אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

תרחישים קיצוניים של חירות חלק א: רוסו ו-פוקו


מבואשאלת חירות האדם העסיקה הוגים רבים במהלך ההיסטוריה. התחושה החזקה כי לאדם יש את היכולת לחרוג מפעולה עיוורת ולהפעיל חופש רצון, מלווה אותו במשך חייו ועוררה את הצורך של פילוסופים רבים, לחקור ולגלות את מקורותיו של חופש רצון זה. תהליך החקירה אודות טיבה של החירות, צבר תאוצה לקראת סוף ימי הביניים ותחילתו של הרנסאנס. בתקופה זו, החלה לנשב רוח חדשה באירופה שראתה באדם את הסמכות למעשיו. האדם, כך סברו, יכול לגלות את סודות הטבע ובהם את סודות קיומו שלו. אותה רוח של הומניזם שמה את האדם במרכז החקירה, כשההנחה היא, כי לאדם יש את החירות ואת התבונה המספקת לדעת את טיבה של הכרתו ושל המציאות.בתהליך הדרגתי, קמו רעיונות שונים לגבי המדעים ולגבי הפוליטיקה שבבסיסן עומדת הנחת החירות כדבר הכרחי, מהותי לאדם. הוגים כמו דקארט, לייבניץ, רוסו, קאנט, כולם דנו בסוגיות שונות של החירות וניסו לחלץ תיאוריה שבאמצעותה ניתן יהיה לממש חירות זו באופן מלא ככל האפשר, על מנת לאפשר לאדם להשתמש בתבונתו באופן טהור שאינו מופרע על ידי דבר.

חירות

חירות נוהגת את העם למתרסים (1832) - דלקרואה. שאלת חירות האדם העסיקה הוגים רבים במהלך ההיסטוריה. התחושה החזקה כי לאדם יש את היכולת לחרוג מפעולה עיוורת ולהפעיל חופש רצון, מלווה אותו במשך חייו ועוררה את הצורך של פילוסופים רבים, לחקור ולגלות את מקורותיו של חופש רצון זה.

ניסיון זה העלה בעיות רבות כגון, כיצד ניתן לחקור את אשר מכונן או מניע אותנו? כיצד יכול האדם לצאת מהכרתו שלו? כמו כן, התיאוריות הללו לא עמדו במבחן המציאות המשתנה, אולי משום שנהגו להתעלם לעיתים ממציאות זו וליצור תורות סטטיות שמדברות בשם אמת אוניברסאלית. אי היכולת של התיאוריה לענות על צרכי המציאות מחד והניסיון של התיאוריה להציג את האדם כחופשי במהותו מאידך, יצרו ניגודים רבים שהובילו להשקפתי לעוולות רבות ולהרג רב, בשנים שלאחר עידן ההשכלה וההומניזם. רעיון החירות ההומניסטי אם כן, על אף כוונותיו הטובות והתמורות הרבות שחולל במבנה החברה, הוביל, בשל יהירותו, לרצון עז, מתוך ידיעה כי הדבר אפשרי, לגלות ואף להגדיר באופן חיובי את חירות האדם או את הדרך לממש חירות זו. הגדרה זו, היא שהובילה למנהיגים במהלך ההיסטוריה לטעון בשם האמת אודות האדם ואף לדכאו בשמה.לקראת סוף המאה ה-19, מתחילה תנועה של התנגדות לרעיונות ההומניסטים, רעיונות אלו התחילו לערער על המחשבה כי יש אמת אחת ושיש מהות משותפת לבני האדם. המחשבה החדשה כפרה בקיומם של מהויות וראתה בתופעות בלבד את המציאות הקיימת. מחשבה זו, תפסה תאוצה לאחר אמצע המאה העשרים וזאת, לדעתי, בעקבות הזוועות הנוראות שהתרחשו במהלך שתי מלחמות העולם. מנהיגים טוטאליטריים ביססו את משטרם בשם האמת והמדע האובייקטיביים, פרי הרעיון ההומניסטי ולא אפשרו לאדם למרוד, היות וכל מרד הוגדר כהליכה כנגד האמת.הוגים כמו פוקו. הבינו כי המדע והפוליטיקה, הם לא יותר מאשר פרדיגמה או שיח שבאמצעותו מצדק בעל הכוח והידע את שלטונו. השיח ההומניסטי, כאשר הוא מדבר על אמת אחת קבועה, מקבע באופן דוגמאטי את היכולת של האדם למרוד באמת זו, משום שהיא הדבר הנכון שלפיו יש לפעול וכל דרך אחרת, כך טען ההומניזם, היא הליכה בניגוד למהותך. לכן, המחשבה החדשה או הפוסט מודרנית, כפרה בקיומם של מהויות וראתה בחירות האדם מהסוג ההומניסטי שטות גמורה, שמטרתה היחידה היא למשטר את האדם ולשמר את הסדר הקיים. הדרך היחידה לדידו של פוקו להיות חופשי, היא הניסיון לבקר כל הזמן את השיח הקיים וליצור זהות ייחודית חדשה שתלויה כמה שפחות בכללים של השיח הנוכחי.במאמר זה, אדון בהרחבה בשני פילוסופים. האחד הוא ז'אן ז'אק רוסו והשני הוא מישל פוקו, כאשר רוסו מייצג את המחשבה ההומניסטית ואילו פוקו את המחשבה הרלטיביסטית, הפוסט מודרנית. אבדוק את מושגי החירות שמביעים השניים ובעיקר אבדוק את הסכנות שעולות מניסיון להגדיר או לבסס תפיסה על סמך חירותו המהותית או הלא מהותית של האדם. בכדי לבסס את טענותיי אודות הסכנות הגלומות ברעיונות אלו, בחרתי שני רומאנים שבכל אחד מהם מיוצגת לדעתי, תפיסת חירות שונה. הרומאן המייצג את תפיסת החירות ההומניסטית, זהו ספרו של ג'ורג' אורוול 1984, שנכתב בשנת 1949 ואילו הרומאן המייצג את התפיסה הפוסט מודרנית, נטולת הסובייקט והמהויות, זהו ספרו של אלדוס האקסלי, עולם חדש מופלא שנכתב בשנת 1932.כל אחד מהספרים הללו, דן בחברת העתיד ומעלה את הסכנות הצפויות בחברה שכזו. תיאורי חברת העתיד הם לא חסרות ביסוס. אורוול והאקסלי מזהירים, כל אחד בדרך שונה, את החברה של זמנם מהסכנות הצפויות באם נאמץ את הרעיונות שקיימים כעת. התובנות של שני הסופרים הדגולים הללו הביאו אותי לראות, כיצד רעיון מתגלגל לפרקטיקה שבאמצעותה ניתן לצדק או מבלי לצדק, במקרה של האקסלי, את הסדר הקיים. במעין התכתבות דמיונית, עונים אורוול והאקסלי לרוסו ופוקו ומזהירים אותנו מרעיונותיהם בדבר מושגי החירות השונים. הם מציגים לנו את הדרך השלילית שבה ניתן לנתב את הרעיונות הללו ומקצינים בכוונה על מנת שניתן יהיה לראות בבירור, מה קורה כאשר מאמצים באופן מוחלט מושג של חירות כזה או אחר. על אף הקושי בהתמודדות אל מול ספרים אדירים אלו, שטומנים בחובם רעיונות פילוסופיים רבים, ניסיתי לצמצם את הדיון ולהציג את תפיסת החירות שמיוצגת בכל אחד מהם ולהראות על ידי כך, את הסכנות שעולות מכל אחת מתפיסות החירות שמיוצגות על ידי רוסו ופוקו. תרחישי האימה שמובאים בספרים הללו מדאיגים ביותר ומעלים את השאלות המתבקשות, האם עמדו רוסו ופוקו על ההשלכות האפשריות מרעיונותיהם? והאם נכון בכלל לנסות ולהציג מושג כלשהו של חירות כקריטריון לפעול לפיו? תפיסת החירות לפי רוסו "האדם נולד חופשי ובכל מקום אסור הוא באזיקים".

