אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אפלטון / קראטילוס (חלק שני)


אורסטס רוצח את אימו. ציור מאת ברנרדינו (1654)
אורסטס רוצח את אימו. ציור מאת ברנרדינו (1654)

אפלטון קראטילוס חלק א'

מאחר שסוקרטס חוקר את השמות יחד עם הרמוגנס בדגש על משמעותם, אפשר להתעלם מכל השינויים שהוא מכניס בצלילי המילה – האותיות וההברות שלה –, כדי להתאים אותה למשמעות שהוא צריך. מעבר לכך, סוקרטס לא עושה את השינויים הצליליים לפי שיטה כלשהי, לכן אין שום דרך ואף אין שום צורך לעקוב אחריהם. הוא ממשיך לעסוק בשמות הפרטיים מסיפורי המיתוסים. השם הבא הוא שמו של אורסטס. השם הזה אף הוא התאים לנושאו, בגלל שמשמעות הביטוי בן ההרים מתאימה למעשים הנוראיים שאורסטס עשה. אנשי הרים, אנשים החיים בטבע ההררי מפתחים אופי קשוח וגס. מעשהו של אורסטס היה דומה באופיו, כי רק אדם קשוח ואכזרי מסוגל לרצוח את אמו שלו עצמו. למרות שאורסטס היה נסיך, בנו של מלך, הוא לא קיבל אף אחד מהשמות המתאימים לנסיך לפי הדיון הקודם.[1]אביו של אורסטס היה אגממנון, המלך שעמד בראש איחוד המלכים היווני שנלחם נגד טרויה. גם שמו התאים לטבע שלו, כפי שהוא מסופר במיתוסים, מאחר ומשתמעת משמו מילה שתרגומה נערץ וגם סיבתה של ההערצה לה הוא זכה, זאת אומרת ההתמדה שלו בחתירתו להשגת מטרותיו. השם של אבי אגממנון, אטראוס התאים לטבע האדם שנשא אותו משלוש בחינות. אטראוס רצח בתחילה יחד עם תאסטס, אחיו התאום, את כריסיפוס, אחיהם החורג. מאוחר יותר, כאשר התחרה באחיו תאסטס על המלוכה במיקנה, הוא הרג את אחייניו, בישל אותם והגיש אותם לאחיו לאכול.

כך סוקרטס מגלה בשמו של אטראוס את העקשנות, חוסר הפחד ואת תוצאת השניים, את העוון. אביו של אטראוס, פלופס, ראוי היה לשמו בשל קוצר ראייתו, או ראייתו לטווח קרוב, אחרת הוא לא היה רוצח את האדם שעזר לו. פלופס אמור היה לנצח במרוץ סוסים את אביה של הנסיכה היפודאמיה, כדי שיוכל להתחתן איתה. לשם כך הוא השיג את עזרתו של הרכב נגדו התחרה, מירטילוס. כדי להשיג את עזרת מירטילוס, הבטיח לו פלופס את חצי המלכות ואת האפשרות לשכב עם היפודאמיה ראשון. לאחר שניצח, רצח פלופס את מירטילוס. אבי השושלת ראוי היה לשמו יותר מכולם. טנטאלוס החליט להשתעשע ולבדוק את האלים. הוא הזמין אותם לארוחה ובישל להם את בנו, פלופס. האלים כמובן ידעו את מקור הבשר שהוגש לפניהם והטילו עליו עונש בשאול. גם בגלל שם העונש, טלטול האבן מעל לראשו, וגם בגלל הצירוף שמתאר אותו באופן מדויק למדי, אומלל ביותר, התאים לו שמו היווני. אביו של טנטאלוס הוא זאוס.