אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

טיפול פסיכיאטרי כפוי: לוק נגד הובס


ג'ון

ג'ון לוק

בחברה המערבית המודרנית חותמת של הפרעה פתולוגית מהווה אות קלון המלווה בקטלוג של סטיגמות שליליות כלפי אותו האדם המסמנות אותו כחומר אנושי סוג ב' וההשלכות החברתיות והתעסוקתיות לכך הינם בהתאם. לצערנו הרב אות הקלון, הוא רק אות קלון לחברה שאנו חיים בה ולא לאותם פגועי נפש, אשר לרוב לא חטאו בכל עוול בכפם ובכל זאת נידנו לחיות את חייהם בצורה כואבת וקשה יותר משאר בני האדם, הן בשל מצבם יהיה אשר יהיה והן בשל הסנקציות החברתיות הקיטלוגיות והמעשיות אשר נכפות עליהם וכביכול משרתות אותם, יהיה זה טיפול פסיכיאטרי כפוי או מרצון. למרות שגם כאשר טיפול הינו רצוני, אין הוא אכן כזה, שכן אותו פגוע נפש מבין שאין עבורו מקום חברתי ועל כן סבור הוא שמקומו או שהברירה הנותרת לו הינה בבית חולים פסיכיאטרי או תחת השפעה כימיקלית כלשהי. אך עם מי בדיוק מטיבים ומשרתים אותן סנקציות? את פגועי הנפש עצמם? או שמא את החברה המתקשה לקבל אותם לנוכח הוויתם החורגת מן הנורמה? אם אכן כך הדבר, ואותן סנקציות משרתות את החברה יותר מהאינדיבידואל, אזי באילו מקרים תטיב החברה לאסור מהפרט את חירותו וזכויותיו ולכפות התערבות פסיכיאטרית ומתי להגן על זכויותיו וחירותו של הפרט?האם תטיב החברה, אם תאמץ גישה ליברלית? הפילוסוף ג'ון לוק ומי שנחשב לאבי הליברליזם, גרס כי השלטון האופטימאלי יהיה גם המינימאלי, ככל שיתערב פחות בחיי הפרט וזכויותיו וישמר את חוקי הטבע כך יהיה טוב יותר. לוק מתייחס לזכות החיים והזכות לחירות שאינן ניתנות להפקעה, רוח הליברליזם מאמינה כי במידה וכל אדם ינהג בדרכו שלו ללא התערבותם של גורמי פיקוח שונים כולם יחיו בהרמוניה וכך חירות האדם וזכויות הפרט (במקרה הנ"ל אותו פגועי הנפש) יזכו להגנה (לוק, 1959). מי שהמשיך לפתח קו מחשבה ליברלי זה היה ג'רמי בנטהם שהאמין בגישה הדוניסטית של lasser fair – תנו לפעול ללא התערבות. על כן, האם נכון לאמץ גישה ליברלית זו שתשמר את זכויותיהם וחירותם הבסיסיות של פגועי הנפש ולא תפקיע אותם מידיהם רק בשל העובדה שאין הם עונים על הדרישות הנורמטיביות וקונפורמיסטיות השונות בהוויתם, התנהגותם ומעשיהם? בעולם אוטופי, רוח הlasser fair אשר בהנחתה היא שבמידה וכל אדם ינהג כרצונו ללא כל התערבות ינהג הוא בהרמוניה ועל כן הרמוניה חברתית מובטחת, שכן כפי שמציין לוק המצב הטבעי של האדם הוא "טוב". אך במציאות הקיימת, במידה וכל אדם ינהג בהתאם לרצונו, לצערנו יתכנו פגיעות בחייהם, זכויותיהם רווחתם וטובתם של אזרחים אחרים ודוגמאות לכך לא חסרות. כך לדוגמה הרוצח המפורסם והנודע לשמצה צ'ארלס מאנסון רצח בצורה ברוטאלית חסרת רחמים וחרטות עשרות קורבנות. כמו גם הרוצח הסדרתי הנודע לשמצה, טד בנדי אשר הודה כי רצח ואנס מעל ל30 נשים (atkinson & hilgard, 2003). המקרים של בנדי ומאנסון, אשר אובחנו כבעלי הפרעת אישיות אנטי סוציאלית, אומנם קיצוניים ובפועל יתכנו מקרים פחות חמורים כמו גניבות, פציעות או אלימות מילולית, אך הם ממחישים את הסכנה שטומן בחובו החופש שברוח הליברליזם והlasser fair במידה וכל אזרח יוכל לפעול בהתאם לרצונותיו ולתת "לעיקרון העונג" להנחותו, אזי שכיחותם של מקרים בדומה לשל מנסון ובנדי (וכמובן שישנם דוגמאות נוספות) יתרבו.

האם מסיקים אנו מכך, כי על החברה לאשפז כל אדם בעל פתולוגיה כלשהי? ובכך לשלול ממנו את חירותו וזכויותיו לחיות בדרכו שלו, באמצעות אמצעים שונים כמו אשפוז כפוי, מעקבים רפואיים ותרופות וזאת למען רווחתם של שאר הפרטים בחברה, פן תישקף סכנה לזכויותיהם? האם מכך מסיקים אנו כי תומס הובס צדק? אשר בניגוד ללוק בהגותו, גרס כי על הפרטים להפקיד את כוחם בידי "השליט", מה שיביא להגבלה בזכויותיהם, אך יבטיח ביטחון (הובס, 1993).

צ'ארלס מאנסון

ההשלכות לכך בדיון האמור, הינן בכך שעל אדם פגוע נפש להפקיד את נפשו (תרופות פסיכיאטריות), זכויותיו וחירותו (באשפוזו במוסד) בידם של הממונים על כך. רק כך ניתן יהיה למנוע מקרים כמו אלו של צ'רלס מנסון ובנדי ומקרים אחרים פחות אכזריים, אך עדיין חמורים בהשלכותיהם לפרטים בחברה. בנוסף יהיה צורך להתערב בכל מצב פתולוגי גם אם אינו חמור דיו ומהווה סכנה לעת עתה וזאת בשל ההשלכות העתידיות שיתכנו. בתיאוריה, יתכן והפרקטיקה שמציע הובס עשויה להראות נכונה, אך ההשלכות שלה במציאות עלולות להיות הרסניות כפי שניתן לקרוא במאמרה של הסופרת ננסי מיירז (קייסי, 2005) "החיים מאחורי הסורגים", בו היא מתארת את חוויותיה מאשפוז פסיכיאטרי אליו הגיעה בעקבות מה שבדיעבד כינו מקרה של דיכאון:"(הרופא) העלה אפשרות שעשרה ימי אשפוז, התקופה המינימאלית לאשפוז פסיכיאטרי, ירגיעו אותי עד כדי כך שאוכל לשוב ולחיות את חיי. האם ייתכן ששיקר לי? האם ידע מלכתחילה שבעשרה ימים בבית חולים לחולי נפש, לפחות בפעם הראשונה, די רק לפרק את האדם לגורמים, וכי ההרכבה מחדש, אם היא עולה יפה, תהיה ממושכת, ובכמה מובנים מסוכנת יותר מההתמוטטות עצמה? ייתכן שלא. נראה לי שלא היה מבוגר ממני בשנים רבות, ועדיין בהתמחות כפסיכיאטר... ואני חושבת הוא עצמו נכנס לפאניקה. הוא ידע שלא יוכל להתמודד עם המקרה שלי... לכן החליט להפקיד אותי בידיהם של הממונים על כליאתן של נשים טרופות דעת, במקום שבו ייטיבו להשתלט על כל בעיה שאני עלולה לגרום". היא ממשיכה בתיאור שהותה בהסגר "כיוון שבתקופה האחרונה לשהותי במקום ספג מוחי 21 מכות חשמל... מן התקופה ההיא נותרו בי בעיקר תמונות אקראיות, כמה מהן מפורטות ובהירות להפליא, אבל רק מעטות נטועות בהקשר הגיוני רציף... אם אני צודקת בחושבי שלא הייתי משוגעת אלא מעין אסירת תרבות, בית חולים מטרופוליטן בהחלט הפך אותי למשוגעת. התווית מגשימה את המחלה: קראו לאישה משוגעת. ומיד היא תצדיק את אמונתכם. בייחוד אם תנעלו אותה בחלל משעמם ומלוכלך בחברתן של עשרות נפשות תועות אחרות, תוודאו שלעולם לא תהיה לבדה, תאכילו אותה שיבולת שועל ובננות עד שהמעיים שלה יהפכו לגוש עמילן, תסממו אותה עד מעל לראש כך שבקושי תצליח לקרוא או לדבר ותאיימו לזעזע את מוחה במכות חשמל..." "מעולם לא חזרתי לבית החולים, לכל הפחות. בכך שפר עלי חלקי יותר מחלקן של מרבית הנשים במטרופוליטן (בית החולים)".

תומס

תומס הובס

מסיפורה של מיירז ניתן לחוות בצורה מוחשית ומעשית את הנזק העצום והתמידי שעלול להיווצר מאשפוז או כל "טיפול" אחר בפגועי הנפש. עצם ההסגר במוסד או מתן התרופות גורם להחרפה והחמרה של המצב וזאת מתוך חשיפה לאוכ', הסנקציות והטיפולים השונים שמציע טיפול כפוי כמו גם עצם הקיטלוג האינדיבידואלי של האדם את עצמו והקיטלוג החברתי של החברה את האדם אשר גם כן מביאים להחמרה של המצב. מקרים אלו אשר ודאי שכיחים מראים כי כפייה של טיפול פסיכיאטרי יהיה אשר יהיה ובזאת שלילת זכויותיהם של אינדיבידואלים בידי "הלוויתן" (עם זה, פסיכיאטרים, רופאים וכו') על ידי כפייה עלולה להזיק יותר מלהועיל במקרים רבים. אזי כיצד ניתן לפתור סוגיה זו?לעניות דעתי המצב הנ"ל מורכב ואינו ניתן להכרעה. מאידך רק משום שאינדיבידואל שונה ואינו מוגדר כנורמאלי בכך שחווה מצבי רוח דיכאוניים, הזויות או דלוזיות שונות, או בעל התקפי מאניה יש לשלול ממנו את חירותו ולתת לו לחיות חיים כפויים אם בבתי החולים או תחת השפעת תרופות המכהות חושים ומשנות את אופיו של אותו בן אנוש. מאידך האם זה צודק לאפשר את חירותו של אותו אדם הנחשב חריג ולא מתנהג (אם מרצונו או שלא מרצונו) בהתאם לסטנדרט החברתי לו הורגלנו ולאפשר לו לעשות ככל העולה ברוחו? יתכן והפיתרון הינו בחינה מדוקדקת של כל מקרה לגופו כאשר הקו המנחה עשוי להישאב מהגותו של לוק, אשר הוסיף לאמור כי יש לתת שיווין ועצמאות מוחלטת כאשר ההגבלה הינה שאין לפגוע בחייו, בריאותו, קניינו וחירותו של אדם אחר. אם כך, כל עוד אותו אדם המוגדר חריג, לא מעל בנורמות הללו, זכאי הוא לחירותו הבסיסית ויכול לחשוב ולעשות ככל העולה על רוחו. באם זה לשמוע את ישו או כל ישות אחרת מדברת אליו ולנהל עימה שיחות ארוכות, להאמין שהוא אמא תרזה ולעזור לנזקקים או להגיע לשלמות עם התקפי המאניה והדיכאון שלו ולראות אותם כחלק אינטגראלי באישיותו לטוב ולרע. אזי מדוע שיאלץ לקחת תרופות ולשנות, לרסן, להרגיע ולאפק את אישיותו בכדי להתאימה לסטנדרטים המקובלים בחברה. או יותר גרוע להרחיק אותו למחלקה סגורה שם תוכל החברה להתקיים בלעדיו כאשר הוא רחוק מעיניה והא מתעלמת מקיומו בשל אי התאמתו אליה. ביבליוגרפיהatkinson & hilgard's (2003). introduction to psychology. 14th edition. wadsworth, a division of thomson learning, inc. pp. 388 – 340.הובס, ת. (1993). לויתן : או , החומר, הצורה והשלטון של קהיליה כנסייתית ואזרחית : חלקים א-ב. תרגם מאנגלית יוסף אור. ירושלים :מאגנס. עמודים: 113-119, 161-167, 204-217.לוק, ג. (1959). המסכת השניה על הממשל המדיני. תרגם מאנגלית יוסף אור. ירושלים: מאגנס. עמודים: 4-12, 21-39 .קייסי נל (עורכת) (2005) רוח רעה – סופרים ומשוררים כותבים על דיכאון, כתר. עמודים 188- 222.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רן לוי