אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

דייוויד יום: מהי ביקורת הסיבתיות וכיצד עמנואל קאנט פתר אותה?


 


יום

דיוויד יום

 בדומה לדויד יום, גם לקאנט, הייתה ברורה חשיבותו העצומה של מושג הסיבה, הן בחיי היומיום, הן במדע והן במטפיזיקה. בחיי היומיום, לא ניתן לתאר אירוע , ולו הפשוט ביותר, מבלי להשתמש בלשון סיבתית. אנו קמים בבוקר ומתלבשים, מכינים ספל קפה, ממלאים את הקומקום במים, מוציאים גפרור מן הקופסה, משפשפים אותו בקופסה, מקרבים את להבתו לכירה, פותחים את ברז הגז וכו'. כבר בשתי דקות ראשונות אלו של יומנו אנו מניחים כמה וכמה הנחות בהקשר לקשרים סיבתיים: שיצאו מים מן הברז, שהקומקום יכיל אותם, שהגפרור והגז יוצתו, שהמים יתחממו עד לרתיחה וכו'.

בהקשרים אחרים נעשית שאלת הסיבה חשובה במיוחד, כמו למשל מה הייתה הסיבה לתאונת הדרכים, או מה גרם להתמוטטות הבניין, או מהן הסיבות לפרוץ מלחמת שלום הגליל השנייה?

במדע, חוקרי הרפואה למשל, שואלים מה הן הסיבות של מחלת הסרטן או של האיידס. המדענים מניחים שלכל המחלות יש סיבות וכי הכרת הסיבות עשויה לסייע בריפוי המחלות ואפילו בהדברתן. הפילוסוף האנגלי ברטראנד ראסל הציע להניח לסיבתיות מהנימוק שהמדע המודרני מנסח את חוקיו באמצעות משוואות שאין בהן זכר לקשר סיבתי, אך גם בנוסחאות קיים קשר סיבתי:

 

v1=v2
t1=t2
v =נפח, t=טמפרטורה מוחלטת

 

כמות נתונה של גז תגרום להגדלת נפחו וקירור הגז יקרום להקטנת נפחו. כשלעצמו, החוק אינו מדבר על קשר סיבתי. עם זאת, הקישור הסיבתי משתמע ממנו, ולכן הצעתו של ראסל להניח לסיבתיות לנפשה אינה במקומו (1).

בפילוסופיה, הוכחת דקארט למציאות האלוהים מתבססת על ההנחה שאלוהים הוא הסיבה להימצאותה של אידיאת האלוהים בכל אחד מאיתנו. על פי ברקלי, אלוהים גורם ישירות את תפיסותינו.

גם שפינוזה במשנתו טוען כי העצם הוא סיבת עצמו, וכן סיבת כל דבר אחר הקיים במציאות. בנוסף לכך, קשורה הסיבתיות לשאלות פילוסופיות אחרות מהותיות כמו שאלת הרצון החופשי – האין מעשינו נגרמים מסיבות קודמות? את הדטרמיניזם הרבו לפרש כדטרמיניזם סיבתי. כך עשה שפינוזה. יום עצמו מטעים: "אין לך בעיה שחשיבותה וגם הקושי שבה גרמו לה לעורר ויכוחים מרובים כל כך בקהל הפילוסופים, הן העתיקים והן החדשים, כבעיה זו בדבר פעלתנותן של סבות" (2). למה התכוון יום בדברו על סיבתיות?

יום פותח את דיונו באידיאות הסיבתיות בהודעה שהסדר הנכון של הדיון מחייב להתחקות אחר מוצאה של האידיאה ולבדוק את הרושם הראשוני שמתוכו צמחה. יום מציין שני מאפיינים מהותיים של הקשר הסיבתי:

א. סמיכות של הסיבה והתולדה בחלל ובזמן.
ב. קדימה זמנית של הסיבה.

ואולם, האם בכל מקרה של גרימה סיבתית, סמוכה הסיבה לתולדה וקודמת לה?

