אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אפלטון: תאיטיטוס


נבואה היא סוג של ידיעה וטרפסיון קישר בין הנבואה המסוימת הזו לאמת. יש קשר מוחלט בין ידיעה לאמת, גם אם האמת מתגלה לאחר שלושים שנה ומאשרת דעה שנוצרה קודם לכן

תחילה יש לשאול, כאשר קוראים דיאלוג אפלטוני פעם ראשונה ושניה ושלישית, מהו הנושא הנידון בו. לכל דיאלוג יש שאלה עליה הוא עונה. הדיאלוג תאיטיטוס עוסק במהות הידיעה. רק שניים מבין הדיאלוגים הקודמים לו עוסקים בשאלות מוגדרות: אותיפרון ו-קראטילוס. השאלה הנידונה בדיאלוג אותיפרון איננה פילוסופית, כי אם דתית. כדי שהחסידות תהיה בעיה פילוסופית, יש לשאול מהי מתינות. השאלה הנידונה בדיאלוג קראטילוס היא מהי המילה. שאלה זו משמשת מעין הקדמה לדיון הסוקרטי, או לדיון הדיאלקטי, משום ששפה ומילים הן הכלים המשמשים בדיון זה. מאחר והשפה היא אחד הכלים הפילוסופיים, אפשר לקבוע בוודאות, שהשפה איננה נושא לדיון פילוסופי.כל חמשת הדיאלוגים הראשונים של אפלטון – חמישה לפי הסדר המיוחס לתרסילוס מאלכסנדריה – מכילים הקדמות. בדיאלוג החמישי ההקדמה אף ארוכה יותר מהעיקר. מעבר לכך, הרביעיה הראשונה של הדיאלוגים מסודרת בהתאם לזמן הדרמטי שהמחבר קבע לכל אחד מהם. אולם אפשר גם לראות בדיאלוג החמישי כולו מעין הקדמה לדיאלוג השישי. יחס דומה בין שני דיאלוגים ניתן למצוא בין הדיאלוג השני לשלישי: בדיאלוג השני סוקרטס מסביר לאזרחי אתונה מהי מידת הצדק הראויה ומציע שני תיקונים לחוקים שלהם. הדיאלוג השלישי מראה את אומץ הלב של סוקרטס מול ההצעה של קריטון לעשות עוול לחוקי אתונה, או לעשות את מה שלא צודק לעשות במקרה שלו. לעיתים, ידיעת הצדק קודמת לאומץ הלב האמיתי.הרביעיה הראשונה כולה היא מעין הקדמה לשאר שמונה הרביעיות של הדיאלוגים של אפלטון. היא מציגה את חייו של סוקרטס ומראה כיצד על הפילוסוף לחיות, או כיצד אב הטיפוס של הפילוסופים חי בחברה של זמנו. במובן הזה, הרביעיה הראשונה לא מכילה שום דיאלוג פילוסופי, והדבר תקף אף לגבי הדיאלוג פידון. אפשר להדגים זאת באמצעות ההבחנה הבאה: כל ארבעת הדיאלוגים הראשונים הם דיאלוגים בעלי אופי דרמטי מאוד; סוקרטס עושה בדיאלוגים אלה מעשים רבים לעומת מעשיו בדיאלוגים החמישי והשישי, למשל. המחבר שם בהם דגש רב על המעשה, או על תיאור המעשים באופן סיפורי – היסטוריה. הדיאלוג החמישי לא עסק בשאלה פילוסופית אלא בשאלה בלשנית. אמנם השפה היא הכלי היחיד כמעט של הפילוסוף, אבל היא משמשת את כל בני-האדם. בסופו של הדיאלוג מתברר, שהעיסוק בשפה איננו עיסוק פילוסופי, או שהבלשנות איננה פילוסופיה, או שהפילוסופיה לא עוסקת במילים המצביעות על הדברים אלא בטבע הדברים עצמם. באופן הזה חושף הדיאלוג השישי טפח מהשיקולים שכיוונו את מי שסידר את הדיאלוגים ברביעיות. הדיאלוג תאיטיטוס הוא הדיאלוג הפילוסופי הראשון בסדר תשע הרביעיות והוא עוסק, כאמור, במהות הידיעה.