סוקרטס מגיע בדרך הזאת לדבר על שמות האלים והוא מתחיל משם האל השליט על כולם. שתי מילים מציינות את זאוס לדברי סוקרטס, דיא וזינא. המילה השניה היא מילה ששימשה בעיקר את הלשון השירית. סוקרטס מחבר את שני השמות לצירוף אחד שמשמעותו מעניק החיים. סוקרטס ממשיך ומסביר להרמוגנס, שעד עכשיו מקשיב בשקט לדבריו, שאביו של זאוס, קרונוס, הוא שכל שנובע בתורו מהשכל העליון ביותר, אוראנוס. השם אוראנוס, שמציין שמיים, מתאים אף הוא לטבע הנעלה והטהור של נושאו. הדברים האלה חדשים להרמוגנס ומפתיעים אותו. הוא קורא לסוקרטס נביא.[2] סוקרטס לא טורח לסתור את הרמוגנס ורק מטיל את האשמה על העובדה, שמוקדם יותר הוא פגש אתאותיפרון. בעקבות הפגישה הזאת, כנראה, המוזה של אותיפרון, המוזה האחראית על הנבואה, השתלטה על נשמתו של סוקרטס. סוקרטס אומר, שאין לו בעיה להשתמש בחכמה האלוהית שנפלה עליו בעקבות הבילוי שלו עם אותיפרון. הבלשן שמעיין במקור המילים בחברה הדתית, חובר בעצם למשורר, ושניהם נאלצים לטעון שמקור המילים הוא אלוהי.[3] רק בחברה החילונית יכול הבלשן לטעון, שמקור המילים הוא אנושי. המשוררים בחברה החילונית לא טוענים שום טענה לגבי מקור המילים; הם רק משתמשים בהן. סוקרטס מתנהג עכשיו כנביא, המביא דת חדשה, בגלל שהוא נותן פירוש חדש לחלוטין לשמות המקובלים של האלים המקובלים.הרמוגנס אומר, שהוא מוכן ללמוד מסוקרטס את כל שאר הדברים אודות המילים. סוקרטס מציין, שההסתמכות על שמות פרטיים של אנשים מבלבלת מהסיבות הבאות: חלק מהשמות שניתנו לא התאימו לטבע האנשים שנשאו אותם, חלק מהשמות הם בכלל כינויים התלויים באבות ואי אפשר ללמוד מהם דבר על הבנים. ובכלל, שמות רבים מאוד ניתנים לילדים, כשהם עוד תינוקות בני יומם, כאשר טבעם רחוק מלהתגלות ובתור תקווה לעתיד כמו דרור, שמחה, רון, טובה ואחרים. שמות רבים ניתנים על שם אבות האומה וגיבוריה, למשל יעקב, משה, אסתר, דוד, יהודית ואחרים. הרמוגנס מסכים עם סוקרטס ואפשר להתחיל לדון במילים שאינן שמות פרטיים. המילה הראשונה שסוקרטס מציע היא המילה אלים.מילים מציינות את טבע הדברים שעליהם הן מצביעות. הטבע הוא דבר ראשוני. זאת אומרת, הוא קודם בזמן לדבר המתנהג על פיו. באופן דומה, סוקרטס פונה אחורה לזמן הקדום שבו היוונים האמינו באלוהות הגופים השמימיים בלבד. אמונה זו משותפת לעמים לא יוונים רבים בזמנם של סוקרטס והרמוגנס.[4] הוא מציין במיוחד את השמש והירח, בגלל שהם בולטים לעיני המתבונן בשמים. משמעות המילה אלים נגזרת ממשמעות המילה רצים ומרוץ, בגלל שהכוכבים תמיד נראים כאילו הם נעים במסילותיהם. בכך שיקפו קדמוני היוונים את התזוזה המתמדת של גרמי השמים. כל אל שנוסף לאחר מכן לפנתיאון האלים היווניים קיבל, מן הסתם, את השם הקיבוצי הזה. המילים הבאות שסוקרטס מציע לדון בהן הן דימונים ובני-אדם. הוא הגיע לדון בשם אוראנוס בהליכה אחורה: קודם השם אורסטס עלה לדיון, אחריו שם אביו ואבי אביו עד לשכל העליון. הפעם התנועה הפוכה ומהאלים סוקרטס עובר לדון בחצאי האלים ובבני-האדם.

