכל.סוקרטס מבקש מתאיטיטוס להתאזר באומץ ולבחון יחד איתו את הדעה הזאת, שהידיעה היא התחושה, או קליטת החושים. אבל לפני שתאיטיטוס מספיק לומר דבר מה, מתערב תאודורוס, המורה שלו למתמטיקה, ומבקש מסוקרטס להגיד, מדוע טענה זו איננה נכונה. תאודורוס הוא זה שמפחד. סוקרטס מכיר בתאודורוס כתלמיד של פרוטגורס, כשהוא קורא לפרוטגורס: חברו של תאודורוס.[9] אם הגדרת הידיעה כתחושה איננה נכונה, עולה האפשרות שהטענה של פרטגורס איננה נכונה. ותאודורוס לא בוטח בכוחו של תאיטיטוס לעמוד מול הספקות של סוקרטס.סוקרטס פונה לשוחח עם תאודורוס. השאלה הראשונה של סוקרטס היא זו: מדוע דווקא האדם? הרי כל החיות חשות. ובקלות אפשר למצוא חיות שמראות, שיש להן זיכרון בנוסף על התחושה. מדוע לא לטעון, שהבבון או הפיל הוא קנה מידה לכל. למען האמת, אפשר לבחור בכל חיה. מאחר והדרישה היחידה לידיעה, או להיות החיה קנה מידה, היא התחושה, אפשר לבחור גם בתולעת. ואם אפשר להעדיף תולעת על אדם, למשל: על פרוטגורס עצמו, אז למה לא להעדיף בני-אדם אחרים על-פני פרוטגורס? למה לא להעדיף אותם עליו, כאשר אדם מחפש מורה ומחנך לבנו? כיצד אפשר לטעון על פרוטגורס, שהוא צודק ואילו האחרים טועים? תאודורוס מבין את המלכודת אליה הוא נכנס ומבקש לברוח מהדיון. סוקרטס חוזר לשוחח עם תאיטיטוס.

תאיטיטוס, בניגוד לתאודורוס, לא מפחד להודות בטעות: הדבר שנראה לו קודם נכון נראה לו עכשיו לא נכון. לא רק ההבדל בין בני-האדם מתבטל, אלא אף ההבדל בין בני-האדם לחיות האחרות. תאיטיטוס, כנראה, לא אוהב לחשוב על עצמו כעל חיה ותו לא. סוקרטס נאלץ להיות זה שמגן על טענתו של פרוטגורס, שהאדם הוא מידת כל הדברים, מהסיבה הפשוטה: הוא לא הפריך אותה. הטענה האחרונה אותה הוא הציג קודם בפני תאודורוס ולאחר-מכן בפני תאיטיטוס בעצם מחזקת את פרוטגורס. היא יוצאת מנקודת הנחה שפרואגורס צודק ועל סמך ההנחה הזאת סוקרטס יכול ללעוג לפרסומת העצמית של פרוטגורס; רק אם פרוטגורס צודק, הוא לא יכול לומר על עצמו, שהוא מורה עדיף על מורים אחרים. מסתבר, שתאודורוס ברח מפני הצל של עצמו. אם הוא היה מסכים באומץ עם ההתקפה של סוקרטס, הוא היה בעצם מגן על רבו. סוקרטס חוזר לדון בטענה של תאיטיטוס, שהתחושה והידיעה זהות,[10] כדי לבדוק מזוית שונה את טענת העל, הטענה הפרוטגוראית. הטענה הראשונה שסוקרטס מעלה קשורה בדברים בהם חשים, אבל לא מבינים. חוסר הבנה וחוסר ידיעה הם היינו-הך. אדם יכול לשמוע ויכול לראות שפה זרה לו. סוקרטס שואל, האם במקרה הזה יש זהות בין הידיעה לתחושה. תאיטיטוס לא מתבלבל ועונה, שהאדם יכול לדעת, שהוא רואה אותיות או שהקולות שהוא שומע הם קולות דיבור, אבל את משמעותם הוא צריך ללמוד מהמורים המלמדים את השפה הזרה. בסופו של דבר, לימוד נעשה באמצעות החושים: לימוד הכתב, למשל, באמצעות הראיה ולימוד הדיבור, דוגמא אחרת, באמצעות השמיעה.