לאחר מכן, יש לבחון את הסוגה שבה בחר המחבר לכתוב את הדיאלוג הנוכחי. הדיאלוג תאיטיטוס מיוחד מבחינה ספרותית משאר הדיאלוגים עד אליו. תאיטיטוס מכיל דיאלוג בתוך דיאלוג. המאפיין הסגנוני הזה מאפשר למחבר לחשוף מעט את אופן כתיבתו את הדיאלוגים. מדוע הוא בחר לעשות זאת דווקא בדיאלוג העוסק במהות הידיעה? שני דיאלוגים קודמים מכילים מאפיינים קרובים: הדיאלוג השני, האפולוגיה, מכיל דיאלוג בתוך מונולוג. הדיאלוג הרביעי, פידון, מכיל סיפור בפרוזה בתוך דיאלוג. אבל באפולוגיה, הדיאלוג היה בסופו של דבר מחויב מהבחינה הדרמטית, בניגוד לדיאלוג הנוכחי, בו אוקלידס יכול היה לספר לטרפסיון את סיפור השיחה בין סוקרטס לתאיטיטוס ותאודורוס בפרוזה, בדיו כפי שפידון עושה. הבחירה בפרוזה בדיאלוג פידון נראית טבעית יותר, מה גם שהמאזינים האלמונים לפידון בפלאוס לא היו, ככל הידוע, פילוסופים. ועוד: שני הדיאלוגים האלה אינם דיאלוגים פילוסופיים; באפולוגיה סוקרטס מבטל את ההאשמות כאילו היה סופיסט או פילוסוף טבע. פידון מספר על אופן מותו של סוקרטס ובעצם על הסיבה האמיתית לחייו ומותו באופן שבו מת וחי.

הנבואה של סוקרטס אודות תאיטיטוס היא נבואה מהסוג העממי והנחות ביותר, זה של הגדת העתידות

שלישית, יש לבדוק מי הם המשוחחים בדיאלוג. בדיאלוג תאיטיטוס אלו הם שניים מתלמידיו של סוקרטס: טרפסיון ואוקלידס. השניים חיו בעיר אחרת, מגארה, הקרובה לאתונה. זוהי הפעם השניה בה מתרחש דיאלוג אפלטוני מחוץ לאתונה. בפעם הקודמת זאת הייתה שיחה בין תלמיד של סוקרטס לאדם אחר שלא היה מתלמידי סוקרטס. השיחה ההיא שימשה מעטפת לסיפור בפרוזה אודות יומו האחרון של סוקרטס. הפעם זוהי שיחה בין שני תלמידים של סוקרטס. השיחה הנוכחית משמשת מעטפת לשיחה אחרת שמנהל סוקרטס עם מורה להנדסה ותלמידו. מדוע דיאלוג זה מתחיל בשיחה בין שני תלמידי סוקרטס בעיר שונה מאתונה? מדוע מחבר הדיאלוג קשר בין המאפיינים האלה בשני דיאלוגים אלה דווקא? הפעם מדובר בשני אזרחים של עיר אחרת. הדיאלוג הפילוסופי הראשון מתחיל בשיחה שלא מתרחשת באתונה – יהיה זה בטוח לטעון בעקבות זאת, שהפילוסופיה, לדעת המחבר, איננה מוגבלת בהכרח לעיר אתונה.