סוקרטס מביא לצורך העיון במילה דמונים את חרוזי המשורר הסיודוס. בניגוד למה שהוא אמר קודם לכן, מתברר שסוקרטס זוכר חרוזים הסיודיים כאשר הוא צריך. אי אפשר להתייחס לחרוזים האלה כפשוטם. הסיודוס מדבר על דור הזהב ואומר, שכאשר הדור הזה אבד, הוא עבר אל מתחת לאדמה לשמור על המתים. דור הזהב הוא דימוי לאנשים טובים. הרמוגנס מסכים עם סוקרטס, שאין המדובר באנשים עשויים ממש מזהב. הדור של סוקרטס והרמוגנס נקרא דור הברזל, וברור כשמש שסוקרטס והרמוגנס אינם עשויים ברזל, אלא בשר ודם. האנשים הטובים נקראים טובים בדרך כלל בזכות כשרונם הטבעי, כאשר לא מדובר במזל. מילה אחרת לכשרון, ובמיוחד ליכולת אנושית בתחום מסוים, היא המילה חוכמה. זאת אומרת, סוחר מוכשר נקרא גם סוחר חכם, ומדינאי מוכשר נקרא גם מדינאי חכם וכך הלאה. והנה החכמים, או המוכשרים, הופכים להיות דמונים לאחר מותם, לדברי הסיודוס. סוקרטס מרחיב את הדעה הזאת וטוען, שהחכמים הם דמונים גם בימי חייהם. סוקרטס אומר, שהמילים דמון ונבון קרובות מבחינת הצליל והמשמעות.[5]הרמוגנס מסכים עם הניתוח של סוקרטס ודוחק בו לפרש את המילה גיבור. סוקרטס נותן למילה הזאת שני פירושים, כפי שנהג קודם לגבי השם זאוס: קודם כל, משתמעת מהמילה האהבה. רבים מהגיבורים בסיפורי המיתולוגיה היוונית נולדו כתוצאה מאהבה שבצידה האחד אל או אלה ובצידה השני בת-אדם או בן-אדם. אבל קיימת משמעות נוספת מתחום הדיבור: המילה שאלה. מאחר והיודעים לשאול הם המושלמים שבדוברים ואלה הם הדיאלקטיקנים, הרי שהגיבורים, כמו הדמונים לפניהם, הם אנשים חכמים שזכו לכבוד, כבוד שנשמר להם גם בדורות הבאים. זאת אומרת, גם חצאי האלים הם בני-אדם לכל דבר. נשארה המילה שמציינת בן-אדם.משמעות המילה בן-אדם נובעת מצירוף אחד שהתקצר לשם נוחיות הביטוי. משמעות הצירוף היא מתבונן במה שראה. זאת אומרת, האדם הוא החיה היחידה שלא מסתפקת רק בראייה, אלא אף מעיינת בדברים שהיא רואה. האדם הוא חיה חושבת.[6] הרמוגנס, תלמיד קשוב וחרוץ של סוקרטס, מתווה את הדרך להמשך הטבעי של החקירה: מהשלם אל החלקים. חלקי האדם הגדולים ביותר הם שניים: הנשמה והגוף. סוקרטס מתחיל לעיין במילה נשמה ועובר ממנה למילה גוף. הפירוש הראשון למילה נשמה הוא זה: המילה הזאת מקבלת את משמעותה מיחסה אל הגוף. היא זאת שנותנת לו את היכולת לזוז ממקום למקום. אנו קוראים לרגע שבו הנשמה עוזבת את הגוף מוות. לאחר המוות הגוף מתחיל לעבור תהליך של כליון. הפירוש הזה פשוט מדי מהטעם הבא: לא כל הגופים החיים זזים ממקום למקום ללא שיקול מראש. הרי נקבע כבר, שהאדם הוא חיה ששוקלת את הדברים שהיא חשה בהם. לא החושים של האדם קובעים בסופו של דבר לאן הוא ינוע, אלא השכל שלו. הפירוש השני למילה נשמה הוא זה: הנשמה נושאת את הטבע. הנשמה של כל גוף חי מגדירה את טבע הגוף. בגלל שנשמתו של הרשע מרושעת, קוראים לאותו אדם: רשע. הרמוגנס חושב שהפירוש השני מדויק יותר מהראשון.למילה גוף יש משמעויות ואפשרויות רבות לפרשנות. הגוף יכול להיות במשמעות של מצבה, או הקבר של הנשמה הקשורה אליו בזמן חייו. הוא יכול להיגזר מהמילה לסמן, כי הוא זה שמאפשר לנשמה לחוש בדברים השונים בעולם הזה, העולם שבו חושינו פועלים. הפירוש האחרון שלא מצריך שינוי בצלילים של המילה נשען על התורה האורפאית שטוענת, שהנשמה תצטרך לעמוד למשפט על מעשיה ולכן היא כבולה לגוף כמו לבית כלא, עד שהיא תסיים לשלם על המעשים הרעים שהיא עשתה בגלגול הקודם, זאת אומרת בפעם הקודמת שבה היא הייתה קשורה בגוף.הרמוגנס מרוצה מההסברים של סוקרטס במידה רבה. לאחר מכן, הוא ממשיך ושואל אותו לגבי פירושי שמות האלים. סוקרטס אמר קודם לכן, שהידע שלו איננו אלוהי, אלא אנושי. כאמור, הוא טען, שהוא לא יודע מהם השמות שהאלים נותנים לדברים השונים בעולמנו – הרים, נהרות וכדומה. הוא חייב לטעון, שפחות מכל הוא יכול לעיין בשמות הנכונים של האלים עצמם. לכן הוא נוקט לשון של תפילה, לשון של התרפסות בפני האלים. הרי האלים הם חכמים מושלמים והם מעולם לא נמצאים במצב של חוסר ידיעה. סוקרטס מסביר להרמוגנס, שהם הולכים לעיין בשמות שבני אדם נותנים לאלים ולא בשמות הנכונים שהאלים נותנים לעצמם. לאחר שהרמוגנס מסכים, סוקרטס מתחיל לדון בשם הראשון, שמה של אלת הבית, הסטיה.

