אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אפלטון / קראטילוס (חלק שלישי)


אפלטון / קראטילוס (חלק ראשון) אפלטון / קראטילוס (חלק שני)

הרמוגנס לא ביקש סתם כך מסוקרטס לדון בתחום המטאפיסי. הוא נדחף לכך בידי סוקרטס, שדיבר על המילה שנה במשמעות של בחינה עצמית. כזכור, האדם הוא החיה היחידה שלא מסתפקת סתם כך בבהייה בטבע ובעולם הסובב אותו. הוא חושב על הדברים שהוא רואה – אפשר אף לומר: הוגה בהם.[1] אפשר לקרוא לחשיבה הזאת בחינה, או בדיקה, והדבר החשוב ביותר לאדם להגות בו הוא עצמו, או האדם. בסופו של דבר, דרך הטבע ודרך טבע האדם מתאחדות והמטאפיסיקה מתגלה כשלב הסופי והחשוב ביותר של הגות האדם. מאחר וסוקרטס לא אמר מפורשות להרמוגנס, שעליהם לעבור לדבר אודות התחום הזה, הוא לבטח גאה מאוד בהרמוגנס, על שזה הבין את הרמז שלו. זאת יכולה להיות סיבה טובה מאוד מדוע הוא מתייחס אליו בנקודה הזאת של הדיאלוג כאל חבר.[2]

למרות החריצות של התלמיד הנוכחי שלו, סוקרטס עדיין חש צורך להרחיב את רשימת המילים שהרמוגנס מציין פעמיים: קודם כל, הוא מרחיב את כמות המילים שיש לדון עליהן, כאשר הוא חוזר על הרשימה שמציע הרמוגנס. לאחר מכן, הוא מרחיב את כמות המילים שיש לדון עליהן בדיון עצמו. קודם לכל הסבר מטאפיסי, סוקרטס מעיין באופן כללי בפיסי. הוא מזהה בין הסופיסטים לבין מחוקקי המילים, או קובעי המילים. העיון שלו מסתיים במסקנה בעלת הניסוח המגוחך הבא: בגלל שהם, הסופיסטים בימיו של סוקרטס וקובעי השמות בימים שקדמו לו, עסוקים באופן מתמיד בדברים המשתנים תמיד ובתכונותיהם ובגלל שבאופן טבעי גם התיאוריות שלהם תמיד משתנות, בין אם באופן מזערי ובין אם באופן מהפכני, הם מקבלים סחרחורת. הסחרחורת הזאת גורמת להם לחשוב, שכל הדברים משתנים תמיד, אלה שהם חומרים ואלה שאינם חומרים. חמור מזה: הם חושבים בחוסר מודעותם, שהשינוי המתמיד טבעי לכל הדברים עצמם ולא מבינים, שהדעה הזאת נעוצה בהם ובמקרה שקרה להם ולא בטבע הדברים. סוקרטס יוצר את בסיס המשמעות שישמש אותו להסבר המילים המציינות מושגים מטאפיסיים ביוונית. זאת אומרת, הוא יוצא מנקודת ההנחה המסחררת, שהכל נמצא בתנועה, ויוצא להראות להרמוגנס, שמילים שונות ביוונית משקפות את ההנחה הזאת.משמעות המילה תבונה היא התבוננות בתנועה ובזרימה, או שמשמעותה קידום התנועה. שיפוט הוא עיון במה שמתהווה והתהוות היא מין של תנועה. התבוננות היא תשוקתה של הנשמה לדברים חדשים ודברים אלה מתהווים כל פעם מחדש. משמעות המילה מתינות היא הצלת התבונה ומשמעות המילה תבונה, כאמור, נגזרת מההנחה שהכל משתנה תמיד. המילה ידיעה מצביעה על תנועת הנשמה ביחד עם הדברים הנעים. אם משמעות המילה הכרה נגזרת מהצרוף "ללכת יחדיו", אז אין שום הבדל בין ידיעה להכרה. החוכמה מקבלת את משמעותה מהמילה נגיעה בניב האתונאי ומהצרוף "להתקדם במהירות" בניב הספרטני. עד כאן סוקרטס דיבר על המונחים הכלליים. כאשר הוא עובר לדבר על מונחים יחסיים, או מוסריים, סוקרטס מניח, שאם הטבע עובר שינוי מתמיד, אז השינוי והחידוש רצויים גם אצל בני-האדם. לכן הטוב הראוי להערצה מקביל למשתנה במהירות. הרע במקרה הזה יהיה הדבר המשתנה באיטיות, או – אם קיימים דברים כאלה – הדבר שלא משתנה לעולם. בכל מקרה, הטוב הוא הראוי להערצה. [3]הכרת הצדק איננה בעייתית. הצדק הוא אותו הדבר שבורא את כל שאר הדברים.