ורק לבסוף יש לגשת אל הדיאלוג עצמו. טרפסיון חיפש את אוקלידס בשוק, אך לא מצא אותו. הוא לא מצא אותו, בגלל שאוקלידס פגש את תאיטיטוס הפצוע בנמל. תאיטיטוס מיהר לנסוע לאתונה, עירו, לאחר שנפצע בקרב שהתרחש כשלושים שנה לאחר מות סוקרטס. אוקלידס ליווה אותו מעט. אוקלידס סיפר לטרפסיון על השבחים ששמע אודות אומץ ליבו של תאיטיטוס בקרב. אוקלידס לא התפלא לשמוע על גבורתו של תאיטיטוס, בגלל שסוקרטס ניבא באוזניו, שאותו תאיטיטוס יתפרסם לטובה בדרך זו או אחרת. הנבואה הזו לא נבעה ממקור אלוהי אלא מרושם שנוצר בסוקרטס לאחר שיחתו עם תאיטיטוס. אבל נבואה היא סוג של ידיעה וטרפסיון קישר בין הנבואה המסוימת הזו לאמת. יש קשר מוחלט בין ידיעה לאמת, גם אם האמת מתגלה לאחר שלושים שנה ומאשרת דעה שנוצרה קודם לכן. אבל מעמד הדעה של סוקרטס לגבי אופיו של תאיטיטוס בכל הזמן שעבר מאז היה שונה מזה של ידיעה. כל עוד האמת לא התגלתה, הנבואה של סוקרטס הייתה דעה ותו לא. הנבואה של סוקרטס אודות תאיטיטוס היא נבואה מהסוג העממי והנחות ביותר, זה של הגדת העתידות.טרפסיון שאל את אוקלידס, כיצד התנהלה השיחה בין סוקרטס לתאיטיטוס ואוקלידס ענה לו, שהוא רשם את השיחה הזו. השניים החליטו ללכת לביתו של אוקלידס, לנוח ולעיין בדיאלוג בין סוקרטס לתאיטיטוס. הם עשו את המעשה ההפוך למעשהו של המאמין. האם דעתו של סוקרטס אכן הייתה מוצדקת? והאם דעה כזו יכולה להישען על סמך הרושם העולה משיחה אחת? הם הטילו ספק, למרות, ואולי דווקא בגלל, שהיו תלמידי סוקרטס. הטלת הספק של התלמידים בדעתו של המורה שלהם היא המניע לדיאלוג העוסק במהות הידיעה. אולם הטלת ספק לעולם איננה הטלת ספק באויר הריק; הטלת הספק מכוונת תמיד לדעה כלשהי בה מחזיק אדם מסוים.[1] רק לאחר שדעה מסוימת עומדת בפני כל הנסיונות להפריך אותה, אפשר לומר עליה שהיא ידיעה אמיתית ומוצקה.בזמן שהשניים הלכו לביתו של אוקלידס, הסביר אוקלידס לטרפסיון את האופן בו כתב את אותה שיחה, או דיאלוג בין סוקרטס לצעיר אחר. תהליך הכתיבה של הדיאלוג היה כדלקמן: אוקלידס שאל את סוקרטס אודות השיחה, וכשחזר לביתו, מיהר לרשום ראשי פרקים. בשעות הפנאי הוא היה כותב בפרוטרוט את מה שהצליח לזכור בהתאם לראשי הפרקים. כשהיה נפגש עם סוקרטס, הוא היה שואל אותו מדי פעם לגבי השיחה. כשחזר לביתו, היה מתקן את הטעון תיקון וכך מעלה על הכתב כמעט את כל השיחה, כפי שסוקרטס סיפר לו אותה. אוקלידס מעיד על עצמו, אם-כן, שהוא לא נכח בשיחה עצמה. ואפשר להוסיף ולהניח, שסוקרטס עצמו סיפר לאוקלידס מזכרונו. אין מדובר בתיעוד היסטורי כלל וכלל.בזמן שאוקלידס הוציא את החיבור והראה אותו לטרפסיון, הוא הסביר לו מדוע הוא כתב את הדיאלוג בסגנון הדרמה ולא בפרוזה. הוא ניסה להימנע מכל מיני הערות ביניים שמפריעות, לדבריו, לרצף הקריאה. הערות אלה מכילות פרטים כמו: "הסכים", "לא הודה" וכדומה. הדרמה מסתירה פרטים שפרוזה מאפשרת לחשוף. אפשר לטעון, שפרטים אלה שוליים לנושא הדיאלוג, לדעת המחבר. אבל קשה לחשוב על הערות כמו "הסכים" ו-"לא הודה" כעל הערות שוליות. להיפך: אלו הערות שיכולות להיות חשובות מאוד להבנת השיחה. אפלטון לא תמיד נמנע מהערות כגון אלו, או לא תמיד כתב בסגנון דרמטי טהור. לעיתים כתב בפרוזה – למשל, הדיאלוג פידון. הקורא את הדיאלוג הטהור נאלץ – בגלל ההשמטה של המחבר – להשלים את ההערות האלה בעצמו. קורא שלא עושה זאת הוא קורא רשלני ביותר.