סוקרטס מתחיל את הדיון באלים בדיון בהסטיה, בגלל שהיא האלה הפרטית ביותר, אלת האש הביתית. הוא דן כבר קודם לכן באלים הכלליים ביותר, באלים המשגיחים על היקום. נכונות שמה של הסטיה נגזרת משתי משמעויות שונות: האחת הקיום והשניה הדחיפה. הסטיה נחשבה לאלה שמקיימת את המשפחה והמשפחה היא הקבוצה הקטנה ביותר היולדת את האדם ומאפשרת את קיומו. הסטיה מייצגת עקרון בסיסי אצל האדם, את משפחתו, ובמידה מסוימת העקרון הבסיסי ביותר הוא גם העקרון הראשון. סוקרטס מסתמך על דעה רווחת – פילוסוף הטבע הרקליטוס היה אחד מאלה שהביעו אותה – לפיה הכל נמצא בתנועה מתמדת שמעולם לא מפסיקה. לכן הסטיה ראויה לשמה במשמעות הדחיפה, כי העקרון הבסיסי והראשון של התנועה הוא התחלת התנועה, או הדחיפה.מהסטיה סוקרטס עובר בטבעיות לשני הוריה, לפי סיפורי המיתולוגיה, קרונוס וראה. מהנקודה הזאת והלאה, מאחר והוא עובר לדבר על העניינים הפרטיים ולא על העניינים הכלליים, סוקרטס מרשה לעצמו להישען על ההנחה שהכל נמצא בתנועה. השניים כבר דנו בשמו של קרונוס. סוקרטס מעדיף לדון בשמה השני של ראה, טתיס, שמה של אלת המים, שם שמופיע במסורות מיתולוגיות אצל הומרוס, הסיודוס ואפילו אצל אורפאוס. שמה של טתיס הוא חיבור של שתי מילים, מסתנן ומפכפך, שיחד יוצרות דימוי של מעיין זורם.אחיו של זאוס, פוסידון, אל הים, זוכה לדיון הבא. לשמו יש שלוש משמעויות שסוקרטס מצליח לחשוב עליהן: הראשונה קשורה לתכונה של המים כמעכבים את התנועה. כל מי שניסה אי פעם בחייו ללכת בים או בבריכה, מכיר את התכונה הזאת. אפשרות נוספת נגזרת ממשמעות צירוף שתי מילים שדומות פחות לצלילי המילה פוסידון והן מרבה דעת. המשמעות השלישית נשענת על מילה דומה עוד פחות שמשמעותה להרעיד. לאח השני של זאוס יש שני שמות במיתולוגיה, פלוטו והאדס. סוקרטס מסביר להרמוגנס, שהשם השני, האדס, הוא השם הנכון יותר לאל הזה, ושהאנשים החליטו לקרוא לו פלוטו, בגלל שהם מפחדים מהשם האדס. משמעותו של השם פלוטו נגזרת מהמילה עושר. זאת אומרת, אותו מחוקק שקבע את השם הזה רמז לכך, שהעושר קשור קשר עמוק לאדמה ולמה שנמצא במעמקיה.