הוא עולה על כל השאר בתכונות החשובות של ההוויה, זאת אומרת המהירות, לפי ההנחה, והדקות. משום כך הוא משגיח על כל הדברים. בגלל שהוא עובר בכל, המילה צדק ביוונית נשמעת כפי שהיא נשמעת, בתוספת אות להנעמת הצליל. הבעיה היא הגדרת הצדק, הכוח המשגיח הזה. מספר התשובות שסוקרטס מקבל לשאלת מהות הצדק קרוב למספר האנשים שמסכימים לענות לשאלות של סוקרטס. אחד אומר, שהצדק הוא השמש. אחר טוען, שהשמש לא יכולה להיות הצדק, מאחר ובשעות החשכה עדיין קיים צדק בין בני-האדם. האדם השני טוען – והוא תלמידו של הרקליטוס –, שהחום המצוי באש הוא הצדק. אחר צוחק לשני הקודמים וטוען, שהשכל הוא הצדק. עד כאן לגבי העקרון הראשון. סוקרטס מתבלבל מכל התשובות הסותרות שהוא מקבל לשאלתו על מהות הצדק ומוכן להסתפק הפעם במילה עצמה. הרמוגנס מעיד על עצמו, שהוא הקשיב בדריכות להסבר של סוקרטס לגבי הנקודה האחרונה.העוול הוא מניעת הזרימה של הצדק. אומץ הלב הוא זרם נגדי, אם מורידים את אחת האותיות מהמילה המציינת ביוונית אומץ לב. לא כל זרם נגדי הוא אומץ, בדיוק כפי שלא כל מעשה המתגרה במוות הוא אומץ – ישנם מעשים כאלה הנובעים מטפשות וישנם כאלה הנובעים מפחד מפני דעת האחרים. אומץ לב הוא רק הזרם המתנגד למניעת הזרימה, או לעוול. סוקרטס מוסיף לדיון בשם האל ארס,[4] כשהוא מדבר על המילים גבר וגברי.[5] שתי המילים מציינות את השאיפה להצטיין, את הזרימה למעלה. האשה נבדלת מהגבר רק בתכונה ביולוגית, זאת אומרת רק ביכולתה ללדת. המילה נקבה מציינת את היכולת להיניק ודומה מאוד ביוונית למילה פיטמה. התינוקות היונקים מהפיטמה גדלים וצומחים והצמיחה הזאת מעניקה למילה פיטמה את משמעותה. הרמוגנס מקבל את ההסבר הזה של סוקרטס ומעיד על עצמו שהוא הפנים את השיעור. בתחילת הדיאלוג הרמוגנס טען, שקיים הבדל נוסף בין גברים לנשים.[6] בשתיקתו הפעם הוא זונח את ההבדל ההוא לטובת ההבדל הביולוגי. משמעות המילה צמיחה ביוונית מורכבת מצלילי המילים לרוץ ולקפוץ.