דברי המתרגם, יוסף ליבס, בהערה החמישית חושפים את השיקולים שהינחו אותו לסדר את הדיאלוגים באופן שונה מסדר תשע הרביעיות. השיקול העיקרי הוא שיקול צורני: כל הדיאלוגים הכתובים פרוזה נאספו לפני הדיאלוג הזה. הדיאלוג פרמנידס הוא הדיאלוג האחרון שנכתב בסוגת הפרוזה, אחרון מבחינה כרונולוגית. המתרגם מפרש את דברי אוקלידס בתארו כיצד כתב את הדיאלוג הזה כביקורת על הכתיבה בפרוזה. אבל הדברים של אוקלידס יכולים להיות מובנים לא כביקורת אלא כהסבר פשוט נטול עמדה; אין שום דרך לקבוע זהות בין דעתה של הדמות אוקלידס לדעתו של המחבר אפלטון. בשיטת הסידור של המלומדים המודרנים, השיקול הצורני נילווה לשיקול הכרונולוגי, אבל הטענה, שבאפשרותנו לדעת מתי נכתב כל דיאלוג, או שבאפשרותנו לדעת על כל דיאלוג האם נכתב לפני או אחרי דיאלוג אחר, רעועה יותר מהטענה, שאפלטון מביע את דעתו המלאה בדברי דמות כלשהי מחיבוריו.הדיאלוג שחיבר אוקלידס מתחיל ככל דיאלוג אפלטוני עד עתה. השניים, אוקלידס וטרפסיון, התיישבו לבסוף בנחת ונתנו לעבד לקרוא בפניהם את הדיאלוג. ושוב סוקרטס מתחיל את השיחה מרצונו החופשי, כפי שהיה בדיאלוג פידון ולא בשום דיאלוג אחר – הוא לא התחיל לשוחח עם קריטון מרצונו החופשי, כפי שקריטון לא שתק לגמרי מרצונו החופשי. סוקרטס משתוקק להכיר צעירים יוצאי דופן ולחקור אותם, במקרה הזה: צעירים הלומדים הנדסה אצל תאודורוס. אמירתו לגבי העדפתו את צעירי עירו על פני צעירי עיר אחרת נשמעת בהקשר הזה – כתובה בידי אוקלידס, אזרח מגארה – אירונית במיוחד.[2]תאודורוס ממליץ על צעיר אחד במיוחד. הצעיר, תאיטיטוס שמו, מכוער במידה יוצאת דופן. תאודורוס מסביר לסוקרטס, שהוא לא חושב, שמישהו יחשוד בו בעקבות העדפתו צעיר מסוים בכוונות חשקניות כלשהן, דווקא בגלל שהצעיר המועדף עליו מכוער כל-כך. האירוניה העולה מהדברים שחיבר אוקלידס נענית באירוניה העולה מהדברים שחיבר אפלטון. למעשה, תאיטיטוס דומה לסוקרטס בתוי פניו: עיניו בולטות ואפו פחוס. בנוסף לכך, תאיטיטוס הוא בעל שלוש מהמעלות הבאות: הוא מתון, בעל תפיסה מהירה ואמיץ. אביו השאיר אחריו סכום כסף גדול שאבד בידי אפוטרופוסים. כמו סוקרטס, הוא עני.תאיטיטוס מתישב בין סוקרטס לתאודורוס וסוקרטס מתחיל מיד לשוחח איתו. הוא שואל מי הוא המומחה שאותו יש לשאול לגבי נכונות הקביעה של תאודורוס, שתאיטיטוס דומה לסוקרטס. תאיטיטוס מסכים עם סוקרטס שמומחה כזה צריך להיות צייר, מאחר ותאודורוס התייחס לצורה החיצונית שלהם. סוקרטס לא מציע כמומחה את תאודורוס עצמו, או כל מורה אחר להנדסה, והאחרים – תאיטיטוס ותאודורוס – לא מתנגדים. מדוע הוא לא בוחר כמומחה לגבי דמיון צורני במדען, במקרה זה: גאומטריקן? מדוע דווקא הצייר?