אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

רומן לוגי- דלז / אהוד זהבי


התמונה של דן לחמן

אחת לאיזו תקופה, עשור או יותר, קם איש רוח, לרוב פילוסוף והופך להיות המשפיע על המחשבה הציבורית. כזה שכל תופעה חברתית מנותחת על ידו ודבריו מתפרסמים בעולם והוא הופך להיות סמכות רוחנית

אחרי מלחמת העולם השנייה היה זה סארטר. הוא לא היה פילוסוף חדש אלא שהצטרפותו בשנת 1968 למרד הסטודנטים הפך אותו למורה דרך חברתי לא רק בצרפת אלא בעולם כולו. הוא לא היחידי, יתכן שהיו אחרים לא פחות עמוקים ממנו אך איתרע מזלו כשהצעירים והתקשורת אימצה אותו לחיקה ברעש גדול.

באותה תקופה עבד בשקט פסיכיאטר, שלא חשב על פילוסופיה. לאקאן. אלא שפילוסופים רבים אימצו את התיאוריה הפסיכולוגית שלו והרחיבו אותה לידי תורה המאפשרת לבדוק לבקר להאיר תופעות רבות בחיינו. שם כמו סלבוי ז'יז'ק הפך להיות המוכר ביותר ממפרשי העולם לפי לאקאן. אמנים שונים, סופרים ומבקרי ספרות ( יצחק לאור אצלנו הוא אחד המעמיקים בתיאוריה) וציירים אמצו את שמו שהתחיל להיות מוכר גם לקהל הרחב. אך כמובן שגם הוא איננו היחיד המשפיע. באופן מקביל קצת יותר בשקט, בלי התפרצות ציבורית תקשורתית עבדו עוד כמה וכמה פילוסופים בני ימינו. שמות כמו דרידהאינו זר לקהל. פה ושם נשמעים בשקט והתחילה רק אצל יודעי דבר עולה שמם של דלז ופליקס גוואטרי.

עד לימים האחרונים לא היה חומר מתורגם המתייחס לדלז בצורה נגישה. כעת התפרסם ספרו של אהוד זהבי המקרב את ז'יל דלז לקורא הישראלי.

דלז התחיל לפרסם את מאמריו כבר בשנות החמישים ספרים על דיוויד יום, ברגסון, לייבניץ, קאנט ושפינוזה הפכו אותו לפרופסור לפילוסופיה. עם הזמן העמיד תיאוריה שלמה ומקורית משל עצמו ולא רק מנתח ומסביר פילוסופים אחרים. באלף תשע מאות תשעים וחמש, כשהוא כבר מפורסם לפחות בצרפת, דלז התאבד.

דלז לא מסגר את תורתו רק בתוך התיאוריה המקובלת. הוא התייחס בכל כתביו לספרות היפה, לקולנוע, לציור ולצלילים ומצא בהם את הפילוסופיה המגיעה אל ההמונים והתייחס אליה מכל מני כיוונים. אלא שלא הפופולאריות של הספרות משכה אותו לכיוון אלא הרעיון שהספרות היא כמובן עיסוק בשפה, ושאלת השפה הפכה להיות מרכזית מאוד בשאלות הפילוסופיות המודרניות. השפה כדבר המוכר והמובן לכאורה והשפה כמסתירה "ומתנהגת בשיגעון", ספרות גדולה "מגמגמת את השפה", "כותבת שפה זרה בתוך השפה" "מוליכה את השפה אל החוץ שלה"

סופר גדול ממציא תחביר שמוליד שפה זרה בתוך השפה עד שהיא מתחילה לגמגם ומעמתת אותה עם הדממה. גמגום השפה הוא מונח שקשה להסביר אותו במאמר קטן זה, אך הוא אחת ממטבעות הלשון המשמשות את דלז הרואה ב"גמגום" הזה חשיבות יתר.

הוא לא הראשון שמצא בספריו של לואיס קארול "אליס בארץ הפלאות והמראה" את הכתיבה הפילוסופית העמוקה שהגיעה לכל קהל הקוראים, גם לאלו שלא ירדו לעומק השאלות הפילוסופיות המקופלות בספרים הללו.