סוקרטס מחשיב את הדיון במילים אשה, נקבה, פיטמה וצמיחה כדיון שולי. הוא מעדיף לעבור לדון במילה אומנות. המילה הזאת מציינת קניית ידע באמצעות למידה ונסיון, אם משחקים מעט עם כמה אותיות. הרמוגנס מעיר הפעם לסוקרטס שהמשחק שלו באותיות השונות של המילים מתיישב בדוחק עם האמת. סוקרטס מעלה להגנתו את העובדה, ששינויי אותיות נגרמים, בין השאר, בידי הזמן. לא רק סוקרטס משנה אותיות כרצונו, אלא אף האנשים המשתמשים במילים עושים זאת, בעיקר כדי להנעים לעצמם את צליל המילה. זאת הזדמנות מצוינת בשביל סוקרטס להגיע ללב הדיון שלו עם הרמוגנס. כל אחד יכול לשנות את המילים של השפה שלו כרצונו. זאת אומרת, כל אדם יכול להמציא שפה חדשה לגמרי. אין זה אומר, שהוא יכול לצפות משאר האנשים בחברתו להבין את השפה החדשה שהוא המציא הרגע. קודם לכך עליו להביא אותם להסכים איתו לגבי השפה החדשה שהוא המציא, או ללמד אותם. ההסכמה יוצרת את החברה. וכך סוקרטס גורם להרמוגנס לראות את הטעות שבקיצוניות של טענתו. סוקרטס מפציר בהרמוגנס "לשמור על המידה הנכונה ועל מה שמתקבל על הדעת." הרמוגנס נענה: "בקשתי היא."[7] סוקרטס מלמד את הרמוגנס להיות מתון.המילה תחבולה מורכבת מהמילים הצלחה ואורך במשמעות ריבוי, זאת אומרת "ריבוי הצלחה". סוקרטס מגיע לבסוף לדיון במילים שהרמוגנס ביקש ממנו לדון בהן: סגולה טובה והיפוכה: קלקלה. זהו שיא הדיון המטאפיסי. הקלקלה קלה יותר לפירוש בשביל סוקרטס: זוהי התנועה הרעה, או ההליכה הרעה. לא רק הכללי, אלא אף הפרטי מגלה את משמעות ההיפוך של הסגולה הטובה. אומץ לב הוא אחד מארבעת הפרטים המרכיבים את הסגולה הטובה והפחדנות היא חלק מהקלקלה. הפחדנות היא כבל של הנשמה, או התנגדות לתנועה. אומץ ופחדנות יכולים להראות זהים בעיני האדם החסר את התבונה להבדיל ביניהם. הסגולה הטובה – ושוב, בהנחה שטבע העולם הוא זרימה מתמדת – היא זרימה נצחית של הנשמה. למילה רע אין לסוקרטס פירוש והוא משתמש שוב באותה התחבולה שבה השתמש לגבי המילה אש. הוא טוען, שמילה זו איננה מילה ממקור יווני.לאחר השהייה בשיא הדיון סוקרטס מתחיל את הירידה ממנו. המילה מכוער מקצרת את המשפט "מעכב תמיד את הזרם". המילה יפה קשורה, אליבא דסוקרטס, במילה מחשבה. הכוח שבאמצעותו האנשים קבעו את המילים הוא כוח החשיבה, זאת אומרת הם חשבו על הדבר שלגביו הם צריכים היו למצוא מילה וניסו להתאים לו בראשם צלילים מסוימים.

לפיכך, אפשר לומר, שמה שבאמת קובע את המילים הוא המחשבה. סוקרטס נשען על הדמיון שיש בצלילי המילים "לקבוע מילה" ו-"דבר יפה" ביוונית ועל הטענה, שכל מחשבה היא דבר יפה, כדי לקבוע את משמעות המילה יפה. מועיל הוא תנועה ביחד עם הדברים, כמו הידיעה. הצלחה היא התמזגות בכל, כפי שהצדק והטוב עושים. כדאי הוא מה שלא מאפשר לדברים לעצור. המילה עוזר היא מילה נכרית, כמו אש, מים ורע. המילה מזיק משמעותה "גורם נזק לזרם", ו-"לגרום נזק" משמעותו "לבקש להחזיק", או לכבול. הרמוגנס אומר, ששפתיו של סוקרטס דומות לחליל ומילותיו לשיר. הוא רומז לעובדה, שהסבריו של סוקרטס נעשים דומים יותר ויותר לסיפורי האגדות, או למיתוסים שהמשוררים מחברים. האנשים שקבעו את המילים הם הגורמים לכך. גם המילים דרוש ומיותר מתנהגות באופן דומה.[8]הנאה היא פעולה שמטרתה תועלת מסוימת לעושה אותה. המילה הנאה ביוונית ללא אות אחת דומה למילה תועלת. הצער נוצר מהפרידה הכפויה של אדם ממושא רצונו. העצב מעכב את ההליכה. מצוקה מצטרפת אף היא לרשימת המילים המתארכת שמקורן ברברי. יגון נגרם כתוצאה מחדירה של צער לנשמת האדם. המילה רוגז מזכירה את המילה משא ובכך נותנת לסוקרטס את הסיבה לראות ברוגז מעין "הכבדה על התנועה". השמחה היא זרימה רבה שאינה מתעכבת. המילה עונג נגזרת מהמילה מענג. והמענג הוא קיצור של הביטוי "נשיבה זוחלת", האופן שבו העונג נכנס לנשמה.[9] החדווה נשמעת ביוונית כפי שהיא נשמעת בגלל תנועת הנשמה עם הדברים המשתנים. ליתר דיוק, קלות התנועה הזאת היא הגורמת לחדווה. תנועה זאת עומדת בבסיס המשמעות של המילה הכרה, לפי סוקרטס.[10] התשוקה מסתערת על הנפש.

הנפש היא מעין בעבוע ורתיחה – בכל מקרה, תנועה – של הנשמה. חשק הוא הזרם הנושא עמו את הנשמה למושא הגעגוע או הכמיהה, ומושא זה נמצא תמיד רחוק מהאדם המתגעגע או הכמה. המילה המסכמת את הדיון הנוכחי היא המילה ארוס. ארוס הוא אהבה הנכנסת בזרימה מבחוץ, שמקורה איננו באוהב, אלא במאהב. אם מושא האהבה איננו גופני, כמו למשל במקרה של אהבת החוכמה, אזי אפשר להחליף את המילים אוהב ומאהב במילים תלמיד ומורה.דעה יכולה להיות נכונה ולא נכונה. דעה לא נכונה מצביעה בכל מקרה על הרדיפה אחרי האמת, זאת אומרת על הנסיון של הנשמה להחליף את הדעה הלא נכונה בדעה הנכונה. הדעה הנכונה, או הידיעה, מצביעה על הקליעה למטרה. המילה אמונה דומה למילה תנועה וסוקרטס מסיק מכך שמדובר בתנועת הנשמה, או בנסיון להבין דבר מסוים. כוונה אף היא נסיון לקלוע למטרה. כל המילים האלה ומילים נוספות מחזקות אצל סוקרטס את התחושה שהמשמעות האמיתית יותר של המילה דעה היא המשמעות של "דעה נכונה".שתי מילים נשארו לדיון הנוכחי: רשות והכרח. רשות היא מעין כניעה. זוהי כניעה של אדם לרצונו ללא התחשבות בשאלה האם הרצון הזה מוצדק או לא. בניגוד לכך, הכרח הוא מעין עיכוב. זהו עיכוב רצונו של האדם.[11] כאשר הוא מתחשב בשאלה, האם עיכוב זה מוצדק או לא, האדם נכנס לתחום הבערות והשגיאה. עיכוב זה יכול להיות מוצדק ויכול להיות לא מוצדק. עיכוב מוצדק הוא חובה אמיתית לעומת עיכוב לא מוצדק שהוא חובה מדומה, הנשענת על דעות לא נכונות. סוקרטס ממשיל עיכוב זה למסע במסלול מכשולים, בגלל שהמילה מסע דומה בצליליה ביוונית לחלק מהמילה הכרח.הרמוגנס ממשיך ושואל אודות שתי מילים חשובות ויפות מאוד בעיניו. שוב מתקרב לו שיא של דיון כלשהו, אלא שסוקרטס – או אפלטון, אין זה משנה – לא מציין זאת הפעם. עולה השאלה כמה שיאים כאלה עברו מבלי שהם הוצגו ככאלה. למילים אלה, אמת ו-יש, מצטרפת גם המילה שם לבקשתו של הרמוגנס. המילה שם היא קיצור הצירוף "היש שאחריו מחפשים" או שאותו מבקשים. אבל אם המילה שמציינת את טבעו או מהותו של דבר מסוים זהה לטבע או למהות אותו הדבר, נובע מכך שהמילים לא מסוגלות להצביע על טבע הדברים. הן עצמן טבע הדברים. כל הדיון עד עתה במשמעות המילים מפסיק להיות דיון סמנטי והופך באחת להיות דיון פילוסופי. ברגע הזה קראטילוס מפסיק להיות יריב סופיסט והופך להיות יריב פילוסוף. התורה שסוקרטס מלמד אותה להרמוגנס במסווה של תורה סמנטית היא למעשה תורה פילוסופית. החופש שסוקרטס נוקט בשימוש שלו בחלקי ההברות, זאת אומרת העיצורים והתנועות, מרמז על החופש שהפילוסופיה נוקטת בשימוש שלה בשפה. בהנחה שהכל נע, האמת היא התנועה הנעלה ביותר, התנועה האלוהית. השקר מנוגד לתנועה ומציין את אלה שישֵנים. יש משמעותו הולך והלא יש משמעותו אינו הולך.