התשובה לשאלה, מי יכול להשוות קלסתרונים באופן המושלם ביותר: אדם או מכונה, מסובכת יותר לעומת התשובה לשאלה, מי יכול לשפוט לגבי נשמתו של אדם: האם היא משובחת או לא. תאודורוס הרי שיבח את נשמתו של תאיטיטוס באוזני סוקרטס והשמיץ את מראהו החיצוני. כל אדם השומע שבחיו של אחר ראוי לשפוט האם שבחים אלה נכונים או לא. מן הראוי לו להטיל ספק במה שאומרים לו. ואילו האדם שאת נשמתו משבחים ראוי לו לעמוד בפני החקירה הזאת – האם השבחים שסיפרו עליו נכונים או לא – באומץ לב. תאיטיטוס מסכים לעמוד לחקירה בפני סוקרטס, אבל סוקרטס עדיין לא הספיק לספר לו אודות השבחים המופלגים של תאודורוס. לאחר הדיווח, תאיטיטוס מנסה להתחמק באמתלה שתאודורוס דיבר בצחוק. הוא מוכיח בכך את צניעותו. אבל סוקרטס לא נותן לו להתחמק ומשכנע אותו לעמוד בחקירה ללא חשש. תאיטיטוס מסכים.[3]סוקרטס שואל לתחומי הלימוד של תאיטיטוס אצל תאודורוס וזה מונה אותם: הנדסה, אסטרונומיה, הרמוניה וחשבון. סוקרטס יודע, שהוא לא יודע כמעט כלום בתחומים אלה, לכן הוא פונה תמיד למומחים בתחומים אלה, כגון תאודורוס, ללמוד מפיהם. הוא שווה במעמדו לתאיטיטוס מהבחינה הזאת: שניהם תלמידים בכל מה שנוגע במתמטיקה. ומיד הוא שואל את תאיטיטוס שאלה שעניינה המודעות העצמית: מהו לימוד? סוקרטס שמע מפי תאודורוס שבחים לגבי מהירות הקליטה של תאיטיטוס, זכרונו ואהבתו את הלימודים. סוקרטס בוחר לבחון שבחים אלה באמצעות בדיקת מודעותו העצמית של תאיטיטוס. מאחר ותאיטיטוס הוא רק נער צעיר ותלמיד מתמטיקה על ענפיה השונים, קרוב לוודאי שהוא מעולם לא שאל את עצמו שאלה כגון זו. הדרך הטובה ביותר לעמוד על מהירות הקליטה של תאיטיטוס תהיה לעסוק איתו בנושא חדש: ללמד אותו נושא חדש ולבחון כיצד הוא מתקדם בלימודו.סוקרטס שואל: לימוד הוא הוספת חוכמה, או ידע, בתחום הנלמד? תאיטיטוס מאשר. סוקרטס טוען, שאנשים חכמים הם אנשים שיודעים דברים מסוימים ותאיטיטוס מסכים איתו. סוקרטס יכול להשוות בין חוכמה לידיעה. זאת הפעם הראשונה שחשיבות הדיאלוג קראטילוס כהקדמה לדיאלוג תאיטיטוס עולה. הלהטוט המסחרר של סוקרטס באותיות, מילים, צירופים ומשפטים, כששוחח עם הרמוגנס חשף, עוד לפני שסוקרטס אמר זאת במילים מפורשות, שהפילוסופיה איננה עיסוק במילים, אלא בטבע של דברים. ואם היודעים נקראים חכמים, אפשר להגדיר את נושא הדיאלוג הנוכחי כאותו הדבר שמילים כמו חוכמה וידיעה מתייחסות אליו. סוקרטס לא מכניס למשוואה את האמת, אולי מתוך רצון לתת לתאיטיטוס לעשות זאת בעצמו. הלימוד הוא הוספת ידע חדש לידע קודם בתחום מסוים. אם-כן, מהו ידע? ידע הוא מעין גוף הכולל את כל הידיעות הנכונות, או האמיתיות. ידע בתחום מסוים כולל את כל מה שיש לדעת באותו התחום. מי שיודע מהי ידיעה, יודע בהכרח מהו ידע. לכן, שוב, אפשר לדבר על המילים האלה ביחד, ללא חשש וללא דקדוקי עניות. אז מהי ידיעה? לפני שמתחילים בדיון, סוקרטס מבקש מתאודורוס רשות לדון בשאלה הזו. תאודורוס נותן לסוקרטס את הרשות הזו ואף מעדיף, שהוא ימשיך לשאול את תאיטיטוס. אומץ ליבו של תאודורוס איננו כזה כשל תאיטיטוס. מסתבר, שלא כל ידיעה מקדימה את אומץ הלב.