אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

דקארט: הדואליזם הקרטזיאני


דקארט

רנהדקארט

הבעיה הפילוסופית המכונה בעייתהגוף והנפש, או הבעיה הפסיכו-פיזית, מתעוררת כל אימת שנשאלת השאלה כיצדיתכן ששני סוגים כה שונים של תכונות ותהליכים מתקיימים באותו פרט עצמו,באותו אדם? מדובר באדם אחד, שמתקיימים בו תכונות ותהליכים משני סוגים. כלאדם יכול להבחין בעצמו בשני סוגים של תכונות ותהליכים, ומה שטבעי ונכוןלומר על תהליכים ותכונות מסוג אחד, נעשה מוזר ואפילו חסר שחר כאשר הואנאמר על התכונות והתהליכים מן הסוג האחר, ולהפך.בספרו הגיונות על הפילוסופיה הראשונית, ניסה רנה דקארט לפתור בעיה זו שלגוף ונפש. הוא הבליט את ההבדל בין גוף לנפש באומרו כי הנפש, פשוטה היאובלתי מתחלקת והגוף, לעומת זאת, ניתן לחלוקה בשל מציאותו בחלל. הנפש איננהמתפשטת, כלומר תופסת מקום בחלל, ולכן איננה מתחלקת. דקארט מזהה את העצםהרוחני עם האני. לעומת זאת הגוף שייך לאני, אך אינו זהה עמו.

גוף ונפש – שתי הישויות המשפיעותזו על זו

דקארט באחת מאמרותיו המפורסמות טוען: "ואף על פי שיש לי, אפשר (או נכוןיותר, בודאי, כמו שאומר עוד מעט) גוף שאני מחובר אליו חיבור מהודק מאוד,אף על פי כן, מאחד שמצד אחד יש לי מושג ברור ומובחן מעצמי מבחינת היותי אךורק דבר חושב ובלתי מתפשט, ומן הצד השני יש לי מושג מובחן של הגוף מבחינתהיותו מתפשט ובלתי חושב לחלוטין, אין ספק שהאני הזה, כלומר, נפשי, שעלידיה הנני מה שהנני, מובחנת מגופי בהחלט ובאמת, ואפשר לה להיות או להימצאבלעדיו" ([1]) הגוף והנפש הם דברים שונים ונפרדים, שכן, הגוף נתפס בבירור ובמובחן כנבדלמן הנפש. הממד שנוסף הוא ממד האובייקטיביות. הדברים אינם רק כפי שהם נראיםלי, מנקודת ראותי האישית, אלא כפי שהם באמת.בפרק ו טוען דקארט בזכות ההבחנה בין גוף לנפש ([2]) על סמך שנייסודות-קריטריון, האמת וערובת האלוהים. כך התקבלו הטיעונים הבאים:אני תופס בבירור ובמובחן שאני דבר שמהותו לחשוב, ושום תכונה אחרת אינהמהותית לי.אני תופס בבירור ובמובחן שגופי הוא דבר שמהותו להתפשט, ושום תכונה אחרתאינה מהותית לו.אני תופס בבירור ובמובחן שמהותי (כלומר, מהות נפשי) שונה ממהות גופי.אלוהים ערב לאמיתות כל מה שאני תופס בבירור ובמובחן.לכן, אני, (כלומר, נפשי) מובחן מגופי בהחלט ובאמת. כלומר, הגוף והנפש הםדברים שונים ונפרדים, שכן, הגוף נתפס בבירור ובמובחן כנבדל מן הנפש. בעייתהיסוד שמעורר עולם החומר טמונה בהופעתו לפנינו בשתי צורות שונות: ראשיתבתור עצם מתפשט שהמתמטיקה חלה עליו, ושנית – בתור מקור התרחשות וההרגשותהגופניות שלנו. לדקארט אין כל בעיה להוכיח את קיומו של עולם החומר בתורעצם מתפשט.

כיצד מוכיח דקארט את קיומו של העצםהמתפשט?