סוקרטס ממשיך ושואל לגבי אופן הלימוד: האם אדם לומד או זוכר את מה שהוא ראה או שמע? תאיטיטוס נאלץ להגיד, שאכן כן. ואם אדם זוכר דבר מה שהוא ראה, הוא מן הסתם גם יודע את הדבר הזה, מכיר ומזהה אותו. הידיעה נסמכת על הזיכרון, אולם אין היא זהה איתו לחלוטין. מי שמזהה בין הידיעה לתחושה נאלץ לטעון, שאדם המפסיק להביט בצורת האות אל"ף, למשל, מיד אף שוכח אותה ולבטח איננו יודע אותה. תאיטיטוס מבין את טעותו ונסוג מהזיהוי בין הידיעה לתחושה. שני הדברים שונים זה מזה.אבל סוקרטס איננו מרוצה לגמרי מנצחונו המהיר על תאיטיטוס. הוא מכנה את הנצחון הזה נצחון סופיסטי, זאת אומרת נצחון שהושג באמצעות תקיפת הטענה וביטול תקפותה. זאת איננה מטרתו של סוקרטס; זאת איננה הדרך הדיאלקטית. סוקרטס מעדיף לסתור את הגדרתו של תאיטיטוס בדרך דיאלקטית, דרך שתביא אותו להגדרה אחרת, יותר טובה.

סוקרטס מנסה שוב לקרוא לתאודורוס להגן על פרוטגורס, אבל תאודורוס מתנגד גם בפעם הזאת.[11]סוקרטס מתחיל מההתחלה ושואל את תאיטיטוס לגבי המצב של ראיה בעין אחת, כשהעין השניה עצומה. האם אותו אדם רואה או איננו רואה? תאיטיטוס נאלץ לענות בסופו של דבר, שאותו אדם רואה ואיננו רואה בו בזמן: רואה בעין הפקוחה ואיננו רואה בעין העצומה. על סמך ההגדרה של תאיטיטוס את הידיעה סוקרטס יכול לטעון עכשיו, שאותו אדם יודע ואיננו יודע באותו הזמן. סוקרטס מסביר לתאיטיטוס את הסכנה שיש בנצחון סופיסטי בויכוח: הסופיסט ישתמש בכל התחמושת שברשותו – במקרה הזה, בעיקר מתחום חולשת החושים – ויסתור כל טענה שיעלה תאיטיטוס וכל אדם אחר, עד אשר יעורר את הערצת האנשים לחוכמתו. לאחר מכן הוא ידרוש כסף, בעיקר כדי ללמד את האחרים כיצד לנהוג כמוהו, כיצד להיות סופיסטים, אולם בשום שלב הוא לא ישתדל ולא יתאמץ להגיע אל אמת כלשהי בנושא הנידון. ועכשיו סוקרטס מעלה שוב את פרוטגורס באוב ועונה בשמו על האופן בו הוא סתר קודם את תאיטיטוס. פרוטגורס אומר את הדברים הבאים מפי סוקרטס: טענה שזכתה להגנה גרועה לא יכולה להחשב לטענה חלשה. במקרה הזה ההגנה עצמה היא האשמה ולא הטענה. לכן, העובדה שתאיטיטוס לא הצליח להגן על הטענה הפרוטגוראית מצביעה על חולשת תאיטיטוס ולא על חולשת הטענה הפרוטגוראית. זוהי בעצם הוראה נכונה לקריאת ספרים בכלל ודיון בטענות. קורא שלא מצליח להגן על טענה כלשהי שבה נתקל, לא יכול לטעון, שהיא נכונה או שגויה. לגבי הטענה, שהזוכר דבר מה יודע ואינו יודע את הדבר, הרי שהזיכרון, טוען פרוטגורס, איננו אותו הדבר כמו התחושה. השניים שונים ביניהם לפחות מבחינת הזמן. אדם חש בדבר מה, למשל טעמו של לימון, ברגע מסוים ולאחר מכן הוא זוכר טעם זה או נזכר בו בהזדמנויות שונות. מדובר, אם-כן, בשני דברים שונים, שני סוגים שונים של ידיעה.