רוסו

ז'אן ז'אק רוסו

בכדי להבין את תפיסת החירות ההומניסטית בכלל ואת תפיסת החירות של רוסו בפרט, יש לבחון משפט זה הפותח את סיפרו "על האמנה החברתית". רוסו רואה באדם יצור דואלי הבנוי מגוף ותבונה או שכל. הגוף, הוא הפן הביולוגי שבו והוא כפוף לחוקי הטבע. הגוף תופס מקום במרחב, הוא משתנה ומתכלה. לעומתו התבונה, היא הפן הרוחני או הלא חומרי של האדם. החלק הרוחני של האדם, הוא מה שמייחד אותו ומבחין אותו משאר היצורים בטבע וזאת משום שאותו חלק, הוא מה שמאפשר לו לפעול בניגוד לטבעו הביולוגי. אותו חלק ניחן ברצון חופשי . לכן, החלק המהותי שבו הוא החלק הרוחני, אשר הופך אותו מאובייקט לסובייקט, החופשי מתלות בתופעות, עד כמה שהוא רוח. אומר רוסו,"מי שמוותר על חירותו מוותר על מידת האדם שבו".רוסו חשב, כפי שחשבו רבים בני זמנו, שמהותו של האדם היא התבוניות. האדם בעזרת התבונה, מגלה את היותו סובייקט ואת האמת אודותיו ואודות העולם. האדם יכול לבחור כיצד לפעול והוא אינו מקובע לדרך חיים אחת ולכן הוא חופשי במהותו, אך כאן טמונה הבעיה, משום שהאדם, כפי שכבר ציינתי, הוא גם גוף הפועל בעולם של תופעות. לכן, יתכן מצב שבו האדם, למרות שמהותו היא חופשית ותבונית, יפעל בניגוד למהותו וזאת מפני שהוא איננו יודע את האמת אודותיו, כלומר, שהוא יצור חופשי במהותו.מצב זה, של פעולה בניגוד למהותך היא מקור כל רע לפי רוסו, כי הוא מונע מהאדם את חירותו לפעול כיצור תבוני, המשוחרר מכבלי הטבע. הסיבה לכך שבני האדם פועלים בניגוד למהותם טמונה לדעת רוסו בסדר החברתי. סדר זה, עלול ליצור אשליה של חופש ולסמא את עיניו של האדם ממהותו החופשית וזאת נעשה בכדי לשמור על אינטרסים פרטיים בידיו של מיעוט. כעת, נשוב למשפט שאיתו פתחתי, בני האדם, אומר רוסו, נולדים חופשיים במהותם, אך בפועל הם פועלים בניגוד למהותם, דבר שמונע מהם את חירותם ולכן הם משולים לכבולים באזיקים, מצב זה אינו מוסרי, היות והאדם אינו פועל לפי האמת האובייקטיבית אודותיו והוא מתפתה לחיות חיים של ניצול וניכור תחת מסווה של חופש. שורש הבעיה אם כן, הוא אותו הפער בין מהות האדם, שהיא האמת שבו שאינה משתנה וטיבעה אוניברסאלי, לבין היותו יצור אשר מוגבל בחלקו לעולם התופעות. הפער הזה, הוא שאפשר להוגים כרוסו לטעון, כי האדם לא פועל לפי האמת האובייקטיבית אודותיו ולכן הוא לא מממש את עצמו באמת, דבר שהופך אותו לכבול וחסר חירות. זהו הפער שבגינו ניתן היה להגיד לאדם, אתה אינך יודע את האמת על עצמך, אך לכשתדע אותה תהיה חופשי. כאן טמונים יסודותיו של הדיכוי האנושי. על האדם נכפה לעיתים סדר חברתי וחוקים נוקשים שטוענים לשחרורו, אך גם יוצרים מערכת דכאנית, שאת שיאה ניתן לראות במאה ה-20. במאה זו, התרחשו כל זוועות האימים שתחילתם ברעיונות הומניסטים מהסוג של רוסו. משטרים דכאניים, שניסו ליצור סדר חדש שתכליתו לשחרר את האדם מהשקר שבו הוא חי ולהביאו למקום של מודעות עליונה וחופש מוחלט, יצרו מעיין אוטופיות חסרות קשר למציאות ומשלא הצליחו לשחרר את כולם התחילו להשמיד בני אדם בהמוניהם, היות ואלו לא קיבלו את האמת על עצמם ובכך סיכנו את החברה החדשה כולה.הדרך שבה נוקט רוסו, היא להראות כי בני האדם שווים ושלכולם מהות משותפת (שהרי מהות טיבה להיות אוניברסאלית, היא אינה מופיעה בתופעות ולכן גם נסתרת מן העין, המהות היא שהופכת את האדם למה שהוא ולכן היא האלמנט המחבר בין קבוצת בני האדם), היא תאור של מצב קדם היסטורי בו האדם היה חי בטבע בשקט ובשלווה, הוא חי ללא תיווך עם הטבע וצרכיו היו מועטים. זהו מצב קדם חברתי בו האדם היה אוטרקי, הוא סיפק לעצמו את צרכיו ולא נזקק לדבר מאיש ולכן לא התחברו בשלב זה בני האדם יחדיו.