האם יש דברים חומריים? מדוע בכלל יש טעם לשאול שאלה זו? עצם קיום מדעהגיאומטריה מוכיח את אפשרות קיומם של דברים חומריים אלו. האפשרות קודמתלשאלת הקיום. על פי השקפתו של דיקארט, עולם החומר כולו אינו אלא עצם אחד,ישות אחת, בהשוואה לאריסטו שטוען שעולם החומר מורכב מעצמים רבים שתכונתםהמהותית, התואר שלהם, הוא התפשטות, כלומר תפיסת מקום בחלל. לפי השקפה זועולם החומר הוא הומוגני, עשוי מקשה אחת, ניתן לחלקו עד אין סוף, ואין בושום חללים ריקים ([3]). בעייתו המרכזית של מי שדוגל בהשקפת עולם זו היאלהסביר את התנועה. כיצד תיתכן תנועה בעולם כזה? הרי מבנים גיאומטריים הםמטבעם נייחים. כאן מגייס דקארט את הבריאה המתמדת. אלוהים, לא רקברא את העולם, אלא גם משמר אותו כל העת. כך מקנה האל רציפות לזמן ותנועהלעולם שהוא סטטי בעיקרו. על פי דקארט החומר המתפשט נתון בצורות גיאומטריותהממלאות את החלל ודוחפות זו את זו. העולם כולו נתפס כמכונה עצומה שחלקיהמניעים זה את זה.

תפישת עולם החומר באמצעות החושים –כיצד?

עם זאת, עולם החומרנקלט אצלנו באמצעות תפיסות חושים ובאמצעות מה שאנו מרגישים בגופינו. ישלנו אידיאות של מושאים חומריים כגון בתים והרים, ויש לנו אידיאות של צבעיםוצלילים, של ריחות וטעמים. אידיאות אלה הן לא רצוניות, בעלות חיות ואףבולטות ומפורדות על פי דרכן ([4]). אך אין הן מובחנות באותו אופן מקנהוודאות המציין את אידיאות הגיאומטריה והפיזיקה. לכן דקארט אינו מוכן לומרשאידיאות אלו מעידות על קיום דברים דומים להן במציאות החיצונית. אנויכולים לומר שאידיאות התחושות מעידות על קיום הגופים אך ורק מפני שאנומשוכנעים שאלוהים אינו רמאי, ומשום כך אין זה מתקבל על הדעת שהטעה אותנועד כדי כך שהאידיאות הללו אינן מעידות על מציאותו של משהו הגורם אותו,הפילוסוף מטעים:" כיצד אפשר היה להסיר ממנו (מן האל) את אשמת הרמאות, אילוהיו המושגים (האידיאות) הללו נובעים או נוצרים באמת לא על ידי דבריםגופניים, אלא על ידי סבות אחרות" ([5]).האבחנה שעושה דקארט בין האיכויות הראשוניות והאיכויות המשניות עוזרותלישוב הפער בין האופן שבו מתגלה לנו עולם החומר באמצעות אידיאת הגיאומטריהוהפיזיקה לבין האופן שבו מתגלה לנו באמצעות אידיאת התחושות. "מתוך שמרגישאני מינים שונים של צבעים , ריחות, טעמים, צלילים, חום, קשיות וכו', מסיקאני בבטחה שיש בגופים אלו, שמהם נובעות כל תפיסות החושים השונות הללו,הבדלים המקבילים להן, אף אם אפשר שההבדלים הללו אינם דומים להן למעשה כלל".

האם יש משהו שיכול להוכיח אתממשותם של דברים חומריים?