יום עצמו, מודה שלא בכל מקרה של קשר סיבתי התולדה סמוכה לסיבה. במקרים שאין הדבר כך, תוכיח בדיקה נוספת כי הסיבה והתולדה קשורות זו בזו באמצעות שרשרת סיבתית, שחוליותיה אכן מקיימת את הסמיכות הנדרשת. בנוגע לקדימות הזמנית של הסיבה, יום מתרכז בניסיון להוכיח שלא יתכן שהסיבה והתולדה יתרחשו בו זמנית. הטענה שלו היא שאם זה היה נכון והכול היה מתרחש בו זמנית, לזמן לא הייתה כל משמעות.

מדוע לדעת יום הסמיכות והקדימות, אין די בהן כדי לאפיין את הקשר הסיבתי? אילו הסתפקנו בסמיכות ובקדימות כמאפייניו של הקשר הסיבתי, היה עלינו לראות בכל אירוע הקודם לאירוע אחר וסמוך לו את סיבתו. אנו נוהגים הרי להבחין בין קישור סיבתי לבין צירוף מקרים , גרידא. הצורך במאפיינים נוספים מתברר דווקא מהתבוננות באותם מקרים שבהם מתרחשים כמה וכמה אירועים לפני האירוע שבכוונתנו להסביר, ואנו שואלים איזה מהם היה האירוע שגרם למאורע המדובר.

איזה מאפיין דוחה יום? כשאנו חושבים על היחס הסיבתי, עולה על דעתנו הרעיון שהיחס כולל משהו שאנו מכנים "יצירה". יום דוחה על הסף את האפשרות שהמאפיין הנוסף הוא יצירה. הוא טוען שיצירה וסיבתיות הן היינו הך ולכן אחד לא מבהיר את השני. כתשובה לדחיית רעיון זה, אפשר לטעון בפני יום שהקדימות של סיבה לתולדה בהקשר זה היא קדימות קיומית, מטאפיזית. הסיבה גדולה יותר בעוצמתה, ולכן טמון בה הכוח ליצור את התולדה, גם אם שתיהן מתרחשות בו זמנית. למשל, כשרכבת נוסעת אנו יודעים שהקטר הוא זה שמזיז את שאר הקרונות, משום שיש לו את הכוח למשוך אותם – אף על פי שהקטר והקרונות נעים ביחד.

איזה מאפיין מקבל יום? יום אינו דוחה את מאפיין הקשר ההכרחי. הוא פונה לדון בשני עקרונות שעניינם סיבתיות והכרחיות גם יחד:

1. לכל דבר יש בהכרח סיבה.
2. לאותן הסיבות יש בהכרח אותן תולדות.

לכל דבר יש בהכרח סיבה

לטעון את הטענה "לכל דבר יש בהכרח סיבה", פירוש הדבר בעצם לטעון כי הטענה שלכל דבר יש בהכרח סיבה היא אמתית בהכרח. על טענה מסוג זה להיות אנליטית ואפריורית. הדוגלים בעיקרון זה צריכים אפוא להראות כי יש קשרי משמעות אנליטיים בין דבר לבין סיבה. לעומת זאת, אם נראה שהטענה "לכל דבר יש סיבה" אינה אנליטית, די בכך להפריך את הכרחיותו של העיקרון. במקרה כזה, עדיין יהיה באפשרותנו להתייחס אל הטענה "לכל דבר יש סיבה" כאל הכללה ניסיונית (סינתטית, אפוסטריורית, קונטינגנטית). אלא, שאז תישאל השאלה, האם אפשר לאשר זאת בדרך ניסיונית. יום מבקש להפריך את העיקרון שלפיו לכל דבר יש בהכרח סיבה, אך תחת זאת הוא דן בעיקרון האומר: "מן הנמנע שדבר מה יתחיל להתקיים, בלי כל סיבה". יום חשב ששני העקרונות האלה שקולים זה לזה. אי אפשר להאמין שדבר מה יכול להתקיים בלי להאמין שמשהו אחר, שהיה קיים קודם לכן, גרם אותו. חייבים אנו להאמין, שכל דבר שקורה, או מתחיל להתקיים, מן ההכרח שיש סיבה לקיומו. כיצד מפריך יום את העיקרון הנ"ל? יום מציג את הטיעון מהבא:

א. את כל האידיאות המובחנות ניתן להפריד זו מזו (הכוונה כנראה ליכולת להעלות על הדעת אידיאה אחת בלי האחרת).
ב. האידיאות של סיבה ושל תולדה מובחנות זו מזו.

לכן:

אנו מסוגלים להעלות על הדעת את האידיאה של דבר, המתרחש בלי סיבה. יום מציע לכל אחד מקוראיו לנסות לחשוב על דבר מה בלי לחשוב על שום סיבה שלו. אם יצלח הדבר בידו, יווכח הוא לדעת שאפשרות זו אינה כרוכה בסתירה. כך יתברר שהטענה "יש דברים בלי סיבה" אינה מכילה בתוכה סתירה.

מובחנות הסיבה והתולדה זו מזו

למה התכוון יום כשאמר שאידיאת הסיבה מובחנת מאידיאת התולדה? יום טוען שכאשר אנו מתבוננים במושא עצמו, ואיננו פוזלים אל מעבר לו, לעולם לא נוכל להסיק על קשריו הסיבתיים. מהתבוננות בלבד באש, לא נוכל להסיק שהיא מחממת. האש בסיבה מובחנת מן התולדה שלה, מן החום שהיא מפיצה. דומה שיום לא התכוון לטעון שאידיאת הסיבה מובחנת מאידיאת התולדה. הוא התכוון לומר שאם ניטול כל צמד אירועים או דברים, שהאחד הוא סיבתו של האחר, אזי האידיאות שלהם יהיו מובחנות זו מזו: נוכל להפריד ביניהם במחשבה, ולדמיין את האחת בלי האחרת. מובחנות הסיבה מן התולדה דיה להפריך את הטענה "לאותן סיבות יש להכרח אותן תולדות" ולסלק ממנה את הביטוי "הכרח". אם אנחנו יכולים להעלות על דעתנו אש קר, הרי אפשרי הדבר שלאותן סיבות לא יהיו תמיד אותן התולדות. כלומר, הכחשתם של חוקי טובה אינה מוליכה לסתירה. החוקיות הטבעית, הפיסיקלית, אינה הכרחית אפוא.
 

"על ההקשה מן הרושם אל המושג"

כזכור, בתהליך התפיסה אנו קולטים רשמים, ואילו אידיאות (מושגים) הן העתקי הרשמים השמורים בזיכרון שאנו שבים ומעלים במחשבה. ההקשה מן הרושם אל האידיאה פירושה אפוא, הסקה מן הנתון במישרין אל דבר מה שאינו נתון במישרין. ענינו של פרק ק' (חלק ג) הוא הסקה מסיבה נוכחת אל תולדה עתידה.

כבר נוכחנו לדעת, שיום דחה את העיקרון "לאותן הסיבות יש בהכרח אותן התולדות", ועימן את הכרחיותם של חוקי הטבע. לא ניתן להוכיח את העיקרון בדרך מתמטית או הגיונית. החלופה היחידה שמותיר "המזלג של יום", היא הניסיון. טענות סיבתיות צריכות אפוא להיות מבוססות על הניסיון, ועל הניסיון לבדו. הפילוסוף האמפיריציסט כובל את עצמו מלכתחילה לניסיון. והנה, התחזית מאלצת אותו להצדיק שיפוטים החורגים מן הניסיון. כיצד יוכל לעשות זאת? זאת הבעיה שיום ניצב בפניה. תמצית הרעיון של יום היא כזאת: טענות סיבתיות מהוות מעין סיכום של ניסיון העבר. לאחר שהתנסינו פעמים רבות בעבר בצמדים דומים של אירועים הסמוכים זה לזה, והאחד קדם למשנהו, אנו נוהגים לראות באחד את הסיבה ובאחר את התולדה, וכך מקישים מן ההתרחשות בהווה של האחד אל ההתרחשות העתידה של האחר. הקשר הסיבתי הוא חיבור תמידי המתגלה בניסיון. יום מסתייג וקובע כי כשלעצמו החיבור התמידי אינו יכול להתפרש כקשר הכרחי. על קשר הכרחי צריך להעיד רושם של קשר הכרחי, אך יהא מספרם של הצמדים הסיבתיים שהתנסינו בהם רב ככל שיהיה, לעולם אין הם יכולים ליצור רושם חדש. במילים אחרות: עצם הצטברותו של הניסיון אינו מבשיל שום דבר חדש החורג ממצבור הרשמים שנתקבלו בניסיון.

