אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

פרויד: שכחה של שמות


בשנת 1898 פירסם זיגמונד פרויד ב"ירחון לפסיכיאטריה וניורולוגיה מאמר בשם "על המיכניזם הפסיכי של השכחה". בשנת 1901 יצא לאור ספרו "פסיכופתולוגיות של חיי יום-יום" שפרקו הראשון עוסק בשכחה של שמות ואשר מתבסס על המאמר הנ"ל.

מחקר זה נולד מתוך החשד של פרויד ששכחה של שמות אינה תופעה המוסברת רק ע"י אובדן של פרטים מהזיכרון כפי שסברו פסיכולוגים דאז. ראשית, פרויד שם לב שבחלק ממקרי השכחה של שם מסוים בזיכרון התקיימה במקום היזכרות מוטעית בשם חלופי שגוי. השם החלופי חזר על עצמו בשכיחות גבוהה בנסיונות ההיזכרות הרבים. פרויד הניח שהחזרה על אותו השם החלופי בכל פעם מעידה על תהליך של התקה (מנגנון הגנה בו מועברת החרדה מאובייקט אחד לאחר, פחות מאיים) המצייתת למסלולי חשיבה רציונליים וקבועים. במאמר מציע פרויד מנגנון לתופעת השכחה ומדגים באמצעות מקרה שקרה לו עצמו.פרויד נסע ברכבת בהרצגובינה עם חברו, עו"ד מברלין בשם פרויהאו.

הם שוחחו על אמנות ופרויד המליץ לו לנסוע לאורביטו לראות את הציורים "יום הדין" ו"סוף העולם" אך לא הצליח להיזכר בשם הצייר – סיניורלי (signorelli). במקום השם הנשכח קפצו לתודעתו שני שמות אחרים – בוטיצ'לי (botticelli) ובולטרפיו (boltraffio). הוא שאל את עצמו מדוע שכח את השם? ויתר על כן, מה גרם לו לחשוב דווקא על השמות החלופיים הללו?פרויד טוען שלא ניתן להסביר את שכחת השם סיניורלי בשל מוזרות פונולוגית (צורת ההיגוי) או בשל חוזקו של ההקשר הפסיכולוגי של השם בהשוואה לשמות החלופיים. הוא מסביר שהשם הנשכח מוכר לו באותה מידה כמו השם החלופי בוטיצ'לי ומוכר לו אף יותר מהשם בולטרפיו שכל שידוע לו שהיה צייר מהאסכולה המילנזית.פרויד נזכר שקודם להערה בנוגע לשם הצייר הנשכח שוחחו הוא וחברו על המנהגים של התורכים החיים בבוסניה ובהרצגובינה. מכאן, יוצא פרויד מנקודת הנחה ששיחה זו עשויה היתה לעורר בו את המחשבה הבאה, אלא שהוא הסיט ממנה את תשומת הלב לפני שהיא הגיעה למיצוי: התורכים מייחסים חשיבות עליונה לעונג המיני וצוללים לתהומות של ייאוש במקרה של ליקוי בתחום.

הוא מספר לחברו שמטופל תורכי של קולגה שלו אמר לו פעם: "אתה יודע אדון (בגרמנית: herr), כאשר זה (תפקוד מיני) לא הולך, אין לחיים שום ערך". פרויד מעיד שהסיבה שלא נתן ביטוי לאנקדוטה זו קשורה במבוכה שעשויה היתה לעורר בו לנוכח שותפו למסע שאינו ממכריו הקרובים, אבל מעבר לכך, באופן לא מודע ניסה להימנע מלהתעמת עם התמה של "מוות ומיניות". פרויד טוען שהמחשבה הבאה ברצף האסוציאציות שלו כנראה הייתה הסיפור המצער שאירע לו בעיר טרפוי – מטופל שפרויד שקד רבות על ריפויו, שם קץ לחייו על רקע של ליקוי כלשהו בתפקוד המיני. לפיכך, בהתאם לעקרון העונג (התשוקה להגיע להנאה מקסימלית ולסבל מינימלי) נמנע פרויד באופן לא מודע מלחשוב על האירוע המצער. הוא מביא כהוכחה את הקשר ההומופוני בין השם טרפוי לבין השם בולטרפיו וטוען שלמרות שהצליח להימנע מלהיזכר במאורע הכואב, זה האחרון בא לידי ביטוי מאוחר יותר באופן אסוציאטיבי.באופן עקרוני מסביר פרויד בפשטות את התהליך שאירע: "רציתי להדחיק את המאורע המצער אולם בשל היווצרות קשר אסוציאטיבי בינו לבין שם הצייר מאורבייטו, נאלצתי, בניגוד לרצוני, להדחיק גם את שם הצייר".נוח להסביר את מנגנון שכחת השמות שפרויד מציע בעזרת מונח הנקרא "מסמן" (שטבע הבלשן המפורסם, פרדינן דה-סוסיר) משום שתיאורטיקנים שבאו לאחר פרויד השתמשו בו וכך ניתן להרחיב את הדיון מחוץ לשדה הפרוידיאני. מסמן הוא השם שניתן למימד הצלילי, או הגרפי, של המילה, במטרה להפרידו מן המסומן, שהוא מובן המילה. מסמן, אם כך, הוא הייצוג של המילה (בצליל או בכתב), ללא המשמעות הנלווה אליו. צירוף המסמן עם המסומן יוצר סימן. כך לדוגמא, המילה "פיל" היא סימן המורכב ממסמן, רצף האותיות המרכיבות את המילה או צליל הגייתה, וממסומן, המשמעות המתקבלת בתודעתנו לנוכח קליטת המסמן – יונק בעל ארבע רגליים, חדק ואזניים גדולות.