בספרים שניתח, בין אם זה לואיס קרול, הרמן מלוויל או קפקא הוא איננו מתייחס ישירות או במיוחד למשמעות הספר. אותו מעניינים דברים אחרים היכולים להתפרש אחרת מתוך ניתוח השפה בעיקר. משפט אחד בסיפור של מלוויל. שפתו הייחודית מאוד של קרול לואיס, שהיא הנותנת לספר את כל מובנו לדעת דלז, ולא ההתרחשויות ההרפתקניות האבסורדיות של אליס בארץ הפלאות המפורשות בדרכים שונות על ידי מבקרים ופילוסופים אחרים. באליס הוא רואה את "היעשות ילדה- היעשות אישה" בתוך הטקסט. בקפקא הוא רואה חתרן לשוני מכיוון שקפקא שכתב אמנם את ספריו בגרמנית אך לא כתב בלשון הספרות הגרמנית הגבוהה, שאין ספק שקפקא הכיר היטב אלא בסוג של דיאלקט גרמני מ-פראג המכיל מלים בצ'כית ויידיש. ( דבר שבשום תרגום נאמן ככל שיהיה אי אפשר להביא דוגמא ממנו). דלז קורא לשפה המיוחדת הזו "שפה מגומגמת" או קפלי שפה. קפלי השפה של ווירג'יניה וולף הן המאפשרות לה לייצג נכוחה את עולמה של מרת דלווי ביום אחד ב-לונדון. לכן בדרך כלל לא הרמה הספרותית ולא המובן המוכר והמקובל הוא המעסיק את דלז אלא משמעות פנימית הנוצרת מתוך השפה. אך אצל קפקא הוא כן מוסיף הבחנה נוספת והיא מעניינת ביותר. נכון שקפקא כותב מתוך הכרות מנגנונים דכאניים פוטנציאליים, פשיזם טוטליטרי, סטליניזםאו קפיטליזם טכנוקרטי, אך לא התיאור המאיים שלהם בלבד הוא הפנים של הספר אלא דווקא נקודת המילוט שיש לגיבור. "החוק והמשפט הם העומדים בהתקפה חזיתית אצל קפקא וגם אצל קפקא ההיעשות היא המוצא ההיעשות חיה- היעשות אישה- היעשות הומוסקסואל-היעשות רווק. הדברים המנוגדים לחוק המובן מאליו. היעשות לק. השלב המכריע. לכן הפרשנות של האשמה בלבד תהייה טעות בהבנת קפקא. צריך להבין את התשוקה. הצדק הוא התשוקה. תשוקה היא השתוקקות לחיים. התשוקה היא המוצא החוצה להיעשות. צריך להציל את הקריאה בקפקא מהפסיכואנליזה של תסביך אדיפוס המתיימרת להסביר הכל דרך מצבו של הבן מול אביו, של הגבר ביחס לסירוס או של האזרח ביחס לצחוק. כשקוראים אותו כך מפסידים את הצחוק הגדול ומלא האושר של קפקא. מתעלמים מההצהרות הליצניות שלו. צריך להתפתל בצחוק בלתי נשלט, להיטלטל ברעדים פוליטיים כדי לקרוא נכון את קפקא. יש דרך נכונה לקרוא את קפקא, רק אז מתגלה המכונה המופלאה שקפקא מרכיב. מכונה של סימפטומים ושל נתיבי מילוט.

דלז רואה את עצמו כמתנגדו של אפלטון. ולא רק מתנגד אלא בעל שאיפה להפיל ממרום חשיבותו והראות את טעויות מחשבתו. קשה להסביר בקיצור את התהליך. צריך להכיר את הפילוסופיה של אפלטון היטב כדי להבין מה אומר נגדו דלז וכיצד הוא מדבר על מחשבה חופשית חדשה ואחרת, המתנגדת למובן מאליו בתוך המחשבה המקובלת. כדי לעשות פילוסופיה, כדי לחקור את המקום בו המחשבה פוגשת משהו חדש, צריך להשתחרר מהפילוסופיה. פילוסופיה יכולה רק לתאר ולייצג את המובן. ספרות מנכיחה אותו.