הזיכרון הוא ידיעה משנית, בגלל שהוא המבוסס על תחושה מהעבר. ואילו התחושה, היא הידיעה הראשית, או הסוג הישיר של ידיעה. ולא רק שני אלה שונים זה מזה – תחושה כלשהי והזיכרון שלה – אלא אף אותו האדם שונה בשני המקרים, אם לוקחים בחשבון את סך כל השינויים שעברו עליו, בין אם שינויים גופניים כמו התחלפות התאים, הוספה בגובה או אפילו שינויים במשקל, ובין אם שינויים שעברו על נשמתו. ועוד: פרוטגורס מסביר לתאיטיטוס, שכל אדם הוא קנה מידה לדברים ולעולם שהוא קולט. ואכן, לכל אדם יש דעה משלו על העולם הסובב אותו. גם אם דעה זו זהה בכל לדעה של אדם אחר, עדיין מדובר בדעה שיש לאותו אדם מסוים. וזה איננו מבטל את הדרגות וההבדלים שקיימים בעולם בין בני-האדם וחוכמתו של כל אחד מהם. קיימים אנשים חולים ובריאים כמו שקיימים אנשים חכמים פחות ואנשים חכמים יותר. על הבריא – ובמיוחד על מי שיודע כיצד עושים זאת – מוטלת החובה לשנות את מצבו של החולה. במקביל, ואף במידה רבה יותר, על החכם מוטלת החובה לשנות את מצבו של השוטה בדרך הנקראת חינוך. אבל פרוטגורס לא רואה בחינוך חובה המוטלת על החכם, כי אם זכות, זכות שתמורתה צריך החניך לשלם סכום כסף גדול לסופיסט. הסופיסט הוא אדם המצטיין בדיבור. באמצעות דיבור, או העלאת טענות, הוא מחנך אחרים, או מביא אנשים להחליף את הדעות המוטעות שלהם בדעות נכונות. והנה, דעות מוטעות אינן דעות שקריות. הסיבה בגללה פרוטגורס לא מקבל את קיומם של שקרים – בדיוק כפי ש-קראטילוס לא קיבל את קיומם של שקרים – היא במהותה פוליטית. הנאומים, ומכאן שגם הדיבורים, החשובים ביותר נסבים סביב עניינים פוליטיים: מה על מדינה כלשהי לעשות ומה לא לעשות במצב נתון. ההחלטה השגויה שמתקבלת באותה מדינה נובעת משיקולים שגויים, או ממצב משובש של נשמת האיש, או האנשים, שקיבלו את ההחלטה. למשל, אפשר שמדינה מסוימת – אתונה, למשל – תחוש, שכוחה הצבאי גדול מכפי שהוא באמת, או שהיא מחליטה שכוחה הצבאי יעמוד לה לעד בהתבסס על נצחונות העבר ועל משאלת לב לעתיד. במקרה והמדינה מקבלת החלטה להמשיך בפעולות צבאיות בהתבסס על תחושתה השגויה ­– פרוטגורס טוען, שהחלטה זו תקפה ונכונה. מדינה זו החליטה את מה שנראה לה צודק ומתאים ונכון. אבל בדוגמא זו, החכם יודע את גבולות הכוח הצבאי. החכם יכול לכל היותר לשנות את מה שנראה נכון למדינה.