השם האדס מפחיד את האנשים, בגלל שהוא קרוב בצליל למילה המקבילה לנסתר, או בלתי נראה. הרמוגנס מדרבן את סוקרטס לספר לו את דעתו שלו בנוגע לשאול ולשמות של אל השאול. סוקרטס מתחיל להסביר קודם כל ממה נובע הפחד של האנשים האחרים: סיבה אחת היא העובדה שבמוות הנשמה מתנתקת מהגוף. סיבה נוספת שמפחידה אנשים רבים היא העובדה שאף אחד מאלה שמת מעולם לא חזר לחיים, או שהמוות מוחלט. סוקרטס מקשר בין שם האל ומעשיו לעובדה שאף אחד מהמתים לא חזר לחיים באופן הבא: הוא שואל את הרמוגנס מהו סוג הקשר החזק יותר, קשר שנוצר מתוך הכרח או קשר שנוצר מתוך רצון? הרמוגנס עונה שהקשר הנוצר מתוך רצון חזק יותר. ואכן, הרבה יותר קשה לנתק את הקשר בין שני אנשים שרוצים להיות אחד עם השני, או בין אדם לדבר שאותו הוא רוצה, מאשר בין שניים שלא רוצים להיות ביחד. ישנן סיבות רבות לרצות להיות קשור לדבר מה או לאדם כלשהו, וסיבות אלה נקראות תשוקות. התשוקה החזקה ביותר של האדם שסוקרטס והרמוגנס מסכימים לגביה היא רצונו של אדם לשפר את עצמו. כל אדם רוצה להיות במצב טוב יותר לעומת המצב הרע יותר שבו הוא נמצא. יכול להיות שהרמוגנס חושב באותו הרגע על עצמו ועל מה שמושך אותו להסתובב עם סוקרטס,זאת אומרת הרצון שלו להיות טוב ונבון יותר. אנשים משתוקקים לשפר אצל עצמם דברים שונים: אלה את יכולתם היצירתית ואלה את גופם. הרוב רוצים לשפר את מצבם הכלכלי. בגלל שהתשוקה היא סוג הקשר החזק ביותר ואף אדם שמת לא חוזר מהשאול לחיים, סוקרטס יכול לקבוע שהאדס מיטיב עם כל מי שמגיע אל השאול. אולם סוקרטס מיד מתחרט ושם סייג להישארות בשאול: רק אלה שנשמתם טהורה מכל יסוד גופני שהוא נשארים שם מרצונם. השאר רוצים לחזור לעולם החומר והאל מאפשר להם. לכן התשוקה החזקה ביותר הקושרת את הנשמות בשאול היא התשוקה לסגולה הטובה. מאחר והסגולה הטובה קשורה קשר הדוק ביותר לחוכמה, סוקרטס מסכם, ששמו של האדס נגזר מהידיעה.[7]הרמוגנס מבקש מסוקרטס להסביר את שמות שאר האלים האולימפיים. סוקרטס מסביר את השמות כך: דמטר נקראת כך על שום הנתינה בדרך האימהית. הרה, אישתו של זאוס, נקראת על שם היותה נאהבת או על שם האוויר. למרות שהרמוגנס לא ביקש לדעת את שמה של פרספונה, סוקרטס מסביר לו מדוע האדס נמשך אליה: הסיומת "פונה" שבשם האלה מפחיד את בני האדם, בגלל שהוא דומה למילה הרג ביוונית. השם העתיק יותר של האלה מרמז על חוכמתה, בגלל יכולתה לגעת ולעקוב אחרי הדברים הזורמים והמשתנים ולעמוד על האמיתות שמאחוריהם.[8] לטו נקראת כך, בגלל שהיא נענית ברצון לכל מי שמבקש אותה ברצינות, בדיוק כמו החוכמה. היא איננה קשת אופי, אלא בעלת אופי נוח. ארטמיס אוהבת את הבתולין, יודעת את הסגולה הטובה ושונאת את המגע המיני.