בתהליך הדרגתי מבין האדם שהוא רוח בתוך טבע, כלומר, שרוחו מוגבלת בשל הפן ביולוגי שבו הכפוף לחוקי הטבע. לאדם, כתוצאה מהדואליות שבו, יש את היכולת להשתכלל ולבחור לעשות את מעשיו בניגוד לטבע הדטרמיניסטי. שינויים סביבתיים הובילו אל "השלב החדש בכושרו שנבע מהתפתחות זו, העצים את עליונותו של האדם על שאר בעלי החיים, ותוך כך הביא עליונות זו להכרתו". גילוי זה, של האדם את עצמו מאפשר לו בהדרגה לצאת מהמצב הטבעי וליצור בינו לבין הטבע חיץ. האדם משפר את תנאי קיומו ובאותו הזמן יוצר צרכים חדשים שלא היו לו קודם לכן. כחלק מתהליך ההכרה של האדם בהיותו סובייקט, הוא מגלה כי ישנם סובייקטים נוספים וכך נוצרת האינטראקציה הראשונה עם הזולת. האדם מגלה כי ישנם אובייקטים שהם למעשה סובייקטים. אלו הם שורשי החברה האנושית, כאשר כל הזמן היא נמצאת בתהליך של השתכללות המוביל אותה היישר אל החברה המוכרת לנו כיום. הכניסה לחברה מולידה את חוסר השוויון וזאת משום שהאדם במצב החברתי נזקק לאדם אחר. תלות זו, מאיימת על חירותו, היות ובמצב החברתי ישנו סדר מעוות של קניין פרטי, המוליד חוסר איזון בין אלו שיש להם קניין רב, לבין אלו שיש להם קניין מועט אם בכלל . החברה מתאפיינת בחוסר שוויון כלכלי שיוצר פער גדול בין עשירים לעניים, כאשר הדרך לטשטש את תחושת הפער, היא לקיחת האינטרסים הפרטיים של השליטים והצגתם כאמת. רוסו מבין, כי הכוח השלטוני עלול להסוות עצמו כאמת ומשום כך הוא טוען, כי כוח אינו מגלם אמת כלשהי. חברה כזו, היא חברה שאינה מבטאת את מהותו החופשית של האדם, הן של העשיר והן של העני, היות והיא מתבססת על אינטרסים פרטיים, שאינם תואמים את האמת אודות האדם. רק חברה שחוקיה יהיו חוקים הקשורים קשר הכרחי, בין מהות האדם לחוקי המדינה, אז תהיה זו חברה חופשית אומר רוסו. זוהי חברת האמנה שאותה הוא מציע. בחברה הלא שוויונית מנצל העשיר את העני בשם חוק ואמת מדעית וזהו לדעת רוסו הנורא מכל, מפני שמצב זה, מציג את חוסר השוויון כחוק טבע המשמר את הניצול והניכור בו שרויים בני האדם. חברה זו, מונעת מהאדם לגלות את טבעו, משום שהיא מספקת לו אמיתות שווא ומשאירה אותו בור ומשועבד. חברה לא צודקת שכזו, פוגעת באנושיותו של האדם ומורידה אותו לדרגה של אובייקט, שאינו נענה לצו התבונה ולכן רצונו כבול. רק כאשר תהיה החברה מושתתת על יסודות התבונה האנושית, היא תאפשר לאדם את החופש שלו באמת. אין זה אומר חירות של עשיית כל העולה על רוחי, היות ועשייה זו מקורה באינטרס פרטי המסכן את החברה. רק חברה המבטאת רצון כללי, היא זו שתאפשר לאדם לפעול לפי מהותו המשותפת לכלל בני האנוש מכיוון שהיא אוניברסאלית בהגדרתה. האמנה החברתית היא ניסיון:למצוא צורה של שותפות, שתגן ותשמור בכל הכוחשל הציבור על גופו ועל רכושו של כל שותף, ושכלאחד יתאחד על ידיה עם הכול, ואף על פי כן יצייתרק לעצמו, ויישאר חפשי ככל שהיה חופשי קודם לכן. ניתן לומר, כי בחברה האידיאלית של רוסו, אין מנוס מוויתור על הרצון הפרטי.רק וויתור על רצון זה, יאפשר חברה יציבה ושוויונית שנענית לחוקים אובייקטיביים של רצון כללי, המגלם את חוקי התבונה. המושג חוק,לפי רוסו, זהו כלל שאדם מציית לו מתוך בחירה חופשית, כיצור בעל תבונה. חוקים אלו מטרתם למנוע מהאדם לפעול על ידי האינטרס הפרטי ולגרום לו להבין כי שימוש באינטרס מסוג זה, מסכן את יציבות החברה המושתתת על עקרונות התבונה שמהותית לו כסובייקט חופשי ותדרדר אותו חזרה אל מצב של עבדות וניכור שאינם עולים בקנה אחד עם מהותו. בשל אותה דואליות של האדם והנטייה שלו ללכת לעיתים בעקבות האינטרס הפרטי התואם יותר את קיומו הביולוגי ולא הרוחני, יש ליצור חוקים שיכפו על האדם את חירותו ועל ידי כך ישמרו את רצונו חופשי נקי מרצונות ותשוקות פרטיים.הרצון הפרטי, התאים לאדם במצב הטבעי, אז היה ישות לעצמה, אוטרקית, אך משנוצר הגוף החברתי מאבד האדם את האוטרקיות שלו כיחיד ובמקום זאת החברה כולה מבטאת גוף אוטרקי חדש כשהחוט המקשר בין הפועלים בה היא אותה מהות תבונית. לכן, בחברת האמנה ניתן לומר, כי האינטרס של כל פרט ופרט, הוא לקבל על עצמו את הרצון הכללי. נראה, שרוסו רוצה למעשה, ליצור מצב שבו האדם כפרט יבין באמת, כי רצונו הפרטי צריך לחפוף את הרצון הכללי (יש כמובן סכנה של היפוך הטענה הזו, כפי שקרה לא אחת במשטרים הדכאניים בהיסטוריה)."