זאת אומרת, ביכולתו ללמד אותה, שמצבה הצבאי איננו כפי שהיה, או כפי שהיא רוצה שיהיה. ומכאן עליו לקוות שהאיש או האנשים המופקדים על קבלת ההחלטות באותה מדינה יחליטו את הדבר הנכון, את ההחלטה ההגיונית והמהוגנת בהתאם. הדבר נכון אף לגבי יחידים.[12]תאיטיטוס נמצא, כנראה, תחת ההשפעה של הסתירה הסופיסטית של סוקרטס את הטענה שלו ושותק. סוקרטס פונה לתאודורוס ומשתמש בדברים שהוא עצמו אמר בשמו של פרוטגורס כדי להכניס מעט אומץ לליבו של תאודורוס. תאודורוס נכנע לבסוף לכוח השכנוע של סוקרטס ומסכים להגן על טענת רבו, שהאדם הוא קנה המידה לכל. סוקרטס מבטיח לו בתמורה, שהוא לא יציק לו זמן רב מדי. הגבול הוא גם נושא הדיון: האם כל אדם יכול להוות קנה מידה לכל דבר, גם לשאלות מתמטיות, למשל?[13]הסתירה הראשונה מתוך שלוש של סוקרטס בשיחתו עם תאודורוס דומה מאוד לסתירה שלו את דברי תאיטיטוס. הסתירה הזאת הייתה כדלקמן: פרוטגורס טוען, שכל אדם הוא קנה מידה לאמת. תאיטיטוס הבין ממנו, שכל אדם יודע את האמת, או שכפי שהעולם נראה לאדם מסוים, כך הוא. לכל אדם יש דעה על העולם – ובמיוחד על חלקים שונים בו – והשניים קבעו, שכל דעה כזאת אמיתית ולכן אף נכונה. סוקרטס סתר את הטענה הזאת באמצעות לקיחתה ברצינות: אם כל דעה וטענה נכונות, אז מתבטלת ההבחנה בין בני-האדם השונים. פרוטגורס לא יכול לטעון, לפיכך, לעליונות כלשהי מבחינת החוכמה, או לקירבה כלשהי לאמת לעומת כל אדם אחר. פרוטגורס לא יכול לאמר, שהוא צודק ואילו אדם אחר טועה. פרוטגורס עונה לסוקרטס באופן הבא: אינני טוען, שהאנשים האחרים טועים. מה שנראה להם, זאת אומרת דעתם על הדברים, אכן אמיתי ונכון מבחינתם. אבל אני, בזכות יכולת הדיבור שלי, יכול לשכנע אותם להעדיף את טענתי האמיתית על-פני טענתם האמיתית אף היא. וכך, המין האנושי הופך להיות חיות טרף בלבד, חלקן חמושות בכלי נשק, חלקן חמושות בלשון זריזה. סוקרטס פונה להאיר את העיוורון הנורא ביותר של פרוטגורס: העיוורון לגבי עצמו. העיוורון הזה גוזר עליו עיוורון לגבי כל בעל מקצוע באשר הוא. אנשים מחשיבים אנשים מסוימים למומחים בתחומים שונים. אנשים חולים, למשל, מסתמכים על אחרים, אנשים בעלי ידע רפואי כלשהו, זאת אומרת על הרופאים. ואפשר לתת דוגמאות נוספות: אדם הרוצה לעצב את גופו ולשמור עליו בכושר, יעדיף להסתמך על מאמן כושר ולא על עצמו. מי שרוצה להרזות, יעדיף ללכת לייעוץ של תזונאי לגבי המזונות שעליו לאכול, כמותם ותדירותם. סוקרטס מתעקש כאן על אמת פשוטה, אמת שהרמוגנס וקראטילוס היו עיוורים לגביה – ולכן הדיאלוג ההוא כולו הוא ההקדמה לדיאלוג הזה כולו – והיא: קיימות טענות נכונות וקיימות טענות לא נכונות לגבי העולם. קיימים אמת ושקר, צדק וטעות. מהסיבה הפשוטה, שישנן הוראות נכונות והוראות לא נכונות להרזיה או לשמירה על כושר וכך הלאה.