השם אפולו נושא ארבע משמעויות שמתאימות לארבע התפקידים הבאים: ריפוי, אמנות הירי בקשת, אמירת אמת בנוגע למה שעתיד לקרות ומוסיקה. הוא מייצג את ריפוי הגוף באמצעות רחצה ואת ריפוי הנשמה באמצעות השיחות המתלוות למתן התרופות. האמת מיוצגת בפשטותה – אם מבטאים את השם של האל במבטא לא אתונאי –, כי האמת פשוטה מאין כמוה. אמנות הקשת מוצגת בפגיעה המתמדת במטרה. סוקרטס דן בשלושת הצדדים האלה באמצעות מילים הקרובות במשמעותן ובהברותיהן לשם אפולו. לדיון במוסיקה הוא נאלץ להרחיב מעט את הדיון בהברות. בסופו של דבר הוא מסכם את אחריות אפולו על המוסיקה כך: אפולו מאפשר את ביטוי ההרמוניה המושלמת באמצעות יצירת התנאים שמקשרים בין ההרמוניה הזאת לבין האמצעים בהם היא באה לידי ביטוי. למשל, אפולו הוא הגורם לצלילים מסוימים להצטרף יחד למנגינה נעימה לאוזן, כמו שהוא מונע מצלילים אחרים להצטרף יחד למנגינה נעימה לאוזן. לפיכך אפולו תמיד צודק, מטהר ומאחד את כל הסיבות. המילה מוסיקה עצמה מקורה במוזות, והמוזות הן השאיפה או החיפוש אחר דבר מה. החוכמה היא הדבר הטהור, הטוב וההרמוני ביותר אחריו אפשר לחפש.הרמוגנס נהנה מההסבר האחרון של סוקרטס לגבי אפולו והמוזות במידה רבה מאוד. הוא לא מתאפק ודוחק בסוקרטס להמשיך עם השמות דיוניסוס ואפרודיטה. סוקרטס מסביר לו, שיש לשמות אלה שני סוגים של הסבר: רציני ומבודח. סוקרטס אומר להרמוגנס, שאת ההסבר הרציני הוא לא יגיד. הרמוגנס מוזמן לשאול אחרים – סוקרטס מתכוון מן הסתם לאלה שהוכנסו בסודות המסתורין של מסדרי אותם אלים. ההסבר המבודח לשם דיוניסוס הוא זה: דיוניסוס הוא נותן היין והמילה יין דומה באותיותיה ביוונית לצירוף סברת שכל. היין גורם לרוב הטיפשים ששותים אותו לחשוב שיש להם שכל. השם של אפרודיטה, אלת האהבה, נגזר מקצף הים ממנו היא נולדה על-פי הסיודוס וקצף הים נעים למגע.סוקרטס מדבר עם ידידים ובמצב הזה הוא יכול להרשות לעצמו להיות נינוח ולהמשיך בשיחה, בכיוון שאליו השיחה לקחה אותו מבלי לשים לב לעניינים רשמיים כלשהם. זהו הרמוגנס שמזכיר לו את עיר מולדתו ואת אליה החשובים ביותר, אתנה הפייסטוס וארס. הרמוגנס נסחף אף הוא אחרי ההסברים של סוקרטס ומהסיבה הזאת הוא לא נזכר באלי עיר מולדתו מוקדם יותר. סביר להניח, שאותיפרון היה דואג להזכיר אותם לסוקרטס בשלב הרבה יותר מוקדם. הרבה יותר קל לסוקרטס לקשר את שמה של אתנה לריקוד מאשר לחוכמה. כדי לקשר אותה לחוכמה, הוא נאלץ לשחק עם מילים וצירופים שונים ואפילו להתייחס למבטאים שאינם אתונאיים. סוקרטס מסתמך על דברי המיתולוגיות שמספרות על אתנה, שהיא נולדה ממצחו של זאוס, ומוצא בשם שלה שלושה צירופים שונים: בינת אלוהים, חושבת דברים שבקדושה ובינה שבאופי.[9] הפייסטוס יודע תמיד את אור האמת הבהיר בניגוד לבני-אדם רגילים שיכולים רק לשאוף לדעת אותו. ארס הוא הגברי והאמיץ באמת ומהבחינות האלה שמו מתאים לשם אל המלחמה.עכשיו, לאחר שדיבר על אליה של אתונה, סוקרטס מרגיש בטוח מספיק לעזוב את האלים במנוחה ולעבור לדבר על מילים אחרות. הרמוגנס שואל שאלה אחרונה לגבי האל שגרם למריבה בינו לבין קראטילוס. הרמס הוא מתרגם, זאת אומרת מתרגם דברי האלים לבני-האדם אליהם נשלחו. בנוסף לכך הוא גם דיפלומט וסוחר ממולח. כל הפעולות האלה נעשות בעיקר באמצעות הצטיינות בדיבור ולכן סוקרטס מציין, שהמצאת הדיבור מיוחסת להרמס. גם שמה של האלה המתפקדת כשליחה, איריס, נגזר מהמילה לדבר.