תאיטיטוס עונה לסוקרטס, כפי שאותיפרון ענה לסוקרטס: הוא נותן דוגמא במקום הגדרה. סוקרטס שאל את אותיפרון להגדרת החסידות, תחום מעשים מסוים, ואותיפרון הציג בפניו דוגמא, מעשה, במקום הגדרה. סוקרטס שואל את תאיטיטוס להגדרת הידיעה, תחום מסוים של דברים, ותאיטיטוס מציג בפניו ידיעה מסוימת: את הידיעה התיאורטית המלווה כל מקצוע שהוא.[4] ההגדרה הראשונה של תאיטיטוס לידיעה היא ידיעה תיאורטית.סוקרטס מסביר לתאיטיטוס את הדברים הבאים: ראשית כל, שיוך הידיעה לתחומים מסוימים, או לאנשים מסוימים, איננו הגדרת הידיעה. ובאופן כללי: צמצום טווח לא עוזר בהכרח להגדיר דבר. זאת אומרת, העובדה שקיימת ידיעה תיאורטית ואפילו שבעל מקצוע הוא אדם בעל ידיעה לגבי עשיית פעולות מסוימות לא עוזרת להבין מהי ידיעה. שנית, אם משתמשים במילה המציינת את המונח המוגדר גם בהגדרת המונח יוצרים בלבול. כאשר תאיטיטוס משתמש במילה ידיעה בהגדרת הידיעה, הוא מבלבל את סוקרטס ואת עצמו. זאת אומרת, הטענה שהידיעה היא ידיעה תיאורטית של הנדסה גורמת לשני נזקים: האחד, הצורך לחרוג לחלוטין מהדיון בידיעה לדיון בתיאוריה לעומת פרקטיקה ובהנדסה לעומת שאר המדעים. השני, החזרה המעגלית לנקודת ההתחלה: לאחר שמבינים מהן תיאוריה ופרקטיקה, נשאלת שוב בדיוק אותה השאלה: אז מהי ידיעה? שלישית, הגדרה חייבת לכלול את הכללי ביותר, או המשותף למוגדר כסוג ואת הפרטי ביותר, או המשותף לכל הפרטים של המוגדר. למשל, הגדר הכללית של האדם, או הסוג אליו האדם שייך, היא החיה. יכולת החשיבה העליונה, או ההגות, מבדילה את האדם מכל שאר החיות, ולכן הגדרת האדם תהיה חיה הוגה.תאיטיטוס מראה את תפיסתו המהירה באופן הבא: הוא מזהה מיד בין הדרישה של סוקרטס ממנו, בין הצורה הנכונה של ההגדרה, למה שהוא עצמו ניסה לעשות ביחד עם תלמיד אחר של תאודורוס. שני התלמידים של תאודורוס ניסו לסמן את כל המספרים שהם שורשים של מספר אחר באמצעות סימן משותף. תאודורוס השתמש בסימן אחד לציין את כל המספרים, אלה שיש להם שורש ריבועי שלם ואלה שאין להם שורש ריבועי שלם. הוא נאלץ לעצור במספר 17. תאיטיטוס והתלמיד השני נתנו למספרים שיש להם שורש ריבועי שלם את צורת הריבוע ולמספרים האחרים את צורת המלבן. השניים נתנו למעשה לכל המספרים המוכפלים בעצמם צורה אחת ולכל המספרים שמוכפלים במספרים אחרים צורה אחרת. בכך הם נתנו בידי תאודורוס את הכלים להמשיך את ההוכחה שלו, תהיה אשר תהיה, לכל המספרים החיוביים והשלמים שאין להם שורש ריבועי שלם מבלי לעצור במספר 17.[5] זהו ההבדל העצום שבין תאיטיטוס לאותיפרון. אומץ ליבו של תאיטיטוס לא מרחף בחלל הריק; הוא קשור קשר הדוק ליכולת הקליטה המהירה שלו וליכולת שלו לזהות את הדומה והשונה.המתמטיקה נותנת כלים בידי תאיטיטוס להבין את סוקרטס באופן טוב יותר מאשר אותיפרון, בגלל הקירבה הרבה שבינה ובין הלוגיקה. וההגדרה שייכת לתחום הלוגיקה. כמו שהמתמטיקה מספקת כלים למדעני הטבע, כך הלוגיקה מספקת כלים לפילוסופים. אם ההגדרה של הידיעה היא כלי, אז כלי של מה היא? התשובה ניתנת, אם בכלל, רק בסוף. הפעם זהו סוקרטס שמשבח את תאיטיטוס. תאיטיטוס לא נותן לשבח לעלות לו לראש ומבין שיש הבדל בין ההגדרה המתמטית להגדרה הלוגית.