כל אחד מאתנו מפקיד, ביחד עם כל האחרים את אישיותו ואת כל כוחו ביד ההנהלה העליונה של הרצון הכללי". רוסו לא מגדיר במפורש מהו הרצון הכללי, אלא רק שהוא בנוי על חוקי התבונה, הרצון הזה הוא אובייקטיבי היות והוא מייצג את מהותו של כל אדם באשר הוא. ניתן למצוא קשר הדוק בין קאנט לרוסו. שניהם רואים בשימוש בכללי התבונה את הביטוי הטהור ביותר של הרצון. התבונה היא צורנית ומשותפת לכלל בני האדם. כל התערבות מחוץ לתבונה הינו פרטי ופוגע בטוהר הרצון, שחייב להיות חף מהפרטיקולארי על מנת לבסס חברה הנענית לצו התבונה, שהיא מהות האדם ומאפשרת לו להיות חופשי. "כל מושג כללי הוא שכלי טהור; משאך מתערב בו הדמיון ולו במקצת, נעשה הוא פרטי" . כאן טמונה הסכנה הגדולה ביותר שמגיחה מתוך רעיון החירות ההומניסטי. מה שמשתמע מדבריו של רוסו, זה שניתן בשם האמת לדכא את האדם הסורר שאינו פועל לפי מהותו התבונית. אדם כזה ראוי לחינוך, לעיתים בכפייה, שמטרתו להסביר לו כי פעולתו אינה נכונה, היות והיא אינה תואמת את האמת אודותיו. נדמה שרוסו מניח את אותו רצון כללי, שמוגדר על דרך השלילה, בשטח הפקר הקורא לכל אדם שטוען לאמת לגשת ולקחתו וזאת משום שלדעת ההומניסט האדם ניחן בתבונה שמאפשרת לו לגלות את האמת. רוסו פותח פתח למעשה למה שכה התנגד לו וזה דיכוי האדם בשם כוח המתחפש לאמת וזו בעיית ההומניזם. כל הנחה של מהות נפרדת מהתופעות ונסתרת מהעין מאפשרת את דיכויו ואף השמדתו של האדם בשם אותה מהות, בטענה כי הוא עצמו אינו יודע אותה ומסכן בכך את כל הסדר החברתי,ופוגע בחירות האנושית. רוסו אם כן מצליח, באופן די בעייתי, לחבר בין כפייה לחירות כל עוד הכפייה נעשית בשם האמת, אך הפתח שנוצר כאן שאפשר את אותה כפייה הוא הוא שהביא מאוחר יותר אידיאולוגיות רצחניות אל שולחן ההיסטוריה במאה העשרים. רוסו טוען, כי "החזק יותר לעולם לא יהא חזק עד כדי להיות תמיד האדון, אם לא יהפוך את כוחו לזכות ואת המשמעת לחובה". במשפט זה רוסו יוצא למעשה נגד רעיון של שלטון בכוח. לטענתו שלטון של עבדים או נתינים ואדונים לעולם לא יוכל להמשך לנצח, גם משום שבני האדם שווים מטבעם וגם משום שזכות לא נובעת מכוח, אלא מרצון. שלטון השולט מתוקף כוחו לא יגרום לנתיניו להרגיש חלק ממנו ולכן לעולם שלטון כזה יהיה "צירוף, אך לא שיתוף" . אך מה קורה במצב שבו הכוח מסווה עצמו לאמת ונותן לשלטון תוקף של חוק טבע, לפחות לכאורה. על כך עונה רוסו ב"מאמר על המדעים והאומנויות". רוסו טוען במאמר זה, ששלטון המשתמש בכוח המתחפש לאמת תחת צידוקים מדעיים, חינוך ואומנות, זהו כוח יעיל הרבה יותר. כוח זה, אינו ממוקם במקום כלשהו והוא אינו זקוק להפעלת כוח פיזי. זהו כוח שיוצר משטור עצמי של הנתין או האזרח, היות והוא מציג את המצב הקיים, על אף שאינו שוויוני, כמצב טבעי שהיה מאז ומעולם. רוסו מתנגד בתוקף לכך. הוא אומר כי:המדעים, הספרויות והאומנויות, עריצים פחות ורבי עוצמה אולי יותר, זורים זרי פרחים על שלשלאות הברזל שאותם אנשים נתונים בהם, חונקים בהם את רגש החירות המקורית, שלשמה, כך דומה נוצרו,מחבבים עליהם את שעבודם ויוצרים מהם את מה שקרוי העמים המתורבתים.הטענה היא כאמור שהמדע והאומנות, הם כלי בידיו של השלטון ולכן מאבד המדע מתוקפו האובייקטיבי והופך להיות מכשיר פוליטי להצדקת קיומו של הסדר הקיים. הסדר המעוות לפי רוסו, הוא אותו סדר לא שוויוני בחברה. סדר זה,מציג עצמו כטבעי בעזרת גיוס המדע לצרכיו וגורם לאדם לפעול כאילו באורח טבעי, אך למעשה הוא משמר את עבדותו ופועל בניגוד לחירות הטבעית לשמה נוצר. המדע והאומנות, כאשר הם מגויסים לפוליטיקה, הם גורמים לאדם לאהוב את שלשלאותיו, מכיוון שהם מציגים את השלטון כדבר טוב וצודק.