הרמוגנס מגיע ברגע זה להארה לגבי עצמו ואומר, שאכן שמו האמיתי לא יכול להיות הרמוגנס, בגלל שהוא כלל לא מצטיין בדיבור. הרמוגנס לא מצטיין בדיאלקטיקה, כנראה בגלל שהוא לא יודע להשיב היטב על שאלות, אבל הוא שואל ומקשיב היטב, כפי שעולה מהדיאלוג. סוקרטס מצליח היכן שקראטילוס נכשל ואף עולה על כוונתו הראשונית של קראטילוס. בעוד האחרון סירב להסביר להרמוגנס מדוע שמו לא מתאים, סוקרטס מצליח לגרום להרמוגנס להבין מעצמו, ששמו לא מתאים. סוקרטס מנצל את ההזדמנות השניה שלו לסיים את השיחה אודות האלים בשמו של פן. פן הוא בן אמיתי של הרמס וככזה הוא קשור הדוקות בדיבור. פן הוא הדיבור המקיף את הכל ויש לו אופי כפול. אפשר לדבר על מה שקיים ועל מה שלא קיים; אפשר לדבר על מה שנקלט בחושים, זאת אומרת מראות, קולות, מרקמים וכדומה, ואפשר לדבר על מה שלא נקלט בחושים, זאת אומרת רגשות, מחשבות, מהויות וכך הלאה. מה שקיים נקרא אמת ומה שלא קיים נקרא שקר. הטבע הכפול של פן מתבטא בדמותו: חצי אדם וחצי תיש. לחצי העליון, האנושי, מקביל הדיבור על האמת הפשוטה, האמת שלא מכילה בתוכה חלקים. לחצי התחתון, החייתי, מקביל הדיבור על השקר רב הרגליים. הדיבור הזה עוסק בעולם הזה, עולם החומר שבו נמצאים שני סוגים עיקריים של שקרים: השקרים הישירים שאומרים בין-האדם והשקרים העקיפים שמספרות האגדות. אפולו – הסיבה לכל, כפי שסוקרטס פירש את שמו מקודם – הוא אחיו של פן, הדיבור שעוסק בכל. סוקרטס סוגר בכך מעגל. הוא החל את הדיון באלים בדיבור על שני השכלים, האחד עליון על השני. עכשיו הוא מפרט מהי מהותה של עליונות זו ומסתבר, שזו איננה עליונות של הולדה. סוקרטס מסיים את הדיבור אודות הפוליטיקה והתיאולוגיה והרמוגנס מתחיל את הנושא הבא בשאלה אודות השמש, הירח והכוכבים מצד אחד והאתר, האויר, האש, המים ותקופות השנה מצד אחר. הנושא החדש, אם-כן, הוא אסטרונומיה ופיסיקה. השמש נקראת ביוונית כפי שהיא נקראת, בגלל שהיא גורמת לבני-האדם להתכנס ביחד. היום הוא הזמן של הפעילות החברתית הפתוחה של האדם, והלילה הוא הזמן של הפעילויות הפרטיות או החשאיות של בני-האדם. קיימות שתי אפשרויות נוספות למשמעות המילה: הראשונה קשורה במדע האסטרונומיה, שהסביר בימים ההם, שהשמש מסתובבת סביב כדור-הארץ. השניה קשורה בשמש כמאפשרת את הראיה באופן כללי – ואת ראית הצבעים השונים במיוחד – באמצעות קרני האור שמגיעים ממנה לכדור-הארץ. הירח מקבל את אורו מהשמש – סוקרטס קורא לכך אור חדש – ומחזיר את האור הזה ובכך מאפשר לנו לראות אותו – סוקרטס קורא לזה אור ישן. המילה חודש קשורה לירח ולשינוי שחל באורו הישן במהלך החודש. הכוכבים מקבלים את שמם מהברק והמילה ברק עצמה קשורה לסנוור העיניים.