ביסוס הסיבתיות על חיבור תמידי הוא פתרון אמפיריציסטי מרחיק לכת לשאלת הסיבתיות ולשאלת החוקיות בטבע. הוא מבהיר כיצד שיקול הדעת שלנו מבסס את תחזיותינו על התנסויותינו בעבר. ואולם, מבחינה הגיונית צרופה זהו שיקול דעת חסר הזקוק להשלמה.

נסכם ונאמר, הגדרת הסיבתיות של יום, כוללת את היסודות האלו: סמיכות, קדימה זמנית של הסיבה, מובחנות ולבסוף צירוף קבוע המנוסח בצורת חוק.

תמונת המדע המתקבלת היא של מדע ניסיוני. ניסוחם של חוקי הטבע נשען על התבונות במקרים פרטיים. חוקי טבע אלו הם לא הכרחיים. הם סינתטיים, אפוסטריוריים וקונטינגנטיים. אם מתארים היינו את המציאות כפי שהיא ולא כפי שהיא צריכה להיות, חוקי טבע היו עשויים להיות שונים מאלה שהתגלו. הם שונים מחוקי המתמטיקה שהם אנליטיים, אפריוריים והכרחיים. בטבע אין שום הכרח. הכרחיות יש רק במחשבה. טענה הכרחית היא טענה שאין להכחישה, משום שהכחשתה כרוכה בסתירה לוגית.

במה , לדעת קאנט, מתמצית הביקורת של יום כלפי השימוש במושג הסיבה?

קאנט מתמצת את ביקורתו של יום בשני משפטים:

"מן הנמנע הוא לתבונה, לחשוב קשר כזה א-פריורי ומתוך המושגים, שכן קשר כזה כולל בתוכו הכרח: ובשום פנים אין לראות על שום מה בגלל זה שמשהו ישנו מן ההכרח שיהיה משהו אחר"(3).
על פי יום, המציאות נתונה בסדרות של רשמים, או של אירועים שאין למצוא שום הכרחי ביניהם. נניח שאירוע א הוא, לדעת הבריות, הסיבה של אירוע ב, טענתו של יום היא, שאין שום תכונה מתכונותיו של א, אשר נוכל לגלות מתוך שאנו מתבוננים בו כשהוא לעצמו, העשויה להוליכנו בשיקול הגיוני טהור אל המסקנה שהוא הסיבה של ב. במילים אחרות, הסיבה מובחנת באופן לוגי מן התולדה. ולכן, ההסקה מן הסיבה אל התולדה אינה יכולה להתבסס על ההתבוננות בסיבה בלבד. הסימן השני שמביא קאנט על מנת להבדיל בין משפטים אפריורים לאפוסטריורים הוא ההכרחיות. ואלו דבריו: "אמנם הניסיון מלמד אותנו שמשהו הוא כך או כך, אבל לא שלא יכול היה להיות אחרת". ובכן, ראשית, אם נמצא משפט הנחשב יחד עם הכרחיותו, הרי הוא משפט אפריורי. אם בנוסף הוא גם לא נגזר מאף משפט, אלא מכזה שבעצמו שוב תקף כמשפט הכרחי, הרי הוא אפריורי מכל וכל.