דקארט שואל, האם יש משהו שיכול להוכיח את ממשותם של גופים חומריים? הכוחהמדמה בתודעה והניסיון החושי עשויים להוכיח את מציאותם. ואז שואל דקארט,מהי מהות הדמיון? הדמיון הוא התכוונות, התמקדות כלפי גוף המוצג לפנינו.הגוף לא נמצא באופן אונטולוגי. הוא אובייקט של התודעה. הופעה אובייקטיביתהיא הופעה בתודעה, ולכן אובייקטיבי זה לא אונטולוגי.בהשגה שכלית, אין אובייקט. הדוגמא שדקארט מביא לכך היא שגם משולש וגם עלמאולף, (מצולע בעל אלף צלעות) יכולים להתקיים, אך אנו לא יכולים לדמותמצולע בעל אלף צלעות. הוא יכול להתקיים מבחינה מתמטית, אך מבחינת הדימוילא ניתן לעשות זאת. זה מלמד שיש הבדל בין השגה שכלית לבין דימוי. פעולתהדימוי דורשת פעולה מאומצת של המוח יותר מאשר השגה שכלית. הדימוי דורשאלמנט נוסף שאיננו מחשבה. ולכן המדמה הוא לא בדיוק מחשבה, אלא משהו מעבר. מהו דימוי? הכוונה לאובייקט מתפשט. דקארט מטעים, "אני לא יכול להציג משהובדימוי שהוא נטול התפשטות. אני מרגיש את הדימויים כדימויים שלי...בשעהשהרוח משגת, הריהי פונה באופן מה כלפי עצמה ומתבוננת באחד מן המושגים שישבה. אך בשעה שהיא מדמה, פונה היא כלפי הגוף ומתבוננת שם באיזה דבר התואםלמושג שהיא יצרה אותו בעצמה או קבלה אותו על ידי החושים" ([6]).ולכן, כאשר יש דימוי בתודעה, מתקיים שילוב של מחשבה עם משהו שאינו מחשבה.על פי מהלך זה ניתן לשער שיש גופים. יש כאן השערה אומדנית לקיומם של גופם.אמרנו שבתודעה יש אובייקטים שאנו מיחסים להם התפשטות, אבל עדין לא פרצנואת גבולות התודעה.התכונות הלא גיאומטריות שאנו מייחסים לגופים זה תחושות שיש לנו. ואז עולההשאלה: האם תחושה, הרגשה, מספיקה כדי לטעון לקיומם של גופים?

מהי הרגשה?

אנו מרגישים שיש לנו גוף . גופינו נתפס כבעל מעמד פריבלגי שמצוין ביןגופים אחרים. אני חש דברים דרך איברי התחושה שלי. ותחושתי מקיומם של דבריםחיצוניים גורמת לי תחושה של חיצוניות. יתר על כן, אותם דברים שאנו קולטיםבחושים נכפים עלינו ללא רצוננו. איננו שולטים בכך. לפיכך ניתן לומר: ישגופי חיצוניים, ואנו לא בוחרים אם לראותם או לא. אנו לא שולטים בהופעתם שלהגופים החיצוניים. אז נשאלת השאלה: האם ניתן לבסס קיומם של דברים חיצונייםעל תחושה? האם תחושה מספיקה לטיעון אונטולוגי?1. התחושה היא שלחיצוניות.2. אנו לא שולטיםבהופעתם של דברים חיצוניים. הם מופיעים ללא רצוננו. 3. מסקנות הנגזרותמהתחושה:א. אנו טוענים שישגופים במציאות. ב. הם דומים לדימוישמופיע בתודעה.ג. הם המקורשל הדימוי בתודעה.הנטיות שלנו לעיתים מושכות אותנו לעשות רע, למרות שאנו יודעים מה הטוב. ישקשר בלתי הכרחי בין מה שאנו חשים לבין מה שבאמת טוב. יש בעיה לבנותאונטולוגיה על בסיס תחושות. אין קשר הכרחי בין תחושות לאמת. יתר על כן,דקארט מטעים, מי ייתן לידינו את התוקף שאין לנו כוח בכוחנו שאין אנושולטים בו והוא מעלה לנו כל מיני דימויים לתודעה שאינם בהכרח אמיתיים.הספק הרדיקלי, לדברי דיקארט, מוגזם, כי הרי האל הוא שיצר בי יכולת כל כךקיומית שגורמת לי להתרחק ממה שמזיק לי.