בתחילת הדיאלוג, המצב של הדיון בין קראטילוס להרמוגנס מוצג באופן הבא: קראטילוס לא מצליח ללמד את הרמוגנס דבר ורק מגיע איתו לנקודות אין-מוצא בויכוחים עקרים. נקודת אין-מוצא כזאת גרמה להרמוגנס לבקש את התערבותו של סוקרטס. סוקרטס, לעומת זאת, מצליח ללמד את הרמוגנס שלושה דברים עיקריים: האם שמו מתאים לו או לא, מתינות ואת דרך החקירה הפילוסופית. העובדה שהרמוגנס למד את דרך החקירה הפילוסופית מוכחת מהשאלה הבאה של הרמוגנס. הפעם הוא מבקש לדון עם סוקרטס בהנחת היסוד המשותפת שלהם. השניים הניחו, שהכל נמצא בתנועה והנחה זו שימשה אותם כבסיס המשמעות של המילים השונות בפיסיקה ומטאפיסיקה.

הרמוגנס מבקש מסוקרטס לדון במילות התנועה, זורם והולך, ובמילת העצירה כובל.סוקרטס מבטיח להרמוגנס, שבזמן העיון המשותף שלהם במילים הבסיסיות, המילים העומדות בבסיס העיון שלהם במשמעות שאר המילים, הוא לא יפנה לתירוצים. הוא מציג שניים מהתירוצים ששימשו אותו עד עכשיו: הראשון, שהמילה נכנסה לשפה משפה אחרת. השני, שהמילה קדומה מאוד ומספר השינויים הצליליים שהיא עברה גדול, וכך יכול היה סוקרטס להוסיף לה עיצורים ותנועות כרצונו. העיון בבסיס המשמעות של המילים מחייב עיון ביסוד עצמו, זאת אומרת המילה עצמה. העיון במילים הבסיסיות מחייב גישה שונה מהגישה של סוקרטס עד עתה. מאחר ומשמעות מילים אלה לא נשענת על משמעות מילים אחרות, יש צורך לחפש בחלקי המילה עצמה את בסיס המשמעות שלה. חלקי המילה הם ההברות שמורכבות מתנועות ומעיצורים.סוקרטס מדגיש את העובדה שמילים בסיסיות אלה הן היסודות של כל בניין המשמעות המרהיב שהוא בנה לשאר המילים.[12] ההבדל בדרגות בין המילים הוא רק הבדל של נביעת המשמעות. זאת אומרת, משמעותן של רוב המילים נובעת ממשמעות מילים בודדות. מכאן, שלכל מילה יש משמעות. מילים מדוברות שייכות לקבוצה גדולה יותר, לקבוצה של הקולות. בניגוד לקולות אחרים, המטרה באמירת המילים היא העברת מסר מורכב באופן המדויק ביותר לבני-אדם אחרים. המילה היא מעין נסיון לחקות את הדבר עליו היא מצביעה. אלא שבניגוד לחיקויים אחרים באמצעות הקול – למשל, נביחה של כלב או קרקור של תרנגולת –, החיקוי המילולי לא מנסה לחקות את הקולות שדבר כלשהו מוציא, אלא את מהות הדבר. הצייר מחקה את צורת הדבר וצבעו. פנטומימאי מחקה תנועות ללא קול. מחוקק המילים מחקה את טבע הדבר באמצעות הברות. זאת אומרת, מחוקקי המילים יודעים את טבע ההברות ומרכיביהן. מי שטוען שלצלילי המילים יש קשר לטבע הדברים עליהם הן מצביעות, נאלץ בסופו של דבר לטעון, שלמילים הבסיסיות יש הברות מתאימות. הוא חייב לטעון, שלהברות השונות ולמרכיביהן, עיצורים ותנועות, יש קשר לטבע הדברים גם כן.סוקרטס מחלק את האותיות חלוקה פונטית שאותה למד, כנראה, באותה הרצאה שמחירה דרכמון מפי פרודיקוס.[13] ההרצאה שסוקרטס שמע מפרודיקוס היא הרצאת מבוא. החלוקה הראשונה היא החלוקה הכללית ביותר: עיצורים, תנועות וחצאי עיצורים. עיצורים ותנועות מתחלקים בתורם לקבוצות שונות.

מחוקקי המילים, בדיוק כמו פילוסופים, עושים חלוקה נוספת, הפעם לא של האותיות, אלא של הדברים השונים – הדברים שהם קובעים להם שמות. לכל אות יש רשימה של תכונות המבחינות בינה לבין כל האותיות האחרות. בסופו של תהליך החלוקה של הדברים לכל דבר יש את רשימת התכונות המבחינות בינו לבין כל הדברים האחרים. לדוגמא, חסידות: החסידות היא חלק מהצדק, חלק העוסק ביחס בין אלים לאנשים. היחס הזה הוא יחס של עזרה, עזרת האנשים לאלים, לקיים את מה שצריך לקיים. ועזרה זאת איננה עזרה של שווים בכוח, כי אם להפך, שירות של חלשים יותר כמו סגנים ועוזרים של מנהלים.[14] באותו האופן מחלקים קובעי המילים את הדברים השונים ולעומתם את האותיות השונות. חלוקת הדברים השונים היא בעצם פעולה פילוסופית ולכן הפילוסופיה קודמת בזמן לשפה, או להתאמה בין צלילים מסוימים לדברים.לאחר תהליך הפירוד והפירוק מגיע תהליך האיחוד. יש לחבר בין היסודות או התכונות המבדילות של הדברים השונים ליסודות או התכונות המבדילות של האותיות השונות. חיבור זה צריך להיעשות בהתאמה מסוימת, כדי שיווצר קשר בין טבע הדבר למילה המצביעה עליו.[15] מאחר והאותיות אינן זהות ליסודות הקיום של הדברים השונים, מחוקק המילים צריך לדעת בנוסף כיצד לייצג את היסודות השונים באמצעות האותיות השונות. לרוב – שלא לומר תמיד –, יש צורך לחבר מספר אותיות כדי לייצג יסוד מסוים. למשל, המילה תנועה. חיבור האותיות השונות יוצר הברות וחיבור ההברות יוצר מילים, שמות עצם ושמות פועל. חיבור שמות עצם ושמות פועל בהטיות שונות יוצר את המבע השלם וכך הלאה, כפי שנואמים עושים, למשל, או מחוקקי המילים. דיבור על המילים ללא פירוקן ליסודותיהן – עיצורים ותנועות – ודיבור על הדברים ללא פירוקם ליסודותיהם הכרחי כדי לקבוע האם לצלילי המילה יש קשר כלשהו לדבר עליו היא מצביעה. עד עתה סוקרטס דיבר על המילים והדברים ללא פירוקם ליסודותיהם.סוקרטס מודה, שהוא לא מסוגל למצוא קשר בין האותיות השונות ליסודות השונים וגם הרמוגנס מחרה מחזיק אחריו. אולם סוקרטס מוכן לנסות בכל אופן, בגלל שהנסיון הזה יוכל ללמד אותם דבר מה קטן. סוקרטס אומר, שהנסיון לזהות קשר כלשהו בין יסודות האותיות ליסודות הדברים הוא נסיון מגוחך. הגיחוך נוצר מהחזרה המתמדת, או הצורך שלא יכול לבוא על סיפוקו לחפש יסודות קטנים יותר ויותר בשפה ואת הקשר בינם ליסודות הקטנים ביותר של המציאות. אבל סוקרטס מעדיף לעשות את הנסיון הזה מאשר להשתמש בתירוץ מגוחך אף יותר: את המילים היסודיות קבעו אלים. בכל מקרה חוסר יכולת לדעת את הקשר בין יסודות המילה ליסודות טבע הדבר גורר אחריו את חוסר היכולת לדעת את הקשר בין המילה לבין טבע הדבר עליו היא מצביעה.סוקרטס מתחיל מהאות רי"ש. האות הזאת, כפי שהיא נהגית באתונה, יכולה לייצג את יסוד התנועה. זאת ההזדמנות שלו לדבר על המילה תנועה: התנועה היא הליכה. הדמיון הזה נשען על מילה שנלקחה משפה זרה, שוב ולמרות כל מה שסוקרטס אמר עד עתה על התירוצים הגרועים. עמידה היא שלילת ההליכה. הרי"ש מתאימה ליסוד התנועה, בגלל שביוונית אתונאית הוגים אותה באמצעות תנועה חוזרת ונשנית של הלשון.[16] סוקרטס נותן רשימה ארוכה של מילים המציינות תנועה ביוונית והמכילות את האות רי"ש. אבל המילה תנועה, כמו גם הפועל ללכת, לא מכילים ביוונית את האות הזאת. האות יו"ד קשורה ליסוד הקטנות והעדינות הפיסית, מה שמעורר אסוציאציות של מעבר בכל מקום. שם הפועל הליכה ביוונית מכיל יו"ד, כך גם הסתערות. אותיות שנהגות במאמץ של נשיפה, כמו סמ"ך או שי"ן וזי"ן – כיום הן נקראות אותיות שורקות – נמצאות במילים היווניות קר, תוסס, זעזוע ולהזדעזע. אותיות סותמות, כמו דל"ת ו-טי"ת, קשורות ליסוד העצירה, מאחר והן יוצרות חסימה זמנית של האוויר היוצא מהריאות. הן נמצאות במילים המציינות עמידה או כבילה. הגיית האות למ"ד נעשית באמצעות החלקת האוויר משני צידי הלשון וסוקרטס קושר את האות הזאת לחלק ולמשומן. מילים שמכילות למ"ד ביוונית: חלק, החלקה, משומן וכדומה. הגיית הנו"ן שנעשית באמצעות מעבר האוויר דרך האף מהדהדת בחלל הפה, בגלל שנוצרת בו מעין תיבת תהודה.

מילים שמכילות אות זאת: בפנים, פנימי. עד כאן עיצורים וחצאי תנועות. תנועות ארוכות ניתנו למילים גדול ואורך. המילה מעוגל קיבלה תנועה עגולה.וכאן מגיע סוקרטס לסוף התורה שלו בדבר משמעות השמות. הדיון ביסודות המילים ובמילים המורכבות מהם חשף את הדבר הקטן האחרון שסוקרטס ביקש ללמד את הרמוגנס. האות רי"ש, למשל, לא מופיעה במילים תנועה וללכת, למרות שסוקרטס טען שהיא המתאימה ליסוד זה. היא מופיעה במילים אחרות, שלא קשורות בהכרח ביסוד זה. הדבר נכון לכל אות ולכל תנועה אחרת. סוקרטס נתן את המכה האחרונה לכל תיאוריה אפשרית בדבר קשר בין מהות הדבר למילה המציינת אותו. הוא עצמו קבע שאם היסודות לא קובעים דבר לגבי נכונות המילים, אז נכונות זו לא תהיה קיימת גם במילים האחרות הנשענות על המילים היסודיות.[17] עם קריסת היסודות, קורס הבניין כולו.הרמוגנס מבין את הלקח האחרון, כמו שהוא למד את כל הדברים האחרים שסוקרטס ביקש ללמד אותו. הרמוגנס טוען, שזה היה דווקא קראטילוס שלא הצליח להבהיר לו את נכונות השמות. דווקא מי שקובע קשר מוחלט בין צלילי המילה למהות הדבר עליו היא מצביעה, נכנס לסתירות מרובות, אי דיוקים, שאלות ביצה ותרנגולת ועוד בעיות מהסוג שסוקרטס הצביע עליהן. קראטילוס עמד כל הזמן הזה ליד סוקרטס והרמוגנס ולא הוציא מילה. הרמוגנס לא בטוח לגבי הסיבה בגללה קראטילוס שותק ולכן שואל אותו ישירות לגבי הסכמתו עם סוקרטס.[18][1] כתבי אפלטון (תרגום: יוסף ג. ליבס, ירושלים: הוצאת שוקן, תשל"ה), כרך 1, עמ' 532.[2] כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 551.[3] כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 553.[4] כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 546.[5] כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 555.[6] כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 525.[7] כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 556.[8] כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 561-562.[9] כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 563.[10] כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 552.[11] כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 565.[12] כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 567.[13] כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 512.[14] כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 271-274.[15] כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 570.[16] כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 573.[17] כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 572.[18] כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 574.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נחום שטיינברג