מה פירוש משפט הנחשב יחד עם הכרחיותו? כשאנו חושבים משפט מסוים אנו חושבים את תוכן המשפט, ואין חשיבה זו כוללת בתוכה את חשיבת המשפט כהכרחי או כלא הכרחי. חשיבת המשפט כהכרחי יכולה להתלוות לחשיבת המשפט, אבל אינה חלק ממנה. יכול להיות שקאנט רוצה לציין בניסוחו זה ברירות מיוחדות של הכרחיות משפט. אין אנו מעלים כהיפותזה את הכרחיות המשפט, אלא בכל פעם שאנו נותנים את דעתנו לשאלת מודאליות המשפט, הכרחיותו ניצבת לפנינו באופן שאין לפקפק בו.

מה מבין קאנט במושג ההכרחיות?

 על מנת לבדוק קריטריון זה לאפריוריות עלינו לראות מה מבין קאנט במושג ההכרח. המקום היחיד בו נמצאת הגדרה להכרחיות הוא בחיבור מוקדם מ 1763 der einzeg mogliche beweisgrunde zu) einer demonstration des daseins gottes), וזוהי לשון ההגדרה: כל מושגינו על הכרחיות פנימיים בתכונות דברים אפשריים מכל סוג שהוא מסתכמות בכך שהניגוד סותר את עצמו. בהגדרה זו מדובר לא על הכרחיות בכלל, אלא על הכרחיות פנימית בתכונות דברים אפשריים. ולכן, ספק אם הכרחיות זו תתאים לצרכינו. ואמנם, בדיקה מידית תראה שאין היא מתאימה. ההכרחיות שבהגדרה מסתמכת על סתירת הניגוד, ונראה שבלשונו של קאנט ניתן לנסח זאת כשלילת הניגוד בהסתמך על משפט הסתירה. אולם רק המשפטים אותם מכנה קאנט אנליטיים מסתמכים על משפט הסתירה, בעוד שקאנט טוען בפירוש לקיום משפטים אפריוריים שאינם אנליטיים אלא סינטטיים. מכאן שההכרחיות המשמשת סימן לאפריוריות משפט אין פירושה הסתמכות על סתירת הניגוד. אי לכך נצטרך אפוא לבדוק בדין עצמאי מהו מובן ההכרחיות, כאשר מובן זה יצטרך לתת כמקרה גבול שלו את ההגדרה המובאת למעלה על ידי קאנט.

משפט הוא הכרחי באופן פנימי אם שלילתו היא סתירה – אם המשפט הוא אנליטי, בלשונו של קאנט. הטעם להגדרה זו מסתבר מדרך שמשפט ששלילתו היא סתירה יהיה הכרחי בכל הקשר. ניתן לראות שהגדרת קאנט להכרחיות פנימית שהובאה לעיל אכן מתקבלת כמקרה גבול של הכרחיות בכלל(4).

כיצד, לדעת קאנט, פתר יום את שאלת מקורו של מושג הסיבה?

יום, לא כפר בזכותם של מדעני הטבע, ובזכותו של כל אחד מאתנו, להשתמש בחיי היום יום בלשון סיבתית, כפי שאומר קאנט: "השאלה לא הייתה, אם מושג הסיבה הוא נכון, שימושי והכרחי מבחינת הטבע כולה" (5) ולכן, עצם העובדה שהמדענים וכולנו משתמשים בלשון סיבתית , אין בה כדי להפריך את יום עצמו, בניגוד למה שחשבו מבקריו הסקוטים כמו תומס ריד 1796-1710, אשר ביקר את ביקורת הספקנות של יום וסבר שמקור טעותו היה נעוץ כבר בהבחנה של דקארט בין מושאים חיוניים לבין אידיאות פנימיות.