מהרגע שתאודורוס מסכים עם סוקרטס, סוקרטס יכול להמשיך. הרי פרוטגורס טוען, שכל אדם צודק במחשבותיו ודעותיו. מאחר ואין שום קושי למצוא לפחות אדם אחד בכל מקום ובכל נקודת זמן הסבור, שבני-אדם אחרים – רבים או יחיד – טועים לגבי עניין זה או אחר, אז פרוטגורס בעצם טוען, שבני-האדם חולקים בינם לבין עצמם לגבי האמת. זאת אומרת, לא האדם סתם כך הוא קנה המידה. לאנשים הצודקים לגבי עניין כלשהו, בין אם רופאים ובין אם תזונאים, קוראים בשמות שונים, אחד מהם הוא חכמים.[14] אלה הם האנשים שאליהם פונים כקני מידה בעניינים שונים. כמו שקיימים הבדלים בין בני-האדם בכל הנוגע לחוכמתם, כך גם קיימים הבדלים בין הדברים הנכללים בחוכמה לבין דברים שאינם נכללים בחוכמה כלשהי. תפיסת החושים לא נכללת בתחומה של שום חוכמה; האופן שבו העולם נראה לאדם זה או אחר – אי אפשר להחיל עליו את הגדרות החוכמה. מהבחינה הזאת פרוטגורס – ותאיטיטוס בעקבותיו – צדקו. אולם לא הידיעה היא תחושה, כי אם תחושה היא תחושה. והאדם איננו קנה מידה לכל, כי אם קנה המידה היחיד לתחושותיו הוא. העיוורון של הסופיסטים נובע, אם-כך, מהראיה של מחצית אחת של העולם, המחצית העוסקת בקליטת החושים. אין זה אומר, שקליטת החושים איננה הבסיס לידיעה שיש לאדם על העולם.הידיעה החשובה ביותר, העניינים החשובים ביותר שלגביהם עולה השאלה של נכון או לא, צודק או לא, הם העניינים הפוליטיים. העניינים הפוליטיים מקבילים לשני חלקים: קליטת החושים והחוכמה. לקליטת החושים מקבילים החוקים הנתונים של מדינה כלשהי. זאת אומרת, החוקים הם המצב הנתון של מדינה מסוימת, וכך גם המנהגים הנהוגים בה והדעות הרווחות בקרב אזרחיה לגבי היאה והמגונה. ובמקביל הקול שאדם כלשהו שומע, המראה שהוא רואה וכך הלאה: כולם נתונים. ואין מדינה חכמה מחברתה – כמו שאין אנשים חכמים מאחרים בכל הנוגע למה שחושיהם קולטים. יש מדינה הקובעת עונש מוות על רצח ויש מדינה הקובעת עונש מאסר עולם על רצח. ואין הראשונה פחות מדינה מהשניה. החוכמה מתאימה לתחום הידיעה מה טוב למדינה לעשות בכל מקרה ומקרה. ולא כל החלטה של מדינה כלשהי טובה לאותה מדינה ומתאימה לה, אם בטווח הקצר ואם בטווח הארוך. לא כל עונש על רצח הוא עונש צודק.

סוקרטס לא שוכח את תאיטיטוס, למרות שהוא מדבר עם תאודורוס. סוקרטס רוצה, שתאיטיטוס יגיע בעצמו להגדרה חדשה בנוגע לידיעה, והוא מוצא את הדרך הטובה ביותר לכך בשיחה עם תאודורוס אודות ההבדלים שבין הפילוסוף לעורך-הדין. סוקרטס מציין שלושה הבדלים הנוגעים כולם לאופן ניהול דיון ומטרתו של דיון: לפילוסוף יש פנאי לדון בנושא המעניין אותו ואילו עורך-הדין מוגבל תמיד בזמן – בין אם מדובר בשעון המים בבתי המשפט באתונה ובין אם מדובר בשופטים כיום המגבילים את זמן המשפט לפי ראות עיניהם. מטרתו של הפילוסוף היא האמת ואילו מטרתו של עורך-הדין היא זכיית לקוחו. הפילוסוף יכול לפנות לכל נושא שנראה בעיניו מתאים, לדון לגביו, גם באמצע דיון בנושא אחר, בדיוק כפי שסוקרטס עושה כבר זמן רב למדי עם תאודורוס ואילו עורך-הדין מוגבל לנושא שעל הפרק ורק אם יצליח לשכנע את המפקח על המשפט, את השופט, שהפניה לנושא השני דרושה לניהול המשפט, יתאפשר לו לפנות לנושא ההוא. מסיבה זו סוקרטס קורא לפילוסופים בני חורין ולעורכי-הדין עבדים. הוא אף מסביר את הסיבות שמביאות את שני סוגי בני-האדם האלה לפתח את התכונות הנפשיות המתאימות.