הרמוגנס מקבל את ההסברים של סוקרטס ללא התנגדות כלשהי ומבקש ממנו להמשיך אל יסודות החומר: אש, מים, אוויר ואדמה. הפעם סוקרטס מתלונן שהמוזה של אותיפרון, זאת אומרת המוזה האחראית על הנבואה עזבה אותו. הדיון בפיזיקה ואסטרונומיה, כמו גם בנושא שמגיע אחריהם, לא דורש שום כשרון, ובמיוחד לא כשרון דתי או נבואי, כמו הדיון התיאולוגי או הפוליטי. לגבי המילה אש סוקרטס נתקל בבעיה: הוא לא יכול להסביר את משמעותה להרמוגנס על סמך היוונית. הוא נאלץ לפנות לשפות אחרות, שפות לא יווניות. בכך סוקרטס שומט את הבסיס היחיד עליו עמדה טענתו לגבי נכונות המילים. אם אין שום אפשרות לדון במילה על בסיס משמעותה בשפה, אז נחשפים השליטים האמיתיים של הדיון בנכונות המילים: הניחוש, המקריות והכשרון הנבואי. לאחר שבסיס המשמעות נופל, סוקרטס לא יכול באמת להצביע על קשר ישיר בין מילים לדברים עליהן הן מצביעות, או בין טבע הדבר למילה שבה שפה כלשהי בחרה להצביע עליו. הרמוגנס כלל לא מתרגש, כי הוא הבין כבר מזמן, שסוקרטס לא מבקש להציע שיטה כלשהי שתוכל להצביע על משמעות המילים. הוא מרגיש, שסוקרטס מעביר לו תורה פילוסופית כלשהי, ללא שום קשר לצלילי המילים או למשמעותן ביוונית, או בכל שפה אחרת, תהיה זו פריגית, עברית או אספרנטו.[10] זהו התירוץ שבאמצעותו סוקרטס פוטר את עצמו מלדון במילים אש ומים.האוויר מעלה, או מאדה, את האדים היוצאים מהאדמה, בין אם אדי מים או עשן או אחרים. הוא גם תמיד זורם ממקום למקום ובתנועתו יוצר את הרוחות. האדמה נקראת כך על שם ההולדה שלה, זאת אומרת ההולדה של הצמחים ושאר הטובות שמגיעות לבני-האדם ממנה. משמעות המילה הזאת מחליפה את משמעות אחד השמות של האלים, כמו שמשמעות המילה אוויר מחליפה את משמעות השם של האלה הרה.עונות השנה מגבילות ומבחינות בין התפתחות דברים שונים על-פני האדמה, כמו צמחים ורוחות. העונות מגבילות כמו-כן האחת את השניה, למשל תחילת הקיץ היא סוף האביב וסוף הקיץ הוא תחילת הסתו. יש שתי מילים ביוונית לציין שנה ושתיהן מרכיבות ביחד ביטוי אחד. הביטוי הזה הוא "בוחן בתוך עצמו" ולכן סוקרטס נאלץ לטעון ששתי המילים השונות מתייחסות לאותו הדבר: הכוח המוציא במחזוריות עגולה ושלמה את הצמחים השונים והכוח המעמיד אותם בפני מבחן הזמן. שני כוחות אלה זהים, למעשה, האחד לשני.הרמוגנס מעיר לסוקרטס לגבי מהירות ההתקדמות שלו. הוא מתכוון בעיקר לכך, שההסבר למילה שנה – שלא לומר דבר על מילים אחרות – לא נשען על בסיס מספיק ברור.

קיימים פערים גדולים לעיתים בין הסבר להסבר אחר הנשען עליו, פערים שסוקרטס כלל לא מרגיש שום צורך למלא אותם. הרמוגנס מבין שסוקרטס משחק את משחק המילים. הרי למרות שהדיון בפיסיקה היה קצר מאוד ומקוטע, הוא מוכן להסתפק בו. הוא מבקש לדון בסגולה הטובה, הנושא המועדף ביותר על סוקרטס, כפי שעולה מהדיאלוגים עד עתה. קיימות שתי דרכים המובילות אל המטאפיסיקה: האחת עוברת בנשמת האדם, אבל הרמוגנס החמיץ את ההזדמנות הזאת, כאשר הוא ביקש מסוקרטס לדבר על שמות האלים לאחר שסוקרטס הסביר לו את משמעות המילה אדם. השניה, הדרך הרעועה יותר, עוברת בפיסיקה ובסיבות לשינויים המתרחשים בעולם המוחש, עולם החומר; הדרך הזאת נקראת על שם מילית השאלה למה. תשובה אמיתית לשאלה למה מגיעה מתחום המטאפיסיקה, בניגוד לתשובות הרבות לשאלה איך המגיעות מתחום המדעים השונים. הרמוגנס בוחר בדרך הרעועה וסוקרטס נענה לו בחפץ לב.[1] כתבי אפלטון (תרגום: יוסף ג. ליבס, ירושלים: הוצאת שוקן, תשל"ה), כרך 1, עמ' 526.[2] כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 530.[3] כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 524. הומרוס מציין בפתיחת האיליאדה שידיעתו נובעת מדבריה של בת אלים, או מוזה, קרוב לוודאי המוזה האחראית על השירה האפית.[4] כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 532.[5] כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 533.[6] כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 534-535.[7] כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 540-541. אפלטון כותב על מה שקורה אחרי המוות ב-דיאלוג פידון.[8] כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 542.[9] כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 545-546.[10] כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 550.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נחום שטיינברג