מה יש בחושים שכדאי וראוי לסמוךעליהם?

כל מה שאפשרי יכול להיווצר על ידי האל. אם אני יכול להשיג דבר מסוים כנבחןמדבר אחר, זאת אומר שגם בממשות הוא יכול להיות נבחן מדבר אחר, ולכן, קיומישכולל את היותי חושב, לא כולל בהכרח את קיומו כגוףץ יכול להיות גוף שקשוראליו. גוף זה הוא דבר מתפשט ובלתי חושב, ואילו הנפש היא דבר חושב ובלתימתפשט. זה לא בלתי אפשרי שיש גוף. למרות שהוא מחוץ לחשיבה, ניתן לטעוןלקיומו של גוף מעצם קיומו של האדם שמשלב גוף ונפש. המחשבה בלבד – היא אלמנט של הנפש. אך אנו מיחסים גם דברים גופניים לנפש:עולם הדימויים זיכרון וכו'. אם יש לנו דימויים, זיכרון ותחושות, יש לנו גםגוף – אם לא היה גוף לא היה לנו זיכרון, תחושות ודימויים , אלא רק מחשבה.כל נושא התודעה , זיכרון ודימויים הם תמיד סבילים ולכן הם דורשים כוח פעילשהוא איננו המחשבה. מחשבה לא יכולה להוליד דימוי, כי היא לא התפשטות.מחשבה לא יכולה ליצור דימוי כי לדימוי יש אלמנטים גופניים של התפשטות.התודעה שאיננה מחשבה, יש בה סבילות. הדומם זה הסביל. יש לו תנועה, אבל היאחיצונית. תנועת הגוף תמיד חיצונית. מושג הנפש הוא זה שמיצר תנועה פנימית.הגישה המטריאליסטית אכן טוענת שאין כוחות פנימיים. אם טוענים שהחומר עצמואקטיבי ולא סביל, אזי מכניסים מושגי נפש לחומר.

מדוע להסיק מכך שיש גופים חיצוניים?

מפני שמהותנו חשיבה, אין אנו יכולים להיות המקור לדימויים. אצלנו הםמופיעים באופן אובייקטיבי. אובייקטיבי זה אובייקט של התודעה. מושא שלהתודעה. לכן, טענה אובייקטיבית היא טענה של מצבי תודעה. אם משהומופיע כדבר אובייקטיבי, ואני לא יכול להיות המקור, משהו אחר צריך להיותהמקור.מדוע לגזור מכך שיש משהו חיצוני? ממשות הסיבה גדולה מממשות התודעה. הסיבהחייבת להיות ברמת ממשות גבוהה יותר מהתודעה. אם אצלי זה מופיע בתודעה,חייב להיות מקור אונטולוגי.ברור שגם מושגי החושים דומים לדברים עצמם. לא יתכן שאלוהים גרם לכךשהמושגים החושיים שלי ממש שונים ממה שמופיע במציאות. למשל, הטענה שישריבוי גופים היא טענה עקרונית. לא הוכחנו אונטולוגית שיש ריבוי, אך כיווןשאנו סומכים על אלוהים, אנו כן חושבים שזה הגיוני לחשוב שיש ריבוי שלגופים במציאות. לא יתכן שיש נקודת חומר אחת וכל הריבוי הוא אינו יותרממשחק של התודעה.

הנפש משפיעה על הגוף [7]