[15] האחרונים הם אנשים שנחשבים לחכמים בעיני עצמם ולרוב גם בעיני החברה בה הם חיים. הסיבה לכך כפולה: הם מביאים לעצמם תועלת בסכומי הכסף הגבוהים שהם מרוויחים והם מביאים תועלת ללקוחותיהם. תאודורוס מזדהה עם סוקרטס ובצדק: המתמטיקאים קרובים יותר אל הפילוסופים מאשר לעורכי-הדין, מהבחינה הזאת.הפילוסוף מתרחק כבר בנעוריו מכל הקשור לעניינים שבאופנה. וכך גם לגבי כל הקשור למסיבות. הוא לא טורח להכיר את האנשים החשובים של תקופתו. זאת אומרת, האנשים שנחשבים ביותר בעיני החברה בתקופתו. הוא כן מנסה להכיר ולדעת את הדברים החשובים בעיניו: טבע הדברים כולם וטבע כל דבר בנפרד. ההסתמכות של סוקרטס על פינדרוס מבלבלת מעט את תאודורוס, אבל זה נותן לסוקרטס הזדמנות לספר סיפור נחמד על השפחה של תאלס, פילוסוף הטבע. מסופר עליו, שהוא הלך ערב אחד יחד עם השפחה שלו להביט בכוכבים, בדרך הוא מעד ונפל לתוך בור. הדבר הצחיק מאוד את השפחה שאמרה: "אתה הולך לחקור מה קורה בשמיים, אבל לא יודע מה קורה מתחת לרגליים שלך." כזה הוא הפילוסוף: מבלי לדעת מיהם שכניו, כמה ילדים יש להם, באיזו מכוניות הם נוהגים וכדומה, הוא חוקר ובודק עד הסוף בשאלה מהו האדם. הפרטים כלל לא מעניינים אותו – זוהי המהות שמעניינת, זה הכללי ביותר שמעניין את הפילוסוף. אחת השאלות הכלליות לגבי האדם היא: מהם המעשים שראוי לאדם לעשות אותם? בניגוד להיסטוריונים השואלים את עצמם: מהם המעשים שבני-אדם מסויימים עשו בזמנים מסויימים?האנשים שמעדיפים לדעת את הפרטי על פני הכללי קוראים לפילוסוף טיפש, בגלל שהוא לא מתמצא בדברים שנראים להם חשובים. הוא נראה מגוחך וריקני בעיניהם.

במיוחד נכון הדבר בכל הנוגע לרכוש: האנשים העשירים ביותר בעולם, מיליארדרים חדשים וישנים, מצחיקים את הפילוסוף בעיקר משתי סיבות: ראשית, הוא יודע שהאדם זקוק למעט מאוד כדי להתקיים בכבוד ובאושר. שנית, העובדה שאותם אנשים ממשיכים לצבור רכוש חושפת את חוסר היכולת שלהם להסתפק במה שיש להם. מסתבר, שאלו הם אנשים עניים כמו אחרים הנחשבים פחות עשירים מהם. שלישית, הבעלות של האדם על הדברים בעולם היא עניין שתלוי בהסכמה בלבד. זהו עניין חברתי שמתברר – כאשר הוא צריך בירור – בידי החברה, לפי חוקיה, בבתי המשפט שלה. קל להדגים את הנקודה הזאת במקרים של מעבר מחברה לחברה שקורה באותו המקום. למשל: המהפכה הצרפתית או הרוסית. מהרגע שהריבון מתחלף, משתנים גם היחסים שבין האנשים לחפצים. וכך, מי שלא מצליח לשכנע את הריבון החדש שהוא הבעלים של אחוזה כלשהי או בית כלשהו, מאבד את בעלותו על החפץ הזה בין רגע. האדם נשאר אותו אדם והחפץ נשאר אותו חפץ, אבל היחס ביניהם כבר איננו אותו היחס. הפילוסוף לא צריך שטרי קניין על הדברים אותם הוא חוקר. כמוהו כמו הגיאוגרף: הוא לא צריך להיות הריבון של ארץ מסויימת, כדי לחקור אודותיה. ובזמן החקירה הוא הופך למעין בעלים של מושא החקירה. החוקרים עשירים יותר מכל בעל ממון או רכוש בדיוק כפי שהחוקר במעבדה עשיר יותר – ואפשר אף לומר בפה מלא: הוא הבעלים האמיתיים של המעבדה – מבעל המעבדה. סוקרטס מסביר לתאודורוס מנסיונו, שהזמן היחיד שבו אותם אנשים מומחים נעשים מודעים לחוסר ידיעתם, הוא הזמן שבו הם מנסים באמת ובתמים להסביר מדוע הפילוסופיה בזויה בעיניהם. בהזדמנויות שכאלו אנשים אלה מאבדים את כל ערכם העצמי, זאת אומרת, בתנאי שהם נשארים באומץ עד לסוף החקירה ולא בורחים, כפי ש-אותיפרון עשה בסוף שיחתו עם סוקרטס.