ההבדל ביניהן הוא במושאים שלהן. מושאי ההגדרה המתמטית הם המספרים למיניהם. מושאי ההגדרה הלוגית הם כל הדברים. למעשה, שם התואר לוגית מיותר, מאחר וכל הגדרה היא הגדרה לוגית וההגדרה המתמטית היא מקרה פרטי של הגדרה. צמצום הטווח שתאיטיטוס ניסה לעשות בתגובה לבקשה של סוקרטס להגדרה של הידיעה התברר כבעייתי. הפעם תאיטיטוס לא מצטנע. הוא אומר בפשטות, שבגלל הדמיון בין ההגדרה המתמטית לזו הלוגית, הוא מבין מה סוקרטס מבקש ממנו. אבל בגלל השוני בין השתיים, הוא לא יכול לתת לסוקרטס תשובה.תאיטיטוס מראה, שהוא למד את השיעור הראשון של הפילוסופיה האמיתית: שאין הוא יודע מה היא ידיעה. מאדם בעל דעה מסוימת לגבי מהות הידיעה, מאדם בעל ידיעת שוא, שהוא יודע מהי ידיעה, הוא הפך לאדם היודע, שהוא אינו יודע מהי ידיעה. ההבנה הזאת מפחידה אותו, כפי שכל קרב ראשון מפחיד את הטירון ללא שום התחשבות ביכולותיו האמיתיות כלוחם. סוקרטס נאלץ לעודד אותו, כפי שעודד את רוחם של תלמידים אחרים שלו ביום מותו, בנקודת שבר אחרת במהלך הדיון אודות הנשמה. הוא מסביר לתאיטיטוס את השבח של תאודורוס. העובדה שיש למישהו תפיסה מהירה אין משמעותה, שביכולתו לתפוס מיד כל דבר. ככל שהדבר הנתון לתפיסה קשה ומסובך יותר, כך העיון בו יהיה מסובך וארוך.תאיטיטוס מסכים עם סוקרטס, שהעיון במהות הידיעה הוא עיון ארוך ומסובך, בניגוד למה שאמר סוקרטס לפני כן – אין זה עיון קצר ופשוט.[6] זוהי האירוניה של סוקרטס: שקרים נוצצים באמצעותם הוא מושך את בני שיחו לעבר הידיעה אודות דבר או דברים מסוימים. השקר הראשון בדיאלוג הזה הוא טענה אודות דבר שאיננו. העיון במהות הידיעה איננו פשוט. באמצעות השקר סוקרטס מצליח למשוך את תאיטיטוס להתחיל לדון במהות הידיעה, עניין שלכל הדעות איננו קורץ כלל לנער צעיר בגילו. לאחר שהחל הדיון, לסוקרטס אין שום בעיה לחשוף את השקר, לקרוע את מסכת האירוניה. מדוע הוא עושה זאת? אין הוא זקוק למסכה זו יותר. תאיטיטוס טעם את טעם הידיעה ובכל מקרה, הוא כבר שוחה. סוקרטס יכול לגלות לו, כיצד הוא גרם לו לקפוץ לנהר.