המהפכה

בסופו של דבר ניתן לראות את הסכנה עוד בחברה האמנה שרוסו מנסה לבסס. גם הוא מבין שעל אף הרעיונות היפים של הציות לרצון הכללי ומימוש של המהות האנושית ושחרורה, יהיו אנשים שלא יקבלו את הצו החברתי החדש וימשיכו לפעול מתוך רצונם הפרטי. רוסו, כדי להימנע מכך, תובע מהריבון את הזכות להשתמש בכוח כנגד אותם סוררים וזאת משום שאלו מסכנים את החברה כולה ופוגעים קשה בחירותו של האדם.

רוסו לא טוען כי המדע כשלעצמו הוא דבר רע, אלא רק אותו מדע שיוצא מהאקדמיה וממערכת החינוך. מדע זה, הוא המדע המגויס. רוסו קורא לאדם לראות מעבר ליחסי הכוח הקיימים. רק ראיה נאורה כזו, תאפשר לו לגלות את האמת אודותיו ותשיב לו את חירותו. לכן, הדרך להימנע מהכוח הדכאני, היא ליצור חברת אמנה שמושתתת על חוקי התבונה ועל ידי כך מביאה היא לידי ביטוי את אנושיותו של האדם ואת חירותו. זו חברה המבטאת אמת ולא נשלטת בעזרת הכוח, שהוא לעולם יהיה יחסי ומשתנה לעומת האמת שהיא אחת ובלתי משתנה.קריאתו של רוסו ליצירת חברת אמנה, מבטאת שתי עקרונות מרכזיים. יש אמת אודות האדם, ושהוא יכול לגלות אותה, היות והוא יצור תבוני וחופשי במהותו. ואולם המחשבה שהאדם יכול לגלות את האמת אודותיו, היא זו שפותחת את הדלת לכל אותם משטרים דכאניים ואידיאולוגיות קיצוניות, שבאו בשם אותה אמת לשחרר את האדם אל החופש, כאשר לעיתים השחרור הפך למטרה המקדשת את כל האמצעים. כך למעשה ניתן היה לדכא את גופו ואף את נפשו של האדם שאינו יודע את האמת, היות וזו נסתרת מעיניו. רק חינוך נוקשה מידי גוף המתיימר לאובייקטיביות, יביא ליצירת האוטופיה שבדרך. גוף זה מזהה עצמו עם האמת.

יתכן מאוד ורוסו היה מתבונן בכל אותם משטרים דכאניים, פרי המחשבה ההומניסטית והיה טוען כי אלו הם לא יותר מאשר עוד יחסי כוח המתחפשים לאמת. בכל זאת אני רוצה לטעון, שברגע שנפתח הפתח לאפשרות שהאדם יגלה אמת כלשהי מחד ושיש בני אדם שאינם מודעים לאמת זו מאידך,הוא יוביל באופן הכרחי למעשי זוועה אנושיים בשם האמת, היות וזו תנסה לשחרר את בני האדם שלא גילו אותה עוד. שחרור זה יוביל במקרה הטוב, לחינוך נוקשה, לשטיפות מוח ושקרים בעולם התופעות, המקדשים את האמת האובייקטיבית שנשגבת מהתופעות, ובמקרה הרע, להשמדת אותם אנשים שלא מתאימים לחברה המבוססת על אמת. כמטאפורה אומר, שזה כמו אדם שיגיד כי אחד ועוד אחד הם שלוש רק שבמקרה של המתמטיקה הדבר לא נורא, כמו בסדר החברתי שמחייב פיקוח נוקשה על הסוררים או העומדים לעשות כן ואת סילוקם של אלו שלא מקבלים עליהם את האמת, היות ואלו עושים דבר שהוא סתירה.בסופו של דבר ניתן לראות את הסכנה עוד בחברה האמנה שרוסו מנסה לבסס. גם הוא מבין שעל אף הרעיונות היפים של הציות לרצון הכללי ומימוש של המהות האנושית ושחרורה, יהיו אנשים שלא יקבלו את הצו החברתי החדש וימשיכו לפעול מתוך רצונם הפרטי. רוסו, כדי להימנע מכך, תובע מהריבון את הזכות להשתמש בכוח כנגד אותם סוררים וזאת משום שאלו מסכנים את החברה כולה ופוגעים קשה בחירותו של האדם. הוא מבין כי בשל היותו של האדם דואלי הן רוחני והן חומרי, יתכן כי הוא ילך בעקבות הפרטיקולארי המשתנה הלוא הוא הרצון הפרטי ולא ילך בעקבות האוניברסאלי, האובייקטיבי והאמיתי הלוא הוא הרצון הכללי. לכן, אומר רוסו, כי אין מנוס מלעשות שימוש לעיתים בכוח של הריבון בכדי לשמר את הסדר החברתי הנכון:...כל מי שימאן להישמע לרצון הכללי, יכריחהו לכךהגוף כולו. דבר זה אין פירושו אלא זה שיכריחהו להיותחופשי... תנאי זה הוא סוד פעולתו ותנועתו של המנגנון המדיני,ורק הוא נותן תוקף של חוק להתחייבות האזרחיות, שבלעדיו היו חסרות כל טעם וצדק... המעשה המוסרי אם כן, הוא להישמע לרצון הכללי, היות וזה מביע את מהותך התבונית האנושית והחופשית. נשאלת השאלה, כיצד ניישם אוטופיה בעולם של תופעות? כיצד נעביר את המהות הפוטנציאלית לגילוי אקטואלי שיקפא בזמן? תשובה אפשרית לשאלות אלו היא, חברה שנמצאת כל הזמן בדיכוי מתמיד של צרכינו הביולוגיים למען קדושת האמת. בעולם כזה ישנו ניסיון בלתי פוסק לאחד מהות ותופעה ולהוציא בכוח את האמת מתוך הגוף. התוצאה של עולם כזה תהיה הפסקת הניכור של האדם ממהותו החופשית מחד, תוך השלטת טרור עליו מאידך, היות וזהו עולם שבו כל רצון כפוף לפעולה קונקרטית, כל מחשבה מעידה על כוונה שמעידה על מעשה שעלול לקרות, אם טרם קרה. לכן יש להשתלט על מחשבתו של האדם בראש ובראשונה ופחות על גופו. יש ליצור פיקוח הדוק, שלא ייתן אפשרות של סטייה, משום שסטייה כזו מעידה על "פגם בדגם, כתם ששומה לסלקו".תפיסת החירות של פוקואם רוסו רואה בכוח את ההפך מן האמת, הרי שאצל פוקו מה שקיים זהו הכוח בלבד, משום שלדידו אין אמת. האמת יחסית והיסטורית, היא תלוית שיח שדרכו נקבע מה נכון ומה לא, מה רציונאלי ומה לא ומה אמיתי ומה לא. במאמר על המדעים והאומנויות, מנסה רוסו להראות שהמדע כפוף לפוליטיקה שמשתמשת בו ככוח יעיל בכדי להצדיק את הסדר הקיים. פוקו יסכים עם קביעה זו, אך לא יקבל את טענת רוסו כי ישנה אמת מעבר ליחסי הכוח.