[16] סוקרטס מדגים לתאודורוס את העניין הזה באמצעות הדיון בצדק, זאת אומרת כיצד מגדירים הסופיסטים את הצדק.

הם טוענים, שכל חוק שמדינה מחוקקת לעצמה וכל נוהג הנהוג במדינה זו צודקים מכוח קיומם. אבל אין ביכולתם לטעון את אותו הדבר על הטוב, או על מה שטוב למדינה לעשות – המועיל לה. אפשר לשפוט את המועיל ומה שטוב למדינה לעשות רק על סמך העתיד. כל החלטה שמדינה לוקחת – היא לוקחת אותה מתוך ציפיה לעתיד. התועלת שהמדינה מבקשת בהחלטה שהיא לוקחת היא תועלת עתידית, זאת אומרת שיפור המצב, אם הוא רע או שימור המצב, אם הוא טוב. ולכן, המומחיות בתחום מסוים מתגלה תמיד בכל הקשור לניחוש התוצאות בעתיד. האדם קולט בחושיו רק את ההווה. על השאלה האם היין שאדם שותה מתוק או לא – יכול לענות רק אותו אדם. אבל על השאלה האם ענבים שנבצרו בתקופה מסוימת, במקום מסוים והונחו בחביות בטמפרטורה מסוימת, האם ענבים אלה יפיקו יין מתוק או לא – על השאלה הזאת יכול לענות רק מומחה לייצור יין.[17] הבדל הזה בזמנים מראה, שקיים הבדל בין חוכמתם של אנשים שונים. תאודורוס ממהר לקבוע, שטענתו של פרוטגורס, שהאדם הוא קנה המידה לכל דבר בהווה ובעתיד, מתבטלת מכוחה של התובנה האחרונה ומכוחן של סיבות אחרות שנימנו מקודם. אבל סוקרטס לא ממהר לנוח על זרי הדפנה ומבקש מתאודורוס להתאזר בסבלנות ולבדוק איתו עוד נקודה אחת, נקודה שכבר הוסכם ביניהם, שיש לה קשר אמיץ לטענה של פרוטגורס ולהגדרתו האחרונה של תאיטיטוס את הידיעה.[1] כתבי אפלטון (תרגום: יוסף ג. ליבס, ירושלים: הוצאת שוקן, תשל"ה), כרך 3, עמ' 82-85.[2] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 87.[3] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 89.[4] כתבי אפלטון, כרך 2, עמ' 68-70.[5] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 91.[6] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 93.[7] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 95.[8] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 97-100.[9] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 101.[10] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 104.[11] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 107.[12] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 110-112.[13] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 114.[14] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 116.[15] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 119-120.[16] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 125.[17] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 127

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נחום שטיינברג