אם אפלטון יצר את דמות הפילוסוף שואף למעלה אל הגבהים, זה המטפס מן המנהרה ומרים ראשו אל האמת השמימית, ניטשה ניסה לשנות את הכיוון ולהוריד אותו מגבהי השמיים אל מעמקי האדמה, חזרה עמוק אל תוך המערה, והרי מתחת לכל מערה ישנה מערה נוספת. דלז מכיר בחשיבותו של ניטשה למרוד באפלטון אך הוא מצדו דוחה את הגבהים ואת המעמקים לטובת פני השטח. לכן הגיבור של דלז איננו המשורר שאפלטון רוצה להשאיר במערה אלא זה, היוצא אל פני השטח ומחזיק בידה של הילדה הקטנה "שנעשתה" חייבים לדעת להבחין, אומר דלז בין התנסחויות הילדה הקטנה, המשורר והסכיזופרן. הילדה עולה לפני השטח, אותם פני שטח הקורסים אצל הסכיזופרן והמשורר הוא האמן של פני השטח. הילדה הקטנה נמצאת לפני המובן, הסכיזופרן אחרי המובן ואילו המשורר הוא האמן של המובן.

הסכיזופרן הוא זה המוריד את הפילוסופיה של אפלטון מהגבהים אך איננו מסתפק בפני הקרקע והוא מושך אותם חזרה אל מחשכי המערה אל התת מובן. הילדה היא המתארת את פני השטח ומאפשרת להם להתקבע וליצור מובן טוב. הסופר משלים את המהלך והופך את פני השטח לאתר יצרני. הסופר הוא המגלה ארצות חדשות. לא רחוקות דווקא, אלא את העיר בתוך העיר. עושה את הקרוב למובן. מייצר מראות חדשים בתוך המראות המוכרים. את לואיס קרול לא יודעים לקרוא. הדיאגנוזה הפסיכואנליטית שעושים לו מציינת את הקושי האוראלי אנאלי שלו והשלכת הדברים על הילדה הקטנה. זה איננו סיפור סכיזופרני כמו שניסו להגיד כמה פסיכואנליטיקאים. סופר גדול דומה יותר למטפל מאשר למטופל כי הוא זה המאבחן את התחלואים הקליניים של האנושות. צריך לקרוא את קרול כלשונו לרדת לעומקה ולא לחפש בו את התסביך האישי הלא מודע שלו עצמו. ואותו דבר אצל קפקא ואצל דוסטוייבסקי.

כל זה הוא כמובן רק החלק בו דלז קורא ספרות, זה אינו מאיר את כלל מחשבתו. אני מקווה שבעתיד יופיע ספר שירחיב את משנתו. שם הספר עשוי לבלבל קוראים. הספר איננו רומן כלל וכלל. הוא ספר הגות פילוסופי המנסה להביא לראשונה בעברית חלקים ממחשבתו של דלז.

כדי לחדור לעומקו של הספר צריך להיות אמון על שפה פילוסופית אקדמית. הרבה ממבו ג'מבו שאינו נהיר לקהל הרוצה להתעניין לראשונה במחשבות של איש ששמו הולך ונעשה מוכר יותר ויותר, וחבל שכך. אלא שלאט לאט אם הקורא מתרגל למלים הלועזיות " המסובכות" ומצליח לעקוב בבהירות אחרי התורה הנשטחת בספר.

באחד הפרקים בספר מנסה זהבי לספר סיפור, משהו אמיתי שקרה בארץ וזכה לפרסום עיתונאי, בשני נוסחים.

בנוסח אחד חוזר זהבי לניתוח משפט אחד עליו מתייחס דלז בסיפור של הרמן מלוויל ועליו הוא בונה תיאוריה של שפה חתרנית ומשנה מובן. בנוסח השני מסופר אותו סיפור כאילו נכתב בידי קפקא. גם הוא אחד מן הדוגמאות אליו מתייחס דלז כחותר ומשנה דרך השפה. אם להודות על האמת, לא השתכנעתי, לא בגלל הטיעון של דלז אלא בשל הכתיבה הדידקטית המכוונת מדי של זהבי. יתכן שזהבי יקבל דוקטורט בשל הספר, חבל שלא חשב גם על הקוראים הלא פילוסופים אקדמאים. ובכל זאת, ברוך הבא. ספר למתעניינים במחשבה החדשה הסובבת בעולם.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן