אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אפלטון / קראטילוס (חלק רביעי)


אפלטון / קראטילוס (חלק ראשון)
אפלטון / קראטילוס (חלק שני)

אפלטון / קראטילוס (חלק שלישי)

קראטילוס לא ממהר לענות להרמוגנס בדיוק מאותה הסיבה שבגללה הוא סרב להיענות לו בתחילה. עובדה זו הובילה לדיאלוג בין סוקרטס להרמוגנס. קראטילוס שתק לכל אורך הדיאלוג בין סוקרטס להרמוגנס. יכולות להיות מספר סיבות לשתיקה זו: מחד, קראטילוס הסכים עם כל מילה של סוקרטס ולכן לא ראה צורך להתערב. מאידך, יתכן שקראטילוס לא הסכים עם אף מילה של סוקרטס, אולם לא ראה שום הזדמנות להיכנס ולהביע את חוסר הסכמתו. וכמובן, אפשרויות הביניים השונות יכולות גם הן להיות הסיבה. בסופו של דבר, קראטילוס אומר במפורש, שהוא מסכים עם כל מילה של סוקרטס.[1] הרמוגנס שותק אף הוא ולא מוציא הגה לכל אורך הדיאלוג בין סוקרטס לקראטילוס. השיחה בין סוקרטס להרמוגנס הייתה שיחה בין תלמיד ומורה. החלק העיקרי של הדיאלוג, חלק הקצר בהרבה מההקדמה שלו, הוא שיחה בין מורה אחד למורה אחר. לעומת קראטילוס שאומר, שהוא חושש להפוך לתלמיד של סוקרטס, סוקרטס אומר, שאין לו שום בעיה להפוך לתלמיד של קראטילוס, אם האחרון ילמד אותו אמת כלשהי. אחת התוצאות האפשריות של דיאלוג בין מורה אחד לשני היא הפיכת אחד מהם לתלמיד של האחר. מכאן והלאה מתחיל דיאלוג בין פילוסוף לבלשן.

סוקרטס הוא זה שמנסח את השאלה הראשונה. הוא מתחיל בהטלת ספק בתיאוריה שלו עצמו לגבי קיום קשר בין מילה לבין מהות הדבר עליו היא מצביעה. כזכור, זאת הייתה עמדתו של קראטילוס עצמו.[2] הסיבה בגללה סוקרטס מטיל ספק בתיאוריה שלו חשובה: אדם המרמה את עצמו הוא הדבר הגרוע ביותר שיכול לאפיין את מי ששואף לידיעה. זהו המקרה היחיד שבו הרמאי והמרומה לא נפרדים אף לא לרגע אחד, כי מדובר באותו אדם. אם אדם נתקל באדם אחר שמנסה לרמות אותו, הוא יכול תמיד לנסות להתרחק ממנו ואפילו לנתק איתו את הקשר. ולכן האדם השואף לידיעה חייב לבדוק את עצמו תמיד ולראות, שהוא לא מרמה את עצמו. הצורך הזה תקף לא רק למסקנות אלא אף להנחות היסוד העומדות בבסיס מסקנות אלה.

סוקרטס מתחיל לדון דווקא באחת המסקנות. הוא טוען, שמילה נכונה היא מילה המצביעה על טבע הדבר. קראטילוס מסכים וסוקרטס ממהר לגזור מסקנה נוספת: מילים יכולות לשמש ללימוד. כלומר, ידיעת המילים מביאה יחד עימה את ידיעת טבע הדברים; מי שמכיר את המילה שולחן, מיד יודע מהי מהות השולחן. קראטילוס מסכים ומיד סותר את הסכמתו עם סוקרטס לגבי תורת המשמעות של המילים ביוונית שסוקרטס הסביר להרמוגנס. לפחות לגבי מילה אחת סוקרטס טען במפורש, שאין הוא יודע את הגדרתה, או מהותה, למרות שהוא הסביר להרמוגנס את ההברות שלה בהתאם לתכונות מקריות מסוימות שלה. הכוונה למילה צדק.[3] אבל סוקרטס לא מתעכב כרגע על הנקודה הזאת.

לימוד הוא אומנות מסוימת. האומנים שלה נקראים מורים, אבל קראטילוס מעדיף לכנות את האומנים האלה בשם אחר. הוא נתון תחת השפעת סוקרטס במידה כזאת, שהוא קורא לאומנים של אומנות הלימוד במילה ששימשה את סוקרטס והרמוגנס לציון קובעי המילים: מחוקקים. סוקרטס ממשיך מבלי לתקן את קראטילוס, משום שהוא לא צריך לעשות זאת. סוקרטס שואל לגבי תכונה הכרחית הקיימת בכל האמנויות באשר הן. בכל אומנות יש מקצוענים ויש חובבנים או, בכל קבוצת אומנים יש את הטובים יותר ואת הטובים פחות. קראטילוס, בדיוק כמו הרמוגנס, מסכים. אבל הוא נתקל בבעיה הבאה: אם קיימים קובעי מילים טובים יותר לעומת טובים פחות – כמו שיש בנאים טובים יותר לעומת בנאים טובים פחות –, אז קיימות מילים טובות יותר לעומת מילים טובות פחות – כמו שקיימים בניינים שנבנו היטב לעומת בניינים שנבנו ברישול. קראטילוס מסרב לקבל את המסקנה הזאת בכל תוקף.

סוקרטס מבקש מקראטילוס לדייק מעט: הוא שואל את קראטילוס האם אין כלל מילים טובות פחות, או נכונות פחות. קראטילוס טוען בפה מלא, שכל המילים, כל עוד הן מילים, נכונות או, טובות באותה המידה. סוקרטס קופץ על המציאה ושואל לגבי נכונות המילה שהכריחה את הרמוגנס לפנות לעזרת סוקרטס. סוקרטס שואל האם שמו של הרמוגנס נכון או לא. קראטילוס, כזכור, טען, ששמו של הרמוגנס איננו נכון. קראטילוס עדיין טוען, ששמו של הרמוגנס לא מתאים לו, אולם הפעם הוא נאלץ לחדד את הקביעה שלו: המילה הרמוגנס עצמה נכונה ומתייחסת לאדם שמוצאו מהרמס. הטעות נעוצה בייחוס המילה הזאת לגופו של הרמוגנס. טבעו של האדם איתו סוקרטס שוחח בהקדמה איננו הטבע עליו מצביעה המילה הרמוגנס. אבל האדם שעמד ושוחח עם סוקרטס עונה לשם הרמוגנס. אין הוא תינוק בן יומו והוא עונה לשם הזה מספר כלשהו של שנים. יתר על כן, קראטילוס צריך להכיר את הרמוגנס לאורך תקופה מסוימת כדי לדעת, ששמו אינו מתאים לטבעו. קראטילוס הרי לא טוען, שיש לו מקור ידע אלוהי. סוקרטס תוקף את השאלה שעמדה בבסיס דו-השיח שלו עם הרמוגנס, שאלת ההסכמה. ההורים של הרמוגנס נתנו לו את שמו כאשר עדיין היה תינוק וטבעו המבוגר לא נחשף עדיין. למעשה, שמות בני-האדם כולם הם מילים הקיימות מכוחה של הסכמה מסוימת בין בני-אדם מסוימים ולא משום כוח אחר, אנושי או אלוהי. בניגוד להרמוגנס שלא הייתה לו בעיה לטעון, שקיימים אמת ושקר וקיימת האפשרות להגיד אמת ולשקר, קראטילוס טוען, שלא קיימים שקרים ואין יכולת לשקר.

קראטילוס לא מצליח להגן על הטענה הזאת מול המתקפה הפשוטה ביותר של סוקרטס; הוא מצליח רק לערפל את הטענה הזאת. סוקרטס שואל לגבי אדם הקורא לקראטילוס בשם הרמוגנס. לקראטילוס יש בעיה, משום מה, לטעון ששמו שלו איננו מתאים לטבעו. קראטילוס לא טוען, שאותו אדם משקר – מה שהיה מבטל את הקביעה שלו, ששקרים אינם קיימים – והוא נאלץ לענות ולהגיד, שאותו אדם מוציא מפיו קולות סתמיים. אבל שם של אדם איננו קולות סתמיים, בטח שלא לפי קראטילוס הטוען שהוא יכול לאבחן נכונות של שמות פרטיים. הקולות שאותו אדם מוציא אינם סתמיים, בין אם הוא אומר קראטילוס, הרמוגנס או יעקב.

סוקרטס נאלץ לחזור לנקודה עליה כבר עבר עם הרמוגנס. זוהי ההוכחה החותכת ביותר עד עתה לעובדה, שקראטילוס לא באמת הקשיב לשיחה בין סוקרטס להרמוגנס. יכול להיות שהוא הקשיב לשיחה בחצי אוזן, באותו האופן שהמומחה מקשיב לאדם אחר המסביר תיאוריה שחוקה שהוא מכיר כבר בעל-פה. סוקרטס דן בעניין השמות, או המילים, עם הרמוגנס. הטיפול ההוא נעשה בכפפות משי, או במסווה של דיון בהברות המילה מילה. כאשר סוקרטס משוחח עם קראטילוס, הוא כבר לא זקוק למסווה הזה, כי קראטילוס מאמין, שהמילים נושאות משמעות, שכל המילים נכונות, או שישנו קשר בין אותיות המילה לבין טבע הדבר עליו היא מצביעה. סוקרטס יכול להסיר את הכפפות.

קראטילוס מסכים עם סוקרטס על המובן מאליו: המילה והדבר עליו המילה מצביעה הם שני דברים שונים. אבל אין הם סתם שני דברים שאין שום קשר ביניהם. המילה היא מעין ייצוג של הדבר, ייצוג באמצעות קול. הדבר נכון גם לגבי תמונות: תמונה או ציור שונים מהדבר המצולם או המצויר. וגם בין המצולם לצילום או המצויר לציור קיים קשר, או יחס. אחד היחסים הראשוניים ביותר הוא יחס הדמיון, או התשובה לשאלה: עד כמה הייצוג זהה למיוצג? קראטילוס מסכים עם סוקרטס שאפשר לייחס תמונה של איש לאיש כלשהו או לאישה כלשהי. אבל ייחוס התמונה של האיש לאיש כלשהו קרוב יותר לזהות מאשר ייחוס תמונה של איש לאישה. לכן יחס אחד משני היחסים האפשריים האלה נכון יותר מהיחס השני. סוקרטס קורא ליחס הזה יחס ראוי.[4] יחס ראוי זה עוזר לו לחדד את הגדרת האמת והשקר. ייחוס תמונה של איש לאיש הוא ייחוס נכון יותר מייחוס תמונה של איש לאישה. הנכון שייך לתחום האמת והלא נכון, או השגוי, שייך לתחום השקר. אבל נכון ולא נכון מתארים תחומים ויחסי ייצוגים רבים, בעוד האמת והשקר מצומצמים לתחום של המילים. זהו ההבדל בין אמת לנכון ובין שקר לשגוי.

קראטילוס נדחק אל הפינה. הוא מראה זאת על-ידי חזרה עיקשת על טענתו: השקר לא קיים, גם אם השגיאה או הטעות קיימת. סוקרטס מתרכך והולך לקראתו: הוא מסביר לקראטילוס, שאם ישנה טעות ושגיאה, הרי שבתחום המבעים – מילים, צירופים ומשפטים – הם נקראים שקר. הוא מזכיר לקראטילוס את טענתו הראשונית, ששמו של הרמוגנס שגוי, או שייחוס השם הרמוגנס לאיש המסוים ההוא איננו נכון. ואם האפשרות קיימת לגבי שמות פרטיים, היא קיימת אף לגבי שמות עצם. ואם לגבי שמות עצם, אז היא קיימת גם לגבי שמות פועל, מאחר וכולם שמות, או מילים. לא רק מילים וצירופי מילים, כי אם גם משפטים שלמים יכולים להיות שקריים. זוהי אמירת השקר וכנגדה קיימת אמירת האמת. הפעם קראטילוס מסכים עם סוקרטס; קראטילוס מחליף את דעתו לגבי אי קיום השקר בידיעה מובנת מאליה: קיימים בעולם שקר ואמת.

סוקרטס יכול להמשיך. על יסוד הטענה, שתמונות וציורים הם ייצוגים בדיוק כמו מילים, אפשר לגזור את המסקנות הבאות: אפשר לצייר תוך שימוש בכל הצבעים והצורות הדרושים. אפשר גם להוסיף על הדרוש, בין אם צורות או צבעים או שניהם ואפשר לגרוע. ציור המכיל את כל הדרוש ואך ורק את הדרוש מדויק יותר מציור הסובל משני הפגמים האחרים. זאת אומרת, ציור המכיל פחות מדי או ציור המכיל יותר מדי מדויק פחות. בתוספת התובנה, שתמונות וציורים ובכלל, כל יצירת אמנות שהיא, הם ייצוגים בדיוק כמו המילים, אפשר לומר, שמילה המכילה את כל ההגאים הדרושים מדויקת יותר ממילה המכילה מעט מדי או יותר מדי הגאים. סוקרטס שואל את קראטילוס לגבי המסקנה האחרונה: קיימות מילים מדויקות יותר ולעומתן קיימות מילים מדויקות פחות. זהו המסמר האחרון בארון טענתו של קראטילוס לגבי נכונות כל המילים. הוא עונה: "אולי."[5] סוקרטס מסכם: כמו לגבי שאר יצירות האמנות, כך גם לגבי המילים: קיימות מילים מדויקות, או טובות, או יפות יותר ממילים אחרות, מדויקות פחות, רעות ומכוערות. והדבר נכון לא רק לגבי המילים, כי אם גם לגבי האומנים. כמו שקיימים אומנים טובים יותר וטובים פחות, כך גם קיימים קובעי מילים טובים יותר וטובים פחות. קראטילוס מסכים.

קראטילוס פונה למפלט האחרון שנותר לטענתו: הוא מביא את אומנות הכתיבה כדוגמא למצב שבו מילה לא נכונה – במקרה הזה מילה שלא נכתבה נכון – איננה כלל המילה שהכותב התכוון לכתוב, אלא מילה אחרת. זאת אומרת, גם אם המילה לא כתובה נכון, היא עדיין מילה. היא פשוט מילה אחרת ולא המילה שהכותב ביקש לכתוב. סוקרטס מתעלם משלל הבעיות הקיימות בטענה החדשה של קראטילוס כדי להמשיך הלאה בדיון על קביעת השמות. סוקרטס מסביר לקראטילוס שהדוגמא שלו לא מתאימה מהסיבה הבאה: קראטילוס הביא כדוגמא לאומנות קביעת המילים את אומנות הכתיבה. אבל הכתיבה היא ייצוג של ייצוג ואילו קביעת מילה היא ייצוג. זאת אומרת, המילים הכתובות מייצגות את המילים הקיימות בשפה. זהו ייצוג בכתב של מילים מדוברות ואילו המילים המדוברות הן ייצוג של דברים בעולם, כך מוסכם על השניים. ולכן המילה הכתובה היא ייצוג כפול והמילה המדוברת היא ייצוג ישיר. קיים רק מקרה אחד בו אומנות הכתיבה ואומנות קביעת המילים מתאחדות: כאשר מחבר מסוים ממציא מילה חדשה ומכניס אותה לחיבור שלו. אבל זהו המקרה של הרמוגנס ולא של קראטילוס. כאמור, אם אותו מחבר מצליח לשכנע את שאר דוברי השפה – במילים אחרות: הוא מצליח ללמד אותם – לקבל את המילה החדשה, אז המילה הזאת נכנסת לשפה והמחבר פועל כקובע שמות לכל דבר. אם המחבר לא מצליח לעשות זאת, אי אפשר לומר עליה שהיא קיימת בשפה כלשהי. אפשר לומר עליה, שהיא קיימת באותו חיבור. כאשר דנים בטבע המילים, אין שום צורך לפנות או לעסוק בכתב או באומנות הכתיבה של המילים.

סוקרטס לא רוצה לעסוק באומנות הכתיבה, בגלל שהיא ייצוג ציורי של מילים. הוא רוצה לדון במילים עצמן שהן ייצוג קולי של דברים. הוא שואל את קראטילוס לגבי הייצוג עצמו: האם ישנו הבדל בין דמות של קראטילוס, למשל ציור שלו, פסל, תמונה ואפילו סרט, לבין קראטילוס נוסף שאל כלשהו בורא ליד קראטילוס הנוכחי. קראטילוס מסכים עם סוקרטס, שבמקרה הראשון יש קראטילוס אחד ויש ייצוג של קראטילוס. במקרה השני יש שני קראטילוס. לכן, כאשר עוסקים בדמויות, עוסקים בדמיון ולא בזהות. הזהות דורשת שוויון בכל התכונות של שני הדברים המושווים. הדמיון דורש שוויון במספר תכונות, לא בכולן, ולכן יש חשיבות לתכונות מסוימות על פני תכונות אחרות. למשל, כאשר משווים אדם לדיוקן מצויר שלו, כל התכונות הפנימיות כמו אופי, מצב האברים הפנימיים, תכונות הקול שלו ועוד אינם חשובים כלל ואילו התכונות החיצוניות הופכות להיות חזות הכל. הפעם זהו תורו של קראטילוס ללמוד מתינות מסוימת.

קראטילוס וסוקרטס מסכימים לגבי הכלל הבא: לא כל האותיות במילה שייכות לנכונות שלה, או מציינות את הקשר בינה לבין טבע הדבר עליו היא מצביעה.[6] מהסיבה הזאת יכולות להיות מילים נכונות יותר ונכונות פחות. הנכונות יותר מכילות, בנוסף לאותיות אחרות להנעמת הצליל, בדיוק את כל האותיות המצביעות על טבע הדבר. סוקרטס מבקש להמשיך בדיון, אבל קראטילוס מדגיש, שההסכמה שלו עם סוקרטס עד עכשיו לא גוררת בהכרח את ויתורו על טענתו: ישנן מילים נכונות יותר ונכונות פחות, כפי שסוקרטס טוען, אבל כל המילים נכונות במידה מסוימת; אין מילים לא נכונות. סוקרטס ממשיך: הוא מתחיל לפרק, שוב, את בניין נכונות המילים שבנה עם הרמוגנס. הפירוק הראשוני של הבניין הוא דיון ביסודות שלו, זאת אומרת במילים היסודיות, המילים שעל בסיס משמעותן נבנית משמעות מילים אחרות.

קראטילוס מסכים, שמכל המילים, אלה המילים הקרובות ביותר לייצוג טבע הדברים עליהם הן מצביעות. סוקרטס ממשיך לפירוק הבא: מילים אלה מורכבות מאותיות ולכן האותיות האלה צריכות להיות קרובות עוד יותר לטבע הדברים השונים אותם הן מייצגות. סוקרטס מזכיר לקראטילוס את הדיון עם הרמוגנס אודות תכונות האותיות וכיצד הן מקבילות לתכונות דברים שונים. למ"ד מייצגת רכות ורי"ש מייצגת תנועה.[7]

סוקרטס מתרכז בדיון שלו עם קראטילוס בשתי אותיות אלה בלבד ובמילה המציינת קושי. המילה האתונאית המציינת קושי שונה באות אחת מהמילה הארטראית. בארטריה האנשים החליפו את האות סמ"ך שמבטאים האתונאים בסוף המילה באות רי"ש. קראטילוס נאלץ לטעון, ששתי האותיות מציינות את אותו הדבר. התכונה הדומה לשתיהן, לדברי קראטילוס, היא תכונת התנועה. תכונת הקושי שסוקרטס הוסיף לרי"ש עכשיו – בדיון שלו עם הרמוגנס סוקרטס לא מצא שום צורך להוסיף את התכונה הזאת לאות רי"ש – לא עוזרת לקראטילוס במקרה הזה והוא בוחר להתעלם ממנה. קראטילוס לא שם לב לעובדה, שמדובר בשני מקרים שונים של תנועה, או שהתנועה מיוחסת בכל פעם לדבר אחר: התנועה מיוחסת על-ידי סוקרטס לאות רי"ש, בגלל שהלשון נעה הרבה ובמהירות. התנועה היחידה בזמן הגיית האות סמ"ך היא התנועה של האוויר; בזמן הגיית האות סמ"ך הלשון לא נעה. האות רי"ש אולי מתאימה לטבע הדבר, אבל האות למ"ד שמציינת את תכונות החלקות והרכות כלל אינה מתאימה למילה קושי. קראטילוס טוען, שזהו מקרה של אות לא מתאימה לעומת אותיות אחרות מתאימות. סוקרטס מסכים, אבל שואל את קראטילוס מדוע הוא מצליח להבין את המילה הזאת ואת שאר המילים הנגזרות ממנה, למשל קשה. אין זה מקרה של אותיות מתאימות יותר ומתאימות פחות, המקביל למילים נכונות יותר ונכונות פחות. זהו מקרה שבו ישנה אות שכלל לא מתאימה. זוהי מילה שלטענת קראטילוס איננה קיימת, כי היא איננה נכונה. אבל קראטילוס מבין את המילה הזאת ולכן מילה זו קיימת. קראטילוס נאלץ להודות באמת: הוא מכיר ומבין את המילה הזאת רק מכוחה של ההסכמה הקיימת בין כל דוברי היוונית בתקופתו. הסכמה זו חזקה עד כדי כך, שאפילו הבדלים מסוימים בין להגים שונים לא מפריעים לדוברי השפה להבין אחד את השני.[8] הפעם קראטילוס לא מצליח למצוא שום מענה לטענה של סוקרטס.

לאחר שסיים את הדיון אודות מהות המילים, סוקרטס ממשיך לדיון אודות מטרת המילים. קראטילוס טוען, שמטרת המילים להורות, או ללמד, את טבע הדברים עליהן הן מצביעות. הוא מיד מוסיף טענה קיצונית נוספת: הכרה של מילה, או ידיעת המילה המציינת דבר מסוים בשפה מסוימת, מביאה מיד את המכיר לידיעת מהותו של הדבר עליו המילה מצביעה. זאת אומרת, הילד הלומד להגיד את המילה אמת לומד מיד לדעת גם מהי אמת. הוא לא מסתפק בכך וטוען, שאין דרך יותר טובה מזאת לדעת את מהות הדברים. קראטילוס מייצג את הטענה הנפוצה, שידיעת מהות הדברים קשורה קשר בלתי ניתן להתרה בידיעת המילים המציינות את הדברים האלה. קראטילוס טוען על עצמו, שבהיותו בלשן הוא אף פילוסוף, או שפילוסופיה היא עיסוק במילים.

סוקרטס שואל לגבי החקירה אודות מהות הדבר והחקירה אודות הצלילים שמציינים את המהות הזאת. קראטילוס נאלץ לטעון, שהחקירה הפילוסופית אודות מהות הדבר, למשל סיר, והלימוד הבלשני של המילה סיר זהים. קובע המילה חקר לגבי טבע הסיר ולאחר שהבין אותו, קבע שהאותיות סמ"ך, יו"ד ורי"ש הן המתאימות ביותר בשביל האחרים ללמוד את טבע הסיר. סוקרטס מעלה את החשש, שהלומד את טבע הדבר מהמילה המציינת אותו יכול לצאת מרומה. הוא מתכוון למידת העמידות של בניין המשמעות של המילים, כל בניין ובמיוחד הבניין שסוקרטס בנה בשביל הרמוגנס. הבניין נראה יציב למי שעוסק בו, עד שמגיע הרגע בו העיסוק פונה ליסודות. הדיון במילים היסודיות מוטט את בניין המשמעות שסוקרטס בנה עם הרמוגנס. אם הבניין נשען על טעות, או על ייחוס לא נכון של מילים יסודיות לעקרונות יסודיים, למשל לעיקרון התנועה, עדיין כלפי חוץ הבניין נראה יציב, בעיקר בכל הנוגע למשמעות המילים הנגזרות. אפשר להקביל את התיאור הזה לתהליך הוכחה גיאומטרי הנשען על טעות קטנה וסמויה שנעשתה אי שם בתחילתו. זוהי חשיבותה של חקירת הנחות היסוד.[9]

סוקרטס עובר עם קראטילוס במפורש את התהליך אותו עבר קודם עם הרמוגנס במובלע. משמעותן של מילים מסוימות, ובעיקר מילים חשובות, נשענת לאו דווקא על ההנחה, שהכל נמצא בתנועה – או שהתנועה היא העקרון הראשון של העולם –, אלא להפך, שהעקרון הראשון הוא המנוחה. סוקרטס חושף בפני קראטילוס מספר מילים כאלה. קראטילוס מסכים בהתלהבות עם הטענה, שהעקרון הראשון הוא התנועה. בכך הוא חושף את עצמו כתלמיד של הרקליטוס.

קראטילוס טוען, שמשמעות רוב המילים, בכל מקרה, עדיין נשענת על התנועה כעקרון הראשון. אבל סוקרטס דוחה את הטענה הזאת, מכיוון שהוא מבקש לחקור את מהות המילים. מהות של דבר כלשהו לא יכולה להתאים רק למספר פריטים של אותו דבר; היא חייבת להתאים לכל הפריטים של הדבר הזה. למשל, מהות השולחן לא יכולה להתאים רק לשולחנות בעלי ארבע רגליים, גם אם הם הרוב. שולחנות בעלי שלוש רגליים שייכים אף הם למהות השולחן. אם יש תכונה כלשהי המתאימה לרוב הפריטים ולא לכולם, אפשר לומר בפה מלא, שמדובר בתכונה חשובה, אבל לא בתכונה מהותית, או בחלק מההגדרה של הדבר.

סוקרטס פונה להראות לקראטילוס כיצד הטענה, שהמילים עצמן מלמדות – או שמספיק לדעת את המילה כדי לדעת את מהות הדבר –, מובילה שוב להנחה שאל כלשהו קבע את המילים היסודיות. סוקרטס שואל את קראטילוס כיצד ידע מחוקק המילים את טבע הדבר שאת שמו הוא קבע. אם הדרך היחידה ללמוד, אליבא דקראטילוס, נתונה אך ורק באמצעות המילים, כיצד זה הכיר הראשון שקבע את המילה או את המילים את מהות הדבר? קראטילוס עונה, שכוח על-אנושי, כוח יודע-כל שאינו זקוק כלל ללמידה, הוא זה שקבע את המילים היסודיות. סוקרטס טוען, ששום כוח על-אנושי לא היה סותר את עצמו, או קובע מילים יסודיות שחלקן נשענות על ההנחה שהכל נע וחלקן על ההנחה שהכל נח.[10]

סוקרטס אוהב מצבים הדורשים הכרעה לצד זה או אחר, מאחר ומצבים אלה הם המצבים שמאפיינים יותר מכל את הלימוד. לימוד הוא בחירה של תשובה או קבוצת תשובות מסוימת, נכונה יותר, מתוך מספר תשובות אפשריות לשאלה מסוימת. זאת אומרת, סוקרטס אוהב את המצבים הדורשים הכרעה בעירבון מוגבל, או עד שמתקבלת ההחלטה. השאלה העומדת בפני הכרעת קראטילוס וסוקרטס עוסקת בסתירה שיש במשמעות המילים היסודיות: ישנן מילים יסודיות הגוזרות את משמעותן מההנחה, שהתנועה היא העקרון הראשון ומולן ישנן מילים יסודיות הגוזרות את משמעותן מההנחה, שהמנוחה היא העקרון הראשון. בגלל שהתשובה לשאלה הזאת מחייבת פניה אל הדברים עצמם ולא אל המילים המציינות אותם, סוקרטס יכול להסיק בביטחון את המסקנה, שמילים לא תורמות דבר ללימוד אמיתי. הסיבה לכך היא, שהמילים אינן קשורות לטבע או מהות הדברים עליהן הן מצביעות; אנשים קובעים מילים לדברים באופן שרירותי.

סוקרטס מזכיר תובנה קודמת עליה הוא הסכים ביחד עם קראטילוס, כדי לגזור על בסיסה מסקנה חדשה: השניים הסכימו קודם, שהמילים הן ייצוג של דברים באמצעות קול. סוקרטס שואל מהי דרך הלימוד הבהירה ביותר, או הבטוחה ביותר, או המועילה ביותר. האם השאלה כיצד נראה מכשיר פלאפון כלשהו תיענה באופן הטוב ביותר באמצעות בחינת תמונת פרסומת של אותו המכשיר, או באמצעות בחינת המכשיר עצמו? ובמילים אחרות: האם לא עדיף יותר ללמוד את האמת מתוך האמת עצמה מאשר מתוך ייצוגים שלה כאלה ואחרים? קראטילוס עונה בחיוב. סוקרטס מודה, שאולי קשה יהיה בכלל ללמוד את האמת, בין אם מתוך עצמה ובין אם מתוך ייצוגיה, אבל בכל מקרה, עדיף לנסות ללמוד אותה מתוך עצמה. השניים מגיעים לבסוף למסקנה הסופית: עדיף ללמוד את טבע או מהות הדבר באמצעות תהליך של דמיון ושוני לדברים אחרים, מאשר באמצעות הברות המילה המצביעה על הדבר הזה.

השיחה בין סוקרטס להרמוגנס הייתה ההקדמה לשיחה בין סוקרטס לקראטילוס. לשאלה אודות מהות המילה יכולות להיות שתי תשובות: המילה יכולה להיות שרירותית, ייצוג קולי שרירותי של דבר מסוים. והמילה יכולה להיות מכוונת, מתאימה לטבע הדבר עליו היא מצביעה, ללמד באמצעות הברותיה את מהות הדבר עליו היא מצביעה. הרמוגנס טען, שהמילה היא שרירותית ולסוקרטס לא הייתה שום בעיה עם טענה זו. הרמוגנס הסיק מטענתו, שביכולתו להמציא שפה חדשה בכל רגע שירצה. סוקרטס נאלץ להסביר להרמוגנס, שהדבר אותו הוא ממציא איננו שפה, כי אם קולות חסרי משמעות. ייחוס עיצורים ותנועות מסוימים לציון דבר מסוים הוא שרירותי, אבל בדיוק מסיבה זאת הייחוס הזה זקוק להסכמה של שאר דוברי השפה. רק אם הרמוגנס מצליח לשכנע אחרים בנכונות המילים שהמציא, או אם הוא מצליח ללמד את האחרים את משמעות המילים שהמציא, אך ורק אז הרמוגנס ממציא שפה חדשה. שפה זאת תתנהג כמו כל שפה אחרת, בין השאר כמו השפה שהיא החליפה. השפה איננה דומם סתם כך, כמו אבן או כוכב, השפה היא כלי ליצירת קשר. אדם בודד לא זקוק לשפה בבדידותו.

קראטילוס טוען, שלשפה יש תפקיד מיוחד. בניגוד להרמוגנס, הוא מודע לעובדה, ששפה היא כלי. בגלל זה השיחה בין סוקרטס להרמוגנס חייבת לבוא לפני כל שיחה בין סוקרטס לקראטילוס. אבל קראטילוס מייחס לשפה תפקיד אחר מאשר תקשורת; הוא מייחס לשפה תפקיד של לימוד. כשקראטילוס מדבר על לימוד, הוא לא מתכוון לתהליך או לשיחה בין מורה לתלמיד, תהליך הדורש את השפה ככלי תקשורת, אלא למצב נתון, קבוע, של ידיעה. זאת אומרת, כאשר ילד לומד להגיד את המילה רמקול, הוא מיד יודע את מהות הרמקול, ללא שום צורך בתהליך למידה כלשהו – למשל, לבחון את ההבדל בין רמקול למיקרופון. סוקרטס מלמד גם את הרמוגנס וגם את קראטילוס מהי מהות המילה. סוקרטס נאלץ לשכנע את קראטילוס, שמטרת השפה איננה לימוד או ידיעת מהות הדברים. מטרתה פשוטה וארצית יותר: מטרת השפה לשמש אמצעי תקשורת קולי. מאחר ומטרת השפה ומהותה לא כוללים שום מרכיב של לימוד, סוקרטס יכול לחשוף בפני קראטילוס את העובדה, שהלמידה היא תהליך הגיוני של השוואת דברים והסקת מסקנות לגבי השונה והדומה ביניהם. הלמידה, אם-כן, היא תהליך שבו האדם עומד מול עצמו בלבד. לכן הדבר הנוראי ביותר שתלמיד יכול לעשות לעצמו, הוא לרמות את עצמו. סוקרטס וקראטילוס, שני המורים, דנים בנושא תהליך הלימוד העצמי ואילו סוקרטס והרמוגנס, המורה והתלמיד, דנים בנושא השפה. השפה היא הכלי המשמש את המורה, בין אם פילוסוף כסוקרטס או סופיסט כקראטילוס, להוראת התלמיד. אין שום קשר בינה לבין מהות הידיעה. לכן הפילוסופיה לא עוסקת בשפה או במילים אלא בטבע או במהות עצמה של הדברים.

מהנקודה הזאת והלאה סוקרטס יכול לבסוף להתחיל לעסוק בפילוסופיה. למשל, הוא מתחיל דיון עם קראטילוס לגבי העקרון הראשון של העולם, האם הוא תנועה או לא.[11] אבל קראטילוס כבר הזהיר את סוקרטס, שהוא לא רוצה להפוך לתלמיד שלו. מסיבה זו סוקרטס מסתפק בערעור הטענה ההרקליטית ולא ממשיך ללמד את קראטילוס. הוא משחרר את השניים, קראטילוס והרמוגנס, לדרכם. זהו הדיאלוג הכי לא פילוסופי של אפלטון. הרשימה שאפלטון מספק אודות התלמידים של סוקרטס שליוו אותו ביום מותו כוללת רק את הרמוגנס מבין השניים.[12] זוהי סיבה מספקת להגיד, שקראטילוס מעולם לא הפך לתלמיד של סוקרטס.

[1]  כתבי אפלטון (תרגום: יוסף ג. ליבס, ירושלים: הוצאת שוקן, תשל"ה), כרך 1, עמ' 575.
[2]  כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 511.
[3]  כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 554.
[4]  כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 578.
[5]  כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 580.
[6]  כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 582.
[7]  כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 572-574.
[8]  כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 585.
[9]  כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 587.
[10]  כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 589.
[11]  כתבי אפלטון, כרך 1, מתחתית עמ' 590-592.
[12]  כתבי אפלטון, כרך 2, עמ' 9.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נחום שטיינברג