נשים לב לעובדה שבלב המנגנון שרשרת מסמנים. האסוציאציות נוצרות אך ורק על סמך המסמן ולא המסומן. פרויד תמיד הדגיש שבתור פסיכואנליטיקן אל לך להיות מוסח ע"י המשמעויות המסומנות: "הן רק מסמאות, המשמעות האמיתית מתגלית באמצעות האופן בו המסמנים מתייחסים האחד לשני". במקרה שלנו קיימת שרשרת של מסמנים שחוליות מסוימות בה מעוררות התנגדות בלתי-מודעות המקשה על העברת התכנים למודע. המסמן המרכזי הוא "מסמן אדון" (בגרמנית המילה לאדון היא herr). השם סיניורלי (signorelli) הוא בין היתר מסמן אדון משום כשכותבים או הוגים אותו שמים לב שניתן להפריד אותו לשני חלקים: סיניור (אדון באיטלקית) ו-אלי (elli). כך גם השם הרצוגובינה מאותה סיבה. שני מסמני האדון הללו מובילים את פרויד לרצף אסוציאציות בלתי רצוי המתחיל באנקדוטה על התורכי הפונה לרופא בכינוי "אדון" ומספר לו על חוסר הטעם בחיים ללא מין, ממשיך במחשבות אודות "מוות ומיניות" ומסתיים במחשבה המעציבה על המטופל שהוא לא הצליח להציל. משום כך, קיימת התנגדות לא מודעות למסמנים אלו. השם סיניורלי נשכח מתודעתו של פרויד "למרבה הפלא" ומתבצעת התקה מהשם הרצוגובינה שעולה בשיחה לשם בוסניה. מסיבה זו השמות שעולים בתודעתו של פרויד מתחילים ב "בו-" (בוטיצ'לי ו-בולטרפיו).במהדורה הרביעית של "פסיכופתולוגיות של חיי יום-יום" פרויד הוסיף לפרק שעוסק בשכחת שמות קטע נוסף שמראה כיצד רצף של אסוציאציות הנשענות על מסמנים עשוי לכסות על קומפלקס פסיכולוגי המטריד אדם באופן לא-מודע.

פרויד מספר כי נזכר בשהותו במקום כלשהו באיטליה אך שכח את שמו – קסטלווטרנו. השמות החלופיים שהופיעו בתודעתו הם קלטניסטה (מאיטלקית, שם חיבה לבחורה צעירה) וקסטרוג'יאובני (באיטלקית קשור באופן מובהק בנעורים).השם קסטלווטרנו עבר חלוקה בתת-מודע של פרויד לשני חלקים: החלק השני, ווטרנו (veterano) אשר פירושו ותיק, הודחק בשל הקונוטציה לזקנה ואילו החלק הראשון, קסטל, מופיע בנגזרות שונות בשמות החלופיים (איטלקית) – קלטה, קסטרו – ופירושו מבצר. השמות החלופיים עברו הרכבה מחדש ליצירת משמעות חדשה – המסמן (קסטל) מושתל ברצף מסמנים חדש באמצעות איות חלופי.פרויד מסביר את המניע שלו לשכחת השם: "אני יודע שאני לא אוהב לחשוב על הזקנה, ואני מגיב בצורה מוזרה כשמזכירים לי אותה". השם קסטלווטרנו הזכיר לפרויד את המילה ותיק אשר עוררה בו את קומפלקס הזקנה שלו ולכן "בחר" בשמות חלופיים שמבטאים נעורים.

ב-21 ביוני 1911 כותב פרויד לעמיתו קרל גוסטב יונג, פסיכיאטר שוויצרי ואנליטיקן: "בפרק ה-9 בירחון zentralblatt fúr psychoanalyse תמצא מאמר שכתבתי ואשר מתעד מקרה של שכחת שם מקום שבו ביקרתי. אני בטוח שעבורך הפרשנות שהצעתי למקרה תקבל משמעות מיוחדת, בעוד שעבור אחרים היא חסרת חשיבות. אני מדבר על קומפלקס הזקנה שלי בהקשר המיתולוגי: האל המזדקן רוצה לשמש קורבן ולקום לתחייה בתוך האל החדש". פרויד חושש מהמפגש עם גבול היכולת האינטלקטואלית שלו ומתוודה בצורה מאוד אינטימית בפני עמיתו יונג (מגרמנית, צעיר) על חששו לעתיד מפעל החיים שלו, הפסיכואנליזה. הוא מחפש ערובה להמשך קיומה של המורשת שלו, ולחשש זה יש דרך אחת להיפתר: להאריך ימים מעבר לקיום הפיזי במסגרת פועלם של חסידיו.

העברה של העסק לצאצאים בכוונה שישמרו אותו במידה מושלמת – זה בעצם תכסיס להימנע מהמוות. במאמציו להבטיח לעצמו תחייה מחודשת בהגות של תלמידיו פרויד מתמודד עם קומפלקס הזקנה והחרדה שלו מהמוות, כפי שעושים כולנו בנסיוננו להטביע את חותמנו בצאצאים הביולוגיים שלנו. וכמו שכתב ג'יימס ג'ויס בשירו ecce puer משנת 1932 מיד לאחר מות אביו והולדת נכדו סטיבן: "the world that was not, comes to pass", או בתרגום חופשי "העולם שחלף, מופיע בשנית".

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יניב פניג