מישל פוקו

לדעת פוקו גם המינוחים שרוסו משתמש בהם הם שיח עם כללים מסוימים, שאותם הוא מכנה השיח ההומניסטי. שיח זה מתאפיין בדיבור על מהויות שהם מעבר לתופעות ועל אמת אוניברסאלית בלתי משתנה. פוקו לא מקבל השקפה הומניסטית זו וטוען, כי זוהי השקפה מסוכנת ביותר, משום שהיא מאפשרת את דיכוי האדם בשם מהות נסתרת מעיניו. לדידו של פוקו, אין דיכוי כי אין מהות מדוכאת. אין מהויות ואין אמת אחת הכול יחסי ותלוי שיח. לכן, לפי השקפה זו, אין סובייקט קבוע. אין את האדם או את האנושיות ולכן אין שחרור אל עבר חירות במובן ההומניסטי. פוקו מבסס את טענתו על ידי בחינה היסטורית של מושגים שונים ומראה כי היחס למושגים אלו השתנה מתקופה לתקופה. מה שבעבר הוגדר כרציונאלי, אינו נחשב היום לרציונאלי. מה שנחשב לטוב היום, לא בהכרח נחשב כך בעבר וכן הלאה. המסקנה שלו היא, שהמושגים שנדמים כמוחלטים וקבועים, קיבלו משמעות שונה פעמים רבות בהיסטוריה ולכן אין כל הצדקה להתייחס למושג כדבר אוניברסאלי וקבוע שחורג מהכללים והתנאים ההיסטוריים שקבעו אותו. במאמרו "הנאורות מהי?", פוקו עורך הבחנה בין שתי תפיסות שלעיתים נחשבו כקשורות זו לזו. האחת, זו התפיסה ההומניסטית והשנייה, זו התפיסה של הנאורות והמודרניות. הומניזם לפי פוקו, זהו רעיון שבו לאדם יש מהות פנימית שאותה הוא צריך להתאים לתכליותיו החיצוניות, האונטולוגיות. כשזה קורה, מבטא האדם את מהותו ואת האמת שבו באופן מלא ועל ידי כך, משתחרר אל החופש ואל האמת. פוקו טוען, כי רעיונות הומניסטים הופיעו פעמים רבות במהלך ההיסטוריה, מהשקפת עולמה של הנצרות בימי הביניים, עד השקפתו של מרקס.הנאורות לעומת זאת, זהו שיח חדש, "המזמין את האדם לברוא את הזהות שלו". ההומניזם שם מולו אמת, שיש להשתחרר אליה. אמת זו, לפי פוקו, היא התגלמותו של הדיכוי. הנאורות ,לעומת זאת, הביאה עימה את האתוס הביקורתי שחוקר את גבולות ההכרה. פוקו רואה עצמו כממשיך את הנאורות וביקורתו מכוונת לגבולות החברה, משום שלדידו אין הכרה אוניברסאלית, כפי שראה זאת קאנט. האדם המודרני, לפי פוקו, הוא אדם שיוצר את זהותו מחדש ולא נשען על דוגמות או אמיתות אוניברסאליות, זהו אדם שחי חיים אסתטיים, חיים של שינוי מתמיד, חיים כאומנות. דעה זו, היא כמובן ההפך הגמור מההומניזם. פוקו רואה ברעיון האמת, לא יותר מאשר מאבקי כוח חברתיים, שבהם בעל הידע מכתיב את האמת. האמת היא אינה יותר מאשר שיח, מגרש משחקים, שכלליו הם מקריים. במשחק הזה, מוגדרת האמת, הצדק, הטוב והרע, המשוגע והרציונאלי, היפה והמכוער וכן הלאה. פוקו מנסה להראות, שמושגים אלו, שהוצגו פעמים רבות על ידי ההומניסטים כמוחלטים, השתנו במהלך ההיסטוריה פעמים רבות. תפקידו של האתוס הפילוסופי, בשונה מאתוסים אחרים, הינו לבקר, כלומר, לצאת מן המקרי ולמרוד בגופי הידע הקיימים, ובכך להשתחרר מהדיכוי הנתון. האדם נמצא כל הזמן במאבקי כוח והאתוס הפילוסופי הוא הביקורת המתמדת, שתחלץ את האדם מהדיסקורס הקיים אל עבר הדיסקורס החדש. במאמרו, ("the ethics of the concern for the self as a practice of freedom") מזהיר פוקו, מפני אלו הקוראים לשחרור האדם ולגילוי אקטואלי של האמת הפוטנציאלית הטמונה בו. אותם אנשים או גופים, מנסים בסך הכול, לקחת את השיח הדכאני הקיים ולהחליף אותו בידע דכאני אחר. דבר זה, לא עונה על השאלות האתיות העולות בתחום המוסר. האתוס הפילוסופי, תפקידו לחשוף את יחסי הכוח בחברה ורק כך, יכול להשתחרר האדם מהדיכוי ולחרוג מהשיח הקיים, תוך בירור גנאולוגי, התפתחותי, של התנאים שהובילו לשיח זה. נדמה, שכך האדם יבין כי הוא נתון לדיכוי ושמאבקי כוח הינם חלק אינטגראלי מהחברה.הבנה זו, יש לה אופי משחרר במידת מה, משום שהאדם מבין, כי יש לו יכולת עיצוב עצמי ואין הוא זקוק לחשוף איזושהי אמת נסתרת מעיניו. כאשר האדם, באמצעות אתוס ביקורתי, פילוסופי, מבין שהאמיתות הקיימות, הן לא יותר מאשר יחסי כוח והגדרות בתוך שיח מקרי, כחלק מהיסטוריה רחבה שבה השתנו ההגדרות פעמים רבות, הוא יוכל למרוד מבלי להרגיש אשם. האדם יכול לעצב את עולמו מבלי האמת שמפקחת עליו וטוענת לידיעת טבעו.בספרו תולדות המיניות, מציג פוקו את השיח אודות המין. שיח זה התפתח בתקופה שמשכה כשלוש מאות שנה. בתקופה זו עולה מיניות מסוג חדש, מיניות שמצביעה על משהו פנימי לאדם שנסתר מעיניו. המיניות כמהות פנימית של האדם. גם כאן, מציג פוקו, את המיניות כשיח, דיסקורס, שיש לו כללים ברורים. אין לראות במיניות כאיזו מהות נסתרת מהעין שניתן לדכא אותה. המיניות, כפי שמנסה פוקו להראות, היא תלוית היסטוריה. פוקו לא מקבל את הטענה שהמין מדוכא, משום שאין את מי לדכא אין מהות מעבר ליחסי הכוח ולכן כל רעיון הדיכוי אינו יותר מאשר שיח שיש לו פונקציות מסוימות, ממש כמו שלמשחק השחמט יש חוקים ופונקציות שלא ניתן לחרוג מהם. החריגה או החירות, היא ההבנה כי אין באמת מושגים והגדרות קבועים אין אמת אחת (ולכן אין למעשה אמת), אין מהות לאדם מעבר למה שהשיח קבע. המושגים שנדמים כמוחלטים ואוניברסאליים, הם לא יותר מאשר קונסטרוקטים חברתיים שנולדו במסגרת החברתית. פוקו, למרות שהוא לא ראה עצמו ככזה, נכלל עם ההשקפה הפוסט מודרנית שטוענת, בהכללה גסה, כי אין אמת מעבר לתופעות. לכן, חירות האדם נמדדת בחירות מקביעויות והבנה שכל קביעה, היא לא יותר מאשר כללים של שיח שניתן לשנותו וליצור שיח חדש, לו רק יהיה בידי המורד בשיח את הידע לעשות כן.פוקו מראה כיצד במהלך הזמן הפך המין תהליך של "השחה", על ידי איסורים והגבלות ששמו עליו. על ידי כך ניתן היה להשתלט על האדם וליצור ישות נאמנה לכוח מבלי שהכוח יצטרך להטיל את מרותו. מכאן נובע כי העניין המהותי אינו דווקא אם אומרים למין כן או לא, אם מנסחים איסורים או היתרים,אם מודים בחשיבותו או מכחישים את השלכותיו...העניין החשוב הוא להביא בחשבון את העובדה שמדברים עליו,את מי שמדברים עליו, את המוסדות שמשדלים לדבר עליו...בקיצור, את העובדה השיחנית הגלובלית, את ההשחה של המין.פוקו טוען שהחברה הבורגנית לא דיכאה את המין, אלא העבירה אותו תהליך של השחה וביססה למעשה את השליטה ביחיד. איסורים שונים והגבלות כמו מהו התא המשפחתי הרצוי, מי סוטה ומי לא, עם מי לשכב ואם מי לא, יצרו פיקוח הדוק על האדם.כשהוא עטוף ומסווה בשפה אשר מקפידה לטהרהכך שלא יוזכר עוד ישירות, שמים את המין תחתהשגחתו של השיח המבקש לרדוף אחריו כמו חיית יער,ולא להותיר לו כל מסתור ולא מנוח."ההשגחה" על השיח החלה עוד בתהליך הווידוי הנוצרי, שם המאמין התבקש למסור את הפרטים הכמוסים ביותר אודותיו לשם קבלת מחילה. למעשה, בתהליך זה של ווידוי, ניתן היה לאסור ולהגביל את המאמין וליצור שליטה טובה יותר באדם תחת מסווה של שחרור ומוסר נאור. כאן בפעם הראשונה נוצרת זיכה בין השיח למין. פוקו מדבר על שיח שיוצר כללים שנדמים כאוניברסאליים ולא ההפך, משום שלדידו חוקים כאלה הם פרי תלוי מסגרת תרבותית.מרגע שהמין הפך להיות טבעו הכמוס של האדם, ניתן לשלוט בו בטענה לשחרורו. לכן לאחר שהוכנס המין לתוך כללים של שיח, ניתן לדבר על כוח שפועל ומכונן את תנועת החברה בשם האמת הנסתרת. על ידי ההגדרה של מהות נסתרת, ניתן לשלוט באדם באמצעים פוליטיים או דתיים שטוענים כי הם יודעים מהי אותה אמת נסתרת. הכומר של אז כמו הפסיכולוג של ימינו, תפקידו להסביר לאדם את גבולות השיח ו"לנרמל" אותו, זאת נעשה באמצעות כללי השיח המודרני שמאפשרים לבעל סמכות שכזה להסביר לנו מה נכון לעשותו ומה לא נכון לעשותו. בעבר היה זה באמצעות האל וכיום זה בשם המדע שנדמה כי הוא חושף את האמת ולכן יש להישמע לו. הפסיכולוג כמייצג מדע האדם ולמעשה מדע המין, יכול לטעון כי הוא משחרר אותנו על ידי שיחה נוקבת על הספה במשרדו, אך למעשה הוא מכתיב לנו את כללי השיח. פוקו מתנגד כאמור לטענה כי יש איזו אמת אודותינו. כל טענת אמת תפקידה ליצור מערכת של כוח שתפקידו למשטר את האדם ולהכניסו לתוך השיח הקיים. אין אמת מעבר לשיח ולכן ניתן למרוד בו ולברוא שיח חדש ויחסי כוח חדשים, הכול טמון בידע שיש לאדם אודות גבולות השיח ומשיודע הוא כי אין גבולות אלו מוחלטים הוא יוכל לפרוץ אותם.