כל פעולה רצונית של האדם מורכבת משני יסודות – ראשית, הרצייה עצמה, כפעולהנפשית, ושנית, התנועה הגופנית שנועדה להגשים את הרצון, הרצייה, כאירוענפשי ומביאה לידי התרחשות הפעולה הגופנית. לדוגמא: הפעולה המתוארת במשפט"אני מרים את ידי" פירושה שמתמלאים שלושת התנאים האלה:אני רוצה להרים את ידי.ידי מתרוממת.הרצון להרים את היד גורם להתרוממות היד.הגוף משפיע על הנפש. ההשפעה הבולטת ביותר היא בתפיסת החושים. כל תחושהמורכבת משני שלבים. ראשית, המושא החיצוני גורם להתרחשותו של אירועפיסיולוגי במוח. שנית, האירוע הפיסיולוגי במוח גורם להעלאתה בנפש שלהאידיאה של המושא הנתפס. מה שנתפס באמת, אינו המושא החיצוני, אלא האידיאהשבנפש. לדוגמא, התחושה המתוארת במשפט "אני רואה עץ" – פירושה שמתמלאיםשלושת התנאים הבאים:העץ גורם להתרחשותו של אירוע מסוג מסוים במוח שלי. (על ידי קרני האורהמוטלות ממנו על הרשתית).עולה בי האידיאה של העץ.התהליך הפיסיקלי המתחיל בעץ ומסתיים במוחי גורם להופעתה של אידיאת העץברוחי.

סיכום עמדתו של דקארט ביחס לגוףונפש

דקארט מבטא עמדה של דואליזם סיבתי. הוא טוען בדבריו שהגוף והנפש הן שתימהויות מוציאות. לא ניתן להימנע מלראות שקימות השפעות הדדיות בין שתימהויות אלו, מדובר על כן בקשר סיבתי בין שתי מהויות מוציאות.דקארט מוביל לתפישה של דואליזם סיבתי על ידי השכל הישר מכך שמופיעיםבתודעה דימויים שאינם מחשבה גרידא, אלא יש להם מימד של התפשטות. אי לכךאין להתכחש לכך שיש השפעה של הגוף על מחשבתנו. צידו השני של המטבע הואשאנו גורמים לפעולות גופניות באמצעות מחשבה.מבחינתו של דקארט יש היררכיה – אצל האדם החשיבה היא מהותית יותר. את ספרוהגיונות הוא מסיים בטענה שיהא זה הגיוני לחשוב שיש גופים, אולם טענה זואיננה הכרחית כמו הטענה שהאדם הוא יצור חושב. כלומר המחשבה היא הוודאות,והגופים הם דבר נילווה בהתייחסותנו אל המציאות. לכן, גופים מותנים במחשבהולא להיפך. מסיבה זו קשה לנו לעבור מטענות אובייקטיביות לטענותאונטולוגיות.דקארט טוען שכאשר רוחו של האדם מקבלת רושם מגופה, למשל של כאב, היא אינהמקבלת אותו ישירות, אלא, דרך המוח. כלומר הדרך להסבר תרגום הגופני לנפשיעוברת במוח. הוא משער שהדבר מתבצע באיבר במוח, אשר הוא קורא לו commonsense שהוא חוש. אולם תחושות הן פרטיות. כאשר מדובר בתחושה משותפת (דקארטטוען לדמיון בין כל האנשים ביחס לדבר מסוים) – לדוגמא, כאשר מתקרבים לאש –מרגישים חום. כל אחד חווה את החום ברמה האישית ובאופן שונה, אולם ברמההקולקטיבית יש מהות לחוויה הזו. על פי תפיסתו של דקארט דבר מה כללי יכוללהגיע רק מהמחשבה. מקורות:דקארט. הגיונות על הפילוסופיה הראשונית, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנסהאוניברסיטה העברית ירושליםאלעזר וינריב. רציונאליזם ואימפריציזם, מגמות פילוסופיות במאה ה-17 וה-18,יחידות 1-5, האוניברסיטה הפתוחה, 1990[1] הגיונות על הפילוסופיה הראשונית עמוד 146[2] הגיונות על הפילוסופיה הראשונית עמוד 145-146[3] הגיונות על הפילוסופיה הראשונית עמוד 155[4] הגיונות 141[5] עמוד 149, הגיונות[6] עמוד 137-138 הגיונות[7] אלעזר וינריב, רציונליזם ואמפיריציזם, מגמות פילוסופיות במאה ה 17וה-18 האוניברסיטה הפתוחה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מיקי סמיה