האלה ארטמיס, אלה שלא ילדה ילדים, היא האחראית על הלידה

חשוב מכך: סוקרטס מציב לפני תאיטיטוס את המבחן החמור ביותר בדיאלוג זה. האם תאיטיטוס ימשיך בדיון בדבר מהות הידיעה, גם אם הוא יודע שדיון זה יהיה קשה ומסובך? סוקרטס קיבל כבר הוכחה למהירות הקליטה של תאיטיטוס. השבח של תאודורוס קיבל אישור. אבל סוקרטס לא מתעניין בכלי, או בתפיסה, האם הוא משובח או לא. העניין האמיתי שלו הוא במטרה שלשמה ישמש הכלי. הוא רוצה לבדוק, האם תאיטיטוס אוהב ללמוד, או שתאיטיטוס יעדיף לקלוט במהירות רק את מה שקל ללמוד ולקלוט. כל עוד תאיטיטוס חשב, שהדבר יהיה קל, הוא היה מוכן לעשות אותו. אבל זהו איננו מבחן אמיתי; סוקרטס אומר לתאיטיטוס שהמסע יהיה קשה, כדי לראות האם תאיטיטוס רוצה להמשיך במסע, או האם תאיטיטוס מעוניין להחליף את הדעות השונות שיש לו לגבי הידיעה בידיעה נכונה כלשהי. האם תאיטיטוס אכן אוהב את הידיעה ומעדיף אותה על כל דעה, נוצצת ומתגמלת ככל שהאחרונה תהיה?סוקרטס מבקש שוב הגדרה אחת לכל מה שהוא ידיעה. תאיטיטוס מהסס שוב, אבל הפעם הוא חושף בתמימות ילדותית בפני סוקרטס, שהוא כבר שאל את עצמו את השאלה הזאת – בעקבות השמועות שהוא שמע על השיחות שסוקרטס נוהג לנהל עם האנשים – ושהוא לא הגיע לשום תשובה. הוא מודה, שהוא לא מצליח להוציא את השאלה הזאת מראשו. סוקרטס נענה בחשיפה משלו. הוא מסביר לתאיטיטוס מה הוא עשה עם האנשים איתם שוחח ומה הוא עושה איתו, עם תאיטיטוס. אבל קודם לכן הוא מסביר לתאיטיטוס שהוא, תאיטיטוס, בעצם בהריון.[7] ההיסוס השני של תאיטיטוס לא נובע מפחדנות אלא ממה שסוקרטס קורא לו "חבלי לידה", מרצון להסביר למישהו מהי ידיעה לדעתו, ומהצורך לדעת האם הוא צודק או לא.סוקרטס מסביר: הוא אומר לתאיטיטוס, שהוא מיילד. האנשים שאינם יודעים זאת חושבים, שסוקרטס מבקש בסך הכל לנצח בכל ויכוח שהוא מנהל. סוקרטס מבקש מתאיטיטוס להסתכל על הדימוי בכללותו: תאיטיטוס מסכים לאבחנתו של סוקרטס, כאילו רק מי שאיננה מסוגלת ללדת עוד ילדים משמשת כמיילדת לאחרות. סוקרטס מוסיף אגדה להסבר ומספר, שהאלה ארטמיס, אלה שלא ילדה ילדים, היא האחראית על הלידה. היא החליטה לתת את היכולת ליילד רק לנשים שילדו, בגלל שהיא רצתה שהמיילדת תהיה מי שהתנסתה בלידה באופן אישי. ועוד: המיילדת יודעת להגביר ולהחליש את חבלי הלידה, כשהיא צריכה להתערב בלידה קשה, לידה המעמידה את חיי העובר או האם בסכנה. המיילדת יודעת אף לגבי בני-האדם, אילו גבר ואישה יולידו ילדים חזקים ובריאים ואילו יולידו ילדים חלשים וחולניים.עד כאן לגבי הדומה בין המעשה של המיילדת לזה של סוקרטס. ולגבי השונה: המיילדות לא צריכות להבדיל בין תינוק אמיתי לתינוק שקרי, או בין תינוק נכון לתינוק לא נכון. הן מיילדות תינוקות בשר ודם, תינוקות שנשים יולדות, ואילו סוקרטס מיילד מחשבות, תינוקות של רוח, מחשבות שנוצרות בקרב נערים צעירים. אבל המיילדות הן נשים שלא מסוגלות ללדת בגלל הגיל. סוקרטס עצמו תאר לתאיטיטוס את הדאגה של ארטמיס לכך – נשים עקרות אינן מיילדות. ובמקביל לכך סוקרטס גם הפסיק כבר מזמן ללדת. הוא ילד בעברו מחשבות שונות ואף גידל אותן. כאשר סוקרטס נתקל בבחורים שלא מסוגלים ללדת מחשבות אמיתיות, הוא מפנה אותם למיילדים אחרים – סופיסטים דוגמת פרודיקוס ואחרים, אנשים חכמים לכל הדעות.

1] כרך 3, עמ' 72.[2] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 73.[3] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 76.[4] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 78.[5] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 79-80.[6] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 76.[7] כתבי אפלטון, כרך 3, עמ' 81.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נחום שטיינברג