מישל פוקו

פוקו טוען שמדע המין הולך ומתחזק בהשפעתו. סוטים מוגדרים לא רק כסטייה מהנורמה, אלא גם כמפרי חוק טבע אובייקטיבי. באמצעות טענות אלו, ניתן לבסס שליטה באדם וליצור משטור עצמי של כל אחד, היות והסטייה כבר אינה רק נורמה שמפרים, אלא מפרים חוק טבע כללי ואוניברסאלי, שהרי על פי כללי השיח כיום מוטב לציית לו . כך, באמצעות המדע, מצליח הכוח לחדור עמוק יותר, לבסס את כלליו ולהפוך את השליטה באדם לאבסולוטית יותר. כמו כן, ניתן להפעיל כוח כנגד סוטים, היות ואלו מפירים אמת טבעית שמסכנת את האדם ואת מה שנכון לו. כך נוצר, לפי פוקו, המעבר בין המיניות בעבר, שהיו לה כללים תחת נורמה, ובין המיניות המודרנית, שהפכה את השיח אודות המין לשיח שפונה לטבע האדם, למדע אודותיו. "המין כונן כמושא של מאבק במגרש של אמת" . על ידי חשיפת ההיסטוריה אודות המיניות, מראה פוקו, שאין אמת אודות המין ושכל הצגת אמת שכזו תהיה לעולם יחסית ופרטיקולארית. הסיבה שהאדם רוצה לדעת את האמת, אינה נובעת מהרצון להשתחרר, אומר פוקו, אלא מהרצון לכוח ולידע שיאפשרו לו לשלוט ולכונן את השיח.פוקו מסביר, מדוע מקבל האדם את כללי השיח ומייחס להם אמת אובייקטיבית. הכוח, הוא כוח מתוחכם שמסווה עצמו כחוק טבע שמראה לאדם מה נכון לגביו לעשותו וכך מבלבל האדם בין אמת לכוח ואינו מורד. בעבר היה הכוח גלוי ופחות יעיל, היות והוא חשף את הדיכוי של האדם בהשתמשו בכוח פיזי ואלים, אשר ממוקם במקום הנראה לעין. מצב זה, אפשר לאדם למרוד, היות והוא יכול היה להצביע על מקור הכוח. כיום, הכוח הוא כוח מתוחכם הרבה יותר, משום שהוא מסווה עצמו לאמת והוא עובר למעשה ממגדל הפיקוח של השליט, לגופו של כל אדם . הכוח מציג עצמו כמדע ומאפשר שליטה באדם שאינו רואה בכוח כדבר דורסני ואלים, אלא כאמת וודאית. הכוח אינו מזוהה ככוח בעיני האדם, היות וזה מתחפש לחוק כללי ולצדק טבעי. מצב זה, הוביל לפי פוקו, להרג ההמוני שנעשה במאה העשרים, משום שאם בעבר מלחמות נעשו בשם האינטרס של הריבון, הרי שבעת המודרנית המלחמות נעשות בשם אמת שעל כל אזרח להגן עליה. אם השמדת עם היא אכן חלומם של הכוחות המודרניים,אין זה מפני שחוזרים היום אל הזכות העתיקה להרוגאלא משום שהכוח ממקם עצמו ומפעיל את עצמובמישור של החיים, המין, הגזע, במישור של תופעותאוכלוסייתיות רחבות היקף.הכוח אם כן הוא כוח מתוחכם הרבה יותר, הוא אינו מעורר התנגדות ואינו ממוקם במקום אחד, הוא מתנועע בין פוליטיקה, מדע, שפה ועוד. הוא נמצא בכל מקום ובכל זמן ומלווה את האדם גם כשהוא ישן בלילה בחדרו שלו. זהו כוח שבורא מציאות ולא מציאות שבוראת כוח ולכן לכוח המודרני יש את היכולת ליצור ולעצב את האדם, שנדמה שלפי פוקו, הוא אינו יותר מאשר לוח חלק שעליו ניתן לכתוב כל פעם כללים חדשים. רק ראיה כזו, טוען פוקו תאפשר לאדם לראות את הכוח גם במקומות ששם חושבים כי אינו נמצא ועל ידי כך יזכה הוא לחירות מסוג חדש, החירות להשתחרר מיחסי הכוח וליצור יחסי כוח חדשים ולמעשה לכתוב כללים חדשים על הלוח.זוהי הביו- פוליטיקה. לפי פוקו, האדם יכול לברוא את בני האדם, את מחשבותיהם ואת השיח דרכו הם רואים את עצמם. כך עשה הקפיטליזם, כאשר הצליח באמצעות פיקוח על המין, ליצור אדם שהוא יצרן טוב יותר וממושמע יותר, משום שבניגוד לעבר, הסיבה שבני האדם אינם מורדים אלא מצייתים, היא מכיוון שהם מזדהים עם הכוח ורואים בו איזושהי אמת. לזה קורא פוקו "כוח מנרמל".כפי שכבר ציינתי, פוקו לא רואה באדם סובייקט נפרד מהתופעות, הוא אינו מקבל טענות אודות מהות נסתרת וכדומה. האדם אינו יותר מאשר פרי יצירה של שיח שהשתנה במהלך ההיסטוריה. נראה, כי הסכנה בדברים אלו, היא שאם כך הדבר, מה קורה כאשר משתלט הכוח על הביולוגיה, על העיצוב הפיזי של האדם, על הגנטיקה שלו ויוצר מערכת שבה כולם מאושרים וכל הצרכים של כל אדם מסופקים? אם האדם, הוא אינו יותר מאשר לוח חלק, חומרי לחלוטין, כיצד יוכל לברוא יחסי כוח חדשים ולצאת מכללי השיח הקיימים באמת, אם לא ירצה בכך? יתכן מצב ,שבו האדם לא ירצה לכונן שיח חדש, היות והוא יהיה מאושר במצבו. פוקו לא עונה מה יקרה כאשר ימצא פיתרון לכל מעמד, לכל סבל ולכל קונפליקט בעזרת עיצוב קפדני של האדם מלידתו ועד מותו.בהעדר סובייקט נפרד מהתופעות, יהיה ניתן לתכנן אדם שאינו יותר מאשר חפץ או גוש של פלסטלינה, שניתן לעצב אותה כרצוננו. אין אמת אוניברסאלית ולכן ניתן ליצור באופן אקטואלי חברה שמתוכננת בקפידה ויוצרת אדם שישרת את יחסי הכוח, ללא כל יכולת לברוא יחסי כוח חדשים.נראה, שזעקתו של פוקו כנגד ההומניזם, מביאה אל מותו של הסובייקט. מוות זה יכול אולי ליצור עולם חדש ומופלא שבו אין מלחמות בשם האמת, אך באותה נשימה יסרס את האדם ויהפוך אותו למוצר שמשרת את יחסי הכוח בחברה. כך, לא ניתן יהיה לנהל ביקורת אמיתית, היות וזו דורשת הנחות יסוד שמקורן בידיעת העקרונות של השיח הקיים, דבר שלא יתאפשר כאשר אין סובייקט מבקר או עקרונות קודמים וכלליים. ואם כבר תהיה ביקורת, הרי שללא סובייקט נפרד מהתופעות, ניתן יהיה לומר עליה שהיא חלק בלתי נפרד מהשיח, כלומר, גם לביקורת יש מקום בכללי המשחק המודרניים וגם אותה, כמו את המיניות, הכוח נירמל.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דני ליבר