יום עשה , אפוא, שני דברים: ראשית הוא נתן לקישור הסיבתי משמעות חדשה, ושנית, הוא הסביר באופן פסיכולוגי, כיצד אנו רוכשים בפועל את המושג ומדוע אין אנו מפרשים אותו כהלכה. הוא מצא שאנו מדברים על קישור סיבתי בין אירוע א לאירוע ב לא על סמך התבוננות באירוע א ו-ב עצמו – אלא על סמך ראייתו של א ו – ב כאירוע מטיפוס מסוים. אנו קושרים את הקשר הסיבתי על סמך התנסותנו בעבר בהופעה חוזרת ונשנית של אירועים מסוג א ומסוג ב בזה אחר זה – עקיבה סדירה בלשונו של יום. מטיבו של הקשר הסיבתי, שאי אפשר לבססו על צמד אירועים בודד, אלא רק על צמדים של טיפוסי אירועים.

ההסבר הפסיכולוגי של יום מצביע על הרגשה של הכרחיות לעבור מסיבה א לתולדה ב, הרגשה הנובעת מההרגל המשתרש בגלל התנסותנו בעבר בהופעה החוזרת והנשנית של זוג האירועים א ו – ב, בכל פעם מופיע ב בעקבות א. ניסיון העבר כאילו יוצר אצלנו רפלקס מותנה להגיב בצורה מסוימת. עם התרחשות אירוע מסוג א אנו מתוכנתים לצפות את ההתרחשות של אירוע ב, וזה – ותו לא , פשר ההכרח הסיבתי.

הקישור הסיבתי על פי יום מתבסס על יסוד של רגש ויסוד של ניסיון. ההכרח שבקישור הסיבתי אינו נובע מן הניסיון, אלא , הוא בבחינת רגש פנימי המוטל או מושלך על המציאות החיצונית. ההכרחיות היא בצופה ולא בנצפה. יום השווה זאת לסוגים אחרים של הטלת רגשות: במילים "שקיעה נוגה" מתחיל חיים חפר את שירו. אבל, כמובן, אנו הנוגים ולא השקיעה. כאן ביטא יום את הרעיון כי היופי מצוי אך ורק בעיני המתבונן.

כיצד פותר קאנט את בעית מקורו של מושג הסיבה

את ההכרח שיום דיבר עליו, מכנה קאנט בשם "הכרח סובייקטיבי". לכינוי זה היו שני טעמים:
1. ההכרח שבכאן הוא רגשי, אמוציונאלי ולא תבוני.
2. ההכרח שבכאן הוא בגדר בדיה, פיקציה שלנו דמיונות בעלמא (6), המושלכת על העולם בלי שההכרח יהיה באמת בעולם.

עלינו לשאול, מה קיבל קאנט מיום ומה לא קיבל ממנו בשאלת הסיבתיות

ובכן, קאנט הסכים עם יום כי ההכרח הוא חלק מתוכנו המסורתי של מושג הסיבה, וכי למרות זאת ההכרח נעוץ בנו ולא בדברים. אבל, הוא מחזיר את הבעלות על המושג לשכל ומפקיע אותו מן הרגש. קאנט קובע שההכרחיות הסיבתית היא מושג שכלי – אפריורי שאינו תלוי בשום ניסיון. כלומר, הקישור בין סיבה א כסיבה לבין ב כתולדה נעשה רק על ידי השכל עצמו. קאנט מאמץ את רעיונו של יום אולם טוען כי במושג הסיבה מדובר בהטלה שכלית של המושג על הטבע – הוא מטיל על המציאות מושג שיכלי – אפריורי. מדובר בהטלה ולא בשיקוף או ייצוג. זהו עיקרון של ההבדל בין יום וקאנט מצד אחד, לבין קודמיהם (רציונליסטים ואמפריציסטים) מצד שני. ולכן, ככל שמדובר במושג הסיבה, פשטה תורת הייצוג את הרגל. מסקנה סופית של הטיעון שקאנט משחזר מיום מופיעה כהכרזה: אין מטאפיסיקה בכלל ואי אפשר לה שתהא.

קאנט טען שיום עורר אותו מתרדמתו הדוגמאטית התרדמה הדוגמאטית-היא האמונה שהחוקיות, מקורה בעולם. הוא טען שלא יתכן שמקור ההכרח הוא בעולם. יום הוכיח זאת על ידי בעיית האינדוקציה. הניסיון לא יכול ללמד אותנו על הכרח, כי הכרח הוא טענה כללית, והניסיון הוא פרטיקולרי. קאנט קיבל לחלוטין את טענת יום שלא ניתן לגזור מהניסיון את קיומו של ההכרח, אלא מהמבנה הפסיכולוגי שלנו. קאנט חשב שזה מקורו של המדע בניגוד ליום. קאנט טען שהמדע שלנו מבוסס על כך שהאדם מטיל את הסדר בעולם, ביסוד העולם קיים מבנה ההכרה שלנו. כתוצאה מכך נולדו שתי גישות בעולם:

עמדה אמפיריציסטית הטוענת שכל הכרותינו – מקורן בניסיון, שאנו נולדים טבולה ראסה – וצוברים ידע מניסיון. קאנט, בניגוד לאמפיריציסטים טוען שהכרתנו היא אקטיבית. הניסיון שאנו צוברים, מעובד על ידינו, ולהכרתנו יש תפקיד מכריע. ההכרה בונה ויוצרת את הניסיון. באמירתו של קאנט שהכרתנו פעילה, הוא שונה מהרציונליסטים.

יום הראה שאין סיבה רציונאלית להאמין בקיומם של קשרים סיבתיים הכרחיים. ולכן, המדע שלנו מבוסס על יסודות בלתי וודאיים. קאנט החזיר את הוודאות למדע. מכיוון שמקור החוקים הוא בנו ולא בעולם, לא יתכן שהעולם יפריך אותם ברגע שאנו מבינים שהמדע הוא יצירתו של האדם.
 
במה לדעת קאנט , טעה יום?

הליקוי שקאנט מצא ביום היה בכך שיום, לדעתו, לא ראה את הבעיה בכללותה. קאנט הופך את שאלת יום בנוגע לסיבתיות לשאלה כללית. מושג הסיבה הוא רק אחד מן המושגים שבהם חושב "השכל א-פריורי על קשרי הדברים"

קאנט היה הרבה יותר שיטתי מיום. הוא ביקש למנות את כל המושגים האפריוריים שבהם חושב "השכל אפריורי" על קשרי דברים. קאנט קובע שאצל יום חסר ארגון היררכי של מושגים ועקרונות בשיטה בעלת מבנה הגיוני. הרי אצל יום מקורם של מושגים, כגון מושג ההכרח הסיבתי, הוא פסיכולוגי ולא תבוני. כמו כן, הגזירה של המושגים מתוך העיקרון העליון האחד אמורה לבסס את "תוקפם האובייקטיבי". קאנט מאמין שאצלו הופך ההכרח הסובייקטיבי להכרח אובייקטיבי. עדיפות פתרונו של קאנט על זה של יום היא בכך שהוא ניחן בארבע תכונות אלו:

1. כלליות.
2. שיטתיות.
3. הסבר לחלות האובייקטיבית .
4. שלמות – קביעת היקף התבונה וגבולותיה.

קאנט דוחה את רעיון הלוח החלק (הטבולה רסה)של לוק, ומנסח מחדש, באופן מהפכני, את הרעיון בדבר מושגים טבועים מלידה. במקום הגישה הדוגמאטית, המניחה כי האובייקטים החיצוניים לנו בלתי תלויים בנו, מאמץ קאנט גישה ביקורתית החוקרת את גבולות התבונה ומנסה לנסח את התנאים שיאפשרו ניסיון תקף ומדע תקף. קאנט סבור כי כל עוד נידבוק ברעיון כי מושגים ועולם בלתי תלויים זה בזה וכי מושגינו מתאימים את עצמם לעצמים, לא נוכל להסביר כיצד מתאפשרים הניסיון היומיומי והמדע שלנו. בדומה ל-קופרניקוס שהציב את השמש במקום הארץ במרכז המערכת של גרמי השמיים, מציב קאנט את ה"אני המכיר", או ה"סובייקט המכיר" במרכז העולם ההכרתי, ומעניק לו כוח לעצב את העולם. 

קאנט אינו טוען כי אנו בוראים עולם. העולם אותו אנו מכירים אינו אשליה או חלום הנוצרים על ידינו, אלא עולם ממשי בתכלית. העולם אותו אנו מכירים נבנה על בסיס רשמי החושים המהווים את חומר הניסיון, אולם חומר זה מעוצב על ידינו בתהליך ההכרה המעניק לו חוקים בסיסיים וצורה מסוימת. צורה זו שאינה תלויה בניסיון היא קבועה וחוקית, והיא המבטיחה את הוודאות של ההתנסות היומיומית ושל המדע. יום צדק, אומר קאנט, בכל שקבע שמן הניסיון לעולם לא נוכל לדעת בוודאות שחום השמש ימס את הדונג ויקשה את הטיט (7). עלינו לחזור ולהתנסות בכך שוב ושוב, ויתכן שההתנסות הבאה תעמיד במבחן את ההכללות האמפיריות שניסחנו. אולם, יום טעה בכך שלא הבין שהמסגרת הצורנית הסיבתית, העובדה שלאחר א חייב לבוא בהכרח ב, מקורה במבנה הכרתנו. ההכרח הסיבתי אינו הרגל פסיכולוגי אותו אנו יוצרים על סמך החזרה של הדברים שמחוצה לנו. מקורו בקטגורית הסיבתיות שהיא מושג שכל בסיסי המעצב את רשמי החושים בתהליך ההכרה בדרך הכרחית שאינה יכולה להיות שונה מכפי שהינה. קטגורית הסיבתיות, בדומה למושגי שכל בסיסיים אחרים, מכוננים את המציאות בהעניקם לה צורה, תבנית הכרחית. התוצר של החומר והצורה. ההרכבה של רשמי החושים וקטגוריות השכל הן התופעות – העולם כפי שהוא מופיע לנו. עולם התופעות מעוצב באופן צורני כבר ברמת התחושה באמצעות צורות התחושה – החלל והזמן. קאנט מראה כיצד הופעתם של הדברים זה ליד זה בחלל וזה לאחר זה בזמן היא פרי של מסגרות צורניות ולא של ישויות בלתי תלויות בהכרתנו. 
 
הערות:

1. ראסל, בעיות בפילוסופיה, עמוד 103, מאגנס, האוניברסיטה העברית ירושלים
2. דוד יום, מסכת טבע האדם, עמוד 211, מגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים
3. קאנט, הקדמות, עמוד 5, מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים
4. עבודת גמר לקראת התואר מוסמך אוניברסיטה M.A , אוקטובר 1989, חנוך בן ימי
5. קאנט, הקדמות, עמוד 7, מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים
6. קאנט, הקדמות, עמוד 5, מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים
7. קאנט, ביקורת התבונה הטהורה, מהדורה ראשונה 1781, תרגום לעברית מן המהדורה השניה ע"י ש. ה. ברגמן ונתן רוטנשטרייך, 1982, מוסד ביאליק, ירושלים 794 B ,עמוד 379

ביבליוגרפיה:

1. עמנואל קאנט, ביקורת התבונה הטהורה, מוסד ביאליק, ירושלים
2. קאנט, הקדמות, תשי"ז, י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים
3. וינריב אלעזר, עיון בהקדמות של קאנט, האוניברסיטה הפתוחה.
4. ראסל, בעיות הפילוסופיה, י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים
5. חנוך בן ימי, אוקטובר 1989 עבודת גמר לקראת התואר "מוסמך אוניברסיטה "– M.A

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מיקי סמיה